נטען כי החתימה על גבי השיקים אינה חתימתו וכי מעולם לא הסכים לערוב לביצוען

טענת המערער שהחתימה על גבי ההמחאות אינה חתימתו וכי מעולם לא הסכים לערוב לביצוען. לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחדרה (כבוד השופט ג'השאן) בת"א 23881-05-13 מיום 19.12.13. בפסק הדין התבררה תובענה שהגישה חברת או.פ.ק.ד. אנרגיה בע"מ (להלן: "המשיבה") כנגד מר נהאד עלאוי (להלן: "המערער"). תחילתם של ההליכים בהגשת ארבע המחאות לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, כאשר עסקינן בארבע המחאות על סך 70,000 ₪ כל אחת אשר היו משוכות על ידי חברת הובלות עלאוי בע"מ (להלן: "החברה") ואשר מועדי פרעונן 30.6.12 עד 31.1.13. על גב ההמחאות, התנוססה חותמת אשר כותרתה "ערבות אוואל" ואשר בה צוין כדלקמן: "אני ערב ערבות אוואל לתשלום השטר על ידי עושה השטר" ובהמשך, חתימות של שני ערבים, לרבות פרטיהם האישיים, תעודת הזהות ששלהם וכתובתם. טענת המשיבה בבהמ"ש קמא היתה כי על ההמחאות חתמו כערבים המערער ואחיו, מר (להלן: "האח"). יובהר כי אין חולק שההמחאות ניתנו לפירעון חוב שהצטבר אצל המשיבה לחובת החברה, אשר בבעלותו של האח איאד. טענת המערער היחידה בבהמ"ש קמא היתה שהחתימה על גבי ההמחאות אינה חתימתו וכי מעולם לא הסכים לערוב לביצוען. במהלך הדיון בבית המשפט קמא הסכימו הצדדים כי ההכרעה בכל הנוגע לגורלן של ארבע ההמחאות תחייב גם לגבי המחאה חמישית נוספת בסך של 70,000 ₪. מכאן שפסק דינו של בית המשפט קמא, בהסכמת הצדדים, התייחס לחמש המחאות, כאמור מעלה. בפני בית המשפט קמא התקיימה ישיבת הוכחות ובמסגרתה נחקרו עדים מטעם שני הצדדים. בפסק דינו של בית המשפט קמא נשוא הערעור מצא לנכון בית המשפט לקבל את התביעה, דהיינו לחייב את המערער בתשלום כלפי המשיבה. בית המשפט מונה בפסק דינו ארבעה נימוקים עיקריים אשר הביאו אותו למסקנה לפיה יש לבכר את הגרסה העובדתית של המשיבה על פני הגרסה העובדתית של המערער ומסקנתו הסופית הינה שהוכח כדבעי שהמערער כן חתם כערב, יחד עם אחיו איאד, על ההמחאות. בהודעת הערעור, כמו גם במהלך הדיון, העלה המערער שורה של טענות בכל הנוגע לקביעותיו של בית המשפט קמא. לשיטתו לא הונחו נתונים אשר יכולים לחייב את המסקנה אשר אליה הגיע בית המשפט קמא וכנגזר מכך הרי שהמשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה אשר רובץ על שכמה. המשיבה מנגד, סומכת ידיה על ממצאיו של בית המשפט קמא ועותרת לדחיית הערעור. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי בקפידה את המסכת העובדתית שנבחנה בבית המשפט קמא, מצאתי כי דין הערעור להידחות. ראשית, דומה כי זהו אחד מהמקרים שבהם יש צורך לחזור ולהדגיש את ההלכה לפיה כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בנקל בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת, אלא בנסיבות מיוחדות (וראו את שני פסקי הדין שניתנו אך לאחרונה ובהם מודגשת שוב ההלכה כאמור: ע"א 7090/13 נתני נ' בוסקילה (20.5.2014); ע"א 363/12 עו"ד שפירא נ' דוד שחר ובניו בע"מ (20.2.2014), בפסקה 14 לפסק הדין). עסקינן במקרה בו בית המשפט קמא קבע קביעות שעניינן מהימנות, מצד אחד, וחוסר מהימנות, מצד שני - ולא מצאתי שהתקיימו הנסיבות החריגות המחייבות התערבות. שעה שעל דוכן העדים עמד המערער וטען שהחתימות שבהן עסקינן לא היו החתימות שלו וכי הוא מעולם לא ראה את ההמחאות הרלבנטיות ומעולם לא היה במשרדי המשיבה ושעה שבית המשפט קמא מסביר ומנמק מדוע המערער הותיר רושם לא אמין במהלך החקירה, לא הצליח להתמודד עם שאלות שהופנו אליו לגבי החתימות ונושאים נלווים נוספים, ושעה שבית המשפט קבע חד משמעית שהמערער לא שכנע אותו שהוא לא מי שחתם על ההמחאות - נדמה כי יש מקום לתת משנה תוקף לאותו כלל אשר נטוע בפסיקה כמפורט מעלה. יש לזכור כי עסקינן בהליך אזרחי, בו קביעותיו של בהמ"ש קמא ניתנו לאור מאזן ההסתברויות האזרחי ואין צורך בהוכחת גרסה זו או אחרת מעבר לכל ספק סביר. שנית, אף אם נבחן בחינה חוזרת את קביעותיו של בית המשפט קמא, נמצא כי הן מבוססות כדבעי ומאזנות כראוי את משקלן של הראיות שהצטברו מלפניו. בהקשר זה יש לראות כי בית המשפט קמא יצא מנקודת הנחה (ובדין) כי נטל ההוכחה רובץ על שכם המשיבה, להוכיח שהמערער הוא החתום על ההמחאות (ובהקשר זה כל טענותיו של המערער באשר לנטל ההוכחה למעשה נטענו לשווא, שכן כבוד בית המשפט קמא ביסס את פסק הדין על עמדה שזהה לעמדת המערער בהיבט הזה). בכל אופן, בית המשפט קמא קבע כי המשיבה אכן הרימה את נטל ההוכחה כנדרש ואני מצטרפת למסקנתו זו. בהקשר זה אפנה לראיות הבאות: עדות מנהל המשיבה, אשר העיד חד משמעית שהמערער והאח איאד היו במשרדו וחתמו לפניו על ההמחאות לאחר שכל הנוכחים הבינו מהי משמעות החתימה. עדותה של העובדת במשרדי המשיבה, אשר אף היא העידה שהמערער ואחיו היו ביחד במשרדי המשיבה וחתמו על ההמחאות. בהקשר זה בית המשפט קמא נתן את דעתו לסתירה מסוימת בין גרסת מנהל המשיבה לבין גרסת העובדת, ניתח את ההסבר לאותה סתירה ומצא כי אין עסקינן בסתירה מהותית. אני מציינת נתון זה היות ואחת מטענות המערער הייתה כי בית המשפט קמא התעלם מהסתירה כאמור, אלא שטענה זו יש לדחות מכל וכל שכן בית המשפט קמא דווקא נתן את לבו לאותה סתירה, קבע כי היא "זניחה" והחליט שאין בה כדי לחייב את המסקנה שאותה מבקש להסיק בא כוחו של המערער. עוד אוסיף, כי למרות אותה סתירה שולית, החשוב הוא ששני העדים מטעם המשיבה, הותירו רושם מהימן על בית המשפט קמא ושניהם העידו כי שני האחים היו במשרדי המשיבה וחתמו על ההמחאות, וזאת בניגוד לגרסת המערער לפיה הוא מעולם לא היה במשרדי המשיבה ובניגוד לגרסתו הכללית אשר ניסתה "להרחיק אותו" מהעסקים של איאד האח ומההמחאות. עדותו של איאד האח לא הותירה רושם מהימן ואף זו קביעה שלא מצאתי לנכון לסטות הימנה. במיוחד יש לתת את הדעת לכך שאיאד טען שהוא חתם לבדו על הערבות אשר בגב ההמחאות וכאשר חתם לא הייתה חתימה נוספת על ההמחאות. דע עקא שעיון מעמיק באחת ההמחאות גילה שחתימתו של איאד מופיעה אחרי חתימתו של המערער. המשמעות הינה שלא יכול להיות שרק הוא היה במשרדי המשיבה במועד חתימת הערבות על גב אותה המחאה (לפחות) שכן לא סביר להניח שהוא היה חותם על אחת ההמחאות בתור הערב השני וממלא את פרטיו בשורות שנועדו לערב השני, תוך שהוא מותיר את השורות הראשונות ריקות. כפי שקבע בית המשפט קמא יש לתת משקל גם לעובדה שאם נכונה טענתו של המערער, דהיינו שהוא לא חתם על ההמחאות, אזי שמתחייבת המסקנה שמאן דהוא זייף את חתימתו על גבי כל חמש ההמחאות. המערער מעולם לא הגיש תלונה למשטרה והדבר כמובן פועל לחובת גרסתו. עוד יש לזכור כי ככל שהאח איאד מאשר שהוא כן חתם על ההמחאות והותיר אותן בידי נציגי המשיבה - אזי שמתחדדת עוד יותר הסוגיה באשר לזיוף הנטען, שכן אחת מהשתיים: או שאיאד האח זייף את חתימת המערער או שמי מנציגי המשיבה זייף את החתימה. גם כך וגם כך, היה על המערער להגיש תלונה במשטרה והוא לא עשה כן, וכפי שקבע בית המשפט קמא כאשר הוא נשאל במהלך חקירתו הנגדית מדוע לא עשה כן אזי שתשובותיו לא היו מניחות את הדעת ולא תרמו לאמינות גרסתו (וראו את הציטוטים מהחקירה בהקשר זה שבסעיף 11 לפסק הדין קמא). מכל האמור מעלה עולה כי אין מקום לסטות מקביעת בית המשפט קמא לפיה ממכלול הראיות עולה שגרסת המשיבה מסתברת והגיונית יותר מאשר גרסת המערער, ולכן התקבלה התביעה בבית המשפט קמא. אשר על כן דין הערעור להידחות, ואני מחייבת את המערער לשלם למשיבה הוצאות בסך 12,000 ₪ + מע"מ בגין שכ"ט עו"ד. ככל שניתן, יש לשלם את ההוצאות מתוך הפיקדון שהופקד לצורך הבטחת ההוצאות ואת היתרה (ככל שקיימת) להשיב לידי המערער באמצעות בא כוחו. טרם סיום אעיר עוד כי בתום הדיון התבקשתי על ידי הצדדים שלא לכתוב את פסק הדין בסמוך לאחר הדיון בשל שהצדדים טענו שהם יבואו בדברים בעקבות ההערות במהלך הדיון ואולי יוכלו להגיע להבנות (לגבי המחלוקת נשוא הערעור, כמו גם לגבי נושאים אחרים). ניתן היה להבין שיתכן והצדדים יוכלו להגיע להסדר אשר ייתר את הצורך בכתיבת פסק הדין. לכן נעתרתי לבקשה למתן אורכה קצרה, אלא שהדיון התקיים ביום 11.5.14 והצדדים התבקשו למסור את הודעתם עד יום 22.5.14 ולא עשו כן. משלא נשלחה כל הודעה או בקשה לאורכה עד היום - מצאתי לנכון לכתוב את פסק הדין דלעיל. שיקיםמסמכים