מה גובה שכר טרחת עורך דין על כתב הגנה ? בשנת 2007 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה נזיקית כנגד הלקוחות (להלן: "התביעה הנזיקית"), על ידי עזבונו ואלמנתו של מי שהיה בעבר עובד של הלקוחה (להלן: "המנוח"). הטענה בכתב התביעה הנזיקית הייתה כי המנוח נפטר עקב חשיפתו לאסבסט במהלך עבודתו אצל הלקוחה, חשיפה אשר גרמה למחלת הסרטן ממנה נפטר. התביעה הוגשה גם כנגד התעשיה הצבאית לישראל בע"מ (להלן: "תע"ש"). כאשר הגיע כתב התביעה הנזיקית לידיעת הלקוחות, הם פנו לעוה"ד והלה המליץ להם לאתר את חברת הביטוח אשר קיימה ביטוח אחריות מעבידים לגבי הלקוחה בתקופה הרלבנטית. לא אותרה פוליסת ביטוח שכזו והוסכם שעוה"ד יטפל בשם הלקוחות בתביעה הנזיקית. בין הצדדים נחתם הסכם שכר טרחה אשר עיקרו היה שהלקוחות ישלמו לעוה"ד 6% מההפרש שבין 2.5 מיליון ₪ לבין סכום הפיצוי שיושת בפועל (אם יושת) על הלקוחות, או מי מהם. בנוסף סוכם כי כמקדמה ישולמו לעוה"ד 40,000 ₪ על חשבון שכה"ט המפורט מעלה וכי השכר כולל גם טיפול בערעור לביהמ"ש העליון, אם יהיה (להלן: "הסכם שכה"ט"). עורך הדין טיפל בתביעה הנזיקית, אשר הסתיימה בשנת 2010 בהסדר גישור. ההסדר הושג לאחר שהוגשו חוות דעת של מומחים מטעם הצדדים, לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, לאחר הליכי גילוי מסמכים ומענה לשאלונים - אך טרם שמיעת ההוכחות. עיקרו של ההסדר היה שתביעת העזבון והאלמנה נדחות וכי לפנים משורת הדין, "כמעשה חסד", תשלם הלקוחה לאלמנה 5,000 ₪ ואף תע"ש תשלם לאלמנה 5,000 ₪. אין חולק כי את המקדמה בסך 40,000 ₪ שילמו הלקוחות בשנת 2007 (לפי הקבלות שהוצגו מהחודשים מאי 2007 עד אוקטובר 2007). בשנת 2010, לאחר שניתן תוקף של פסק דין להסדר הגישור - דרש עוה"ד מהלקוחות את יתרת שכר הטרחה בסך של 6% מההפרש שבין 2,500,000 ₪ לבין 5,000 ₪ (ששולמו לאלמנה), כלומר 6% X 2,495,000 ₪ = 149,700 ₪ בניכוי השכר ששולם כמקדמה ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית. הלקוחות סרבו לשלם את יתרת שכה"ט שנתבעה, ועל כן, הגיש עוה"ד כנגד הלקוחות את התביעה הראשונה שהתבררה בביהמ"ש קמא (ת"א 3472-09-10). בד בבד עם הגשת כתב ההגנה בתיק כאמור, הגישו הלקוחות מצידם את התביעה הנוספת (ת"א 19369-12-10) אשר במסגרתה הודיעו על ביטול הסכם שכה"ט ודרשו מעוה"ד להשיב להם את הסכומים שהם כבר שלמו לו במסגרת הטפול בתיק (המקדמה, תשלומים בגין הוצאות שונות (לרבות שירותי משרד חקירות, חוות דעת של מומחה רפואי, חוות דעת אקטואר ונסיעות) ואף דרשו שעוה"ד ישיב להם את הסכום ששילמו לאלמנה בסך 5,000 ₪). עוד טענו הלקוחות כי עוה"ד התרשל בכך שלא פעל כראוי בנוגע לאיתור חברת ביטוח אשר תיקח על עצמה את הייצוג והחבות. עיקר טענות הצדדים בביהמ"ש קמא - הלקוחות טענו שהסכם שכה"ט נחתם כפי שנחתם על יסוד הטעיה מצד עוה"ד. טענה זו מבוססת למעשה על שלוש טענות משנה - הראשונה, כי עוה"ד מסר להם שהסיכון מבחינתם בתביעה הנזיקית הוא בסדר גודל של 2.5 מיליון ₪; השניה, כי עוה"ד "הפחיד אותם" והאדיר את הסיכון הצפוי מהתביעה הנזיקית, על מנת שייקבע מנגנון שכר טרחה שמקנה לעוה"ד שכר שנגזר מהסכום שהוא "חוסך" ללקוחות; והשלישית - כי עוה"ד נמנע במכוון מלגלות להם מידע לגבי הצפי לקבלת תקבולים מהמל"ל (תקבולים להם האלמנה תהא זכאית ואשר ינוכו מכל פיצוי שיקבע, ככל שיקבע). לטענתם, רק בתום ההליכים הם הבינו שהמצגים שהציג עוה"ד היו מצגי שווא, וכי אם היו יודעים את הנתונים לאשורם עובר לחתימת הסכם שכה"ט, הם לא היו מסכימים לחתום עליו כפי שנחתם. לכן, לשיטת הלקוחות, הסכם נחתם מחמת הטעיה - בהתאם לסעיף 15 החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1972 (להלן: "חוק החוזים"), והם זכאים לבטל אותו. לחילופין, טענו הלקוחות כי יש לפצל את הסכם שכה"ט ולהורות על אכיפתו החלקית, בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק החוזים, כך ששכה"ט ישולם רק כנגזרת מהסכומים "שנחסכו" ללקוחות מעבר לניכויי המל"ל (שכן הללו קוזזו באופן "אוטומטי" וללא קשר לפועלו של עוה"ד). טענה נוספת היתה שעוה"ד התרשל בטיפול בסוגיית הכיסוי הביטוחי מול המבטחות, כי רשלנותו הביאה לכך שלא נמצאה חברת ביטוח שלקחה על עצמה את החבות בתיק - וזוהי סיבה נוספת לדחיית דרישתו לקבל את יתרת שכה"ט ולחיובו בהשבת מה שכבר שולם. עורך הדין הכחיש את הטענות בדבר הטעיה ובדבר "הפחדה" וטען שהוא מסר ללקוחות את מלוא הנתונים הרלבנטיים, כפי שהיו בידיעתו בכל רגע נתון. לטענתו, הוא עצמו לא ידע מה הסיכון שטמון בתביעה הנזיקית ולא היו בידיו כל הנתונים הרלבנטיים בשלב בו נחתם הסכם שכה"ט. עוד טען עוה"ד כי הוא עדכן את הלקוחות מעת לעת במהלך ניהול התביעה הנזיקית ולא הסתיר מהם מידע זה או אחר. בנוסף, נטען על ידי עוה"ד כי הוא לא טען בשום שלב שלשיטתו החישוף הממשי הוא 2.5 מיליון ₪, אלא שזה היה סכום התביעה המינימלי שדרשו העזבון והאלמנה, כעולה מכתב התביעה ומהעובדה שהוגש לביהמ"ש המחוזי ולא לבימ"ש שלום - ולכן הסכם שכה"ט התייחס לסכום זה. עוה"ד עוד הדגיש כי מלכתחילה הוא הסביר ללקוחות שלשיטתו דווקא יש סיכוי טוב לכך שהתביעה הנזיקית תדחה מחמת ההתיישנות וכי יש סיכוי טוב עוד יותר לכך שהתביעה האישית כנגד הלקוח תדחה, ולכן נדחות טענות "ההפחדה" ו"האדרת הסיכון". לגבי העדר הכיסוי מצד המבטחות - הכחיש עוה"ד את הטענות לרשלנות מצדו, טען כי פעל כפי שהתבקש וכי אין להטיל לפתחו את האשם לכך שהתברר שלא ניתן להראות שהיה כיסוי ביטוחי מתאים. פסק הדין בביהמ"ש קמא - בפסק הדין קיבל בית המשפט קמא את תביעת עוה"ד ודחה את תביעת הלקוחות. בית המשפט פירט באריכות את הראיות, לרבות כל המסמכים שהוגשו מטעם הצדדים ותמצית החקירות (הארוכות עד מאוד, אשר התפרשו על פני יותר מ-120 עמודי פרוטוקול). בכל הנוגע לתביעת הלקוחות, ביהמ"ש קמא קיבל רק את טענתם השלישית של הלקוחות, בדבר אי מסירת מידע בנוגע לניכוי אפשרי של תקבולי המל"ל, וקבע כי עוה"ד כשל בכך שלא מסר ללקוחות, עובר לחתימה על הסכם שכה"ט, את מלוא המידע לגבי הניכוי הצפוי של תקבולי המל"ל. ביהמ"ש קמא קובע עובדתית כי הוכח שלעוה"ד היו מספיק נתונים בעת שכתב התביעה הנזיקית הגיע לידיו, ועוד טרם החתימה על הסכם שכה"ט, על מנת שיוכל להניח במידה רבה של וודאות כי האלמנה תקבל מהביטוח הלאומי כמה מאות אלפי שקלים (עמ' 19 לפסה"ד שורות 24-26). ממשיך וקובע ביהמ"ש קמא כי עוה"ד חייב היה למסור מידע זה ללקוחות עובר לחתימה על הסכם שכה"ט (עמ' 19 שורה 29) וכי הוכח שהוא לא עשה כן (עמ' 20 שורה 11). לכן, לשיטת ביהמ"ש קמא, הוכח שמידע מהותי רלבנטי לא גולה ללקוחות עובר לחתימת הסכם שכה"ט - והדבר עולה כדי הטעיה. מכאן, שעקרונית קמה ללקוחות עילה לביטול הסכם שכה"ט. עם זאת, ובד בבד עם קביעה זו, הגיע ביהמ"ש קמא למסקנה העובדתית הנוספת לפיה המידע שלא גולה לפני החתימה - כן הגיע לידיעתם של הלקוחות במהלך ניהול התביעה הנזיקית - והם לא ניצלו את זכות הביטול בזמן סביר, כפי שהם מחויבים לעשות מכוח סעיף 20 לחוק החוזים. מכאן, שיש לראותם כמי שויתרו על זכותם לעשות כן. בהקשר זה דחה ביהמ"ש קמא עובדתית את טענת הלקוח לפיה הוא למד לדעת על ה"הטעיה" (ובאופן ספציפי על ניכויי המל"ל ומשמעותם) רק לאחר שהטיפול בתיק הסתיים, ביולי 2010 (וראו כי ביהמ"ש קמא קובע חד משמעית שהוא לא מקבל את הטענה שהעלה הלקוח בתצהירו בהקשר זה - עמ' 21 שורה 27)). ביהמ"ש קובע כי הוכח שהלקוח ידע אודות הנתונים הרלבנטיים עוד במאי 2007 (כאשר נשלח לעיונו כתב ההגנה שהוגש מטעם הלקוחות (עמ' 21 שורה 25)), ולמצער בשנת 2009 כאשר נשלחו אל הלקוחות עדכונים לגבי התביעה הנזיקית בהם פורטה סוגית ניכויי המל"ל באופן ברור (עמ' 22 שורות 1-5). ביהמ"ש קמא אף מפנה לחקירתו של הלקוח בביהמ"ש (בעמ' 125 לפרוטוקול), ממנה עולה כי הלקוח הגיע למסקנה לפיה עוה"ד הטעה אותו לגבי הסיכון הטמון בתביעה הנזיקית כבר שנה לאחר שנחתם הסכם שכה"ט (כלומר בשנת 2008) ולמרות זאת לא מצא לנכון לדרוש אז את ביטול הסכם שכה"ט או את שינויו. אשר על כן, מסקנתו של ביהמ"ש קמא היתה שהלקוחות לא פנו אל עוה"ד בתוך זמן סביר לאחר שנודעו להם הנתונים לגבי תקבולי המל"ל או נתונים אחרים לגבי "ההטעיה", ואין מקום לאפשר להם לבטל את ההסכם רק בדיעבד, אחרי שעוה"ד השלים את הטיפול בתביעה הנזיקית. בית המשפט קמא הדגיש עוד כי הלקוחות למעשה לא הודיעו מעולם על ביטול הסכם שכה"ט (ואף לא עשו כן כאשר דרש עוה"ד את התשלום) - והם רק ביקשו שכתב התביעה שהם הגישו (בחודש דצמבר 2010) יחשב כהודעת ביטול (בכל הנוגע להסכם שכה"ט שנחתם במאי 2007). בית המשפט קמא קבע שלא ניתן לבטל בשלב זה את הסכם שכה"ט ועל הלקוחות לשלם לעוה"ד את השכר החוזי. באשר לטענה החלופית לגבי פיצול הסכם שכה"ט ואכיפתו החלקית (בהתאם לסעיף 19 לחוק החוזים), בית המשפט קמא דחה את הקונסטרוקציה המשפטית שהעלו הלקוחות והורה על תשלום מלוא השכר בהתאם להסדר שכה"ט. כנגזר מכך, אף דחה ביהמ"ש קמא את תביעת הלקוחות להשבת הסכומים שכבר שולמו. באשר לטענת הלקוחות לפיה התרשל עוה"ד בנוגע לטיפול למול המבטחות - קבע ביהמ"ש קמא כי הטענות לא הוכחו - וראו את הדיון המפורט בעמ' 24-25 לפסק הדין קמא. בתמצית יאמר כי ביהמ"ש קבע בהקשר זה את הממצאים העובדתיים הבאים: עת הוגשה התביעה בשנת 2007, לגבי עבודתו הנטענת של המנוח אצל הלקוחה בשנים 1962-1963 וכו', נעשה ניסיון לאתר פוליסת ביטוח רלבנטית. בשלב הראשון הועלתה האפשרות שהיה ביטוח בחברת הביטוח אררט דרך סוכנות "מזרח שירותי ביטוח". עוה"ד פנה לנציגה של הסוכנות אשר טענה כי אין להם מידע לגבי פוליסות של אררט או של הלקוחות. עוה"ד העביר את המידע ללקוחות. בנוסף, פנה עוה"ד לחברת הביטוח כלל, שרכשה את אררט, אך אף היא הכחישה את חבותה לגבי התביעה הנזיקית. אף מידע זה הועבר ללקוחות - ורק לאחר שכל המידע דלעיל היה ידוע ללקוחות - הם פנו לעוה"ד בבקשה שיקח על עצמו את הטיפול בתביעה הנזיקית. עוד מפנה ביהמ"ש קמא לכמה מסמכים שהוגשו במהלך ניהול התביעה הנזיקית אשר מהם עולה שהלקוח מסכים כי אכן אין כיסוי באררט או בחברה אחרת. לכן, לגבי כיסוי ביטוחי שאולי היה קיים בשנות ה-60, במועד שבו עבד המנוח אצל הלקוחה - מסכם ביהמ"ש קמא וקובע כי עוה"ד ביצע את הבירורים שהתבקש, העביר את התוצאות ללקוחות וכי אין הוא אחראי לכך שלא ניתן לאתר פוליסת ביטוח כה ישנה. ביהמ"ש דוחה אחת לאחת את כל הטענות של הלקוחות לגבי מה יכול היה עוה"ד לעשות כדי לשנות את התוצאה וקובע כי הן לא הוכחו (עמ' 25 שורות 16-26). בנוסף, דחה ביהמ"ש קמא את טענות הלקוחות בכל הנוגע להתרשלות עוה"ד במגעיו מול חברת הביטוח הראל, אשר היתה המבטחת של הלקוחה בשנת 2007, במועד הגשת התביעה הנזיקית. ביהמ"ש קמא סוקר את ההתכתבויות הרלבנטיות בהקשר זה - בין הלקוח, לבין סוכן הביטוח לבין הראל, התכתבויות שנעשו ללא מעורבותו של עוה"ד. ביהמ"ש קמא קבע בהקשר זה כי הוכח שהלקוחות עדכנו את עוה"ד לגבי הראל רק בשנת 2010, ולא הוכח שעוה"ד התבקש לפעול למול הראל (בין אם במכתבים ובין אם בהגשת תביעה כנגדה). לסיום, וכאן העיקר, מסכם ביהמ"ש בנקודה זו וקובע כי מעבר לאמור, הלקוחות לא הוכיחו כי אילו נקט עוה"ד בפעולות אלו או אחרות היה ניתן כיסוי ביטוחי מצד הראל. כלומר, שאף טענות הרשלנות שהופנו כלפי עוה"ד נדחו בשל שלא הוכחו עובדתית - והמסקנה נותרה שיש לשלם לו את השכר הנתבע. עוד קבע ביהמ"ש קמא כי יש מקום לקבל את התביעה של עוה"ד רק כנגד הלקוחה (החברה) ולדחות את התביעה כנגד הלקוח (המנהל) באופן אישי, ובסוף הדיון קבע כי בנסיבות הוא לא מוצא לעשות צו להוצאות לטובת מי מהצדדים. הטענות בערעור - במסגרת הערעור שהגישו הלקוחות הם חזרו על טענותיהם בבית המשפט קמא. הלקוחות מסכימים עם קביעת בית המשפט לפיה עורך הדין הטעה אותם עובר לחתימה על הסכם שכה"ט, אך מלינים על הקביעה לפיה הם ידעו על הנתונים השגויים במועד שבו בית המשפט קבע שהם ידעו עליהם ומלינים על כך שבית המשפט קבע שהם לא הודיעו במועד סביר על כוונתם לבטל את הסכם שכה"ט. במסגרת הערעור שהגיש עוה"ד חזר אף הוא על טענותיו כפי שנטענו בבית המשפט קמא. עורך הדין מלין על כך שמן הראוי היה לקבל את התביעה גם כנגד הנתבע באופן אישי ומלין על כך שלא נפסקו לטובתו הוצאות למרות שתביעתו התקבלה במלואה. במסגרת הדיון שהתקיים בפניי חזרו הצדדים על טיעוניהם והבהירו את עמדותיהם. דיון והכרעה - לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בכל המסמכים אשר הוגשו לעיוני עמדתי היא כי דין שני הערעורים להידחות. באשר לערעור של הלקוחות - עסקינן בערעור שמתייחס בעיקרו לקביעות עובדתיות ברורות ומובהקות של בית המשפט קמא וכידוע בתי המשפט בערכאת הערעור אינם נוטים להתערב בקביעות כגון אלו אלא במקרים חריגים, לאמור: "הלכה מושרשת היא כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות, ובפרט כאשר אלו נקבעו על יסוד התרשמות בלתי אמצעית מהעדים" (ע"א 9065/12 חברת ז.כ. למדידות והנדסה בע"מ נ' עיריית אשקלון, שניתן רק לפני כחודש - ביום 7.4.2014). במקרה דכאן, בית המשפט קמא הגיע למסקנות אליהן הגיע לאחר בחינה קפדנית של העדויות והשוואת העדויות למסמכים - ולא מצאתי כי נפל פגם במסקנותיו. יש עוד לראות כי ביהמ"ש קמא הגיע לכל המסקנות באותה הדרך, הן לקביעות העובדתיות שמקובלות על הלקוחות (בדבר הטעות או ההטעיה) והן לקביעות העובדתיות שלא מקובלות עליהם (לגבי מועד ידיעתם את המידע "החסר" ולגבי המועד שבו קמה עילת הביטול הנטענת). יש קושי לטעון שככל שהקביעות "נוחות" ללקוחות - אזי שהן מבוססות כדבעי, אך ככל שהן "פחות נוחות", הן משוללות כל יסוד. במיוחד יש לתת משקל לכך שהקביעות העובדתיות במקרה זה אינן רק תולדה של ניתוח המסמכים אלא גם תוצאה של בחינת וניתוח העדויות בחקירות הנגדיות הממושכות. ויובהר. בהתייחס לטענתם הראשונה של הלקוחות, יש לראות כי ביהמ"ש קמא לא קבע בשלב זה או אחר שעוה"ד מסר ללקוחות שהסכום של 2.5 מיליון ₪ משקף את הסיכון הממשי בתביעה הנזיקית, ויודגש כי עיון מעמיק בתצהירו של הלקוח מראה שהוא עצמו מעולם לא טען טענה זו באופן מפורש. אף בהתייחס לטענה השניה של הלקוחות, דהיינו - "טענת ההפחדה", אין בנמצא קביעה של ביהמ"ש קמא לפיה עוה"ד פעל שלא כדין בהקשר זה. הוכח שעוה"ד דווקא הסביר ללקוחות שיש סיכוי טוב שהתביעה תדחה על הסף מחמת התיישנות, כי יש סיכוי טוב שהיא תדחה לגופה שכן תחילת חשיפתו של המנוח לאסבסט החלה עוד לפני תחילת עבודתו אצל הלקוחה, וכי יש סיכוי טוב שהיא תידחה כנגד הלקוח אישית. את המידע הזה אין מחלוקת שהסביר עוה"ד ללקוחות, לפני החתימה על הסכם שכה"ט, וקביעותיו אלו של ביהמ"ש קמא מבוססות בחומר הראיות. בדומה, אין מקום לסטות מקביעותיו של בהמ"ש קמא בהתייחס לטענתם השלישית של הלקוחות, והכוונה לכך שהוכח שהוא לא מסר להם מידע לגבי סוגית ניכויי המל"ל עובר לחתימת הסכם שכה"ט, למרות שהיה עליו לעשות כן. בדיוק מחמת אותם נימוקים, אני סבורה שאין להתערב במסקנה העובדתית העוקבת של בהמ"ש קמא לפיה הלקוח היה מודע לסוגיית ניכויי המל"ל הרבה לפני סיום הטיפול המשפטי בתביעה הנזיקית, החל משנת 2007. בהתאם, מקובלת עלי המסקנה המשפטית כי לא ניתן לבקש לבטל את ההסכם רק במועד הגשת כתב התביעה בשנת 2010, שכן הנסיבות מלמדות על ויתור ושיהוי שגרם לנזקי הסתמכות (והשוו ע"א 4667/08 ‏ הר עוז נ' סערת תוכנה בע"מ (15.2.2011), פסקה 26, ע"א (מחוזי ת"א) 32795-10-12 בן עמי נ' מישל קמחזי בע"מ (26.12.2013), פסקה 20). בנוסף, יש לראות כי דומה שבסופו של יום, הסיבות אשר בעטין הושג הסדר הגישור כפי שהושג היו סוגיית ההתיישנות (אשר עליה הסביר עוה"ד ללקוחות כבר בשלב הראשון) והעובדה שהתברר במהלך ניהול התיק שטענת המנוח היתה כי החשיפה שלו לאסבסט החלה בשנה מסוימת, אך בשנה הספציפית הוא בכלל לא עבד עדיין אצל הלקוחה. כלומר, התוצאה לגבי דחייה בפועל של תביעת הנזיקין, למעט אותו "סכום של חסד", לא נבעה מכך שניכויי המל"ל ומבטחים "בלעו" את התביעה. בדומה, לא מצאתי שיש מקום להתערב אף בקביעת ביהמ"ש קמא לגבי כך שאין מקום להורות על פיצול הסכם שכה"ט על דרך של יישום סעיף 19 לחוק החוזים. הפיצול הנטען הינו מלאכותי ומהווה הצעה פרשנית לגבי מטרת ההסכם אשר אינה עולה בקנה אחד עם הלשון הברורה של ההסכם. יתכן מאד שהיה הוגן יותר לנסח מראש את ההסכם כך שהוא לא יכלול את תקבולי המל"ל ככל שהמדובר בהסכם שמדבר על "חסכון", אך לא ניתן היום בדיעבד לצקת להסכם תוכן אשר סותר את מה שכתוב בו בצורה ברורה וחד משמעית, ובוודאי שלא על דרך ההפניה לסעיף 19 לחוק החוזים (והשוו לע"א (מחוזי ת"א) 31746-02-11 יובל ליכטר נ' גד קומרן (10.11.2011)). טרם סיום, אתייחס עוד בקצרה לטענות לגבי מגעיו של עוה"ד למול המבטחות. אף בנקודה זו אני מצטרפת לעמדת ביהמ"ש קמא, על הנמקותיה, ולשיטתי אין בנמצא כל ראיה לכך שעוה"ד התרשל או כי הוא "אשם" בכך שאין כיסוי ביטוחי הולם ללקוחות. אשר על כן, וכפועל יוצא מן האמור לעיל, דין הערעור של הלקוחות להידחות. באשר לערעור של עוה"ד אומר כי לא מצאתי שהיה בסיס להגשת הערעור בכל הנוגע לאי חיובו של הלקוח באופן אישי, שהרי המדובר בערעור תיאורטי בלבד, היות וסכום פסק-הדין שולם במלואו לעוה"ד על ידי הלקוחות, ביחד ולחוד, זה מכבר. באשר לנושא שכה"ט אף כאן אני מוצאת שהמסקנה שאליה הגיע ביהמ"ש קמא הייתה מבוססת והולמת את הנסיבות, במיוחד לאור הקביעות אשר נסקרו מעלה באשר להתנהלות של עוה"ד שלא הייתה אופטימאלית. מעבר לכך, כידוע - "בתי משפט שלערעור מתייחסים במורת רוח לערעורים העוסקים אך ורק בסוגיית ההוצאות שהשיתה הערכאה הדיונית. לא אחת נקבע כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות" (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, והאסמכתאות שם, וראו אף את רע"א 2468/14 יוסף אלימלך נ' DIESEL S.P.A (5.5.2014), שניתן אך לפני כמה ימים ובו ביהמ"ש העליון שב וקובע כי: "בסוגית פסיקת הוצאות נתון למותב היושב בתיק שיקול דעת רחב, ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטותיו". אשר על כן, דין הערעור של עוה"ד להידחות אף הוא. הואיל ושני הערעורים נדחו - לא אעשה צו להוצאות במסגרת הליכי הערעור ויש להשיב לשני הצדדים את הפיקדונות שהופקדו באמצעות באי כוחם. עורך דיןכתב הגנהמסמכיםשאלות משפטיות