התקף לב בגלל נפילה בירידה במדרגות בעבודה

התקף לב בגלל נפילה בירידה במדרגות בעבודה

ביום 11.5.97, ארעה תאונה, כאשר המערער החליק, ביורדו בגרם מדרגות בבניין בו עבד, ונחבל, בין היתר, בבית החזה ובצלעות (להלן: "התאונה"). לטענתו, סבל עקב הנפילה מאוטם שריר הלב, ובשל כך נגרמה לו נכות בשיעור 25% לצמיתות.

המערער תבע לחייב את המשיבה, בפיצוי על נזקיו הנטענים עקב התאונה, אשר ארעה לטענתו, בשל רשלנות הנתבעת והפרת חובות חקוקות על ידה, נוכח ליקויים בגרם המדרגות.

בית המשפט קמא קיבל את התביעה, בקובעו, כי הליקויים בגרם המדרגות, יצרו סיכון בלתי סביר לעובדי המשיבה ובכללם, המערער, וכי סיכון זה התממש בנפילת המערער. כן קיבל בית המשפט קמא, את טענת המערער, בדבר הקשר הסיבתי בין התאונה ובין אוטם שריר הלב, והנכות שנגרמה למערער בעטיו. בית המשפט קמא קבע, כי נזקיו של המערער, הסתכמו ב- 412,291 ₪, וע"כ, לאחר ניכוי שווי תגמולי המל"ל ששולמו למערער בסך 95,356 ₪, חייב את המשיבה לשלם למערער, פיצויים בסך 316,935 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

3. המערער טען בערעור שהגיש, כי בית המשפט קמא קיפח אותו, בפסיקת הפיצוי בראש הנזק של הפסד השתכרות, משקבע, כי שיעור נכותו התפקודית של המערער, נמוך משיעור נכותו הרפואית, העמידו על 15% וחישב את נזקיו בהתאם. המערער טען בהקשר זה, כי שיעור נכותו התפקודית בפועל, הינו 100%. כן טען, כי בית המשפט קמא, התעלם מהפסדי הזכויות הסוציאליות שנגרמו לו, עקב הפסקת עבודתו, כתוצאה מהפגיעה בתאונה.
הערעור עוסק גם בפיצויים בראשי הנזק של כאב וסבל ועזרת צד ג', אשר לטענת המערער, נפסקו בחסר. המערער הוסיף וטען, כי בית המשפט קמא לא שערך כראוי את הפיצויים שנפסקו לזכותו בגין הפסדי השתכרות, הוצאות, ועזרת צד ג' בעבר.

המשיבה משיגה בערעורה, הן על קביעות בית המשפט קמא, לעניין החבות - שכן לטענתה לא הוכח כי היא נושאת באחריות להתרחשות התאונה, הן על קביעת קשר סיבתי, בין התאונה ובין אוטם שריר הלב בו לקה המערער - שכן לטענתה לא הוכח, כי האוטם נבע מן התאונה, והן על קביעת בית המשפט קמא, לפיה אין לייחס למערער, אשם תורם בהתרחשות התאונה.

4. ממקום התאונה הובהל המערער לבית החולים סורוקה בבאר שבע, שם אובחן המערער כסובל מחבלת חזה, לרבות שברים בצלעות, ומקוצר נשימה. בהמשך, הופיעו תסמינים נוספים, ובהם, חולשה וזיעה קרה. נוכח תסמינים אלה, בוצע א.ק.ג. ובעקבותיו אושפז המערער, במחלקה לטיפול נמרץ. ביום 13.5.97 נערך למערער צנתור, בו הודגמה היצרות של 55% עד 60% בעורק הימני. ביום 15.5.97, בוצע צנתור טיפולי, להרחבת ההיצרות בעורק הימני, באמצעות בלון. במהלך צנתור זה, נמצא כי שיעור ההיצרות בעורק היה 70%.


המערער היה נתון באי כושר עבודה מלא, במשך כארבעה חודשים, ולאחר מכן שב לעבודה חלקית, למשך כחמישה עשר חודשים נוספים. ביום 1.1.99, הסתיימה העסקתו על ידי המשיבה, לטענתו, עקב מגבלותיו עקב התאונה.

המערער טען, כי המדרגות בהן החליק, לא היו תקינות, כיוון שהיו צרות וגבוהות מדי, ולא הודבקו עליהן פסים למניעת החלקה, וכי המשיבה הפרה חובות חקוקות, אשר נועדו להגן על עובדיה, ובהם המערער, בין היתר בהתקנת המדרגות ובתחזוקתן. לחילופין טען, כי המשיבה התרשלה כלפיו, בהקשר זה. המערער הגיש חוות דעת מומחה בתחום הבטיחות, מר שמעון ביטון, אשר חיווה דעתו כי מידות המדרגות, כפי שנמדדו סמוך לאחר התאונה, אינן עומדות בדרישות תקנות התכנון והבניה, וכי מערך הבטיחות שהפעילה המשיבה, לוקה בחסר.

התביעה נתמכה בחוות דעת פרופ' אלכסנדר בטלר, מומחה בתחום הקרדיולוגיה, מיום 25.4.99, לפיה, נותרה אצל המערער, נכות צמיתה, בשיעור 25% כתוצאה מפגיעתו בתאונה. זאת, לאחר שלקה באוטם שריר הלב, שעות ספורות לאחר התאונה, עקב המתח החריג שחווה במהלך התאונה. המומחה סבר, כי המערער לקה בנכות זמנית, בשיעור 100% במשך שלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה, ובנכות בשיעור 50%, למשך שלושת החודשים הבאים, עד תום שישה חודשים ממועד התאונה.


5. המשיבה הכחישה את נסיבות התרחשות התאונה. לעניין זה טענה, בין היתר, כי יתכן שהמערער לקה בליבו, ואיבד את הכרתו, קודם שהחל לרדת בגרם המדרגות, וכתוצאה מכך, נפל.

המשיבה הכחישה גם, את אחריותה הנטענת, להתרחשות התאונה. בין היתר, הכחישה את הטענות בדבר הפרת חובה חקוקה והתרשלות, נוכח מבנה גרם המדרגות, ותחזוקתו. המשיבה הגישה חוות דעת מומחה בתחום הבטיחות, ד"ר אלעזר איל – ביקלס, אשר חיווה דעתו, כי גרם המדרגות עומד בהוראות הדין.

לעניין מצבו הרפואי של המערער, הגישה המשיבה חוות דעת מומחה, בתחום הקרדיולוגיה – ד"ר ישראל תמרי, אשר חיווה דעתו, כי למערער נכות קרדיולוגית בשיעור 10% לכל היותר, אלא שהיא איננה נובעת מן התאונה, אלא מגורמי סיכון שהיו קיימים אצל המערער עובר לאירוע, לרבות עישון, יתר לחץ דם ויתר שומנים בדם. המומחה סבר, כי המערער לא לקה באוטם שריר הלב, כתוצאה מן התאונה. לדברי המומחה, במהלך אשפוזו בבית החולים, לא לקה המערער באוטם שריר הלב, כי אם ב"...איסכמיה חדה חולפת...".

6. בהסכמת הצדדים, מונה פרופ' מיכאל מוטרו, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה").

בחוות דעתו מיום 17.12.04, קבע המומחה, בין היתר, כי בעת כתיבת חוות דעת המומחה מטעם המערער, פרופ' בטלר – בשנת 1999 - אכן היו מקובלים הקריטריונים בהם השתמש, לצורך הגדרת אוטם שריר הלב, אלא שבשנת 2000, פורסמו קריטריונים חדשים, אשר על פיהם, לא ניתן לקבוע שהמערער לקה באוטם שריר הלב בעת אשפוזו.

בהתייחס לקריטריונים האמורים, חיווה פרופ' מוטרו דעתו: "לחולה היו 3 סימנים משניים, אולם לא היתה עליה אנזימטית, שהיא על פי ההגדרה החדשה מאז ספטמבר 2000 תנאי הכרחי. ועל כן נאלץ אני לקבוע שלא היתה כאן הוכחה חד-משמעית לאוטם שריר הלב, וזאת על פי הגופים הקובעים את הקריטריונים בקרדיולוגיה העולמית. [אני בהחלט מסכים שישנה הוכחה לאיסכמיה חריפה – אך לא לאוטם. אמנם נכון שלא נבדק דם לטרופונין שהינו רגיש ביותר, אולם נלקח דם ל-CPK שלא הדגים עלייה]. ואוסיף, מציאת עדות לאוטם במיפוי טליום מה- 30.11.1997 אינה מעידה על אוטם שארע ב- 12.5.1997, מאחר ובוצעה פתיחה מלעורית על ידי בלון בלבד וישנו כ- 30% סיכוי לסגירה מחדש של פתיחה זו – בחודשיים הבאים".

המומחה סבר, כי דרגת נכותו של המערער בתחום הקרדיאלי, עומדת על 25%.

בתשובה לשאלות הבהרה שנשאל על ידי ב"כ המערער, חזר המומחה ואישר, כי על פי הקריטריונים שהיו מקובלים בעת התרחשות התאונה (אשר שונו בהמשך, כאמור לעיל) אכן ניתן היה להגדיר את מצב המערער במהלך אשפוזו, כאוטם שריר הלב, אך לדבריו: "... ללא עדות לנזק". כן אישר, כי איסכמיה חריפה עשויה לנבוע, מאירוע חבלתי פיזי.

המומחה השיב גם לשאלות הבהרה מטעם ב"כ המשיבה. בהתייחס ל"אירוע האיסכמיה", שעבר המערער בחודש מאי 1997, השיב כי "אין עדות ש'ארוע האיסכמיה' במאי 1997 גרם לנזק קבוע לתובע". לשאלה, אם נכון, כי אירוע האיסכמיה לא הותיר אצל המערער נכות קבועה, השיב המומחה: "עקב 'ארוע' זה 'בלבד' לא נותרה לתובע נכות קבועה". המומחה אישר, כי איסכמיה עלולה להווצר, גם ללא קשר לאירוע חבלתי פיזי, וכי ככל שלוותה בהפרעת קצב פעימות הלב, עלולה היתה לגרום להרגשה רעה, עד כדי אובדן שיווי משקל, חולשה ואף התמוטטות.

בחקירתו הנגדית (ביום 9.11.05) העיד המומחה, כי לא ניתן לדעת בוודאות, מתי התרחש אוטם שריר הלב שעדות לו נמצאה בליקוי הלב מיום 30.11.97. לדברי המומחה: "במאורע נפתח כלי דם שהיתה בו היצרות של 70 אחוז. אנחנו יודעים שלאחר פתיחת כלי דם באחוז מסויים – 20 אחוז לפעמים 30 אחוז, ישנה סגירה של אותו כלי דם... יכולה להיות גם היצרות עד לסגירה מלאה. אין לי ויכוח עם זה שהיה כאן אם המיפוי שבו מצאו לאחר חצי שהיה (כך במקור – ג.ג.) אוטם ההסתייגות שלי היא לגבי התאריך שבו ארע האוטם. זה שחצי שנה לאחר מכן במיפוי ראו שיש אוטם, לא אומר שהאוטם ארע ביום אישפוזו בבי"ח. זה יכול להיות חודשיים לאחר הפתיחה" (עמ' 7 ש' 10-18 לפרו').

לסברת המומחה, יתכן כי האוטם התפתח, כתוצאה מן הצנתור: "הנפילה עצמה גרמה לאיסכמיה. אני לא יכול להגיד שהאוטם גרם לצינטור אלא שהאוטם נגרם בשלב מסויים לאחר הצינטור כי בעת הצינטור אין לנו עדות עדיין לאוטם" (עמ' 8, ש' 15-16 לפרו').

המומחה העיד עם זאת, כי שיעור המקרים בהם מתפתח אוטם בעקבות צנתור, עומד על אחוזים בודדים. לדבריו: "אוטם בעת צינטור זה בין 3 ל- 5 אחוז. נכון שזה אחוזים בודדים אבל זה לא נדיר" ׁ(עמ' 12, ש' 2 לפרו').

ב"כ המשיבה הפנה את המומחה, אל תרשים בדיקת הא.ק.ג. שנערך למערער ביום 20.5.97 - חמישה ימים לאחר הצנתור – ושאל, האם ניתן למצוא בתרשים זה עדות לקיומו של אוטם. לכך השיב המומחה: "אי אפשר לשלול כי האיש מתחיל עם גל קיו עם עליה של ST א.ק.ג. אם אתה מראה את הא.ק.ג. הזה לקרדיולוג הוא יאמר שיתכן שיש אוטם" (עמ' 12, ש' 18-19 לפרו').

בהמשך, הסביר המומחה, את המנגנון שהוביל על פי השערתו, להתפתחות האוטם, כתוצאה מן הצנתור: "הצינטור כשלעצמו גורם לנזק לריקמה. אנחנו יודעים שההיצרות היתה 70 אחוז. מה שאני סבור שקרה זה שהרובד התרשתי (כך במקור – ג.ג.) פרץ לחלל כלי הדם בגלל הטראומה. היה לו רובד תרשתי של 70 אחוז בלי קשר לתאונה. הרובד הזה פרץ וגרם למספר גורמי קרישה לגרום לקריש שיחסום את כלי הדם... אם החסימה היתה קצרה או זמנית החולה מפתח איסכמיה ואם היא מעל ל- 3 שעות החולה מפתח נזק – אוטם. אצלינו , לדעתי, החסימה הזאת נפתחה ספונטנית בתקופה שבין לבין – בין 0 ל- 3 שעות. על כן האיסכמיה חלפה ואמנם היה שינוי ב- א.ק.ג. כ- 4 ימים לאחר מכן החולה צונטר. היתה לו היצרות של 70 אחוז, ההיצרות הזו לדעתי ההיצרות שעליה ישב הקריש שגרם לאיסכמיה" (עמ' 13-14 לפרו')

ביחס למידת סבירותו של הקשר הסיבתי, בין הצנתור והאוטם, העיד המומחה:
"ש. תסכים איתי שאתה לא יכול לקבוע מעל 50 אחוז שיש קשר לצינטור?
ת. לי נראה שיש קשר לצינטור. יותר מ- 50 אחוז.
ש. רוב הסתימות מיידיות, עצם הסתימה אחרי חצי שנה יכולה להיות גם בלי קשר.
ת. נכון, אבל בעת הצינטור נוצר נזק לריקמה. בכל צינטור. כל בלון גורם לנזק. אין בלון בלי נזק. הנזק יכול להיות טריגר אבל אני לא יכול לקבוע את זה באחוזים. זו התחייבות שלא במקומה. אם הקיו קיים ומעליו יש עליה של ST שחוזר לנורמה אז אין עדות לאוטם וזאת בתשובה לשאלתך".

7. בית המשפט קמא קבע, כי גרם המדרגות בו החליק המערער, הקים סיכון בלתי סביר למשתמשים בו, וכי הנתבעת התרשלה בעניין זה. בית המשפט קמא העדיף לעניין זה, את חוות דעת המומחה מטעם המערער, מר שמעון ביטון, על פני חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה, ד"ר ביקלס, וקבע, כי הרום (הגובה) של כל אחד מהמדרגות, היה גבוה מן הגובה המקסימלי המותר, וכי השלח (העומק) של כל אחד מהמדרגות, היה קטן מן הנדרש, באופן שלא אפשר מדרך מלא של כף רגל. זאת, בהתייחס למידות המדרגות, שנמדדו על ידי עובד הנתבעת. בית המשפט ביסס את מסקנתו לעניין זה , גם על עדות המערער, ועל עדותו של מר משה צור, אשר שימש כמנהל המשמרת, ביום בו התרחשה התאונה, לעניין הקושי הכרוך בעליה במדרגות וירידה בהן, בהיותן צרות גבוהות וקצרות מן המקובל. בהחלטתו התייחס בית משפט קמא, על דרך השוואה, לדרישות לעניין גרמי מדרגות מסוגים שונים, בהוראות תקן וחקיקת משנה.

טענת המשיבה, לפיה למערער אשם תורם בהתרחשות התאונה, נדחתה בפסק דינו של בית המשפט קמא, אשר קבע לעניין זה: "במתח שבין בטיחות העובד למשאבים הנדרשים לשם שינוי המצב, בחרה הנתבעת לדרוש מן העובד זהירות מקובלת, אולם אין מצופה מעובד כי לעולם לא יאבד מריכוזו ויש לעיתים כי עובד זה או אחר טרוד בענייני עבודתו עד כי בשבריר שניה לא שם ליבו מכשול קיים, בשרותו את מעבידתו ואין להטיל עליו האחריות לקיומו של אותו מכשול" (עמ' 15 לפסק הדין).

בהתבסס על עדותו של המערער, אותה קיבל כאמור כמהימנה, קבע בית המשפט קמא, כי החלקתו של המערער, אשר גרמה לתאונה, נבעה מן הליקויים בגרם המדרגות, ולא ממצבו הבריאותי של המערער (כפי שטענה המשיבה).

בית המשפט קמא קיבל את טענת המערער, לפיה קשור אוטם שריר הלב בו לקה, בקשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בתאונה. לעניין זה קבע: "לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שבאו בפניי, לרבות חוות דעת פרופ' מוטרו, המומחה מטעם בית המשפט, ואף לאחר ששמעתי עדותו, הגעתי לכל מסקנה כי בסבירות הגבוהה ביותר, וברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, הנזק שנותר בתובע בשל האוטם שלאחר אירוע האיסכמיה, הינו תוצאת התאונה שארעה לו ביום 11.5.97, נשוא התובענה. אמנם, בנסיבות העניין לא ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי חד משמעי בבחינת מתן תשובה רפואית נחרצת לשאלה אם אלמלא התאונה היה מתרחש אירוע האוטם אם לאו, אולם הסביר יותר וכך הוכח כי קיים קשר סיבתי בין אירוע הנפילה לאוטם שנתגלה בחודש נובמבר 1997 וכן שוכנעתי כי הצנתור השני הטיפולי לא ניתק הקשר הסיבתי בין אירוע הנפילה לאוטם כפי שטענה המשיבה" (עמ' 30 ו- 31 לפסק הדין).

בהמשך קבע: "הנה כי כן הוכח כי סביר יותר שארוע הנפילה הוא זה שחולל את האוטם וקיים קשר סיבתי משפטי ולא רק עובדתי בין ארוע הנפילה לאוטם שמועד התרחשותו המדויק לא ידוע, לבד מכך שאירע בין הצינתור הטיפולי לבין מועד המיפוי בנובמבר 1997 ולמעלה מן הצורך ובזהירות המתחייבת לא מן הנמנע כי ארע במועד קרוב יותר לצינתור הטיפולי ואולי אף בסמיכות ל- 20/5/97 לפי הא.ק.ג. המתישב עם קיומו של אוטם כבר מאז" (עמ' 32 לפסק הדין).

הטענה, לפיה נגרמה למערער נכות רפואית בשיעור 25% עקב התאונה, התקבלה אפוא, אלא שבית המשפט קבע כאמור, כי נכותו התפקודית של המערער, נמוכה יותר, והעמיד את שיעורה על 15%. זאת, בשקלול הנכות הרפואית עם "... נתוניו של התובע, תפקידו במקום עבודתו עובר לתאונה ותפקודו הכללי..." (עמ' 33 לפסק הדין).

בית המשפט קמא פסק לזכות המערער, פיצויים בסך 412,291 ₪, מתוכם, 200,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות ופנסיה, 50,000 ₪ בגין עזרת הזולת בעבר, 52,291 ₪ בגין עזרת הזולת בעתיד, 80,000 ₪ בראש הנזק של כאב וסבל ו- 30,000 ₪, בגין הוצאות רפואיות ואחרות. מסכום הפיצויים, ניכה בית המשפט קמא כאמור, את שווי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, בסך 95,356 ₪, כך שלזכות המערער, נותר סך 316,935 ₪.

8. סבורני, כי יש לדחות את טענות המשיבה, לעניין עצם אחריותה להתרחשות התאונה, אם כי נכון להתערב בקביעות בית המשפט קמא, לעניין אשם תורם מצד המערער, ולעניין הקשר הסיבתי בין נפילת המערער ובין אוטם שריר הלב בו לקה.

9. ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא לעניין התרשלות המשיבה, מושתתים על מתן אמון במערער, ובעדותו של מר צור, ועל העדפת חוות דעתו של המומחה מטעם המערער, מר ביטון, על פני חוות דעת המומחה מטעם המשיבה, ד"ר ביקלס. ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בממצאים מסוג זה, ומעבר לכך, בענייננו, נראה כי ממצאיו של בית המשפט קמא, לעניין אי תקינות גרם המדרגות, אכן עולים בברור מן הראיות שעמדו בפניו.

כך, גם ביחס לממצא בדבר סיבת נפילתו של המערער, המושתת כאמור, על מתן אמון בגרסתו של המערער.

נכון עם זאת לסברתי, להתערב בקביעת בית המשפט, לעניין העדר אשם תורם. זאת, דווקא בהתבסס על עדות המערער, בהתייחס למדרגות, לפיה "... המדרגות שם צריך להיות לוליין בשביל לעבור אותן" (עמ' 4 שורה 21 – 22 לפרוטוקול מיום 18.3.10). אין מחלוקת, כי המערער (כמו גם עובדים אחרים במתקן), עשה שימוש תדיר ויום יומי בגרם המדרגות האמור, במשך שנים רבות (מתצהיר עדותו המשלים של המערער, נספח ג' לתיק המוצגים מטעמו עולה, כי הועסק על ידי המשיבה באתר, למעלה מ – 30 שנה, עובר להתרחשות התאונה), ומכאן, שהיה מודע לליקויים בגרם המדרגות, ולסיכון המעידה או ההחלקה במהלך הירידה בו. במצב זה, נדרש המערער להפעיל שיקול דעת ולהיזהר, בעת הירידה במדרגות. לפיכך, וכאשר מנגד, אין חולק, כי הסיכון האמור מצוי היה באחריות המשיבה, וכי המערער נדרש להשתמש בגרם המדרגות הלקוי לצורך ביצוע תפקידו, סבורני, כי נכון לייחס לו אשם תורם בשיעור 10%.

10. המשיבה טענה בערעורה, כי בית המשפט קמא טעה במסקנותיו, לעניין הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי, בין נפילתו של המערער ובין אוטם הלב בו לקה, במועד כלשהו, עובר למיפוי הלב שעבר בחודש נובמבר 1997. לטענת המשיבה, לא ניתן לבסס על חוו"ד המומחה מטעם בית המשפט ועל עדותו, ממצא, פוזיטיבי בדבר קשר סיבתי עובדתי, ולא כל שכן, משפטי, בין נפילת המערער ובין האוטם. לחילופין, לשיטת המשיבה, ככל שתוותר על מכונה קביעת בית המשפט קמא לפיה התקיים קשר סבתי כאמור, הרי שיש לקבוע, כי הוא נותק בגין התערבות גורם זר, שאינו בשליטת המשיבה, דהיינו, עריכת הצינתור בבית החולים ביום 15.5.97.

בית המשפט קמא השתית, את ממצאיו ומסקנותיו לעניין הקשר הסיבתי, בעיקר על עדות המומחה מטעם בית המשפט.

נזכיר, כי בחוות דעתו הכתובה של המומחה, לא נקבע, כי האוטם נבע מן הצנתור, אלא נאמר: "... מציאת עדות לאוטם במיפוי טליום מה-30.11.1997 אינה מעידה על אוטם שארע ב 12.5.1997, מאחר ובוצעה פתיחה מלעורית על ידי בלון בלבד וישנו כ – 30% סיכוי לסגירה מחדש של פתיחה זו – בחודשיים הבאים...". מכאן, כי על יסוד חוות הדעת לכשעצמה, לא ניתן היה לקבוע כי התקיים קשר סיבתי כאמור. גם תשובות המומחה לשאלות ההבהרה, ששלחו אליו ב"כ הצדדים, לא עשויות היו לבסס מסקנה כזו.

מקריאת חקירתו הנגדית של המומחה, על ידי ב"כ הצדדים, ומתשובותיו לשאלות בית המשפט, עולה, כי המומחה רואה קשר אפשרי, בין התרחשות האוטם, ובין הצנתור, אך סבורני, כי יש להתערב במסקנת בית המשפט קמא, לפיה ניתן לקבוע על פי עדות המומחה כי קיומו של קשר סיבתי עובדתי הוכח, וכי די בו להרים את הנטל להוכחת הקשר הסיבתי הנטען.

המומחה אכן מתווה תרחיש אפשרי, לפיו נגרמה האיסכמיה בעורק הימני אצל התובע, כתוצאה מנפילתו, וכי בעטיה, נדרש הצוות הרפואי לבצע צנתור טיפולי. יחד עם זאת, מידת ההסתברות של התרחשות האיסכמיה כתוצאה מהנפילה, אינה ברורה, בהינתן כי המערער סבל מגורמי סיכון משמעותיים כגון עישון, שומנים בדם, ויתר לחץ דם, וכאשר שיעור החסימה בעורק, שהתגלה במהלך ביצוע הצנתור הטיפולי היה כבר 70%.

המומחה המשיך ותאר אפשרות, לפיה הצנתור גרם להתרחשות האוטם. נזכיר, כי על פי עדות המומחה, ההסתברות להתרחשות אוטם כתוצאה מביצוע צנתור עומדת על 3% עד – 5% בלבד. דהיינו, ברובם הגדול של המקרים, לא יגרם אוטם בעקבות צנתור. זאת, כאשר אצל המערער, יכול היה להיגרם אוטם, בשל הווצרות רובד טרשתי בעורק, על רקע גורמי הסיכון שפורטו לעיל .

בית המשפט קמא הזכיר את תשובתו של המומחה, בהתייחס לתרשים א.ק.ג. מיום 20.5.07, לפיה, "אי אפשר לשלול..." נוכח תרשים הבדיקה קיום אוטם, אך נדגיש, כי המומחה עצמו נמנע מקביעה פוזיטיבית בעניין זה, ולא הבהיר מה מידת ההתכנות של האפשרות האמורה.

המומחה אכן העיד: "...לי נראה שישי קשר לצינטור. יותר מ – 50 אחוז..." (עמ' 15 שורה 17 לפרוטוקול), ותשובה זו נראית על פניה, כמתיישבת עם טענת המערער, אלא שבהמשך, תיקן המומחה את דבריו, והעיד: "הנזק יכול להיות טריגר אבל אני לא יכול לקבוע את זה באחוזים. זו התחייבות שלא במקומה...". המומחה לא יכול היה אפוא לומר, בהיבט הרפואי של הדברים, כי קיימת הסתברות של יותר מ – 50% שהאוטם נבע מן הצנתור, ולא כל שכן – מנפילת המערער במהלך התאונה.

בית המשפט קמא היה ער למסקנה המסתברת האמורה, והתייחס לכך בפסק הדין, באומרו: "ואכן בעדותו, אישר פרופ' מוטרו כי נכות התובע אינה מצביעה על קשר ישיר והכרחי לנפילתו..." (עמ' 29 לפסק הדין). יחד עם זאת סבר, כי הגם שהמומחה נזהר מלקבוע באופן נחרץ, שהאוטם נגרם כתוצאה מן הנפילה, הרי שניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, נוכח מכלול הנסיבות שהובאו בפניו, כמפורט לעיל (מעמ' 30 ו- 31 בפסק הדין).

סבורני, כי נכון להתערב במסקנתו זו של בית המשפט קמא - אין חולק בענייננו, כי על המערער רובץ הנטל להוכיח את תביעתו, לרבות טענתו, לקיום קשר סיבתי, בין התאונה ובין הנכות הקרדיאלית בה לקה, עקב אוטם שריר הלב. הנטל בו צריך המערער לעמוד, הינו נטל אזרחי, של הטיית מאזן ההסתברויות. כמפורט לעיל, חוות דעתו, של המומחה מטעם בית המשפט, כמו גם חקירתו הנגדית, לא היה בהן, כדי לבסס את המסקנה, לפיה, האפשרות כי אוטם שריר הלב נבע מן הנפילה ומן הצנתור שעבר המערער בעת אשפוזו, סבירה יותר, מן האפשרות האחרת, לפיה לקה באוטם ללא כל קשר לתאונה ולצנתור. על רקע גורמי הסיכון שהתקיימו אצלו (עישון, יתר לחץ דם ויתר שומנים בדם, אשר אפשר, כי הובילו לחסימה בשיעור 70% שנמצאה במהלך הצנתור הטיפולי). ככל שמסקנת בית המשפט קמא נשענת על סמיכות האירועים, יאמר, כי לא ניתן לקבוע כממצא עובדתי, על יסוד הראיות שהוגשו, כי האוטם ארע במהלך תקופת אשפוזו של המערער, או סמוך לאחר שחרורו מבית החולים. נראה, כי עדות המומחה לעניין ההסתברות לסגירת כלי דם, בתקופה של חודשיים לאחר צנתור (30%, על פי האמור בחוות הדעת ו- 20% עד 30% על פי דבריו בחקירה הנגדית, בעמ' 7 לפרו'), עומדת אף היא בניגוד למסקנת בית המשפט קמא. כך גם תשובתו, לפיה שיעור המקרים, בהם מתפתח אוטם בעקבות צנתור, עומד על כ- 3% עד 5% בלבד.

סבורני אפוא, כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח את טענתו, בדבר הקשר הסיבתי העובדתי בין התאונה ובין נכותו הצמיתה, אשר נובעת כולה כאמור, מאוטם שריר הלב בו לקה ואשר התגלה במיפוי הלב שעבר ביום 30.11.97. נוכח מסקנה זו, אין צורך לבחון, את שאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי, בין התאונה והנכות.

11. נוכח המסקנה האמורה, הרי שאין המערער זכאי לפיצוי, עבור הנזקים שנגרמו ואשר יגרמו לו, בשל הנכות הצמיתה, המצויה כולה בתחום הקרדיאלי, ונובעת במלואה מאוטם שריר הלב בו לקה.

המערער זכאי כמובן לפיצוי, בגין כאב וסבל, עקב החבלות שנגרמו לו כתוצאה מן התאונה, לרבות הסבל הרב שסבל, ללא ספק, בשל השברים בצלעותיו, וכן זכאי הוא, לפיצוי עבור הפסד השתכרות, הוצאות, ועזרת הזולת בעבר, אך זאת, אך ורק בגין אותן חבלות, ולא בשל נכותו הלבבית. דא עקא, הפיצוי בגין ראשי נזק אלה, נבלע בתגמולי המל"ל ששולמו למערער, ואשר הסתכמו ב- 95,356 ₪, נכון למועד מתן פסק דינו של בית המשפט קמא. משמעות הדבר, כי המשיבה אינה חבה בפיצוי המערער, מעבר לתגמולי המל"ל ומכאן, לסברתי, יש לקבל את ערעורה של המשיבה, וממילא לדחות את ערעורו של המערער.

12. לפיכך, אציע לחברי, לדחות את ערעור המערער, לקבל את ערעור המשיבה, לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, ולדחות את תביעתו של המערער. כן אציע לחייב את המערער בהוצאות המשיבה, לרבות שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך 25,000 ₪, כאשר העירבון שהפקיד המערער, יועבר למשיבה על חשבון ההוצאות.


גד גדעון, שופט      








ס. הנשיא השופטת שרה דברת, אב"ד:

אני מסכימה.

     
שרה דברת, שופטת,ס.נשיא      





השופט אריאל ואגו:
אני מסכים.

     
אריאל ואגו, שופט      




הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט גדעון.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. התקף לב תאונת דרכים

  2. התקף לב בחו"ל

  3. התקף לב של קצב

  4. התקף לב של מורה

  5. התקפת לב בעבודה

  6. תאונת דרכים בגלל התקף לב

  7. התקף לב מנהל בנק

  8. התקף לב החמרת מצב

  9. התקף לב בגלל ויכוח

  10. התקף לב קבלן עצמאי

  11. התקף לב אחרי תאונה

  12. התקף לב בזמן אזעקה

  13. התקף לב בדרך לעבודה

  14. התקף לב עקב הלם קרב

  15. התקף לב באימון בחדר כושר

  16. מוות מהתקף לב בעבודה

  17. התקף לב עובד ניקיון

  18. התקף לב בגלל פחד במה

  19. התקף לב של מורה נהיגה

  20. התקף לב בעבודה בחו''ל

  21. התקף לב תוך כדי עבודה

  22. התקף לב של בעל מכולת

  23. התקף לב שופט בית משפט

  24. התקף לב בגלל ריב בעבודה

  25. התקף לב של נהג אוטובוס

  26. התקף לב בזמן חופשת מחלה

  27. התקף לב בגלל קללות שואה

  28. התקף לב אזרח עובד צה''ל

  29. התקף לב בגלל חקירה במשטרה

  30. קשר סיבתי התקף לב בעבודה

  31. מתח נפשי בעבודה - התקף לב

  32. התקף לב בעבודה עקב התרגזות

  33. הכרה בהתקף לב בשירות צבאי

  34. מוות של עורך דין מהתקף לב

  35. התקף לב בגלל איומים בעבודה

  36. שני התקפי לב כתאונת עבודה

  37. הכרה בהתקף לב בביטוח לאומי

  38. התקף לב מחוץ לשעות העבודה

  39. התקף לב בדרך לעבודה בנסיעה

  40. אי חזרה לעבודה אחרי התקף לב

  41. התקף לב בגלל ויכוחים בעבודה

  42. מנהל בית ספר שקיבל התקף לב

  43. התקף לב בגלל דיון במס הכנסה

  44. התקף לב בגלל פיטורים מעבודה

  45. התקף לב בעבודה תאונת עבודה

  46. ויכוח בטלפון שגרם להתקף לב

  47. התקף לב בעבודה בגלל מאמץ יתר

  48. מוות מהתקף לב - ביטוח לאומי

  49. התקף לב של רואה חשבון בעבודה

  50. התקף לב בעבודה בגלל לחץ נפשי

  51. התקף לב במהלך חקירה משטרתית

  52. מורה בבית ספר שקיבל התקף לב

  53. התקף לב באוטובוס בדרך לעבודה

  54. התקף לב אצל אישה כתאונת עבודה

  55. התקף לב עקב עבודה מאומצת חריגה

  56. בצקת ריאות לאחר התקף לב בעבודה

  57. קצבת תלויים בגין התקף לב בעבודה

  58. התקף לב בגלל זימון לחקירה במשטרה

  59. מאמץ קשה מהרגיל בעבודה - התקף לב

  60. הכרה בהתקף לב ובאירוע מוחי כתאונת עבודה

  61. קשר סיבתי בין אירוע בעבודה להתקף לב

  62. האם יש קשר בין ויכוחים לבין התקף לב

  63. התקף לב בעבודה בגלל ויכוחים עם לקוחות

  64. קצבת תלויים למשפחת אדם שנפטר מהתקף לב

  65. התקף לב בגלל נפילה בירידה במדרגות בעבודה

  66. התקף לב בזמן משחק כדורגל בליגה למקומות עבודה

  67. התקף לב תאונת דרכים - ערעור לבית המשפט העליון

  68. אי הכרה כתאונה עבודה בגין גורמי סיכון להתקף לב

  69. מצב רפואי קודם לעניין הכרה בהתקף לב כתאונת עבודה

  70. לקה בתעוקת לב ("אנגינה פקטוריס"), הוכר כפגיעה בעבודה

  71. התקף לב נגרם כתוצאה מהתנאים במקום העבודהובשל הלחץ והמתח

  72. התקף לב: האם עיכוב בהגעה לבית החולים בגלל העבודה מהווה תאונת עבודה ?

  73. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון