הסבת דוח תעבורה של עובד

הסבת דוח תעבורה של עובד

ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (כב' השופט אופיר), בתיק המ"ש 2445-12-13, לפיה דחה בקשת המערער להאריך לו את המועד להישפט בגין דו"ח תנועה.

מדובר בדו"ח שניתן בשל עבירת מהירות שבוצעה ב-23.1.13. הבקשה להארכת מועד להישפט הוגשה ביום 9.12.13, דהיינו, כ-11 חודשים לאחר ביצוע העבירה.

לטענת המערער, הוא בעלים של חברה לביצוע עבודות עפר, המעסיקה מספר עובדים, ולה כלי רכב שונים המוצמדים לעובדי החברה. עבירת התעבורה נשוא הדו"ח בוצעה על ידי אחד העובדים, אשר תצהירו אף צורף לבקשה. עם קבלת הדו"ח, ביקש ממנו המערער להסב את הדו"ח על שמו, אך העובד לא עשה כן. המערער סבר שעם מסירת הדו"ח לעובד תמה אחריותו, וגילה זאת רק כאשר קיבל את כפל הקנס, אותו שילם מיד, והגיש בקשה להישפט. המערער צירף לבקשה גם צילום תלוש המשכורת של העובד, לראיה שסכום הדו"ח נוכה משכרו, לאחר ששולם.

בית המשפט קמא דחה את הבקשה, עקב תשלום הדו"ח, ועמדת הפסיקה.

ב"כ המערער מלינה על כך, וטוענת, כי המערער הוכיח באמצעות תצהיר, ואישור קיזוז הקנס משכרו של העובד, כי מי שנהג ברכב היה העובד המועסק כנהג בחברתו. בית המשפט קמא התעלם לחלוטין משאלת עיוות הדין אשר יגרם למערער, היה ולא יוארך המועד להגשת הבקשה להישפט, והוא יענש בגין עבירה שלא ביצע. היא מפנה לפסיקת בתי המשפט המחוזיים, לפיה, על בית המשפט הדן בבקשה להארכת מועד להישפט, לשקול שיקולים דומים לאלה הנשקלים בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר נאשם. דהיינו, השיקול העיקרי אינו הטעם לאיחור בהגשת הבקשה להישפט, אלא השאלה, האם באי ביטול פסק הדין עלול להיגרם עיוות דין לנאשם.

ב"כ המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור, וטוענת כי המערער שילם את הדו"ח, ומשכך, מדובר בפסק דין חלוט, אשר חלפה השעה לתיקונו. המערער לא התחקה אחר הדו"ח, אלא העבירו לעובד ושכח ממנו. תצהיר העובד לקוני, ואינו מפרט מדוע היה הרכב בחזקתו, ומהי התקופה הרלוונטית. כן טענה כי יש ליתן עדיפות לכלל סופיות הדיון.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

ב"כ המערער טוענת כי על הסוגיה חלים הכללים של בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות, כאמור בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"). מילים אחרות, קיומו של חשש לעיוות דין, כשלעצמו, ומבלי שיהיה תלוי בטעם לאי ההתייצבות (ובענייננו, בטעם לאיחור), די בו כדי להביא לביטול פסק הדין (ראה לעניין זה רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793).

אלא שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון.

טעם נוסף לצורך בהקפדה על מועדים, הוא הוראת ההתיישנות שבסעיף 9(א)(4) לחסד"פ, לפיה תקופת ההתיישנות הרלוונטית לדו"חות היא שנה מיום ביצוע העבירה. מכאן, שהתעלמות מהסיבות לאיחור, ומתן היתר לבצע הסבה בכל עת שיחפוץ הנאשם, משמעותה המעשית היא התיישנותה של העבירה נשוא הדו"ח.

על כן, אין לראות בהקפדה על המועדים עניין של פרוצדורה מול מהות, אלא חלק ממהות ההליך. גישה אחרת תוציא את העוקץ מההליך, ותביא להגשת בקשות להסבת דו"חות באופן סיטוני, כל אימת שיחפוץ נאשם, מה שיפגום הן בעקרון סופיות הדיון והן ביעילות ההליך.
המערער בענייננו לא הראה סיבה מוצדקת לאי הגשת הבקשה להישפט, במועד. אדם המקבל דו"ח על שמו, בגין עבירה שבוצעה לשיטתו על ידי אחר, חייב לדאוג באופן אישי להסבתו על שמו של האחר. בנסיבות העניין, אין בכך שהמערער מסר את הדו"ח לעובד ושכח מקיומו, כדי לקיים את חובתו. שעה שלא עשה כן, התרשל, ומכאן שלא הראה סיבה מוצדקת לאיחור.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון