עיכוב צו הריסה בטענה שפועלים "במרץ" לקבלת היתר

עיכוב צו הריסה בטענה שפועלים "במרץ" לקבלת היתר 1. הערעור דנא הוא על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט פאול שטרק) מיום 18.2.14 בת"פ 8337/02 לדחות את בקשת המערער לעכב ביצוע צו הריסה. 2. ביום 3.8.03 הרשיע בית המשפט קמא את המערער על פי הודאתו, בביצוע עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה בכך שבנה ללא היתר מבנה בשטח של 38 מ"ר על הגג הקיים; בית המשפט גזר את דינו ובין השאר הוטל על המערער להרוס את המבנה שנבנה ללא היתר, והורה כי מועד כניסת צו ההריסה לתוקף ידחה עד ליום 1.2.05 כדי לאפשר למערער להכשיר את הבנייה או להתאימו למצב התכנוני. 3. משלא בוצעו הוראות גזר הדין (לא ההתאמה גם לא ההריסה), הוגש נגד המערער כתב אישום (ת"פ 2686/11) המייחס לו אי קיום צו שיפוטי - עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה. המערער הורשע על פי הודאתו גם בעניין אי קיום הצו השיפוטי ובית המשפט האריך את "מועד כניסתו לתוקף של צו הריסת הבניה או התאמה להיתר בנייה ...עד ליום 1.7.13" תוך הדגשה כי "מובהר לנאשם (המערער-א.נ.ח) שאם עד מועד כניסת הצו לתוקף לא יהיה בידו היתר בנייה מתאים ולא תנתן לו ארכה נוספת לקבלת היתר הבנייה ולהריסת המבנה, ניתן יהיה להגיש נגדו כתב אישום בגין עבירה נוספת של אי קיום צו שיפוטי, דבר שעשוי להביא להפעלת המאסר על תנאי" (הציטוטים מגזר הדין). 4. ביום 31.7.13 הגיש המערער בקשה דחופה להארכת מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה, וביום 9.9.13 דחה בית המשפט קמא את הבקשה; בהחלטת הדחייה ציין בית המשפט את המחדלים להצגת פעולות לקידום הליכי ההיתר תוך ציון העובדה כי האדריכל שתצהירו צורף לבקשה אינו מפרט את התכניות להכשרת המבנה, ובצד דחיית הבקשה לארכה איפשר בית המשפט למערער ארכה עד ליום 1.11.13 "לצורך התארגנות בלבד" (לשון ההחלטה). ביום 29.1.14 הגיש המערער בקשה נוספת לארכה לכניסת צו ההריסה לתוקף, וביום 17.2.14 דחה בית המשפט את הבקשה. בנימוקו לדחיית הבקשה ציין בית המשפט פעם נוספת כי "אין בבקשה הסבר להגשת הבקשה לאחר הצו נכנס לתוקף בהחלטה מיום 9.9.13 נדחתה הבקשה בהעדר פירוט על הנעשה לקדם ההליך לקבל היתר, הבקשה הנוכחית לא כוללת שום פירוט על הנעשה לקבלת היתר...". 5. בין נימוקיו בהודעת הערעור ציין המערער כי הוא פועל במרץ לקבלת ההיתר, כי האדריכל ציין במפורש ש"התחלנו להכין את המסמכים שדרושים לשם הכשרת הבנייה נושא העבירה על מנת להגיש את המסמכים לעיריית ירושלים...", ומשכך יש לאפשר למערער לסיים את המלאכה ולהכשיר את הבנייה; המערער אף ציין כי יש להתחשב בנסיבותיו - כי הבית מאכלס 10 נפשות ויש לאפשר ארכה נוספת למערער שפתר את מצוקת הדיור בבנייה נשוא כתב האישום (קרי, בבנייה ללא היתר... - א.נ.ח), וכל החלטה אחרת תהווה "פגיעה בחירותו או בקניינו של המערער במידה העולה על הנדרש" (סעיף 2 להודעת הערעור). 6. בדיון שהתקיים לפני הודה המערער כי אכן ההליך התכנוני לא התקדם מהטעם ש"באיזור בו ממוקם ביתו של המערער לא מקודם תהליך תכנוני כלשהו וכי ההליכים התכנוניים טרם החלו" (עמ' 1 ש' 16, 17), בצד הודאתו כי אכן אין כל התקדמות בהליכים התכנוניים ובהעדר עילה משפטית לערעור ביסס המערער את ערעורו על "טעמים הומניים" וכלשונו "הנימוקים הם יותר הומניים, הם רחוקים מלהיות משפטיים או תכנוניים ולכן בכל לשון של בקשה אבקש שבית המשפט הנכבד יתן למערער לנסות ולקדם הליך תכנוני כלשהו על ידי מתן ארכה ולו הקצרה ביותר..." (עמ' 1 ש' 17- 20). 7. בתשובתה מציינת המשיבה כי לא נפלה כל טעות בהחלטת בית משפט קמא, כפי שאף ציין המערער בדבריו בדיון, ואף הדגישה כי משלא הובאה כל ראייה לקידום הליכי האישור הרי שהפסיקה המושרשת היא כי אין להעתר לבקשת הארכה. המשיבה ציינה עוד כי צו ההריסה שהוטל על המערער עומד על כנו כ-12 שנים ובכל זאת לא עשה המערער לקדם את התכנית ואף הארכות שניתנו לו לא נוצלו לצורך זה, עוד ציינה כי גם בשנת 2014 טרם "נפתח תיק תב"ע" (עמ' 2 ש' 10) ומשכך יש לדחות את הערעור. לטעם המשיבה מדובר בערעור סרק ומשכך עתרה לחייב את המערער בהוצאות הליך הערעור. 8. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בהחלטה נשוא הערעור (שלא ליתן ארכה לכניסה לתוקף של צו ההריסה), עיינתי גם בהכרעת הדין, בגזר הדין (משנת 2003), נתתי דעתי לכך כי המערער אף הורשע באי ציות לצו שיפוטי, הבאתי בשיקולי את פרק הזמן שחלף מאז הורה בית המשפט על צו ההריסה (לפני כ-11 שנים) וראיתי לדחות את הערעור. לא רק שהמערער לא הצביע על טעות כלשהי בהחלטת של בית המשפט קמא, הרי שבדיון שלפני לא הציג כל אסמכתא להתקדמות איזושהי בהליכי האישור ואף לא הציג פנייה כלשהי לרשות וממילא לא סתר את דברי המשיבה כי טרם נפתח תיק תב"ע, פעולה שכשלעצמה היא אך ראשיתו המוקדמת של הליך ההיתר. משכך גם אם סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה מסמיך את בית המשפט להאריך את המועד שקבע לביצוע צו הריסה הרי שבצד זה קבע המחוקק כי בית המשפט יאריך את המועד רק "אם ראה טעם לעשות כן", והנה בנסיבות העניין לא הוצג כל טעם לדחיית המועד וכפי שציין בית משפט קמא בהעדר כל דיווח על פעולות או התקדמות ומאחר שגם לא הוצג כל צפי להכשרת הבניה, ממילא אין כל הצדקה ליתן ארכה נוספת וסתמית לביצוע צו ההריסה, ואני סבורה כי לאחר כ-11 שנה מעת מתן גזר הדין הגיעה העת ליתן תוקף לכניסת צו ההריסה עליו הורה בית המשפט עוד בשנת 2003! 9. טעמי המערער, כפי שציין בעצמו, אינם משפטיים, אלא הומניים בלבד, כך לדבריו. לא ראיתי נסיבות חריגות המצדיקות העתרות לערעור 'מטעמים הומניים'; למעשה מדובר בצו הריסה שהוצא נגד בנייה בלתי חוקית לפני למעלה מעשור שנים, ולמעט אי ציות לחוק ואי ציות לצו השיפוטי (שגם בענין זה כבר הורשע) לא מצאתי כל נסיבה המצדיקה התערבות בהחלטת בית משפט קמא. 10. לאור האמור בפסק הדין לעיל הערעור נדחה. בנסיבות, לא ראיתי לחייב את המערער בהוצאות. הריסת מבנהצו הריסהצווים