זכויות ניצולי שואה ממרוקו

זכויות ניצולי שואה ממרוקו 1. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור, מכוח סעיף 45ד בתי דין מינהליים על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 בחיפה (כב' השופט אהרון שדה, להלן : ועדת העררים-חיפה) מיום 6/4/14 בתיק ו"ע 56122-02-14, שעניינה בשאלת הסמכות המקומית. ההחלטה כונתה על ידי ועדת העררים-חיפה - "החלטה עקרונית" האמורה לחול על כל העררים שהוגשו ושיוגשו, וזאת בזיקה להחלטה מיום 2/4/14, אשר אפשרה הגשת עררים מאוחדים. וזה לשון "ההחלטה העקרונית": "עררים של עוררים הגרים דרומה לקו העיר חדרה ואשר כבר הוגשו בשאלה העקרונית יוכרעו אצלנו ורק ביחס להחלטה העקרונית, כל ערר פרטני מאוחר יותר שיוגש - יוגש בהתאם לפריסת הוועדות ומקום מגורי העורר. כל העררים שיוגשו מרגע זה ואילך יכללו העתק של החלטת הדחייה הספציפית ביחס לכל עורר ועורר, ככל שאין בהחלטת הדחייה פירוט של כתובת העורר, תירשם זו בכותרת הערר מתחת לשמו. אין להגיש בחיפה עררים אלא של עוררים שכתובתם הרשומה (בטעות הודפס במקור "נרשומה") והקבועה מקו חדרה וצפונה בלבד. עררים שיוגשו שלא בהתאם להחלטה זו יימחקו ללא התראה". 2. בפני ועדת עררים-חיפה הוגש ערר בשם קבוצת עוררים אשר מנתה 93 עוררים, כאשר המשותף להם הוא שכולם יוצאי מרוקו שעלו לארץ קודם ליום 1/10/53 והם הגישו למשיבה (להלן: הרשות המוסמכת) תביעה להכיר בהם כזכאים לתגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: החוק או חוק נכי רדיפות הנאצים) על רקע רדיפתם כיהודים במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה. מדובר בערר המתייחס לתקופה החלה מחודש יוני 1940, עם תבוסת צרפת והקמת ממשלת הבובות הצרפתית הידועה כמשטר וישי, ועד לחודש נובמבר 1942 עם הגעת האמריקאים למרוקו. לכל אחד מן העוררים ניתנה החלטת דחייה, בנוסח זהה. 3. על פי המפורט בבקשה, 16 מבין 93 העוררים, מתגוררים "דרומית לחדרה" יחד עם 77 עולי מרוקו נוספים, אשר מתגוררים "חדרה וצפונה" הגישו ערר משותף לוועדה בשאלת הכרתם כנרדפים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים. המשיבה טענה שעל כל עורר להגיש ערר נפרד. הוועדה דחתה הטענה, בהחלטה שניתנה ביום 2/4/14, ואפשרה הגשה מאוחדת של העררים בנוגע לזהות בשאלה עקרונית, והבחינה בין אפשרות האיחוד בנוגע לבירור השאלה העקרונית המשותפת לכלל העוררים, לבין הבירור הפרטני, בירור שיידרש אם וכאשר תתקבל הכרעה לטובת העוררים בשאלה העקרונית (ראה החלטת בית משפט קמא מיום 2/4/14). 4. בקשת רשות הערעור הוגשה על ידי 16 עוררים המתגוררים "חדרה דרומה", בנוגע להחלטה עקרונית ככל שזו מתייחסת לבירור ערר פרטני, בשלב מאוחר יותר שאמור להיות מוגש על ידי אותם עוררים, אם וכאשר יתקבל עררם בשאלה העקרונית - זכאות של יהודי מרוקו בתקופה הרלוונטית, להיות מוכרים כזכאים לתגמולים מכוח החוק נכי רדיפות הנאצים. 5. לטענת המבקשים, זכותם המלאה של המבקשים היא, כי גם הערר הפרטני שיוגש אם וכאשר תוכר זכאותם העקרונית, יתברר לגופו במחוז על-פי בחרתם, ובמקרה זה, בחיפה. עוד טענו המבקשים כי זכות דומה עומדת לזכאים פוטנציאליים אחרים, גם אם הם מתגוררים מקו "חדרה דרומה", להגיש ערר בשאלה העקרונית, והן במחלוקת הפרטנית בכל מחוז ובכל מקום לפי בחירתם ועל פי נוחותם, במיוחד כאשר אין הסדר ספציפי אחר המורה אחרת, ולעניין זה הפנו לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר), תשל"ד-1973. לכן לטענתם, במקרה כזה יש לפנות לסעיף 11(ג) לחוק בתי דין מינהליים הקובע כי אם לא נקבע אזור שיפוט, יהיה אזור השיפוט של בית הדין בכל שטח המדינה. המבקשים טענו עוד, כי עצם קיומו של משרד למשיבה במחוז חיפה - ובהתאמה לתקנה 4(א)(1) לתקנות בתי דין מינהליים (סדרי דין), תשנ"ב-1992, מותירים את זכות הבחירה לעניין מיקום בירור הערר הפרטני, כמו גם השאלה העקרונית, בידי העוררים. בנושא זה מפנים עוד באי כוח העוררים ל"הודעת הדחייה" ששלחה המשיבה לעוררים ולפיה רשאי כל מבקש לערור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי הנאצים או בבית משפט השלום בתל-אביב או בבית משפט השלום בחיפה או בוועדת העררים בבאר-שבע. משמע, גם מכוח ההחלטה האמורה, הבחירה מבחינת הסמכות המקומית נתונה לכל אחד מן המבקשים, לרבות עוררים פוטנציאליים אחרים. 6. לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה על הסף, בהעדר זכות ערעור על החלטות ביניים של ועדת העררים. עוד טוענת המשיבה כי לוועדת עררים סמכות קבועה למחוק עררים שהוגשו לוועדה בחיפה על ידי עוררים המתגוררים "חדרה דרומה", שאם לא כן, תימסר לידי העוררים אפשרות "לבחור מותב שיפוטי נוח לעוררים". המשיבה הפנתה לסעיף 17(ח) לחוק נכי רדיפות הנאצים לפיה נתונה זכות ערעור על פסק דין וגם אז בשאלה משפטית בלבד, כך שממילא הסמכות בערעור מוגבלת. 7. בנסיבות העניין ולאחר דיון במעמד הצדדים שהתקיים ביום 22/6/14, יש בדעתי ליתן רשות ערעור, לראות את הבקשה שהוגשה כבקשה שניתנה עליה רשות ערעור, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לפיכך, תידון הבקשה כערעור. 8. בגוף המחלוקת, כפי שהובהר עוד במהלך הדיון, ניתן לקבוע כי לא היה מקום בשלב זה ליתן את ההחלטה העקרונית, וכי בעצם נתינתה אין פגיעה בזכויות המערערים, לפחות בשלב הזה של הדיון. בנוגע להכרעה בשאלה העקרונית בהתייחס לכלל יהודי מרוקו שכבר הגישו את עררם, הרי שגם על פי קביעתה של ועדת עררים בהחלטה העקרונית, הורתה הוועדה כי הדיון יתקיים בפניה. בהתייחס למערערים בנוגע לבירור פרטני של העררים שיוגשו מאוחר יותר, אם אכן יוגשו בכפוף להחלטה בשאלה העקרונית, הרי שמדובר בהליך מותנה שכלל אינו בטוח שיתקיים, וממילא לא היה צורך ליתן את ההחלטה, ומשניתנה, יש לבטלה, בהעדר הסדר אחר. לאור התוצאה האמורה, אין גם צורך לדון בטענות המקדמיות שהועלו על ידי המשיבה במסגרת ערעור זה. 9. בדיון שהתקיים בפניי ביום 22/6/14 הועלו הצעות בשאלת הסמכות המקומית, כדי לנסות ולהביא את הצדדים לידי הסדר שיכול היה לקבל ביטוי רחב יותר, מעבר לשאלות המתעוררות לגבי המערערים עצמם. מן התשובות שניתנו על ידי באי כוח הצדדים ניתן ללמוד על הסכמה מוגבלת. 10. לעמדת המשיבה, אין כלל מקום להגיש עררים מאוחדים, ויש להגיש ערר, על פי הקבוע בתקנות, באופן פרטני, כנדרש על פי תקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר), תשל"ד-1973, ולפי תקנה 3 לאותן תקנות, יש לפרט בכל ערר וערר את פרטי העורר, תוכן ההחלטה, לרבות פרטים נוספים כמפורט שם, לרבות צירוף תצהיר לאימות העובדות, על פי תקנה 4 לאותן תקנות. 11. המשיבה הוסיפה והודיעה על עמדתה בסעיפים 2 ו-3 של ההודעה, ויש להעיר כי הנוסח אינו ברור דיו. לא ברור אם ההסכמה שניתנה היא רק בנוגע לבירור השאלה העקרונית או גם בנוגע לבירור התביעה הפרטנית, זאת לאור העובדה שסעיף 3 של ההודעה מתחיל במלה "כלומר", כביכול יש בו כדי להסביר את האמור בסעיף 2 ולא להוסיף עליו, כאשר סעיף 3 מדבר על השאלה העקרונית ואילו סעיף 2 מדבר על הערר הפרטני. למרות הנוסח האמור, ככל שמדובר במערערים עצמם, ולמרות ההערה שפורטה לעיל, יש להבין את המשיבה כמסכימה לברר גם את העררים הפרטניים שיוגשו בעתיד לגבי המערערים עצמם, ככל שיעלה הצורך בכך. 12. המבקשים שהם המערערים הסכימו כי הזכאות העקרונית של יהודי מרוקו לתגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים - במסגרת סוגיות עקרוניות - ניתן יהיה לבררה אם בערר שיוגש יהיו לפחות 30% מהעוררים ממחוזות חיפה והצפון. בנוגע לסמכות המקומית לברר את הערר הפרטני, הרי שהמערערים ביקשו לבטל את החלטת ועדת העררים ולקבוע כי הנושא יידון בעתיד, אם וכאשר יהיה רלוונטי. 13. בעיקרון, ובהעדר הסכמה מפורשת אחרת, אין מקום לאשר החלטות עקרוניות, בנוגע לבעלי דין פוטנציאליים עתידיים, שטרם היו לבעלי דין בהליך הספציפי. ככל שיש התייחסות כזו בהחלטה שניתנה על ידי ועדת העררים - החלטה שאינה נוגעת לבעלי הדין הנוכחים - ההחלטה היא מוקדמת, דינה להתבטל, וכך אני מורה. זאת ועוד, מאחר שהמשיבה עומדת על דעתה שאין מקום להגיש עררים מאוחדים כדי לברר שאלות עקרוניות, ממילא לא ניתן לבחון הסדר לגבי סוגיות דומות בעתיד. 14. בהתייחס למערערים, הסוגיה העקרונית - בנוגע לכלל העוררים בתיק ו"ע 56122-02-14 - תידון על-פי החלטת וועדת העררים מיום 6/4/14, בפנייה, ואין אלא לחזור ולאשר חלק זה בהחלטתה. בשאלת הסמכות המקומית, נוגע לבירור הערר הפרטני של כל אחד מן המערערים, בהעדר הסכמה של המשיבה, גם החלטה זו דינה היה להתבטל, בהיותה החלטה מוקדמת שאינה צריכה לעניין בשלב זה של הדיון. לאור הסכמת המשיבה, יש לקבוע שלגבי אותם עררים פרטניים שהוגשו עד ליום 22/6/14, ואלה הם המערערים בפניי, יתבררו אלה במחוז חיפה, בפני ועדת העררים, כפוף כמובן להחלטה בסוגיה העקרונית. בנוגע לערר פרטני מאוחר יותר שיוגש לאחר 22/6/14, "ההחלטה העקרונית" שניתנה על ידי ועדת העררים בטלה, בהיותה כאמור החלטה מוקדמת. 15. אעיר בשולי הדברים שבהעדר הסדר בשאלת הסמכות המקומית בחוק נכי רדיפות הנאצים ובתקנות הרלוונטיות על-פי חוק זה, ותוך הפנייה לסעיף 4(א)(1) לתקנות בית דין מינהליים (סדרי דין), תשנ"ב-1992, עומדת לכאורה זכות הבחירה בידי העורר. נראה עוד, שניתן ללמוד על כך גם מההחלטות שניתנו בהודעות הדחייה. עוד אציין, שלא הועלתה על ידי המשיבה טענה בדבר הסדר נוהלי או חוזר מסדיר אחר בנושא. 16. אשר על כן, אני מקבלת את הערעור, על פי המפורט בסעיף 14 של פסק דין זה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. העירבון אם הופקד, יוחזר למפקיד באמצעות בא-כוחו. ניצולי שואה