תביעה לפיצוי על נזק בשל אי חתימה על מסמכים להעברת בעלות בנכס א. ההליך 1. ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחדרה (כב' השופט חננאל שרעבי) מתאריך 24.10.2013, בתיק אזרחי 4598-11-11. ב. רקע 2. בבית משפט קמא התנהלה תביעת המערער, בה עתר לכך שבית המשפט יחייב את המשיבים לשלם לו פיצוי בסך 300,000 ₪, בעבור נזק שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה מכך שהמשיבה לא חתמה על המסמכים לשם העברת בעלות בנכס הרשום על שמה, ואשר נקנה על ידי המערער במסגרת הליכים שהתקיימו בלשכת ההוצאה לפועל. 3. המשיבה 1, חברה בע"מ (להלן: "המשיבה"), רשומה כבעלים על נכס בחדרה הידוע כחלקה 151/1 בגוש 10001 (להלן : "הנכס"). המשיב מס' 2 (להלן: "המשיב") הוא בעל המניות במשיבה ומנהלה. 4. בתאריך 28.3.2000 חתמה המשיבה על חוזה מכר למכירת הנכס בבעלותה (להלן: "הסכם המכר הראשון") למר יצחק X (להלן: "מר X"). על אף שלא שולמה מלוא התמורה בהתאם לחוזה זה, מסרה המשיבה את ההחזקה בנכס למר X בהתאם להסכם שנכרת בין הצדדים. 5. לצורך מימון רכישת הנכס, קיבל מר X הלוואה מחברת מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה") על סך 210,000 ₪. סכום זה הועבר למשיבה (המוכרת) כנגד חתימתה על כתב התחייבות לרישום משכנתא לטובת מנורה, בתאריך 20.2.2001. 6. בשל קשיים כספיים אליהם נקלע מר X, לא שילם מר X למשיבה את מלוא התמורה עבור הנכס, ואף לא שילם למנורה את התשלומים שהגיעו לה על פי חוזה ההלוואה שכרת עמה. על כן, חברת מנורה נקטה בהליכים כנגד X, ובמסגרתם הגישה בקשה ללשכת ההוצאה לפועל למימוש הנכס. במסגרת הליכים אלה מונה עו"ד משה דואק ככונס נכסים, לצורך מכירת הנכס לכל המרבה במחיר. 7. בהליכי המכירה שנעשו על ידי כונס הנכסים, נבחרה הצעתו של המערער, ובתאריך 9.2.2004 נכרת חוזה ביו המערער וכונס הנכסים (להלן - "הסכם המכר השני"), ולפיו רכש המערער את הזכויות בנכס. בתאריך 14.4.2004 אישר ראש ההוצאה לפועל את המכר. יצוין, כי לאחר אישור המכר על ידי ראש ההוצאה לפועל, התברר לכונס הנכסים כי המשיבה טוענת שמר X לא שילם לה את מלוא התמורה עבור הנכס, ועל כן תסרב לשתף עמו פעולה. על כן פנה כונס הנכסים לראש ההוצאה לפועל וביקש ממנו לבטל את המכירה, אך חזר בו מבקשתו זו עקב התנגדותו של המערער. על כן, בהחלטתו מיום 3.8.2004 מחק ראש ההוצל"פ את הבקשה. 8. בתאריך 6.4.2006 הגישה המשיבה תובענה לבית משפט זה, על דרך המרצת הפתיחה (ה"פ 132/06), בה עתרה לסעד הצהרתי לסעדים ההצהרתיים הבאים: (א) להצהיר כי הסכם המכר הראשון בטל. (ב) לצוות על כל מי שמחזיק בנכס מכוח זכות שהעניק לו מר X לפנות את הנכס. (ג) להצהיר כי המכירה שנעשתה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל נעשתה שלא כדין. (ד) לאפשר לה לפצל סעדיה, באופן שתוכל לתבוע את סעדיה הכספיים בתביעה נפרדת. תביעת המשיבה התבררה בפני כב' השופט מר א' רזי, ובפסק הדין שניתן בתאריך 4.1.2010 נדחתה תביעת המשיבה, אם כי הותר למשיבה לתבוע את סעדיה הכספיים בתביעה נפרדת. 9. בפסק הדין שניתן בבית משפט זה נקבע: (א) אמנם מר X נותר חייב למשיבה סך 10,000 דולר, שבאי תשלומו הפר הוא את החוזה הפרה יסודית, ואולם, יש לראות את המשיבה כמי שויתרה על הזכות להודיע על ביטול הסכם המכר הראשון, משום שלא פעלה לביטול החוזה תוך זמן סביר לאחר שנודע לה על ההפרה. (ב) כתוצאה מההפרה עומדת למשיבה הזכות להגיש תביעה כספית נגד מר X, שתכלול סעד בעניין הפיצויים המוסכמים על-פי החוזה, ככל שהדבר עדיין אפשרי. (ג) רישום המשכון לטובת זכויות חברת "מנורה" נעשה אך על הזכויות החוזיות של X, ומשכך היה על "מנורה", באמצעות עו"ד דואק, לפעול בהתאם ל"הלכת שטיינמץ" (רע"א 8792/00 שטיינמיץ נ' בנק "משכן", בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נו (5), 593 (2002)). ולא לממש במישרין את הנכס. (ד) "מנורה" פתחה בהליכים למכירת הנכס, מבלי לשאול את עורך הדין שטיפל בהעברת הזכויות לפי הסכם המכר הראשון, כדי לברר את פשר העיכוב ברישום המשכנתה. אף כונס הנכסים שמונה פנה אליו בעניין זה רק לאחר אישור המכר למערער. על כן, נקבע, שכונס הנכסים, עו"ד דואק, שגה כאשר פנה ללשכת ההוצל"פ ופעל למכירת הנכס. (ה) עם זאת, לאור פעולותיה של הנתבעת, כמפורט בפסה"ד, בחר בית המשפט לסטות מ"הלכת שטיינמץ", ולא הורה על ביטולו של הסכם המכר השני. 10. בתאריך 25.2.2010 נתן ראש ההוצל"פ צו על-פי סעיף 34א לחוק המכר, תשכ"ח-1968, ובו הורה לרשם המקרקעין, ובכפוף להמצאת האישורים הנדרשים כדין, לרשום את מלוא הזכויות בנכס על שם המערער, הן על פי חוזה המכר הראשון והן על פי חוזה המכר השני. 11. אין חולקים שהנכס עדיין רשום על שם המשיבה, וזאת משום שהמשיבה מסרבת לחתום על המסמכים הדרושים להעברת הזכויות בנכס, שכן עד היום לא שולמה לה מלוא התמורה המגיעה לה על פי חוזה המכר הראשון. ג. טענות הצדדים בית משפט קמא 12. בשל סירוב המשיבה לחתום על המסמכים הדרושים, הוגשה מטעם המערער התביעה לבית משפט קמא. לטענת המערער, המשיבה פועלת בחוסר תום לב כדי לסכל את רכישת הנכס על ידו ולהימנע מלקיים את החלטת ראש ההוצאה לפועל. המערער הוסיף וטען, כי בנסיבות העניין יש הצדקה להרים את מסך ההתאגדות, ולחייב את המשיבים שניהם, לפצותו עבור הנזקים שנגרמו לו. בתביעתו בבית המשפט קמא טען המערער, כי נמנעה ממנו הזכות ליהנות מהנכס, להשכיר אותו או לעשות בו שימוש. המערער הוסיף, כי המשיבה פנתה להליכים משפטיים בחוסר תום לב ומתוך כוונה למנוע את זכייתו בנכס. 13. המשיבים לעומת זאת עתרו בכתב הגנתם לדחיית התביעה מחמת התיישנות ושיהוי. לגופו של עניין טענו המשיבים, כי פעולותיה של המשיבה היו כדין וכי בנסיבות העניין אין הצדקה להרמת מסך בין המשיבה למשיב 2 כנדרש על ידי המערער. המשיבים הוסיפו, כי המערער היה מודע למורכבות העסקה ולמרות זאת בחר לחתום על הסכם המכר השני, ולמרות שניתנה לו הזדמנות לצאת מעסקה זו הוא בחר לא לעשות כן. כמו כן הכחישו המשיבים את טענות המערער על נזקים שלטענתו נגרמו, וטענו, כי המערער קיבל את החזקה בנכס לידו ביום 28.3.2003, ולא הייתה כל מניעה שיעשה בו כל שימוש מסחרי, כפי שבפועל עשה, כאשר השכיר את הנכס לצד שלישי. ד. פסק הדין של בית משפט קמא 14. בואו להכריע במחלוקת בין הצדדים, בנוסף לדיון בשאלת הנזק, נדרש בימ"ש קמא לשאלות הבאות: 1. האם התביעה התיישנה או נגועה בשיהוי? 2. האם פעולותיה המשפטיות של המשיבה לביטול חוזה א' או חוזה ב' בגדר פעולות לגיטימיות ועל כן נעשו כדין? 3. האם יש מקום לחייב את המשיב 2 אישית? (ראו: סע' 15 לפסק דינו של בית המשפט קמא). באשר לטענות המקדמיות, בעניין התיישנות ושיהוי התביעה, קבע בית המשפט קמא, כי תקופת התיישנות של התביעה הסתיימה בתאריך 3.8.2011, וזאת משום שהעילה נולדה ביום בו ניתנה החלטת ראש ההוצל"פ, על פיה נמחקה הבקשה לביטול הסכם המכר הראשון, דהיינו, בתאריך בתאריך 3.8.2004. 15. לאור קביעתו שלעיל ציין בימ"ש קמא, כי משהוגשה התביעה ביום 2.11.2011, כשעילתה היא במחדל המשיבה באי חתימה על מסמכי העברת הזכויות על שם המערער, עילה זו התיישנה ויש לדחותה על הסף (ראו: סע' 19 לפסק הדין). בימ"ש קמא הוסיף ודחה את טענת המערער בדבר תחילת מרוץ ההתיישנות ביום בו ניתן פסק הדין בהמרצת הפתיחה (ראו: סע' 20 לפסק הדין). 16. למרות מסקנתו בדבר התיישנות עילת התביעה כאמור, קבע בית המשפט קמא, כי בהתאם להסכם המכר הראשון, הייתה המשיבה חייבת לחתום על העברת הזכויות כאמור רק לאחר קבלת מלוא התמורה (ראו: סע' 23 לפסק הדין). על כן נקבע כי במקרה דנן ומשנכנס התובע (המערער) לנעליו של מר בחלדב, קיים השתק פלוגתא, ומאחר ולא שולמה מלוא התמורה על-ידי X, אין המשיבה חייבת לחתום על מסמכי ההעברה (ראו: סע' 24 - 25 לפסק הדין). בית המשפט קמא הוסיף וציין היות המערער איש עסקים, אשר נוכח מקצועו רכש נכסים רבים במהלך חיו, ידע הוא על מורכבות העסקה וסיכוניה, עם זאת בחר להיכנס אליה ללא שהתייעץ עם עורך דין, ועל כן, אין לו אלא להלין על עצמו (ראו: סע' 26 לפסק הדין). 17. לאור מסקנותיו, ועל רקע פסק הדין שניתן בבית משפט זה, קבע בית המשפט קמא כי אין ממש בטענת המערער, שהמשיבה חייבת לחתום לו על מסמכי העברת הבעלות בנכס על שמו טרם השלמת מלוא התמורה (ראו: סע' 29 לפסק הדין). עוד קבע בית המשפט קמא, כנגד הנטען על ידי המערער בתביעתו, כי פעולותיה של המשיבה היו לגיטימיות ואין בהם חוסר תום לב. ה. תמצית טענות הצדדים בערעור 18. המערער אינו משלים עם פסק דינו של בית המשפט קמא, וטוען כי טעה בית המשפט קמא בקובעו, שבנסיבות העניין התיישנה עילת התביעה, כאשר לטענתו מרוץ ההתיישנות החל ביום בו סירבה המשיבה לחתום על מסמכי ההעברה ולחלופין החל ביום בו ניתן פסק הדין על ידי כב' השופט רזי בהמרצת הפתיחה אשר לפיו נתן כב' השופט רזי אישור למשיבה לפצל סעדיה והתיר לה להגיש תביעה כספית. כך שלטענת המערער ניתנה זכות למשיבה להגיש תביעה כספית כבר ב 2006. המערער מבסס טענותיו על הסכם המכר השני, שאושר על ידי ראש ההוצאה לפועל, ועל צו המכר שנתן ראש ההוצאה לפועל על פי סע' 34א לחוק המכר, תשכ"ח-1968. לטענתו, הוא רכש את הנכס בתום לב, ולא היה מקום לזקוף לחובתו השתק פלוגתא כנקבע על ידי בית המשפט קמא. המערער מוסיף וחולק, בין היתר, על הדרך בה פירש בית המשפט קמא את פסק דינו של כב' השופט רזי בעניין חובתה של המשיבה לחתום על מסמכים להעברת הבעלות בזכויות. לטענתו, בית משפט קמא טעה בקביעתו, שהמשיבה חייבת לחתום על המסמכים להעברת הזכויות על שמו של המערער רק לאחר שתקבל היא את מלוא התמורה על פי הסכם המכר הראשון. המערער הבהיר שעניין זה נדון והוכרע כבר בפסק דינו של כב' השופט רזי בהמרצת הפתיחה, בו לטענתו נקבע כי יש לבצע את המכר קרי; לרבות העברת הזכויות. לטענתו משלא הוגש ערעור על פסק דינו של השופט רזי הפך להיות חלוט ולפיו יש לפעול. כמו כן מלין המערער על הוצאות המשפט שהוטלו עליו, שלטענתו אינן מביאות בחשבון את העובדה כי הוא מילא את כל חובותיו והתחייבויותיו ועל סמך כך קיבל את אישור ראש ההוצל"פ לעסקת המכר. 19. לעומת טענות המערער, טענו המשיבים, כי אין להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. לטענתם בדין נקבע כי תביעת המערער התיישנה, ובדין נדחתה התביעה, וחויב המערער בהוצאותיה. המשיבים הוסיפו וטענו, כי צדק בית המשפט קמא משלא חייבם לחתום על מסמכי העברת הבעלות כנדרש על ידי המערער. לטענת המשיבים לא מוטלת עליהם כל חובה לחתום על מסמכים כל עוד לא קיבלו את מלוא התמורה עבור הנכס. לגישת המשיבים, המערער לא הוכיח את תביעתו נגדם, ולא זו בלבד, אלא הוא גם וויתר על הנתבע העיקרי שאמור היה להיתבע, הוא כונס הנכסים, עו"ד דואק. ו. דיון 20. ניסיתי להביא את הצדדים לפשרה, מתוך תקווה לשים קץ, אחת ולתמיד לסכסוך מתמשך זה, אך למרבה הצער הדבר לא עלה בידי. 21. המשיבים מכרו נכס ולא קיבלו התמורה עבורו, ואין כל סיבה לחייבם לחתום על מסמכים שמטרתם להעביר את הנכס למערער מבלי שהאחרון יסלק את החוב. אמנם, החוב אינו חובו של המערער אלא של מר X, ואולם אין הדבר משנה, שכן המשיבים זכאים לקבל את מלוא התמורה עבור הנכס. 22. למעשה, המקום בו היה צורך להבטיח את זכויות המערער להירשם כבעלים הוא בלשכת ההוצאה לפועל, שם היה על כונס הנכסים להבטיח את כל הפרטים שיש צורך להבטיח כדי לגרום לרישום הנכס על שם מי שרכש את הנכס, ובכלל זה היה על כונס הנכסים להבטיח, שהמשיבים יקבלו את התשלומים שעדיין לא שולמו להם. המשיבה לא מכרה למערער דבר, ואינה חייבת לו דבר, ואם יש למערער טענות כל שהן, היה עליו להפנותן אל כונס הנכסים, שהרי כונס הנכסים הוא זה שמכר לו את הנכס. 23. למעשה די בדברים שלעיל, כדי לדחות את ערעורו של המערער, ועל כן אתייחס לשאר הנקודות בקצרה: (א) התיישנות: ככל שהמערער עותר לסעד כספי, כי אז צדק בית משפט בקביעתו, כי תביעת המערער מתיישנת בתוך 7 שנים מיום שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. אציין, כי תביעה לרישום בעלות במקרקעין מתיישנת בתום 25 שנים, אך לא זה היה המקרה שעמד לדיון בבית בית משפט קמא, שהרי המערער הגיש תביעה כספית גרידא. (ב) הנזק: מלבד העובדה שלא המשיבים היו אלה שגרמו למערער נזק, הרי נראה שהמערער נקב בסכום נזק מבלי שהדבר היה מבוסס על תשתית עובדתית מתאימה. כזכור, כי ההחזקה בנכס הייתה בידיו של המערער והוא עשה בו שימוש, ואף השכירו. יתרה מזאת, המצב המשפטי המורכב היה ידוע למערער, והמערער היה זה שהתנגד לביטול חוזה המכר השני כאשר כונס הנכסים ביקש זאת עקב סירובה של המשיבה לחתום על המסמכים הדרושים. (ג) הרמת מסך: לא מצאתי כי בנסיבותיו של העניין קיימת הצדקה כלשהי להרמת מסך ההתאגדות. המשיבים לא ניצלו את מסך ההתאגדות כדי לבצע מרמה כלשהי כלפי המערער, ובכך והם היו, ועודם, זכאים לדרוש כי תשולם להם מלוא התמורה עבור הנכס שמכרו (תמורה אותה יכל כונס הנכסים לשלם למשיבים מתוך הסכום שקיבל עת מכר את הנכס למערער). (ד) הוצאות משפט: אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בנושא הוצאות המשפט, מה עוד, שבהתחשב בהיקף העבודה אינני סבור שהוצאות המשפט חורגות מגדר הסביר. ז. סוף דבר 24. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את הערעור. (ב) הנני מחייב את המערער לשלם למשיבים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט (כולל שכ"ט עו"ד) בסכום כולל של 10,000 ₪. (ג) ככל שהמערער הפקיד עירבון להבטחת הוצאות הערעור, תעביר המזכירות סך 10,000 ₪ מתוך העירבון למשיבים, באמצעות בא כוחם, ואת היתרה, ככל שתיוותר, תחזיר למערער באמצעות בא כוחו. מסמכיםפיצוייםהעברת בעלותבעלות