הוצאת שומת מס חדשה כאשר עומד ותלוי ערר על השומה הקודמת

הוצאת שומת מס חדשה כאשר עומד ותלוי ערר על השומה הקודמת מאחר והשומה הקודמת - עליה עוררים - בוטלה, אזי התוצאה ההגיונית היא שהערר מתקבל. הנכס מושא הערר הוא 'קניון גבעתיים' ("הנכס"), אשר נבנה על חלקה בבעלות 'שיכון עובדים בע"מ' ("שיכון עובדים"), חלקה 509 בגוש 6161. במרס 2004 נכרת הסכם (נספח ב' לכתב הערר) בין שיכון עובדים לבין 'הפניקס הישראלי - חברה לביטוח בע"מ' ("הפניקס") לבין 'כלל - חברה לביטוח בע"מ' ("כלל"). באותו הסכם נכרתה עסקת המכירה של מחצית מזכויות הבעלות במקרקעין של שיכון עובדים, המקרקעין עליהם נבנה הנכס. ב-22.02.06 הודיעה שיכון עובדים לכלל ולפניקס כי היא שוקלת להעביר את זכויותיה והתחייבויותיה בנכס לצד שלישי. כדי לממש עסקה זו הזמינה שיכון עובדים הצעות לרכישת זכויותיה. שיכון עובדים פעלה על-פי "נוהל להגשת הצעות לרכישת זכויות והתחייבויות" (נספח ד לכתב הערר), שחייב את כל מגישי ההצעות. לפי האמור בהודעתה של שיכון עובדים, התבקשו כלל והפניקס להודיע אם בכוונתן למכור את זכויותיהן בנכס או לממש את זכות הסירוב הקבועה בסעיף 23 להסכם המכר ("זכות הסירוב"). אם הפניקס וכלל מעוניינות למכור את זכויותיהן בנכס, נכתב שם, יאבו הרוכשים הפוטנציאליים לרכוש גם את חלקן - ואולם במחיר נמוך מהמחיר שהוצע לשיכון עובדים. ב-20.04.06 הודיעה העוררת לשיכון עובדים כי ברצונה לממש את זכות הסירוב והגישה הצעה מטעמה, אגב הסתייגות מן המחיר שנדרש למימוש הזכות. בהודעתה (נספח ו לכתב הערר), ציינה העוררת, כי הסכימה למימוש זכות הסירוב במחיר שהוצע לרכישת הזכויות ולא במחיר שהציעו 'דלק נדל"ן - הוד השרון (שמטן) בע"מ' ("דלק נדל"ן") ו'בריטיש - ישראל - מרכז מסחרי בע"מ' ("בריטיש-ישראל") תמורת זכויותיה של שיכון עובדים. ב-23.04.06 הודיעה העוררת כי קבעה את המחיר למימוש זכות הסירוב לפי הצעתן של דלק נדל"ן ובריטיש - ישראל, לרכישת זכויותיה של שיכון עובדים. בעקבות האמור ניהלו שיכון עובדים והעוררת משא-ומתן והחליפו טיוטות חוזים. אותה עת גמרה העוררת אומר לפרוש מהמרוץ לעבר העסקה, וב-17.05.06 כרתה חוזה עם חברת נכסים ובניין מרכזים מסחריים בע"מ ("נכסים ובניין") למכירת זכויותיה במקרקעין. כשבוע לאחר מכן, ב-23.05.06, הודיעה העוררת לשיכון עובדים כי היא מוכרת את אחזקותיה לנכסים ובניין ואינה מממשת את זכות הסירוב. זה השלב בו הגיעו ההסכם והעסקה בין שיכון עובדים והעוררת, לכלל סיום. מכאן ואילך נפרדו דרכיהן של שתי החברות. הצדדים חלוקים בשאלה האם זה השלב שבו יצאה העסקה אל הפועל, בנסיבות שעליהן נעמוד בהחלטה זו; ראשיתם של ההליכים בשומה שהוציא המשיב לעוררת, שומה 107170185 ("השומה המקורית") בגין העסקה נשוא הערר, בסך 147 מיליון ₪. על דרישה זו הגישה העוררת השגה ב- 31.10.07 ("השגה ראשונה" ). לטענתה, המשיב ביקש לחייבה במס עבור עסקה אשר "לא הייתה ולא נבראה", טרם נחתם חוזה בעניינה וממילא אף לא שולמה תמורה ולא הועברה חזקה במקרקעין אלו. יתרה מכך, אף אם בוצעה עסקה, הרי שבוטלה עוד טרם הגיעה לכדי בשלות. עד כאן גרסת העוררת כי אינה חבה בתשלום מס. גרסה זו לא התקבלה על דעת המשיב, כפי שהובהר בהחלטתו מ- 06.10.08 שעניינה דחיית השגתה של העוררת (נספח א' לכתב הערר). החלטת המשיב מפורטת כדבעי. ניתן ללמוד ממנה על גישתו, לפיה יוצא הוא מנקודת הנחה כי העוררת רכשה משיכון עובדים זכות במקרקעין. לדידו, העוררת מימשה את זכות הסירוב והזכות נמכרה לנכסים ובניין בשווי המימוש. על החלטה זו הוגש הערר ב-31.12.08. קרוב לשנה לאחר הגשת הערר דנא, ב- 11.11.09, נמסרה לעוררת שומה חדשה ומתוקנת ("שומה חדשה"), אשר כותרתה "תיקון שומת מס רכישה לפי סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963" ("החוק"). בהודעה זו תוקן שווי המכירה ל- 153,105,837 ₪. דא עקא, שתיקון זה הוגש לעוררת בעוד הערר תלוי וממתין לשמיעה, מבלי שנתבקשה רשות הועדה ואף לא נמסרה לועדה כל הודעה מקדימה. בנסיבות יוצאות הדופן שנגרמו בעטיו של המשיב אשר נהג בניגוד לדין, נאלצה העוררת ב-10.12.09, להגיש השגה נוספת, הנוגעת הפעם לתיקון השומה ("השגה שנייה"), תוך שהיא מתייחסת אף לערר התלוי ועומד כל אותה עת, (הערר שבפנינו). בהשגה זו חזרה העוררת על מכלול טענותיה העובדתיות והמשפטיות. יודגש, על ההשגה נכון להיום טרם התקבלה תגובה המשיב , על אף שחלפו מעל לארבע שנים. ודוק, נמצאנו באים בגדרי סעיף 87(ו) לחוק: "לא נתן המנהל את החלטתו למשיג במהלך התקופה האמורה בסעיפים קטנים (ד) או (ה), לפי העניין, לרבות תקופה שהוארכה, יראו את ההשגה כאילו התקבלה." העוררת החליטה להקדים בקשה לקבלת הערר על הסף מהטעם שפתיחת השומה על ידי עריכת שומה מתוקנת, מבטלת את השומה נשוא הערר. בהעדר החלטה מטעם המשיב ככל הנוגע להשגה החדשה, לא נותר אלא לקבל את הערר, כפי שנקבע בפרשת איציק וצורי. לטענתה, יש לקבל את הערר בשלב טרומי זה של הדיון, ולו מהסיבה הטכנית לפיה המשיב הגיש שומה חדשה ללא נטילת רשות או אישור מהרכב הועדה, ובכך הודה כי הוא מקבל את הערר על השומה הישנה. עוד דורשת העוררת להצהיר כי משאיחר המשיב במתן תשובה להשגה השנייה שהוגשה ומשחלף המועד להגשתה מבלי שנתבקשה אורכה, הרי שלא נותר מנוס מקבלת הערר התלוי ועומד, בשלב הטרומי. זאת, בהתאם לחוק ולפסיקה. על בקשה זו הגיש המשיב תשובה ב- 11.06.14, הנתמכת בתצהירה של מפקחת משרדי מיסוי מקרקעין מחוז מרכז, הגב' מאיה ניטקה. בסע' 6 לתצהיר מצהירה המפקחת: "המשיב לא נתן החלטתו בהשגה על השומה המתוקנת בתוך שנה ממועד הגשתה ולפיכך הוא פעל בהתאם לסעיף 87(ו) לחוק מיסוי מקרקעין [...] קיבל את השגת העוררת, חזר בו מקביעתו בתיקון השומה ובכך חזר לשומה המקורית כפי שהייתה במועד בו הוגש הערר". על תשובה זו הגיבה העוררת בכתב ב-15.6.14. בתגובתה מבהירה העוררת: "ודוק, אין המדובר בקבלת הערר על הסף שיש לו כדי להוות מעשה בית-דין, אלא ביטוי להפסקת ההליך הנדרשת לאור כך ששומות חדשות שיצאו מאיינות את השומות עליהן יושבת וועדה נכבדה זו". הועדה שמעה את טיעוני העוררת ב-15.06.14. המשיב הודיע כי לא היה סיפק בידו להתכונן לדיון, אי לכך הוחלט בסופו של יום: "[...] על תוצאות ההידברות יודיעו ב"כ הצדדים בדיון התזכורת שנקבע ל- 22.6.14 בשעה: 13:30. [...] אם לא יעלה המו"מ יפה תקבע ישיבה נוספת להשלמת טיעוני המשיב ותשובת העוררת." ב-22.06.14 הוגש הסדר דיוני מוסכם לפיו לא ייחקרו מצהירים, והועדה תכריע לפי החומר שהוצג לפניה בטענה המשפטית: "[...] האם במקרה דכאן בו הוצאה שומה מתוקנת לעוררת עקב תיקון שווי העסקה, יש להפסיק את ההליך שנפתח מול ועדת ערר זאת על השומה המקורית, בדרך שתבחר הוועדה. וזאת, כאשר ברקע הדברים הובהר כי הוגשה השגה ע"י העוררת לאחר תיקון השומה [...]. השגה זו התקבלה על פי הוראות חוק מיסוי מקרקעין שכן לא נענתה ע"י המשיב בתקופה הקבועה בסעיף 87(ו) לחוק מיסוי מקרקעין. לדידה של העוררת, רקע הדברים בדבר הגשת ההשגה וקבלתה אינם רלוונטיים להכרעה בבקשה זו אך המשיב חולק על כך." (סעיף 1.3 לבקשה) השאלה שהונחה לפתחה של הוועדה הינה - האם לקבל את הערר על הסף - אם לאו. ד י ו ן טענת העוררת הינה, כי מאחר והמשיב תיקן (כאמור, ללא רשות הועדה) את השומה בגינה הוגש הערר כאן והוציא במקומה שומה חדשה, אזי השומה הראשונה בטלה. משכך יש לקבל את הערר. סעיף 85 לחוק בנוסחו דאז (2009): "המנהל רשאי בין ביוזמתו ובין לפי דרישת מי ששילם מס לתקן שומה שנעשתה לפי הסעיפים 78, 79 ו- 82 תוך ארבע שנים מיום שנעשתה, בכל אחד מהמקרים האלה: (1) נתגלו עובדות חדשות העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בידי המנהל, בעת עשיית השומה, לחייב במס או לשנות את סכום המס; אין מחלוקת כי המשיב רשאי לתקן את השומה עפ"י הסמכות הנתונה לו בסעיף 85 לחוק. הוצאת שומה חדשה (תוך 4 שנים) יכולה להיעשות גם ביוזמתו של המנהל ובכפוף לשלוש מהעילות רשאי המשיב לתקן את השומה ולהוציא שומה חדשה (ולעניין זה ראו: ע"א 736/87, יעקובוביץ ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין נצרת, פ"ד כרך מ"ה, חלק שלישי, עמ' 365 בעמ' 370-2). בשלב זה אנו מגיעים לשאלה: מהי תוצאתה של הוצאת שומה חדשה כאשר עומד ותלוי ערר על השומה הקודמת? מאחר והשומה הקודמת - עליה עוררים - בוטלה, אזי התוצאה ההגיונית היא שהערר מתקבל. אליבא דהמשיב אין לקבל את טיעוניה ובקשתה של העוררת. יש להמשיך בשמיעת הערר על השינויים המחויבים מעצם תיקון השומה, שכן השומה הקודמת לא בוטלה כי אם תוקנה. לטענתו מורכבת השומה הקודמת ממספר רכיבים, כאשר חלק ניכר מרכיביה לא שונה כלל ורק חלק מהם שונה ע"י המשיב בשומתו החדשה "המתוקנת". כן טען המשיב כי משלא הגיב להשגת העוררת על השומה החדשה, משמע כי: "[...] חזר בו מקביעתו בתיקון השומה ובכך חזר לשומה המקורית כפי שהייתה במועד בו הוגש הערר [...]". מאידך טוענת העוררת כי השומה החדשה החליפה את השומה הראשונה ולמעשה אף ביטלה אותה. כתוצאה מכך שהמנהל לא השיב במועד הקבוע בחוק על ההשגה לשומה החדשה אשר כללה כאמור את הטענות שפורטו בהרחבה בערר, הרי שדין הערר להתקבל על הסף, ללא דיון בשאלת עצם החבות במס. העוררת סומכת טענותיה בהלכה העולה מע"א 9165/99 איציק וצורי (1986) שותפות רשומה נ' מנהל מס-שבח מקרקעין, פ"ד נו(6) 193 (2002) ("פרשת איציק וצורי"). בפרשה זו הוציא המשיב שומת מס-שבח לגוף הלא-נכון, ובשלב מאוחר יותר הוציא שומות מתוקנות. ועדת הערר החליטה לקבל באופן טכני את הערר על ההחלטה שניתנה על ידי המשיב בהשגה על השומות המקוריות, בציינה כי את השומות המתוקנות שהתקבלו כאמור, יהיה ניתן לתקוף בערר חדש. למען הסר ספק אף נאמר שם במפורש כי ההחלטה למחוק את הערר התלוי ועומד, לא תהווה מעשה בית-דין, וכי צעד זה לא פוגם בסמכותו של המשיב לתקן את השומות. בית המשפט העליון דחה את הערעור על החלטה זו בקבלו את טענת העוררים כי הואיל והשומות תוקנו לאחר הגשת הערר, הרי שהמשמעות הינה כי הערר התקבל. בקבלה את הערר נפסק, פעלה הוועדה מכוח הסמכות שהוקנתה לה בסעיף 89(ב) לחוק: "[...] רשאית הועדה לדון לפי שיקול דעתה בכל דבר שהמנהל רשאי להחליט בו לפי חוק זה, לפי שיקול דעתו [...]" בפרשה זו אומרת כב' השופטת טובה שטרסברג-כהן: "משבוטלו השומות המקוריות ומשהוצאו שומות מתוקנות על-ידי המשיב, לא היה מקום להמשך הליך הערר שנסב על השומות המקוריות. ועדת הערר מצאה לקבל את הערר ובכך פעלה במסגרת סמכותה. עם זאת קביעת ועדת הערר כי קבלתו על ידה היא פעולה טכנית וקביעתה שאין בקבלת הערר כדי להוות מעשה בית דין, לא היו נחוצות לעניין והן בבחינת אמרת אגב - בין אם נכונות הן ובין אם לאו, ונוטה אני לחשוב שנכונות הן. קבלת הערר אינה גורעת מסמכותו של המשיב ומשיקול דעתו להוציא שומות מתוקנות בהתאם לסעיף 85 לחוק". כך המצב אף בענייננו. משמעות התנהלותו של המשיב בפרשה זו הינה ביטול השומה המקורית על ידו, בעצם הבאתה לעולם של שומה חדשה ומתוקנת. אין איפה בנסיבות אלה מקום להמשיך בהליך הערר דכאן, שעניינו שומה שאינה קיימת עוד. אשר על כן עפ"י סמכותנו לפי סעיף 89(ב) לחוק, אנו מקבלים את הערר. קבלת הערר מובנה שהחלטת המשיב, עליה הוגש ערר זה, מבוטלת. ברי שקבלת הערר לא תביא לידי כך שהשגתם של העוררים (שמלכתחילה לא נתקבלה ע"י המשיב), תתקבל על כל סעיפיה. נראית לנו עמדת העוררת, מה גם שהתוצאה עולה בקנה אחד עם תחושת הצדק, כפי שהיטיב לבטאה כב' השופט א. ויתקון בבג"צ 602/77: "[...] כאן מוצא אני פגם מסוג אחר, חמור לא פחות [...] שלטון המעלה את נימוקיו לדחיית בקשת האזרח טיפין טיפין, הריהו מאריך ללא צורך את דרך יסוריו ומקשה עליו לכלכל את צעדיו. גם אזרח, שעניינו חלק או בלתי-מוצדק, זכאי לטיפול הוגן. אילו השיבה הרשות על בקשת העותר תוך כמה ימים או שבועות - ניחא; אז קשה היה לדרוש ממנה לבדוק את הבקשה מכל היבטיה. אך תשובה שניתנה כעבור למעלה מששה חדשים, מן הדין היה לכלול בה את כל נימוקי הדחיה, ולא להשאיר מקצתם כעתודה לעת מצוא[...]" ישראל עיני נ' ועדת העררים למוניות. כך נהג בית המשפט (השופטת שרה סירוטה, ס"נ) בפרשת ע"ש (ת"א-יפו) 913/97 מסגרת קינג נ' מנהל מס ערך מוסף גוש דן, מיסים יט/1 (פברואר 2005) ה-218, ה-226: "[...] בטרם אפנה, לדיון בטענות המערערת כנגד תיקון השומה, אני רואה להעיר, כי המצב החוקי השורר, שבו הליך מנהלי של תיקון שומה עשוי לשמוט את הקרקע מתחת להליך משפטי בו נוקט הנישום בבואו להתמודד עם השומה, מציב בפני הנישום קשיים לא מבוטלים (ראה עמדתו של כב' השופט לובנברג ז"ל בהמר' 2888/66 פקיד שומה רמת גן נ' רפאל מגידו, פ"מ נ"א 381). יש ממש בהתרעמותו של ב"כ המערערת, על גרירתה לסיבוב נוסף של הליכים, הכרוך בזמן הוצאות ועוגמת נפש, זאת לאחר שהתמודדה כבר עם השומה המקורית בהליך של השגה, שלאחריו הגישה ערעורה לבית המשפט. כתוצאה מתיקון השומה ירדו לטמיון כל מאמציה של המערערת בהתמודדותה עם רשות המס. במצב דברים זה, שבו מצוי הנישום "כחומר בידי המנהל", ראוי שבית המשפט יבחן בטרם קבלתו הטכנית של הערעור את השאלה האם בנסיבות העניין מוצדק לתקן את השומה, שמשמעותו גרירת הנישום להליך השגה וערעור נוספים [...]". לא נותר אלא לקבל ערר זה על הסף, בעקבות ע"א 9165/99, תוך הדגשת העובדה כי החלטה זו אינה מהווה מעשה בית דין: "... ועדת הערר מצאה לקבל את הערר ובכך פעלה במסגרת סמכותה. היא הוסיפה וקבעה כי זהו מהלך טכני שאינו מכריע לגופה של המחלוקת, וכי קבלת הערר אינה מהווה מעשה בית דין. ייתכן והיה ניתן להפסיק את הליך הערר בדרך אחרת, אלא שאין בכך כדי להביא לקביעה כי הפסקה בדרך של קבלת הערר ללא דיון לגופה של המחלקת היא דרך פסולה... הוועדה הוסיפה וציינה כי את השומות המתוקנות רשאים המערערים לתקוף על ידי הגשת השגה, ולאחר מכן לאור ההחלטה בהשגה, על ידי הגשת ערר חדש לוועדת הערר." שם בעמ' 195-196. למותר לציין כי הסדר הדיוני אינו סובל קיומם של שני עררים תלויים ועומדים באותו עניין. ודוק, תוצאה זו הינה בעלת משמעות טכנית בלבד כפי שיבואר: אין בקבלת הערר משום גריעה כלשהי מסמכותו של המשיב להוציא שומה חדשה עפ"י סעיף 85 לחוק, והטענה כי חלה על עסקה זו התיישנות לא תישמע. כפועל יוצא תעמוד לעוררים הזכות להשיג ולערור על שומה חדשה ככל שיידרש, במסגרת ערר חדש ועדכני, אם אכן יוגש על ידם. בדרך זו תישמרנה הזכויות הדיוניות של שני הצדדים. בנסיבות המקרה, ראויים העוררים לקבל הוצאות בערר זה בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. רות שטרנברג אליעז, שופטת נדב הכהן, רו"ח, חבר: בערר שבפנינו, אישר המשיב כי העוררת הגישה (במועד) את ההשגה השנייה, והמשיב לא הגיב עליה. אין מחלוקת על כך שהעוררת חזרה - בהשגה השנייה - על מכלול טענותיה העובדתיות והמשפטיות, וכפרה בעצם חיובה במס הרכישה. למרות זאת, מבקש המשיב מחברי הועדה להפעיל שיקול דעת ולקבוע, כי יש לראות את ההשגה השנייה כאילו נתקבלה רק לעניין הגדלת שווי הרכישה ע"י המשיב (בשומה השנייה), ואין לראותה כאילו נתקבלה לעניין עצם חיובה של העוררת במס הרכישה. הבחנה שכזו, מעבר לכך שאיננה עולה בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בפרשת איציק וצורי, תביא בהכרח למצבים בלתי אפשריים במקרים אחרים, למשל; אם העורר לא יגיב כלל לשומה מתוקנת, שתוצא לו בעתיד על ידי המנהל, שעה שתלוי ועומד ערר על החלטתו של המנהל בהשגה שהוגשה (קודם לכן). אשר על כן אני מצטרף להחלטתה של יוה"ר הנכבדה. עם זאת, אינני מסכים בהכרח לקביעתה של יוה"ר הנכבדה, לפיה לא תישמע טענת התיישנות, בנסיבות המקרה, אם יחליט המשיב להוציא לעוררת שומה חדשה, בהתאם לסעיף 85 לחוק. לסוגיה זו נדרש בעתיד, לפי הצורך. נדב הכהן, רו"ח חבר ועדה דן מרגליות, עו"ד ושמאי מקרקעין, חבר: קראתי בעיון את חוות דעתה של יו"ר הוועדה ואני מבקש, בכל הכבוד הראוי, לחלוק על מסקנותיה: בפנינו ערר מס רכישה שהוגש על ידי העוררת. המשיב ראה בהשתלשלות העניינים המפורטת על ידי יוה"ר רכישת זכות במקרקעין של הפניקס משיכון עובדים וזאת לאור מימוש לכאורה של זכות הסירוב ומכירת הזכות לחברת נכסים ובנין באותו שווי של מימוש הזכות. המשיב סבור כך מהסיבות הבאות: הטענה לפיה לא נכרת הסכם בין העוררת לשיכון עובדים אינה נתמכת בחומר הראיות. העוררת טוענת לחילופין שגם אם נכרת הסכם בינה לבין שיכון עובדים הרי שהסכם זה לא בא לעולם ובוטל בהודעת העוררת מיום 23.5.06 שכן לא הועברה תמורה ולא נתפסה חזקה. המשיב סבור כי שיכון עובדים מכרה לעוררת והעוררת מכרה לחברת נכסים ובנין. כדי שהמשיב ידון בטענה בדבר בטלות עסקה יש להמציא החלטה שיפוטית הקובעת כי העסקה בוטלה ו/או הסכמת שני הצדדים לעסקה לביטולה. כאמור בחוות דעת יו"ר הוועדה, הגיעו הצדדים לערר להסדר דיוני. העוררת הגישה השגה על חיובה במס רכישה, אך לא כפרה בשווי שנקבע! לאחר דחיית ההשגה הגישה העוררת ערר על החלטת המנהל בהשגה. תוך כדי הדיון בערר תיקן המשיב את שומת מס הרכישה, באופן שהגדיל את השווי. מסיבות שלא הובהרו, לא הגיב המשיב להשגתה של העוררת לגבי תיקון השומה וכן יוצא כי ההשגה של העוררת ביחס לתיקון השומה התקבלה והעניין חזר, לכאורה, לשומה הראשונה שנשארה בתוקף, כיוון שבתיקון השומה תקפו את עצם החיוב הנוסף. העוררת סבורה כי השומה המתוקנת (שהתקבלה על ידי מחדל המשיב להשיב להשגה), מאיינת את כל פעולות המשיב גם בשומה הראשונה, עליה נסוב הערר, וזאת מהסיבה שהשומה הראשונה נבלעה בתיקון השומה המאוחר יותר. העוררת מסתמכת בעיקר על פסק הדין בע"א 9165/99 איציק וצורי (שצוטט על ידי יוה"ר). חוששני, כי העובדות בפסק הדין איציק וצורי שונות מהמקרה שלפנינו. שם הוציאו שומת מס שבח לנישום הלא נכון ולאחר מכן ביקשו לתקן השומה לנישום הנכון. מבלי לקבוע עמדה באשר לסוגיה המקצועית מהותית (אם בכלל יש לחייב את העוררת במס רכישה אם לאו), אין מקום בנסיבות העניין לקבל את הערר על הסף מן הבחינה המשפטית נוהלית בלבד, אלא יש לאפשר לצדדים לדון בטענות המהותיות, האם בכלל נוצרה כאן עסקה ואם כן יש לחייב במס רכישה ולעומת זה אם לא נוצרה עסקה הרי יש לבטל החיוב במס רכישה. יש לשים לב, לכאורה, שאין מחלוקת על השווי, אלא על עצם החיוב במס הרכישה. אם דעתי הייתה נשמעת הייתי מציע לשמוע ראיות לגופו של עניין. לפיכך, את שאלת ההוצאות בגין ניהול ההליך הנדון, בקשה לקבלת הערר על הסף, יש להשאיר לסיום הדיון בערר בפסק-דין. דן מרגליות עו"ד ושמאי מקרקעין חבר ועדה אשר על כן, מתקבל הערר ברוב דעות. מיסיםשומהערר