ביטול החלטה לשחרר שוטר משירות מטעמי בריאות

ביטול החלטה לשחרר שוטר משירות מטעמי בריאות בעתירה זו מבוקש להורות על ביטולה של ההחלטה בדבר סיום שירות העותר במשטרת ישראל ולקבוע כי עליה למצוא לעותר תפקיד אחר אותו הוא יכול לאייש; ולחלופין, להורות על קיום ההבטחה השלטונית אשר ניתנה לעותר בדבר הענקת דרגה בפרישה ותיקון שכרו בהתאם. רקע העותר, בן 42 שנים, גויס למשטרת ישראל בשנת 1995. העותר שירת במשטרה במגוון תפקידים. ממקבץ התעודות אשר צורף לעתירה ניתן ללמוד כי לפחות עד לשנת 2004 ביצע העותר את תפקידו במקצועיות ובאופן הראוי להערכה. על פי המשיבים (להלן - המדינה), בשנת 2004 החלו בעיותיו הרפואיות של העותר, אשר הגבילו את עבודתו המשטרתית. מהמסמכים הרפואיים וסיכומי הראיונות המצורפים לעתירה ולכתב התשובה עולה, כי בשנת 2009 כבר היה העותר מאובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז קשה, וכי התקשה לבצע עבודות הדורשות מאמץ וריכוז אינטנסיבי מתמשך. כן נלמד מהמסמכים כי בעקבות בעיה זו החל העותר בטיפול תרופתי. עוד עולה מהם כי מצבו התדרדר במהלך השנים שלאחר מכן. ביום 10.4.12 שוחח העותר עם פקד אילן פריד, תיאר בפניו את מחלתו וביקש כי ימצא לו תפקיד מתאים נוכח מצבו הרפואי. העותר ביקש להשתלב במקום בו הלחץ מתון והוא לא יידרש לעבוד בלילות, דבר שיאפשר לו לקחת את תרופותיו באופן סדיר. בקשת העותר התקבלה, ובעקבות ראיון זה הועבר העותר לשרת בתפקיד שביקש. מהמסמכים המצורפים לעתירה כמו גם מכתב התשובה לא ניתן ללמוד מתי בדיוק אובחן העותר כסובל מחרדה ודיכאון, אך ביום 7.5.12 כבר היה מאובחן ככזה, עת התלונן על אירועים חוזרים של חולשה ופלפיטציות. ביום 24.5.12 החל העותר בטיפול אצל ד"ר שולקין אלכסנדר, מומחה לפסיכיאטריה ופסיכותרפיה. בסיכום הביקור הראשון אצל ד"ר שולקין נרשם כי העותר סובל מסימנים בולטים של ADHD (הפרעת קשב וריכוז), כמו גם מסימנים של הפרעה חרדתית-דיכאונית (panic attacks). כן נרשם כי טיב מחלתו דורשת שמירה על סדר יום קבוע וכי נדרש שיימנע מנסיעות תחת השפעת תרופות וחשיפה ללחץ נפשי. עוד נרשם כי תפקידו האחרון איפשר לו תנאים אלו וכי הדבר הביא לשיפור במצבו. ביום 28.5.12 נערך לעותר ראיון נוסף עם פקד פריד, בו הוצע לו תפקיד שוטר בתפקיד מיוחד בבית החולים רמב"ם. כן נאמר לעותר כי אם יסרב יעלה לוועדת מוגבלים. בתגובה ביקש העותר להתראיין אצל קצין אגף משאבי אנוש מחוזית, כדי להבין את ההשלכות הנובעות משינוי מעמדו לשוטר בתפקיד מיוחד. עוד ביקש להתראיין אצל קצין אג"ם מחוזי וראש אגף משאבי אנוש, זאת כדי להימנע מלהגיע לוועדת מוגבלים. יצוין כי העדפת העותר היתה להישאר בתפקידו הנוכחי, אשר לטענתו היטיב עם מצבו. פקד פריד אמר כי יעביר לגורמי הפיקוד את בקשת העותר לראיונות. ביום 14.6.12 נערך לעותר ראיון אצל סנ"צ יואל שדה. בסיכום הראיון בשנית צוין כי הוצע לעותר תפקיד בבית החולים רמב"ם, אלא שהעותר דחה את התפקיד על הסף. כן צוין כי אין תפקיד מינהלי פנוי אותו הוא יכול לאייש. ביום 31.7.12 נערך דיון בוועדת מוגבלים, בנוכחות העותר ובהשתתפות סגן מפקד מחוז חוף, תנ"צ מנחם חבר, רפ"ק מאג'יד עאמר (מפקדו הישיר של העותר), עוזר רופא מחוז חוף, ד"ר אלכס ויאר, מש"ק רווחה חוף, רס"ב כרמלה גלבוע, ועוזר קצין אגף משאבי אנוש חוף, אביה הלב"ץ. לטענת המדינה, במהלך הדיון עלתה התחושה כי העותר אינו מעוניין להשתבץ בתפקיד אחר במערכת, ולאור זאת המליץ רפ"ק עאמר על המשך הליך הפרישה. על פי סיכום הראיון, הוסבר במעמד זה לעותר מה יהיו זכויותיו אם יפרוש, ונרשם כי בעת הפרישה יקבל דרגת שכר רס"ב 5. יצוין כי בעניין זה הצדדים חלוקים. המדינה טוענת כי הדבר הובטח לעותר אך ורק אם ייקבע כי מועד פרישתו יהיה ביולי 2013, בעוד שהעותר טוען כי הדבר הובטח לו ללא כל תנאי או סייג. ביום 16.8.12 הגיע העותר אל ד"ר שולקין לטיפול נוסף. סיכום הביקור מראה כי חלה החמרה נוספת במצבו. משכך המליץ הפסיכיאטר על שינוי בטיפול התרופתי שלו. כן נרשם כי באותה העת זקוק היה העותר לחופשת מחלה של לפחות 60 ימים. סיכום ביקור נוסף, אשר נערך בתאריך לא ידוע, מתאר התדרדרות נוספת במצבו של העותר והמלצה על עלייה במינון התרופות. עוד רשם הפסיכיאטר כי העותר היה זקוק באותו המועד לחופשת מחלה של 6 חודשים לפחות עקב חרדות ספציפיות, וכי הוא ממליץ על פטור ממדים. בעקבות החלטת ועדת המוגבלים, בתאריך לא ידוע, זומן העותר לוועדה הרפואית המשטרתית ברמלה (להלן - הור"מ). בעקבות זאת, ביום 25.11.12 נפגשו מפקדי העותר עמו והחתימו אותו על מסמך, שזו לשונו: "בתאריך 29.11.12 נקבע לי זימון לור"מ. עקב המאורעות האחרונים הביטחוניים במדינה ועקב המצב הרפואי כפי שבמסמכים שמסרתי, הנני מאשר בזאת במידה ולא אוכל להגיע - לקיים הוועדה בהעדרי וללא שום מניעה מצידי" (להלן - אישור העותר). רפ"ק עאמר רשם וחתם מתחת לזאת, באותו היום: "השוטר מבקש לקיים את ור"מ בלעדיו במידה ומצבו לא יאפשר לו להגיע לועדה" (נספח 2 לכתב התשובה). הביקור האחרון של העותר אצל ד"ר שולקין, המתועד בעתירה, התקיים ביום 10.12.12. בסיכום ביקור זה רשם ד"ר שולקין כי העותר סבל באותה התקופה מהתקפי פניקה, כי הוא זקוק להמשך טיפול ומעקב, וכי עקב מצבו הנפשי לא היה כשיר לעבודה מ-10.12.12 עד 10.1.13. במהלך תקופה זו, נערך ביום 27.12.12 דיון בעניינו של העותר בור"מ, בהעדרו. תוצאות הדיון נשלחו לעותר במכתב מיום 31.12.12, שזו לשונו: להלן מצורף העתק מהחלטת הור"מ שהתקיים בעניינך בתאריך 27.12.12 ב מטא"ר וכן טופס בדיקה רפואית על שמך. לאור מצבך הרפואי ואי יכולתך להופיע בפני לראיון כפי שמסרת לפיקוד ה משל"ט המסמכים נשלחים אליך במסירה אישית ע"י רס"ב שלמה יונה. הוועדה החליטה לאחר בחינת המסמכים הרפואיים כי אינך מסוגל להמשיך בשירות בשום תפקיד במשטרת ישראל והחליטה לאשר את פרישתך מטעמי בריאות. הנני מוסר לידך את ההחלטה של הוועדה וכן טופס הבדיקה הרפואית בידי רס"ב שלמה יונה. לאור האמור הוחלט כי תצא לחופשת פרישה לחודשיים החל מתאריך 1.1.2013 עד לתאריך 28.2.2013. (נספח 5 לכתב התשובה; להלן - המכתב; ההדגשה שלי - ד' ח') לטענת העותר, לאחר קבלת המכתב, שוחח טלפונית עם קצינת הרווחה, רפ"ק רונית אלמוג, וביקש לוודא עמה שוב את זכויותיו בפרישה. עוד טען כי זו אישרה לו כי יקבל את דרגת השכר שהובטחה לו. עם זאת, כאשר הגיע, ביום 16.1.13, לראיון פרישה בפני קצינת הרווחה ועלה נושא קבלת העותר דרגת שכר רס"ב 5, עצרה את הראיון לצורך בחינה של העניין. לטענת המדינה, בנקודה זו גורמים שונים במדינה ניסו לבחון האם ניתן לדחות את מועד פרישת העותר, כדי שניתן יהיה לתת לו את דרגת השכר האמורה, או ליתן לו אותה כחריג במועד הפרישה שנקבע לו. ניסיונות אלו לא צלחו. ביום 4.2.13 שוחחה טלפונית קצינת הרווחה עם העותר ועדכנה אותו באמור. בשיחה זו הביע העותר את רצונו לממש את ימי החופשה שלו. קצינת הרווחה אמרה לו כי לצורך זה עליו להגיש בקשה עם מפקדיו וכי עליו להמיר את ימי החופשה שלו בימי מחלה. לטענת המדינה העותר לא עשה כן. מנגד טען העותר, כי שיחת הטלפון האמורה נעשתה רק לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים מצדו להשיג את קצינת הרווחה ולברר האם תינתן לו הדרגה שהובטחה לו. עוד טען כי לאחר שקיבל את תשובתה השלילית אכן שאל אם יוכל לנצל את ימי חופשתו והופנה לשוחח בעניין זה עם קצינת אגף משאבי אנוש, דבר אותו עשה. זו הודיעה לעותר כי מאחר שהוא בחופשת פרישה לא יוכל לנצל את חופשתו השנתית. עוד טען העותר כי לאחר מכן פנו אליו מהמדינה בהצעה כי יוכל למצות את ימי חופשתו אם יוותר על ימי מחלתו. בשלב הזה עבר העותר להתכתב עם המדינה באמצעות בא כוחו, וביום 20.2.13 עתר לבג"ץ (בג"ץ 2141/13). בעתירתו ביקש העותר כי בג"ץ יורה למדינה להימנע משחרורו בעילה של בריאות לקויה. באותו היום הוציא מלפניו בג"ץ צו ארעי המורה על הקפאת מועד פרישתו של העותר. ביום 8.5.13 הורה בית המשפט העליון כי מאחר שנושא העתירה הוא עניין מהעניינים המפורטים בסעיף 93א לפקודת המשטרה, סמכות הדיון היא לבית המשפט לעניינים המינהליים. משכך נמחקה העתירה תוך שמירת זכותו של העותר לפנות לבית משפט זה. בעקבות זאת, הגיש העותר את עתירתו זו לבית משפט זה, שהוציא מלפניו צו ארעי המורה על הקפאת מועד פרישתו של העותר. לאחר הגשת עתירה זו (ביום 26.5.13) ועריכת הדיון בה (ביום 15.9.13), ביקשה המדינה (ביום 17.9.13) לצרף נספח אשר יש בו כדי להוכיח, לדבריה, כי הליך פרישתו של העותר התנהל באופן תקין. העותר התנגד לצירוף נספח זה. בהחלטתי מיום 19.12.13 התרתי את צירוף הנספח ואיפשרתי לעותר להגיב עליו בתצהיר. העותר הגיש תצהיר זה ביום 7.1.14 (הנספח יכונה להלן - הנספח הנוסף, והתצהיר יכונה - התצהיר הנוסף). הנספח הנוסף הנו דף הסבר מאת קצין רפואה ראשי, למוזמן לור"מ. מטרת המסמך היא "...להבהיר לך את הבסיס החוקי לכינוס הוועדה, התהליך שבוצע לקראתה ומשמעות ההחלטות שיתקבלו". בשורה אחת לפני סוף המסמך, נרשם "הנך רשאי להיות מיוצג ע"י עו"ד מטעמך [ב]מעמד הוועדה". בסוף הנספח הנוסף מופיעה חתימת העותר. בתצהירו הנוסף מפרט העותר את נסיבות חתימתו על דף ההסבר (הנספח הנוסף). לדבריו, עקב מצבו הנפשי הקשה, לא ידע על מה הוא חותם. באותו הזמן היה מטופל תרופתית והטיפול השפיע על מצבו המנטלי, על ערנותו ועל ריכוזו. ברגע החתימה על המסמכים, חשב העותר כי הוא ממש את זכויותיו כפי שהובטחו לו על ידי מפקדיו, והוא לא עסק בתוכנם. העותר נתן אמון במפקדיו, הוא הבין כי החתימה היא עניין טכני הנדרש לצורך מימוש את אשר דובר עליו עמו טלפונית קודם לביקור מפקדיו אצלו ולצורך ייצוגו על ידם בוועדה. לפיכך, לא קרא את המסמכים בעיון, משימה אשר במצבו הרפואי והנפשי היתה לו מאוד קשה. טענות העותר העותר טען כי הליך הפסקת עבודתו נעשה בניגוד לפקודת המטה הארצי: הוא זומן לוועדת מוגבלים שהתקיימה בהעדר קצינת רווחה; בוועדת המוגבלים לא נשמע קולו; קודם לקיום הדיון בור"מ לא נערך לו ראיון עם מפקדו האישי; העותר לא הופיע בפני הור"מ בעת הדיון; לאחר הדיון בור"מ לא נערך לו ראיון אישי עם מפקדו המבהיר לו את זכותו לערער עליה; לא נערך לעותר ראיון המבהיר לו את זכאותו בדבר ימי החופשה העומדים לו; לא נערך לו ראיון עם מפקדו וקצינת רווחה על מנת לתאם את מועד פרישתו; ולבסוף, מדור פרישה ונפגעים החליט לאשר לעותר את מועד הפרישה ללא קבלת סיכום ראיון ואת בקשתו של הפורש. העותר טען עוד כי בעת שהיה בחופשת מחלה, מפקדיו החתימו אותו על טופס המייפה כוחם לייצגו בור"מ. העותר ביקש, כי אם ייצגו ענייניו בפני הוועדה, שזכויות הפרישה שלו לא ייפגעו. מפקדיו הבטיחו כי כך ייעשה. לטענת העותר, לא היה במצב לתת הסכמתו למפקדיו מפאת המחלה הנפשית בה היה שרוי עת חתם על הוויתור להופיע בפני הוועדה. כן טען כי לא הוצגה בפניו האפשרות להיות מיוצג על ידי עו"ד. העותר טען כי הוטעה על ידי מפקדיו להסכים למהלך פרישה מהיר וכי התנהגות זו אינה הולמת את המדינה, אינה הוגנת ואינה תמת לב. כן טען העותר כי לא הוענקה לו זכות הטיעון, שהיא ראשונה במעלה ונגזרת מכללי הצדק הטבעי, ובהפרתה יש משום חריגה מסמכות מצדה של הרשות. עוד טען העותר כי המדינה הפרה הבטחה שלטונית להעניק לו דרגת שכר רס"ב 5 בעת פרישתו. לטענת העותר התנהלות המדינה כלפיו פגעה קשות בכבודו ובחופש עיסוקו. תשובת המדינה המדינה טענה כי עשתה מעל ומעבר להמשך העסקתו של העותר במשטרה חרף מחלתו, אשר החלה להגביל את תפקודו כבר בשנת 2004. לטענת המדינה, לעותר אין מקום במצבת העובדים של המשטרה. נטען כי עקב אי התאמת העותר לתפקיד שוטר, הועבר למרכז השליטה. שם, נעשה ניסיון לשבץ אותו בסופי השבוע, בהסעת שוטרים, אך העותר הוציא פטור מנהיגה על רכב משטרתי. לאחר מכן, עקב פטור רפואי נוסף, אותו קיבל העותר, אף צומצמו שעות העבודה שלו למשמרות א' וב' (שעות היום). מאחר שמגבלות אלו לא איפשרו את המשך העסקתו כשוטר במרכז השליטה, הוא הועבר לתפקיד שביקש - תפקיד שאינו מתוקנן וגרע ממצבת כח האדם במוקד 100. ואולם, לאחר תקופה ולאור הלחץ הרב במוקד 100 לא ניתן היה להמשיך ולהציב את העותר בתפקיד זה. מה גם, טענה המדינה, כי העותר נראה חסר מוטיבציה להמשיך ולשרת בתפקיד, הרבה להיעדר, וכן הרבה לאחר ולצאת מוקדם ממשמרותיו. לעותר הוצע לשרת כשוטר בתפקיד מיוחד בבית חולים רמב"ם וכשוטר קהילתי, אך זה סירב לשקול תפקידים אלו. עוד טענה המדינה, כי החל מיולי 2012 הפסיק העותר לענות לטלפונים וניתק קשר עם אנשיה, עקב מצבו הנפשי, ולא היה מוכן לקבל מבקרים, למעט רס"ב יונה שלמה. לפיכך הופנה לוועדת המוגבלים. לטענת המדינה, בעת שעניין זכויות העותר בפרישתו עלה בוועדת המוגבלים, מש"קית הרווחה התנתה את זכאותו של העותר לדרגת שכר רס"ב 5 בכך שיפרוש לאחר 31.7.13. המדינה טענה כי היה זה העותר אשר ביקש שלא להתייצב בפני הוועדה הרפואית המשטרתית (הור"מ). המדינה רואה באישור העותר (שצוין לעיל) תימוכין לכך. ממילא, הוסיפה, במקרים מיוחדים ובאישור מיוחד של קצין הרפואה הראשי (שניתן בעניינו של העותר) אפשר לדון בור"מ בעניינו של איש משטרה בהעדרו. המדינה טענה כי לא נקבע בשום שלב כי העותר לא היה מסוגל לתת הסכמתו מדעת, ועל כן, אין כל נפקות לטענותיו בקשר לחזרתו מהסכמתו להיות מיוצג בור"מ על ידי מפקדיו. כן טענה המדינה כי חזרה זו מהסכמתו עולה כדי חוסר תום לב מוחלט. באשר לטענת העותר לפיה לא נערך לו ראיון אישי לאחר החלטת הוועדה, טענה המדינה כי הוא זה שסירב להתייצב לראיון וכי עיקריו נמסרו לו על ידי רס"ב שלמה יונה. בהתייחס לטענת העותר כי נדרש לוותר על ימי המחלה שלו, ביקשה המדינה להבהיר כי על פי חוות דעת של היועץ המשפטי למשטרה, מי שהור"מ קבעה לגביו שאינו כשיר לשירות, ישהה בימי מחלה עד ליציאתו לחופשת הפרישה. זאת, שכן אם יאופשר לעובד להישאר בסטאטוס של ימי מחלה, לאחר שנקבע כי הוא מחויב לפרוש עקב מחלתו, לא יהיה לדבר סוף ולא ניתן יהיה להוציא את העובד לפרישה. המדינה טענה, כי עשתה כל אשר ניתן לעשות כדי שהעותר יוכל להמשיך את שירותו במשטרה, בעוד שהוא עשה כל שבידו כדי למשוך את ההליכים במטרה להגיע ליום 31.7.13, בו יהיה זכאי לפרוש בדרגת הפרישה לה הוא מייחל. דיון הבטחה מינהלית הבטחה מינהלית היא פעולה מצד הרשות, במסגרתה עשויה הרשות ליצור מצג כלפי מאן דהוא אשר ישמש מקור עצמאי לזכותו של מקבל ההבטחה. הוכחת קיומה של הבטחה שלטונית צריכה להיות ברורה וחד משמעית; כן נדרש ממנה כי תינתן על ידי האורגן המוסמך לתיתה, שהוא בעל היכולת למלא אותה ויש לו הכוונה להקנות לה תוקף משפטי (ראו בג"ץ 2470/11 יש"ע הירוקה נ' ראש הממשלה (1.11.11), פסקה 15; בג"ץ 5853/04 "אמנה" תנועת התיישבות של גוש אמונים אגודה שיתופית נ' ראש-ממשלת ישראל, נט(2) 289, עמ' 293; עת"מ (י-ם) 17733-03-13 בת שבע אליה נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (7.7.13), פסקה 17). במקרה שבפניי, העותר תולה את ההבטחה המינהלית אשר ניתנה לו בשיחות קצינת הרווחה עמו. הואיל ואין בנמצא תרשומות מהן ניתן ללמוד מה נאמר בשיחות בין העותר לקצינת הרווחה, ומאחר שאין בתצהיר העותר אשר צורף לעתירה כדי להרים את נטל הראייה לעניין זה, הרי שלא ניתן ללמוד איזו הבטחה, אם בכלל, ניתנה לעותר באשר לדרגת השכר אשר תינתן לו בעת פרישתו. לעומת זאת, בסיכום דיון של ועדת המוגבלים שצורף לכתב התשובה (נספח 3), קיימת התייחסות של ממש לדרגת הפרישה . נרשם שם (בעמ' 3): מש"קית רווחה - מסבירה לשוטר מה זכויותיו במידה ויפרוש מטעמי בריאות, דרגת שכר רס"ב 5, אחוזי פרישה, פיצויים, חודשיים חופשת פרישה (ההדגשה שלי - ד' ח'). טענת המדינה היא, כי מהרישום עולה שמש"קית הרווחה מסרה לעותר כי "...במידה והעותר יפרוש ב-31.7.2013 יהא זכאי לדרגת שכר רס"ב 5." (סעיף 25 לכתב התשובה; ההדגשות הוסרו - ד' ח'). אינני יכול לקבל את טענת המדינה. לא ניתן ללמוד מסיכום דיון בכתב של ועדת המוגבלים תנאים שלא כתובים בו. עם זאת, אין די בכך כדי לבסס את טענת ההבטחה המינהלית לה טוען העותר. סיכום הדיון אמנם מלמד כי אכן נאמר לעותר כי בעת פרישתו יהיה זכאי לדרגת הפרישה רס"ב 5 במועד ועדת המוגבלים. אך לא די בכך כדי ללמדנו כי התקיימו התנאים הנוספים אותם צריך היה העותר להוכיח לביסוס טענתו, והם: כי נותן ההבטחה היה מוסמך לתיתה או כי התכוון ליתן לו הבטחה מחייבת בעלת תוקף משפטי אותה הוא יכול למלא. לפיכך טענת העותר בדבר מתן ההבטחה המינהלית נדחית. העדר נוכחות וייצוג בור"מ כזכור, העותר טען כי לא ידע כי יכול היה להיות מיוצג בור"מ; כי ייצוגו בידי מפקדיו לא נעשה נאמנה; וכי משלא היה נוכח בדיון נשללה ממנו זכות הטיעון בפני הור"מ. מנגד, המדינה הציגה את אישור העותר ואת הנספח הנוסף, בהם ניתן לראות כי העותר ויתר בחתימתו על הזכות להופיע בפני הור"מ, כי משמעות כינוס הור"מ הוסברה לו, כמו גם זכותו להיות מיוצג על ידי עו"ד. כמו כן, אישור קרפ"ר מלמד כי היעדרות העותר מור"מ אף נעשתה על פי ההליך הקבוע בסעיף 4(א) בפקודת מטא"ר. בתגובה טען העותר כי חתימתו על אישור העותר והנספח הנוסף לא נעשו בדעה צלולה, עקב מחלתו הנפשית. אינני מקבל את טענת העותר. אין ספק כי העותר סובל ממחלה קשה המעיבה על תפקודו, והור"מ אף קבעה כי יש בה לפגוע בעבודתו כשוטר. עם זאת, על פי המסמכים אשר הוצגו בפניי אינני יכול לקבוע כי העותר הרים את נטל ההוכחה הנדרש כדי להראות כי מחלתו פוגעת בכשירותו לחתום על מסמכים משפטיים, ובכך לסתור את חזקת הכשרות המשפטית (סעיף 2 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962; ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (6.8.07), פסקה 21). לפיכך אף הטענות כי נמנעו מהעותר זכות הטיעון וזכות הייצוג בור"מ - דינן להידחות . המשך ההליך לאחר הור"מ עוד טען העותר כי נמנעו ממנו זכויותיו לאחר הור"מ, בין היתר בכך שלא נערך לו ראיון עם מפקדו ולא הובהר לו הליך הערעור לו הוא זכאי. תשובת המדינה לכך היתה, כי ניסתה לזמן את השוטר לראיון, אך הלה טען כי אין לו הכוחות הנפשיים להיכנס לבניין משטרתי. משכך, הוחלט כי רס"ב שלמה יונה "...יביא לעותר את המסמך מאת ק' אג"מ ובו עיקרי הדברים אשר אמורים להאמר מאת המשטרה בראיון, והשוטר יחתום על כך". (סעיף 29 לכתב התשובה). בהמשך טענה המדינה: "עוד טוען העותר כי לאחר החלטת הוועדה הרפואית, לא נערך לו ראיון אישי ולא נאמר לו כי ביכולתו לערער על החלטת הוועדה. טענתו זו של העותר מקוממת בלשון המעטה, שכן, היה זה הוא אשר סירב להתייצב לראיון אישי, ועל כן, נמסר לו במסירה אישית ע"י איש הקשר, עיקרי הראיון. היכולת לערער על החלטת הוועדה מפורסמת בסעיף 7 לפקודת מטא"ר 08.01.03 (נספח 1 לעיל) (סעיף 54 לכתב התשובה). יצוין כי הפקודה מפורסמת באינטרנט. אין בידי לקבל את טענת המדינה בעניין זה. חוששני כי המדינה כשלה ביידוע "עיקרי הריאיון" (שלא נערך כלל לעותר) באמצעות השליח (רס"ב שלמה יונה). כל כך, משום שנמנעה מלהבהיר לעותר - במסמך "תוצאות דיון הור"מ" שהועבר אליו על ידי השליח - את זכותו לערער על החלטת הור"מ, חרף הוראתו המפורשת של סעיף 6(א) בפקודת המטא"ר. צאו ראו, סעיף 6(א) מטיל חובה פוזיטיבית על המדינה לפעול ולהביא בראיון את החלטת הור"מ לידיעתו של שוטר הנמצא בהליכים לסיום שירותו, וכן ליתן לו זכות טיעון גם בשלב זה, בנוסף לזו שניתנה לו בפני הור"מ, לשמוע אותו וליידע אותו בדבר זכותו בהמשך ההליך לערער על החלטת הור"מ. במקרה שלפניי, כאמור, לא נערך ראיון לעותר, עקב מצבו הנפשי, ומטעם זה הוחלט לשלוח אליו את רס"ב יונה שאמור היה למסור לו "... את המסמך מאת ק' אג"מ ובו עיקרי הדברים אשר אמורים להאמר מאת המשטרה בראיון..." (סעיף 29 לכתב התשובה); דא עקא, שעיקר אחד חשוב מאותם עיקרי דברים - הבהרת הזכות לערער - לא נמסר כלל לעותר, בבחינת העיקר חסר מן הספר. טענת המדינה כאילו הרשות יוצאת די חובתה על ידי מתן המכתב ועצם פרסום הפקודה ברבים, היא מנוגדת לתכלית הפקודה וללשונה - ולמעשה מעקרת את הסעיף מתוכנו. יצוין כי סעיף 6(א) בפקודת המטא"ר הנו כמובן רק תחילתו של ההליך העוקב את מתן החלטת הור"מ. שוטר המעוניין בכך יכול להגיש בקשה להמשך שירות לפי סעיף 6(ב) או ערעור לפי סעיף 7, לאחר שהביע השוטר את עמדתו באשר לתוצאות החלטת הור"מ בעניינו. לא כך העותר. המכתב הנו למעשה החלטה סופית וחד משמעית, אשר לא נראה כמשאיר פתח לבקשה להמשך שירות או לערעור תוך-מערכתי; כעולה מסעיפים 3-5 במכתב, שזו לשונם: 3. הוועדה החליטה לאחר בחינת המסמכים הרפואיים כי אינך מסוגל להמשיך בשירות בשום תפקיד במשטרת ישראל והחליטה לאשר את פרישתך מטעמי בריאות. 4. הנני מוסר לידך את ההחלטה של הוועדה וכן טופס הבדיקה הרפואית בידי רס"ב שלמה יונה. 5. לאור האמור הוחלט כי תצא לחופשת פרישה לחודשיים החל מתאריך 1.1.2013 עד לתאריך 28.2.2013. המדינה טוענת כי היה זה חוסר יכולת העותר להיכנס לבניין משטרתי אשר הביא אותה לסיים את שירותו בצורה הזו - על ידי משלוח המכתב. אם זה היה המצב, האם לא ניתן היה לערוך את הראיון, באופן חריג, מחוץ לבניין משטרתי? מדוע יכולים היו מפקדי העותר להגיע אליו בכדי להחתימו על אישור העותר, אך לא יכולים היו להגיע אליו כדי לערוך עמו ראיון לפני פרישה? מה גם שלדברי העותר ולדברי המדינה (בכתב התשובה, סעיף 32), לעותר נערך ראיון פרישה אצל קצינת הרווחה ביום 16.1.13 - שבועיים לאחר שהמדינה נאלצה, לטענתה, לשלוח לו את המכתב באמצעות שליח מאחר והעותר סירב, לכאורה, לנהל ראיון פנים מול פנים. משאלו העובדות, אני מתקשה לקבל את טענת המדינה כי מצב העותר היה כה רעוע או יחסו למשטרה כה קשה, עד כדי כך שלא ניתן היה לזמן אותו לראיון עם מפקדו, או להמתין שבועיים, כדי לעשות כן, ליתן לו את זכות הטיעון ולהעמיד אותו על זכויותיו, לרבות זכותו לערער על החלטת הור"מ, קודם לקביעת מועד הפרישה שלו. פגיעה זו היא פגיעה קשה בזכויות העותר, ובכללן זכות הטיעון, שהוכרה זה מכבר כחלק מכללי הצדק הטבעי, וכמובן בחופש העיסוק המעוגן בחוק היסוד (ראו בג"ץ 701/81 מלאך נ' יושב ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, לו(3)1, עת"מ (י-ם) 30777-10-13 אמיל טל נ' ועדת האישורים של ההוצאה לפועל (9.2.14), פסקה 27)). יפים לכאן, בשינויים המחויבים, דבריו של כב' השופט רובינשטיין באשר לחשיבותן של הזכויות הדיוניות לאמור "... וכתוצאה מכך ייתכן שלא מוצו זכויותיו הדיוניות. מתוך חשיבותן של זכויות אלו סבורים אנו שיש מקום לשבת הדיון לבית המשפט קמא כך שייזמן בהקדם דיון לעניין זה ככל משפטו וחוקתו" (ע"א 7980/12 ישי בית און ככונס נכסים נ' בילו השקעות בע"מ (7.3.13)). לאור האמור אני מקבל את טענת העותר לפיה ההליך העוקב את דיון הור"מ לא בוצע כהלכה. משכך, אני מותיר על כנה את החלטת ועדת הור"מ, כמפורט בסעיף 3 במכתב המצוטט לעיל, ומשיב את ההליך למדינה לפעול בהתאם לפקודת המטא"ר. קרי, המדינה תאפשר לעותר להביא עמדתו לפני מפקדיו ולפעול בדרך בה יבחר, לרבות הגשת ערעור, כאמור בסעיף 7 לפקודה. למען הסר ספק יובהר כי מועד הפרישה אשר נקבע לעותר מבוטל. ככל שייקבע בהחלטה כדין מועד חדש, תוקפו יהיה מעת קבלת ההחלטה ואילך. הואיל ובפסק דין זה נדונים עניינים הנוגעים לבריאות העותר, שהצנעה יפה להם, אני אוסר על פרסום שם העותר וכל פרט שעשוי להביא לזיהויו. ב"כ העותר ימסור לבית המשפט, בתוך 3 ימים, נוסח של פסק הדין לפרסום - לאחר שהושמטו ממנו פרטים מזהים. המשיבים יישאו בהוצאות העותר בסך של 20,000 (עשרים אלף) ₪. משטרהרפואהשוטר