אי חידוש רישיון נשק בגלל חשד לביצוע עבירה פלילית לפני שנים רבות

אי חידוש רישיון נשק בגלל חשד לביצוע עבירה פלילית לפני שנים רבות



עתירה מנהלית להורות על בטלות החלטת המשיב 3 מיום 11.3.2013 (להלן: "ההחלטה הראשונה"), ומיום 20.2.2014 (להלן: "ההחלטה השנייה"), שדחתה את ערר העותר כנגד החלטת המשיבים 1-2 שלא לחדש את רישיון כלי הירייה שלו, ולהורות למשיבים להשיב לעותר את נשקו ולחדש את רישיונו.


רקע עובדתי



העותר, אזרח ותושב ישראל, בן 56, היה בעל רישיון כלי ירייה מסוג אקדח מיום 18.9.1990 (להלן: "הרישיון"). לגירסת העותר, הוא עבד כ– 15 שנה כמאבטח מטוסים באל-על, ראש יחידת מאבטחים מיוחדים בנתב"ג, מאבטח מטעם השב"כ ומשרדי החוץ והביטחון (נספח 1 לעתירה אישורי העסקה המאמתים חלק מהטענות הנ"ל). לטענת העותר, כיום מקור פרנסתו היחיד הוא טכנאי לתיקון מכשירי חשמל ואלקטרוניקה. במסגרת עבודתו הוא נוסע בקביעות ליישובים שמעבר לקו הירוק, ועובר דרך כפרים ערביים גם בשעות ליל מאוחרות, ולכן עליו לשאת נשק לביטחונו.



בשנת 2007 נפתח נגד העותר תיק במשטרת כפר סבא בשל עבירות מין והוגש כנגדו כתב אישום (להלן: "התיק הראשון"), ביהמ"ש המחוזי בת"א (פ"ח 1054/07 - נספח 2 לעתירה). בעקבות פתיחת התיק נשלל רישיונו ואקדחו הופקד אצל המשיבים. כתב האישום בוטל ביום 14.12.2008 לאחר חזרת המאשימה מכתב האישום בהסכמה, לפי סע' 94(ב) לחסד"פ. סיבת החזרה מאישום הייתה בעיקר בשל קשיים ראייתיים, ושני אישומים נמחקו בשל התיישנות. הוסכם שהמאשימה לא תגיש כתב אישום בעתיד בגין העבירות שבאותו תיק. בעקבות ביטול כתב האישום הוחזר לעותר נשקו וחודש הרישיון שלו.

בגין ההתפתחויות בתיק הראשון הגיש העותר במרץ 2010 תביעה אזרחית לפיצויים כנגד משטרת ישראל ומדינת ישראל לביהמ"ש המחוזי ב-ת"א (ת.א. 738-03-10). טענת העותר בתביעתו היא כי נגרמו לו נזקים בלתי הפיכים בשל טיפול רשלני ומבזה לטענתו של המשטרה בתיק הראשון.

באוגוסט 2010 נפתח נגד העותר תיק נוסף (פ"א 309986/2010, להלן: "התיק השני") בתחנת משטרת נתניה שרון, בחשד לעבירת גנבה, איומים, ותקיפה הגורמת חבלה ממש. בין היתר נטען בתיק זה כי העותר איים על משהו תוך שכיוון לעברו אקדח. רישיון העותר הותלה בינואר 2011, נשקו הופקד במשטרה ורישיונו בוטל בפברואר 2011. בסופו של דבר, התיק נסגר ע"י המשטרה מחוסר ראיות ביום 7.10.2012, בטרם הוגש כתב אישום בעניינו (נספח 4 לעתירה).

לאחר שנסגר התיק השני פנה העותר במכתב מיום 16.10.2012 למשטרה, על מנת שתשיב לו את רישיונו. המשטרה במכתבה לעותר מיום 12.11.2012 (נספח 6 לעתירה) ציינה שלפי החלטת סממ"ר שרון יש להמליץ למשרד לבט"פ שלא לחדש את הרישיון בשל הרישומים בשני התיקים שנסגרו: "מאחר ורישומך נוגעים לעבירות הקשורות בעבירות אלימות". המשרד לבט"פ, במכתבו מאותו היום (12.11.2012, נספח 7 לעתירה) החליט לאמץ את המלצת המשטרה הנ"ל ולדחות את בקשת העותר לחידוש רישיונו.





בדצמבר 2012 הגיש העותר ערר (נספח 8 לעתירה) לממונה בהתאם לחוק כלי ירייה, התש"ט–1949 (להלן: "הממונה").

ביום 11.3.2013 החליט הממונה לדחות את הערר בנימוק שבהינתן שני התיקים שנסגרו כנגד העותר יש להעדיף את האינטרס של שלום הציבור על פני האינטרס של העותר לשאת כלי ירייה (נספח 9 לעתירה). הממונה ציין בהחלטתו כי התיק הראשון נסגר מחוסר עניין לציבור (לשם הדיוק אחזור ואבהיר כי, בפרוטוקול הדיון בתיק הראשון בביהמ"ש המחוזי בת"א, שאישר את ביטול כתב האישום (נספח 2 לעתירה) צויינו נימוקים אחרים, כפי שפורטו לעיל.



לפיכך הגיש העותר ביום 19.5.2013 את העתירה דנן, בה טען כי החלטת המשיבים בלתי סבירה ובלתי מידתית. זאת משום שהתיקים נסגרו מחוסר ראיות, ולאור העובדה שהעותר ללא עבר פלילי, וכי עשרות שנים ניתן לו רישיון בלא תקריות מיוחדות. עוד ציין כי גם ממועד האירוע מושא התיק השני שנסגר, כבר עברו מספר שנים.


המשיבים הגישו תשובתם לעתירה יום לפני הדיון השני שנערך בתיק ביום 5.3.2013. בתשובתם טענו כי העותר מסוכן לציבור בשל שני התיקים שנפתחו נגדו ושנסגרו מחוסר ראיות. עוד טענו כי במישור המנהלי די בתיקים שנסגרו להוות ראיה מנהלית שבכוחה להביא לביטול רישיון הירי של העותר, למרות שבמישור הפלילי לא היו די ראיות להגשת כתב אישום.

בדיון הראשון שהתקיים לפניי ביום 7.10.2013, לפני שהמשיבים הגישו כתב תשובה לעתירה, טענו המשיבים שרק בעקבות הגשת העתירה נודע להם שהעותר טען בתביעה האזרחית שהגיש כנגד המדינה והמשטרה, לנכות נפשית בשיעור של 30%. לפיכך ביקשו המשיבים למחוק את העתירה בשל שינוי נסיבות זה ובשל העובדה שההחלטה מושא העתירה ניתנה בלא שהיה לפני המשיבים נתון משמעותי זה אודות נכות נפשית. המשיבים אף ביקשו שאם לא תימחק העתירה לפחות שתינתן להם שהות לבדוק את מצבו הנפשי של העותר ולתת בהתאם לכך החלטה חדשה ומעודכנת, בעניין כשירות העותר לקבלת רישיון, ושהעתירה תתוקן בהתאם.



ביום 12.12.2013 הופנה העותר לבדיקה רפואית ע"י רופא מטעם משרד הבריאות שמצא כי העותר כשיר מבחינה נפשית לשאת נשק. לאחר מכן, נתן הממונה החלטה חדשה, ביום 20.2.2014 (נספח 3 לתשובת המשיבים לעתירה), ובה שוב סירב לתת לעותר רישיון, מאותם נימוקים של החלטתו המקורית, קרי בשל שני התיקים שנסגרו מחוסר ראיות ושמצביעים לטענת המשיבים על מסוכנותו לציבור.

בדיון השני שהתקיים לפניי ביום 5.3.2014, נתתי החלטה המתירה את תיקון העתירה כך שתתייחס לשתי החלטות הממונה (עמ' 5 לפרוט', ש' 14-9). בדיון זה חזרו המשיבים על טענתם כי בשל שני התיקים שנסגרו מחוסר ראיות מוצדק היה לבטל לעותר את הרישיון מאחר שהם מעידים על מסוכנותו לציבור. ב"כ המשיבים התנצלה על האמור בסע' 30 לתשובת המשיבים, בו צויין שניתן כנגד העותר צו הגנה מאחר שהוא נוהג לאיים על אמו כי ירצח אותה ויפגע בבני משפחתה. ב"כ המשיבים טענה כי סעיף זה השתרבב בטעות לתשובתה לעתירה מאחר שהתגובה נכתבה במהירות (עמ' 6 לפרוט', ש' 14-13). ב"כ המשיבים לאחר התייעצויות עם מרשיה הגישה לביהמ"ש את החלטת המשטרה השנייה, מיום 27.1.2014, שעליה התבססה החלטת הממונה השנייה מיום 20.2.2014. בהחלטה זו צויין כי הוחלט להשאיר את ביטול הרישיון על כנו בגלל שני התיקים שנסגרו מחוסר ראיות, המצביעים על מסוכנותו של העותר לשלום הציבור ובטחונו (במ/1).

דיון

4. כאמור לעיל, בתיק הראשון הוגש כתב אישום בעבירות מין כנגד הנאשם ובוטל עוד ב- 14.12.08 בעיקר מחוסר ראיות, ולאחר מכן המשיבים החזירו לעותר את רישיונו. אי לכך, בעניין התיק הראשון המשיבים מושתקים ומנועים מלטעון כי בשל תיק זה יש לבטל את רישיונו של העותר. עוד יצויין שתיק זה לא עסק בעבירות אלימות. בכתב האישום, שכאמור בוטל, ושצורף כנספח 1 לתשובת המשיבים לעתירה, לא תוארו מעשי אלימות, ולא הוזכר שימוש כלשהו בכלי ירייה. מתוארים 4 אירועים, שניים מהם התרחשו בשנים 2001 ו – 2002, כך שאישומים אלו התיישנו (נספח 2 לעתירה). שני האישומים האחרים אירעו בשנת 2007, וכיום כבר עברו כ– 7 שנים מאז. עפ"י הפסיקה, עצם חלוף הזמן מהווה שיקול נוסף המטה את הכף לטובת חידוש הרישיון.


כך נקבע ע"י כב' השופט א. ברק (כתואור דאז) ב – בג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים, פד"י לו(1) 317, 330, מיום 30.12.1981 (להלן: "פס"ד שללם") כי :

"שונה הדבר, אם הרשיון להחזקת נשק כבר ניתן, עברו שנים, ולא התגלה כל חשש לשימוש שלא כדין בנשק. בנסיבות אלה, אין די בחשש של שימוש שלא כדין, אלא יש להצביע על סיכון ניכר, אותו יש להוכיח באופן משכנע ללא ספקות סבירים. בעניין שלפנינו מאז 1976- מועדי ביצוע העבירה האחרונה על-ידי העותר - לא נוצר כל סיכון מיוחד. כל שנותר לרשות המוסמכת הוא חשש בלבד, שמא עשוי העותר להשתמש בנשק שלא כדין. חשש זה אינו מבסס כל סיכון מיוחד ואין בו די, על-פי ההלכה הפסוקה, כדי לבטל את הרישיון שניתן".
(ההדגשות כאן ולהלן שלי, י'ש').
ובהמשך:
"כפי שראינו, מאז 1975 (ועד למועד מתן פסה"ד בשנת 1981 - תוספת שלי, י"ש) לא יצר העותר כל סיכון מיוחד, ואין כל אינטרס ציבור מיוחד לבטל את הרישיון" (שם, עמ' 331).

כב' השופט ש. לוין באותו פס"ד, ציין כי התיישנות מנהלית היא 7 שנים, וכי :

"בחלוף 7 שנים מעת ביצוע העבירות. קהה עוקצן כליל ואינן צריכות עוד לשקול לחובת העותר" (שם, עמ' 332).

וגם בשל כך קבע כי ביטול רישיון כלי הירייה היה שלא כדין.





5. באשר לתיק השני, שנסגר מחוסר ראיות, לא מתקיימת הדרישה של קיום ראיות משכנעות ללא ספק סביר בדבר אשמת הנאשם בעבירות האלימות שיוחסו לו במסגרת תיק זה. גם על המשטרה לפעול עפ"י אמות המידה שהתגבשו בפסיקה לצורך ביטול רישיון קיים. לאור ההנמקה הדלה שבעמדת המשטרה ניתן להסיק שהמשיבים במקרה דנן לא פעלו בהתאם להנחיות שניתן למצוא בפס"ד שללם (עמ' 328 – 329 לפסה"ד), מפי כב' השופט א' ברק (כתוארו דאז):

"לעומת זאת, חשד בלבד אינו שיקול מספיק כדי לבטל רישיון קיים. אמת הדבר, אין צורך לעניין זה בפסק-דין סופי, הקובע את אמיתות החשד, אך דרושה לשם כך "הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספקות סבירים" (דברי השופט שמגר בבג"צ 56/76 [12], בעמ' 692). .. הבחנה זו בשיקוליה של הרשות המוסמכת בין מתן רישיון חדש לבין ביטולו של רישיון קיים אינה כתובה במפורש בספר החוקים. היא מהווה חלק מהמשפט המקובל נוסח ישראל. מקורה של הלכה זו הוא "ההגיון וחוש הצדק" (דברי השופט אשר בבג"צ 575/76 [9] הנזכר, בעמ' 444), דהיינו, בחובתו של המינהל לפעול בהגינות ובסבירות. אכן, אין להניח, כי המחוקק, אשר הסמיך רשות ציבורית לבטל רישיון קיים, העניק לה כוח זה, כדי שייעשה בו שימוש על יסוד חשד גרידא. ...בנסיבות אלה אין זה הוגן ואין זה סביר, כי הרשות המינהלית תפגע באינטרס זה שלו, בלא שיתרחש אירוע חדש, שיש בו לפגוע בהנחות היסוד, אשר שימשו למתן הרישיון, ובכך ליצור סיכון ניכר, היוצר אינטרס ציבורי מיוחד לביטול הרישיון, ובלא שאירוע חדש זה יוכח בצורה משכנעת, באופן שאינו מותיר מקום לספק סביר בדבר התרחשותו".

עוד נקבע בפס"ד שללם שהלכה זו חלה על כל רישיון, גם על רישיון לכלי ירייה:

"הלכה זו חלה בכל מקרה של ביטול רישיון, תהא הפעילות נושא הרישיון אשר תהא. אין כל אמת מידה ראציונאלית, שתאפשר הבחנה בין פעילות לסוגים השונים. על-כן איני רואה כל אפשרות להבחין בין רישיון לעסק או למונית או למקצוע או להחזקת כלי נשק. אכן, גם השלטונות, המופקדים על הביטחון, חייבים לחקור ולבדוק בטרם ניתן רישיון שיש לו היבט ביטחוני. ובידם הכוח לסרב מתן רשיון אם קיים חשש לפגיעה ביטחונית. אך משניתן הרישיון, רק אירוע היוצר סיכון מיוחד מצדיק ביטול הרישיון, וזאת רק כאשר התרחשותו של אירוע זה מוכחת באופן משכנע, בלא להותיר ספיקות סבירים. אם תנאים אלה אינם מתקיימים, אין הביטול תופס, ובית-משפט זה יבטל את הביטול. הרשויות המוסמכות העוסקות בענייני ביטחון כפופות למשפט המינהלי כמו כל רשות אחרת, וההתערבות של בית-משפט זה בהחלטותיהן אינה נעשית על פי כללים מיוחדים ושונים".
(שם, עמ' 329).

6. ערה אני לכך, שבמהלך השנים מאז נקבעה הלכת שללם מדצמבר 1981, חל כרסום מסויים במעמדה. ב– עת"מ (חי') 27480-01-11 ארז קלנטיריה נ' פקיד רישוי כלי ירייה (כב' השופט א. קיסרי), מיום 3.7.2011 נאמר:

"ההלכה שנפסקה בעניין שללם כוחה יפה גם כיום וזאת על אף שנפסקה לפני למעלה משנות דור. עם זאת, חלוף הזמן ושינוי העתים מאז שנפסקה אותה הלכה מצדיק בחינה מחדש של כובד משקלם של שיקולי ביטחון הציבור לעומת השיקולים האחרים הכרוכים בהחלטה שעניינה רישיון נשק. , ובעניין זה מקובלים עלי הדברים המובאים על ידי המשיבים מתוך בג"צ 1958/90 בן שטח נ' שר הפנים, פ"ד מה(1), 322 (1990). "... מדיניות זו (של צמצום במתן רישיונות כלי נשק, א"ק) כשנשענת היא על חוות דעת של מומחים לדבר – גורמי הביטחון השונים – ולאור ריבוים לאחרונה של מעשי שימוש שלא כדין בכלי נשק, על כל התוצאות הנלוות לכך, אינה מדיניות מופרכת". דברים ברוח זו נאמרו על ידי בית המשפט גם בעת האחרונה (עע"מ 1444/07 אגברייה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.7.08)), וכשההחלטה מבוססת על שיקולים כאלה לא ניתן למצוא בה פגם המצדיק התערבות בה".
(עמ' 3 לפסה"ד).

באותה פרשה המליצה המשטרה, ואת המלצתה אימץ הממונה, לבטל את רישיון הירי של קלנטירייה, בשל תיק חקירה שנפתח כנגדו בחשד לאיומים כלפי אשתו שאירע על פי הנטען בביתו ולהיזק לרכוש בזדון. התיק נסגר מחוסר ראיות. קלנטירייה עתר כנגד החלטת המשטרה והממונה , ובין היתר טען כי לאור הלכת שללם אין לבטל את רישיונו בשל תיק חקירה שנסגר מחוסר ראיות. בית המשפט דחה את ערעורו וביהמ"ש העליון ב– עע"ם 5878/11 עו"ד ארז קלנטריה נ' פקיד רישוי לכלי ירייה (לא פורסם, מיום 28.1.2013) אישר את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי. עם זאת, ביהמ"ש העליון חזר על העיקרון הכללי כי כאשר מדובר בביטול רישיון של מי שהיה לו רישיון במשך זמן רב, "נדרשת בחינה זהירה של הסיכון המצדיק שלילת רישיון על בסיס תשתית ראיתית מספקת" (עמ' 2 לפסה"ד).

ב"כ המשיבים הזכירה בתשובתה המקדמית לעתירה 3 פסקי דין מחוזיים, שגם מהם עולה סטייה מהלכת שללם, ולפיהם כדי לבטל רישיון כלי ירייה, די אף בתיקים פליליים של בעל הרישיון שנסגרו מחוסר ראיות (עת"מ (י-ם) 393/05 כ.מ. נ' משרד הפנים – המינהל לרישוי (לא פורסם, מיום 11.6.2006), עת"מ (חי') 1707-06-11 פאיז שופאני נ' משרד הפנים (לא פורסם, מיום 15.3.2012), עת"מ (חי') 3908-01-12 גיא אלהרר נ' משרד הפנים (לא פורסם, 22.4.2012)). עם זאת קיימת גם פסיקה מחוזית אחרת, שמתיישבת עם הלכת שללם, ראו: עת"מ (נצ') 74-10 רן נחמני נ' פקיד רשוי לכלי ירייה (לא פורסם, מיום 4.10.2010).

7. לאור האמור לעיל, אין דין הענקת רישיון מלכתחילה כדין ביטול רישיון קיים. לצורך ביטול הרישיון של העותר, היה על המשיבים להצביע על "אירוע היוצר סיכון מיוחד", ולהצביע על ראיות משכנעות ללא ספק סביר להתרחשותו של אותו אירוע. דא עקא, המשטרה החליטה לסגור את התיק השני שעניינו בעבירות אלימות, בשל חוסר ראיות. דהיינו המשטרה, כרשות מנהלית המופקדת על החקירה בתיק הנ"ל, החליטה לאור חומר הראיות שהשיגה ולאור חקירות כל המעורבים באירועים שאין בידה מספיק ראיות להרשעה ללא ספק סביר, ולכן החליטה שלא להגיש כתב אישום בגין התיק השני.

גם פס"ד שללם, עסק באדם שהורשע בעבירות פליליות של אלימות, אומנם לא חמורות (איום בנזק גופני וגרימת נזק לרכוש בזדון), אלא שהרשויות בטעות שכחו לבדוק את הרשעותיו, במשך כ- 7 שנים ואישרו לו לשאת נשק. ביהמ"ש העליון קבע שרשות מנהלית רשאית לחזור בה מהחלטתה בשל טעות, רק מטעמים מיוחדים המצדיקים זאת, ובאותו עניין נקבע שלא נתקיים טעם מיוחד לאשר את ביטול הרישיון, מאחר שמאז אותה עבירה שביצע שללם, הוא לא יצר כל סיכון מיוחד. גם בעניינינו חלפו כ– 4 שנים, מאז האירועים מושא התיק השני, שעניינו כאמור בחשד לעבירות אלימות, ומאז לא נתקבלו תלונות על אירועים חריגים בהם מעורב העותר.

נסיבה דומה נוספת לפס"ד שללם היא שביהמ"ש העליון אישר את חידוש רישיון כלי הירייה לשללם לצורך עיסוקו, כקבלן שנוסע רבות ברחבי הארץ ומסיע פועלים וזקוק לאקדח להגנתו העצמית. גם במקרה דנן טענת העותר היא כי הוא זקוק לאקדח להגנה עצמית בשל נסיעות לצורך עיסוקו מעבר לקו הירוק. דבר זה לא הוכחש ע"י המשיבים, שאכן אישרו עד לאחרונה רישיון כלי ירייה לעותר.

יתירה מכך, בתיק דנן דרשה המדינה גם בדיקה פסיכיאטרית שמצאה אותו כשיר לשאת נשק. לא ניתן להתעלם ממצאי הבדיקה שהיא מקצועית ומבוצעת ע"י רופא מומחה. כראיה יש לבדיקה כזאת משקל ראייתי רב. כנגדה, על איש משטרה, שלא הובהר מה הכשרתו להעריך מסוכנות, להביא נימוקים טובים ומפורטים שניתן לפחות להבין מה השיקולים העומדים מאחוריהם.

חובת ההנמקה

8. הן החלטת הממונה הראשונה, מיום 11.3.2013, שצורפה כנספח 9 לעתירה, והן החלטת הממונה השנייה, מיום 20.2.2014 (נספח 3 לתגובת המקדמית של המשיבים לעתירה) שאימצה את המלצת המשטרה מיום 27.1.2014 (במ/1) אינן מנומקות, בהתאם לחובת ההנמקה הנדרשת במשפט המנהלי. בכל ההחלטות רק צויין בצורה לקונית כי יש לבטל את רישיון העותר בשל מסוכנותו כפי שמשתקפת בשני התיקים שנסגרו מחוסר הראיות. עצם העובדה שנפתח תיק חקירה במשטרה ונסגר, לא די בה כדי להגדיר אדם כמסוכן. במסגרת המלצתה היה על המשטרה לפרט מה מתוך החומר בתיק מצביע על נטיה לאלימות והתנהגות מסוכנת. בהעדר פירוט כלשהו, אמירת המשטרה בנסיבות הייתה סתמית, ועל כן החלטת הממונה ניתנה ללא כל תשתית שאיפשרה לו שיקול דעת. הממונה איננו חותמת גומי ואין זה מצב רצוי שהוא יקבל כל המלצה של המשטרה, גם כאשר אינה מנומקת, והוא לא מסוגל משום כך לשקול אותה באופן עצמאי. ואכן כבר נפסק כי:

"ועדת הערר איננה "חותמת גומי" של המשטרה, כדברי כבוד סגן הנשיא אמינוף: "יש לזכור כי ועדת הערר היא לא חותמת גומי של המשטרה ועל ועדת הערר, כגורם מחליט, להפעיל שיקול דעת עצמאי, ובין היתר , להתמודד עם טענות העותר ולבחון את כל השיקולים הרלבנטיים הנחוצים לצורך ההכרעה בערר" (עת"מ (נצ') 1062/06 אלי סגל, עו"ד נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 22.4.07, פסקה 5ה). ודוק: החובה המוטלת על ועדת הערר היא לקבל החלטה שתאזן כראוי בין המשקל הראייתי שיש לייחס לחומר שבידי המשטרה, המופקדת על שלום הציבור ובטחונו, לבין זכותו של העותר, המחזיק ברישיון כחוק, שרשיונו לא יבוטל. בבואה לאזן בין שני אינטרסים אלה, עליה ליתן את המשקל הראוי להבחנה, יציר הפסיקה, שבין אי מתן רישיון לבין ביטול רישיון קיים שלגביו נקבע כי רק ארוע היוצר סיכון מיוחד, שהתרחשותו מוכחת באופן משכנע בלא להותיר ספקות סבירים, יצדיק ביטול הרישיון. לצורך כך רשאית היא לשאול שאלות, לבקש הבהרות וכל שתמצא לנכון, על מנת שתהיה בידה "הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספקות סבירים"'. בהעדר הוכחה כאמור, עליה לקבל את הערר".

בהחלטות הממונה ובהמלצות המשטרה אין פירוט בפני איזה איום עמד המערער באותו מקרה שבו שלף את אקדחו, והאם התקיימו בכלל נסיבות של הגנה עצמית. ברי, שלא כל סכסוך, ולא כל חילופי מילים, מצדיקים שליפת אקדח ושימוש בו, אך בהיעדר פירוט לא ניתן היה לשקול בצורה מושכלת ועניינית את המקרה לגופו.

בשל הסמכות שהוקנתה בחוק למשטרה להיות גורם מייעץ מתחייבת הדרישה מהמשטרה לנמק את מסקנותיה בכל המלצה, ולא להגישן לממונה בצורה לקונית שאינה מאפשרת הפעלת שיקול דעת של ממונה, או של ביהמ"ש הבא לבחון את ההחלטה. על המשטרה חלה החובה המנהלית לנמק את עמדתה. המשטרה איננה פטורה מחובת ההנמקה, וזו חלה גם כאשר היא נותנת חוות דעת כגורם ממליץ, במקרה זה - למשרד לביטחון הפנים.


על המשטרה לפרט בהמלצתה את הבסיס למסוכנות ועד כמה המסוכנות קרובה. עליה לנתח את הנסיבות כפי שעולה מכל תיק ספציפי. לא כל מקרה דומה למשנהו, לא כל פתיחת תיק מצדיקה קביעה כי מהחשוד אכן נשקפת מסוכנות. יש לפרט ולהבהיר מה מתוך הנסיבות מצביע על מסוכנות עתידית.

בעניין קלנטירייה התבהרו הנסיבות ותוארו כאלימות במשפחה בין בני זוג, שאז הסיכון להמשך המחלוקות והעימותים בין בני הזוג, מעצם היותם בני זוג הוא בהסתברות גבוהה. זהו אכן שיקול סביר וענייני במקרה של סכסוך בין בני זוג, ואילו במקרה דנן לא מובן מתוך ההמלצה וההחלטה מה בסיס החשש להתנהגות אלימה עתידית של המערער.

לא זו אף זו, על הרשות הבוחנת כל מקרה לגופו, לקחת בחשבון גם את האפשרות של תלונות שווא נגד בעלי רישיון לכלי ירייה. הדבר יכול להוות כלי שרת בידי גורמים שירצו להתנכל למישהו ע"י הגשת תלונה כדי לגרום לשלילת רישיונו.

חרף הליקויים בהתנהלות הרשות, אינני מורה על השבת הנשק לעותר מיידית. אני מוצאת לנכון להבהיר ולפרט את הנדרש מהרשויות כדי שהן הממונה והן המשטרה יונחו מה הדרך הראויה לבחון ולהציג עמדתם שהיא חשובה ונוגעת לשלום הציבור.

בית משפט זה בתפקידו כבית משפט לעניינים מנהליים לא אמור לבוא בנעליה של המשטרה, שהיא הרשות המנהלית החוקרת במדינת ישראל, ושאת המלצתה דורש החוק לצורך רישיון לכלי יריה. המשטרה היא הגוף המופקד על מלאכה זו, והיא זו שצריכה לבחון את חומר הראיות בתיק ולנסח את המלצתה כראוי.

יפים לעניין זה דבריו של פרופ' יצחק זמיר (הסמכות המינהלית, ב', 897):


"כמה מעלות טובות להנמקת החלטות מינהליות. ראשית, ההנמקה דורשת מחשבה סדורה והגיונית ... שנית, הנמקה ... מאפשרת לרשות המינהלית לבדוק את עצמה לאחר מעשה ... שלישית, ההנמקה ... מסייעת גם לממונים על הרשות המינהלית לקיים ביקורת על הרשות. רביעית, ללא הנמקה יקשה על אדם שנפגע מהחלטה מינהלית לשקול אם ההחלטה עומדת במבחן הדין, ואם יש יסוד וטעם להעמיד אותה לביקורת שיפוטית. ולבסוף, ההנמקה, כמו השימוע, תורמת למערכת היחסים הראויה שבין הרשות המינהלית לבין האזרח במדינה דמוקרטית".ו


וכן ראו ב– רע"א 8996/04 עודד שכטר נ' נציגות הבית המשותף (לא פורסם, מיום 21.12.2004) סע' ח' לפסה"ד:

"... ואכן, נקבעה בחוקים אחדים חובת ההנמקה, אף כי יש גם חוקים שפטרו מחובה זו (שם, 901-898). בתום עשור למדינה נחקק החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 (זהו שמו הנוכחי, אליו הוסף - בתשכ"ט - המונח "החלטות"). חוק זה קובע, בסעיף 2א, חובת הנמקה, המוטלת על רשות מינהלית בעת סירוב לבקשה שהופנתה אליה (ראו סעיף 3 למקרי פטור מחובת ההנמקה).

(3) מטבע הדברים, החלטת רשות מינהלית שאינה מנומקת, חשופה לביקורת שיפוטית ועל כן כל כולה "דוחה את הקץ" עד להליך השיפוטי אם יוגש, ובמסגרתו תתבקש ההנמקה (ראו זמיר שם, 900); מטעם זה יש מקום - כך סבורני מקדמת דנא - כי רשות ציבורית תנמק בפירוט וכראוי את החלטותיה, כך שההחלטה המנומקת תהא לנגד עיני הכל. הדבר גם תואם את השקיפות הראויה..."


לפיכך אני מחזירה את התיק למשיבים על מנת שיתקיים הליך מסודר והוגן. דהיינו, המשטרה תנסח המלצה מפורטת ומנומקת שתועבר לממונה, על מנת שזה מצידו יוכל לשקול בצורה מבוססת את עמדת המשטרה ויוכל לנמק את מסקנתו הוא, באשר לתיק השני, שנוגע לעבירות האלימות, תוך התייחסות הן לפסיקה והן לנסיבות הספציפיות של המקרה.

9. לעניין הוצאות, אינני יכולה להמנע מלהתייחס לאופן ניהול ההתדיינות ע"י המשיבים. בסע' 30 לתשובתם לעתירה, שהכפישה את העותר ללא בסיס, לפיו הוצא כנגד העותר צו הגנה מאחר שהוא נוהג לאיים על אימו שירצח אותה ויפגע בבני משפחתה. עוד יש להוסיף לכך את טענתם התמוהה של המשיבים בסע' 8 לתגובתם המקדמית לעתירה כי התיק השני נסגר מחוסר עניין לציבור, שעה שעולה בבירור מאישור סגירת התיק השני, כי הסגירה הייתה בשל חוסר ראיות.

סיכום

10. לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני מקבלת את העתירה בחלקה, במובן זה שהחלטת המשיבים לביטול רישיונו של העותר מבוטלת. אני מחזירה את הדיון למשיבים להנמקה והכרעה מחודשת בלב פתוח ובנפש חפצה. על המשטרה לגבש תוך 10 ימים המלצה מנומקת ומפורטת כדבעי, שהממונה יוכל לבחון ולשקול, והוא ייתן את החלטתו המנומקת תוך 7 ימים מקבלת המלצת המשטרה.

המשיבים יחד ולחוד יישאו בהוצאות העותר בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ, בהתאם לתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון