האם עובד ציבור חייב לענות בכתב על בקשות ותוך כמה זמן ? לטענת העותר על המנהל מוטלות חובות העולות מסעיף 2(א) לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958(להלן: "חוק ההנמקות") , וכן מסעיף 2א' לחוק זה, המחייב מתן תשובה של עובד הציבור בכתב לבקשה להפעלת סמכות שניתנה לו כדין והגיעה אליו כאמור, לא יאוחר מ- 45 ימים מיום קבלת הבקשה. ככל שסרב המנהל לבקשה, על המנהל לפרט את הנימוקים בכתב כאשר סעיף 6(א) לאותו חוק קובע, כי נטל הראיה הינו על המשיב 1 להראות שההחלטה או הפעולה שלא ניתנה לגביהם תשובה או הודעה נעשו כדין. במילים אחרות, נטל הראיה על המשיב 1 להוכיח, שאי תשלום ההטבות רטרואקטיבית מינואר 2003, הינו כדין. בנסיבות העניין, ומאחר ועניינו של העותר נוהל באופן בלתי תקין בעליל, שכן החלטת הוועדה הרפואית העליונה התארכה לאורך שנים רבות שלא לצורך, מן הראוי כאמור לחייב את המשיב 1 בתשלום רטרואקטיבי של התגמולים הרלוונטיים לעותר החל מ- 1.1.2003. הסנקציה הקבוע ככל שעובד הציבור (ובענייננו הועדה הרפואית העליונה) נמנעה ממענה כאמור הינה היפוך נטל הראיה היינו כי הפעולה, בנסיבות דיון על המשיב 1 להוכיח כי ההחלטה שלא להכריע בעניינו של העותר בוועדה הרפואית העליונה, לאורך 7 שנים היתה כדין (ר' אליעד שרגא ורועי שחר, המשפט המנהלי (כרך 3)354-355; וכן בג"צ 2159/97 מועצה מקומית אשקלון נ' שר הפנים, פ"ד נב(1) 89 (1998)) ובנסיבת לא מוכיח המשיב 1 כי החלטתו שלא לקיים דיון בפני הוועדה הרפואית העליונה נעשתה כדין. מכאן שהמשיב 1 השתהה באופן יוצא דופן וחריג בדיון בעררו של העותר. מעבר לאמור, בבג"צ 292/84 בודיק נ' אגף השיקום (לא פורסם, צוטט בעת"מ (ת"א) 1034/06 פלוני נ' שר הבטחון (3.12.2006)) קבע ביהמ"ש העליון כי יש ללכת עם הוראות הדין, היינו יש לשלם את ההטבות מכוח הוראות אגף השיקום, אך עדיין סבר כי יתכנו מקרים ובהם ההחלטה תהא אחרת וכלשונו: " יתכן שהדין היה אחר לו הוכח שהרשות השיבה תחילה פני נכה ריקם מטעמים שרירותיים או זדוניים או גרמה במחדליה היא להימשכות ההליכים יתר על המידה". גם בבג"ץ 3901/94 נוי נ' משרד הביטחון (20.12.94), נדחתה אמנם עתירת העותר אך ציין ביהמ"ש, כי: "עיקרו של דבר, אך מובן שבית המשפט לא יתערב בשיקולי אגף השיקום בקביעת נוהליו אם לא נתגלו פגמים, מעשי הפליה או מעשים הנוגדים סדרי מינהל תקינים". היינו, מקום בו כן יתגלו מעשים שכאלה, ביהמ"ש יתערב גם בנהליו של אגף השיקום (סיפת פסק הדין). בנסיבות המקרה דנא, נדמה, כי בדומה לפרשת עת"מ 1034/06, פלוני נ' שר הביטחון, משך התקופה ובה לא זכה הנכה להתייחסות מטעם משרד הביטחון דומה. גם במקרה דנא, הוגש ערעור לוועדה העליונה ב- 28.2.03, אלא שרק בתאריך 8.4.10 ו- 27.6.10, ובעקבות החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ישבה הועדה הרפואית העליונה על המדוכה וקיבלה את עררו של העותר על קביעות של הועדה המחוזית 7 שנים קודם לכן. לא השכלתי להבין מדוע לקח לוועדה העליונה פרק זמן כה ארוך לדון בעניינו של העותר? האם עניינו של העותר לא מבורר אצל המשיב 1 באופן הדוק כך שלא יימנע דיון בוועדה העליונה בכל מקרה בו מוגש ערר כאמור? מהצד האחר של המתרס, לא השכלתי להבין מדוע העותר, שעיינו לא נדון שנים כה רבות, אינו פונה לוועדה הרפואית העליונה בבקשות חוזרות ונשנות לקיום דיון בעניינו, מה שעשוי היה לזרז את ההכרעה בעניינו.עובדי ציבורשאלות משפטיות