הכרה בעולה מאתיופיה כ"אסיר ציון"

הכרה בעולה מאתיופיה כ"אסיר ציון"

זהו ערעור מינהלי שהוגש לפי סעיף 4 לחוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 (להלן - חוק התגמולים). הערעור מכוון נגד החלטת ועדת הערר, מיום 10.7.13, בגדרה דחתה את בקשת המערער להכיר בו כאסיר ציון.
בפתיח לערעור נטען, כי במסגרת הערעור משיג המערער גם על החלטת ועדת הרשות (הוועדה בדרג ראשון) (להלן - ועדת הרשות או הוועדה), מיום 27.1.13, שהחליטה אף היא לדחות את בקשתו להכיר בו כאסיר ציון.
רקע


ביום 1.11.10 הגיש המערער "בקשה להכרה לקבלת תמלוגים לאסיר ציון / עציר ציון" (להלן – הבקשה). בבקשתו טען המערער כי היה חלק ממחתרת צעירים יהודים באמבובר ובאנקובר, שבאתיופיה, אשר פעלה כארגון בלתי פורמלי להבאת צעירים יהודים לעלות לארץ. המערער טען כי בעקבות פעילות זו נתפס ונאסר בכלא בגונדור ובצ'לגה וכי בתקופות מאסרו ספג מכות אשר הובילו לשטפי דם, פציעות קשות ברגל וביד ובעיות נמשכות, ביניהן, אי יכולת לעמוד עמידה ממושכת וחולשה באחיזה ובדריכה. עוד פירט המערער בבקשתו כי כתוצאה ממאסרו סבל מניוון שרירים, וכי אף היום הוא סובל מסיוטים, חוסר שינה, חרדה ולחץ. ביום 5.6.11 התבקש המערער להשלמת פרטים באשר לתקופת מעצרו. ביום 28.7.11 תיקן המערער את בקשתו בהתאם (להלן - הבקשה המתוקנת). מהבקשה המתוקנת עולה כי המערער נאסר בכלא גונדר בתקופה שבין 2.5.87 לבין 30.11.87 בגין "בגידה במדינה", ובכלא צ'לגה בתקופה שבין 20.10.88 לבין 28.2.89, בגין "הפרת תנאי – המשך בגידה במדינה, בריחה ממדינה". כך שהמערער שהה בכלא במשך 11 חודשים.
ביום 12.8.12 קיימה ועדת הרשות לאסירי ציון דיון בבקשת המתוקנת. במהלך דיון זה נשמעו המבקש עצמו ושני עדים מטעמו, מר אזנאו מתוקו ומר אינגדאו גובזה. שני אלו העידו על פעילותו של המערער מפי השמועה (מבלי שתהא להם ידיעה ישירה כי המערער פעל כנטען על ידו), אף כי השניים פגשו אותו בתוככי בית הסוהר ושוחחו עמו שם. בהחלטתה מאותו היום (12.8.12), ביקשה הוועדה "לקבל עדות נוספת על הפעילות בצ'לגה וכן בדאבאת". ביום 3.1.13 הודיע המערער למנהלת הקליטה כי מצא עד נוסף לפעילותו – מר טרקאין נגוסה, אשר "היה שותף למאסר בגונדר כמו גם בתכנון יציאה".
ביום 15.1.13 זומן המערער בשנית לוועדה, וביום 27.1.13 נשמע העד מטעם המערער, מר נגוסה. הלה העיד כי המערער ארגן צעירים לצאת לכיוון סודאן (כ-15 אנשים), וכי השניים נתפסו על ידי הרשויות ונשלחו לכלא לתקופה כוללת של שישה חודשים – חודש באמבה גאוגריס וחמישה חודשים בגונדר. כן הציגה הוועדה למבקש עצמו שאלה נוספת באותו דיון. לאחר דיון זה הוציאה הוועדה מלפניה החלטה קצרה, בת שורות ספורות, בזו הלשון:

"אחרי שמיעת העד מטעמו של המבקש וכן בתוספת טענות המבקש בעצמו מתברר לועדה שלא נעשתה כל פעילות ציונית היכולה לזכות את המבקש בהכרה כאסיר ציון. על כן בקשתו נדחית (להלן - החלטת הוועדה).


ביום 30.1.13 נשלחה למערער הודעה בדבר החלטת הוועדה, וביום 14.3.13 הגיש המערער ערר קצר ולקוני על החלטת הוועדה. ועדת הערר שמעה את המערער ביום 19.6.13, וביום 10.7.13 דחתה את הערר.
בהחלטתה תיארה ועדת הערר, על דרך הקיצור, את העובדות אשר הוצגו בפניה, ובכללן העובדה כי המערער לא שימש כמדריך הקבוצה אלא אסף קבוצה וארגן מדריך נוצרי שאמור היה להוביל אותה לכיוון סודאן. ועדת הערר קבעה, לאור השוואה שערכה בין טופס הבקשה לבין עדות מר נגוסה ועדות המערער, כי "...עדות זו של "ארגון קבוצות" בעודו אומר לפנינו שהוא ארגן קבוצה אחת שהוא נמנה עמה, היא עדות כבושה, שיש להתייחס אליה בזהירות רבה". משכך, החליטה ועדת הערר לדחות את הערר כלהלן:

ועדת הרשות לא שוכנעה על פי העדויות שבאו לפניה, כי מדובר בפעילות ציונית כמשמעותה בחוק ובפסיקה. גם אנו לא שוכנענו בכך. נראה לנו לקבוע, כי מדובר בהתארגנות חד פעמית של צעירים, ובדרכם לסודאן, נתפסו. אין בכך לדעתנו כדי לקיים את התנאי של "פעילות ציונית אקטיבית" הדרושה לצורך הכרה במבקש כאסיר ציון.


לטענת המערער, החלטת ועדת הערר הגיע לידיו אך ביום 1.9.13. מכאן הערעור, אשר הוגש ביום 16.10.13.

טענות הצדדים
טענות המערער


המערער טען, כי הן ועדת הרשות והן ועדת הערר טעו בהבנת דבריו ודברי עדיו, כמו גם במסקנות אותן הסיקו מהם. כן טען המערער כי מההלכה הפסוקה עולה שפעילות מסוג ליווי קבוצות לגבול סודאן, על מנת לסייע להן לעלות ארצה, הנה "פעילות ציונית" לצורך הכרה כאסיר ציון. לטענתו, הוועדות טעו כאשר לא יישמו בענייננו את ההלכה הנוהגת.
המערער המשיך וטען כי לקראת הדיון בבקשתו היו למערער שבעה עדים, ארבעה מהם חתמו על הצהרות לטובתו, מהן נלמד באופן ברור כי המערער היה אחראי לפעילות הנטענת על ידו. ברם, ועדת הרשות בדיוניה לא היתה מוכנה לשמוע את כל עדיו של המערער, אלא בחרה רק שניים מהם באופן שרירותי וללא נימוק.
עוד טען המערער, כי עדותו לא היתה "עדות כבושה". לטענתו, הוא לא נשאל על ידי ועדת הערר אם ההתארגנות בדרך אל סודאן היתה הפעילות האחת אותה ביצע; ומשלא נשאל, לא הציג גרסתו בעניין. המערער טען כי הניח שהחומר אשר היה בפני הוועדה מצוי אף בפני ועדת הערר וכי היא מודעת לטענותיו בעבר. המערער טען כי ועדת הערר שגתה בקביעתה כי קיימות אי התאמות בין גרסתו לאירועים לזו של גרסת מר נגוסה, אשר ידע לספר אך מקצת הדברים שעברו על המערער. לטענת המערער, עדותו היתה עקבית ומהימנה. כן טען המערער כי ועדת הערר שגתה בהתעלמה מגרסת המערער לפיה הוא ארגן את קבוצת האנשים בדרכם לסודאן וכי קביעת ועדת הערר, לפיה לא די בכך שהמערער דאג לכך למדריך לקבוצה, אלא כי היה עליו לשמש כמדריך בעצמו, היא שגויה, שכן אין באמור בכדי להפחית מהיותו הרוח מאחורי המסע. טענת המערער הנה כי ועדת הערר לא התייחסה לכל החומר אשר הונח בפניה.

טענות המשיבים


לטענת המשיבים, בערעור תוקף המערער את שיקול הדעת המהותי של הוועדות ומתייחס לתוכן ההחלטות המינהליות עצמן. ברם, טענו המשיבים, שתי הוועדות (ועדת הרשות וועדת הערר), בעלות ניסיון רב בנושא, שמעו את גרסת המערער, האזינו לעדים, ואף על פי כן, כל אחת בתורה, החליטה לדחות את בקשתו להכרה כאסיר ציון בהחלטה מנומקת וסבירה, שעיקרה כי המערער לא נעצר בגין פעילות ציונית כדרישת החוק. את החלטתן קיבלו הוועדות בהסתמך על העדויות שהובאו בפניהן בעל פה, להן נתנו משקל לפי מיטב שיקול דעתן, התרשמותן והידע הקיים אצלן. כן ציינו המשיבים את ההלכה לפיה אין בית המשפט המינהלי ממיר את שיקול דעת הוועדות המינהליות בשיקול דעתו.

דיון והכרעה


כזכור, בענייננו קבעה ועדת הרשות לאמור: "אחרי שמיעת העד מטעמו של מבקש וכן בתוספת טענות של המבקש בעצמו מתברר לוועדה שלא נעשתה כל פעילות ציונית היכולה לזכות את המבקש בהכרה כאסיר ציון. על כן הבקשה נדחית" .המערער הגיש ערר על החלטה זו לועדת הערר. זו, לא ראתה כל פגם בהחלטת הוועדה ואף הסתמכה עליה בהחלטתה שלה. עם זאת ראתה ועדת הערר לנכון להרחיב מעט את הדיבור בהחלטתה שלה. אביא בלשונה את הדברים הנוגעים לענייננו:

4. בטופס הבקשה ציין העורר כי פעילותו הציונית היתה "ארגון בלתי פורמלי" באמבובאר. בטופס זה לא פירט, כלל ועיקר, איזו פעילות היתה זו ומה טיבה.
5. העד טרקיאן נגוסה, העיד בוועדת הרשות, כי העורר "ארגן צעירים לצאת לכיוון סודאן". עוד אמר העד כי העורר לא היה המדריך, אלא היה מדריך אחר שאינו יהודי, וקבוצה של 15 אנשים יצאה לכיוון גונדר. בדרך הם נתפסו ונעצרו לתקופה של חודש אחד, ואחר כך הובאו למעצר של חמישה חודשים בגונדר העד שוחרר לפני העורר ואין הוא יודע מה קרה בקורותיו אחרי כן. כפי שמסר העד, בצ'ילגה – נלקחו הצעירים לעבדים – בעבודות של כריתת עצים.
6. בפנינו טען העורר, דברים אחרים ומגוונים לחלוטין. הוא טען כי אסף וארגן קבוצות, ארגן מדריך נוצרי ועמו יצאו לדרך. משנתפסו הם סיפרו כי באו לחפש עבודה, גם אם אחר כך סיפרו שהם יהודים – בדרכם לארץ.
7. ברור שעדות זו של "ארגון קבוצות" בעודו אומר לפנינו שהוא ארגן קבוצה אחת שהוא נמנה עמה, היא עדות כבושה, שיש להתייחס אליה בזהירות רבה.
8. ועדת הרשות לא שוכנעה על פי העדויות שבאו לפניה, כי מדובר בפעילות ציונית כמשמעותה בחוק ובפסיקה. גם אנו לא שוכנענו בכך. נראה לנו לקבוע כי מדובר בהתארגנות חד פעמית של צעירים, ובדרכם לסודאן, נתפסו. אין בכך לדעתנו כדי לקיים את התנאי של "פעילות ציונית אקטיבית" הדרושה לצורך הכרה כאסיר ציון. (החלטת ועדת הערר, פס' 5-8)


המשיבים טענו כי בקשת המערער נדחתה "בהחלטות מנומקות וסבירות, שעיקרן כי המערער לא נעצר בגין פעילות ציונית כדרישת החוק. דהיינו הוועדות לא השתכנעו בגרסת המערער" (עיקרי הטיעון של המשיבים, פסקה 26; ההדגשה במקור). העולה מתשובת המשיבים, כי אינם גורסים שהפעילות המתוארת על ידי המערער אינה בגדר "פעילות ציונית", אלא כי הוועדות אינן מאמינות שהוא ביצע אותה.
אני מצדי, אינני בטוח כי ניתן לקבל עמדתם זו. אמנם, ועדת הערר סברה כי קיימות אי התאמות בין עדות המערער בפניה לבין עדות מר נגוסה, באופן שיש בו כדי לערער את מהימנות המערער בפניה ולהפוך עדותו לעדות כבושה. דא עקא, ועדת הערר לא הצביעה באופן מספק על אי ההתאמות, וגם לא נימקה את אי התייחסותה לעדותו של המערער עצמו בשתי ישיבותיה של ועדת הרשות, לפיה נעצר פעמיים בגין ניסיונותיו לצאת עם שתי קבוצות נפרדות שארגן. הנה כך נשאל והשיב המערער בישיבתה השניה של הוועדה:

אתה אומר שנתפסת בפעם הראשונה באמבראוגיס איך הגעת לצ'ילגה.
אחרי שהשתחררתי חזרתי לכפר. אחרי שנה יצאתי עם קבוצה נוספת ונעצרתי בצ'ילגה לעוד שבעה חודשים.


משכך, מתקשה אני לקבל כי עדותו של המערער בפני ועדת הערר – לפיה "אסף וארגן קבוצות" – היא בגדר עדות כבושה (וראו גם עדותו של המערער בעניין זה בישיבתה הראשונה של ועדת הרשות).
זאת ועוד אחרת: במקרה דנן, המערער טען בערעורו כי משנשאל על ידי ועדת הערר על ארגון קבוצה מסוימת סיפר את סיפורו אך ורק ביחס אליה. המערער התייצב בפניה ללא ייצוג. יש לזכור כי אף היום המערער אינו דובר עברית באופן שוטף, ואין זה בלתי סביר להניח כי לא הרחיב בדיבור בעניין פעילותו משלא נשאל עליה במפורט. לטעמי, הקביעה כי עדות המערער אינה אמינה או כבושה אך ורק משום שגולל בפני הוועדה את אחד ממאסריו ולא הרחיב בדיבור בדבר מאסרו האחר, משלא נשאל על כך, אינה מבוססת דיה. ועדת הערר יכולה היתה לשאול את המערער ולחקור אותו באשר למסעותיו ופעילויות נוספות, אם סברה שלא די במעשה עליו סיפר, ולבחון אם אכן יש אמת בדבריו. זאת, בעיקר, לאור עדות המערער מול ועדת הרשות, כי נעצר בשתי פעמים שונות, עקב שני מסעות שונים אשר אורגנו על ידו. אך ועדת הערר, כוועדת הרשות, לא התייחסה לעדות המערער.
בהחלטתה, נדרשה ועדת הערר ברחל בתך הקטנה אל דברי מר נגוסה, עד מטעם המערער, לפיהם המערער לא שימש כמדריך קבוצת האנשים אשר יצאה לסודאן אלא היה לקבוצה מדריך אחר (החלטת ועדת הערר, פסקה 5). על כך אבקש להעיר שתי הערות קצרות. ראשית, היה זה המערער עצמו שציין עובדה זו כבר בישיבתה הראשונה של ועדת הרשות. שנית, ככל שעל סמך דברים אלו ראתה ועדת הערר לדחות את בקשתו של המערער, הרי שאין בידי לקבל את גישתה. כפי שראינו, הכרה במערער כאסיר ציון תלויה בכך כי פעילותו התאפיינה ב"ערך מוסף" על ניסיון עלייתו ארצה. ארגון קבוצת העולים, כפי שהעיד מר נגוסה שעשה המערער, עולה כדי "ערך מוסף" זה. לפיכך עדות מר נגוסה – לפחות ככל שהיא מתוארת בהחלטת ועדת הערר – אינה שוללת את פעילות המערער כפעילות ציונית, מה עוד, שמדובר בשתי קבוצות שהמערער ארגן בנקודות זמן שונות ובגינן נעצר פעמיים, כמבואר לעיל.
אוסיף כי אני מתקשה לקבל את הסתמכות ועדת הערר על החלטתה של ועדת הרשות. החלטת הוועדה כולה אינה אלא פסקה בלתי מנומקת. רשות מינהלית מחויבת לנמק החלטותיה, על מנת למנוע מצב בו יתקבלו החלטות שרירותיות או שגויות (דפנה ברק ארז, משפט מינהלי (כרך א', ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2010), עמ' 423-424; וראו גם רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, נט(5) 17, עמ' 21). ההחלטה של ועדת הרשות אינה פורסת את העובדות עליה התבססה הוועדה או את שיקוליה. החלטה שכזו אינה עולה בקנה אחד עם חובת ההנמקה החלה על כל רשות מינהלית. על סמך פסקת ההחלטה, לא ברור כיצד יכולה היתה ועדת הערר לבחון את החלטת הוועדה לגופה ולקבוע קביעות באשר אליה. כן אציין, כי שתי הוועדות לא התייחסו להצהרות אשר ניתנו על ידי עדי המערער וצורפו לבקשתו להכרה כאסיר ציון.
לאור כל האמור, דין הערעור להתקבל. אני מורה אפוא על ביטול החלטתה של ועדת הערר ועל החזרת עניינו של המערער לדיון מחדש בפניה. המערער יהיה רשאי להביא בפני ועדת הערר עדים אשר יעידו על אודות פעילותו הציונית ועל מעצריו בגין פעילות זו, וכן להגיש כל מסמך כפי שימצא לנכון להביא לתמיכה בטענותיו. לאחר מכן תיתן ועדת הערר החלטתה המנומקת בעניין על סמך מכלול הראיות אשר יוצג בפניה.

המשיבים יישאו בהוצאות המערער בסך 7,500 ₪.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הכרה בפסק חוץ

  2. הכרה במשפחה שכולה

  3. הכרה כמפעל תעשייתי

  4. הכרה בפגיעה בגב בעבודה

  5. תביעה להכרה כעובד שכיר

  6. בקשה להכרה כמשפחה שכולה

  7. הכרה במקצוע כירופרקטיקה

  8. תביעה להכרה כתושב ישראל

  9. מכה בראש עקב איבוד הכרה

  10. תביעה של אב להכרה באבהות

  11. תביעה להכרה בוותק בעבודה

  12. הכרה באסטמה כפגיעה בעבודה

  13. הכרה במחלת AVN בביטוח לאומי

  14. הכרה בתואר אקדמי של בית מדרש

  15. הכרה בתואר לצורך דירוג אחיות

  16. הכרה בזוגיות לצורך הליך מדורג

  17. מה התנאים להכרה כ"אסיר ציון" ?

  18. הכרה במחלת הפוליו של יליד מרוקו

  19. הכרה בעולה מאתיופיה כ"אסיר ציון"

  20. ממתי מתחילה ההכרה בנכות בביטוח לאומי ?

  21. אי הכרה בזכאות מפונים בתוכנית ההתנתקות

  22. הכרה ברציפות זכויות בעבודה במקומות עבודה שונים

  23. הכרה ב"דליות" ברגליים גננת בגן ילדים כפגיעה בעבודה

  24. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון