ארנונה: האם מספרה נחשבת "בית עסק" או "בית מלאכה" ? 1. המבקש מחזיק ומנהל עסק של מספרה בעיר רמת-גן. המבקש הגיש נגד המשיבה (להלן: "העירייה") תביעה ובקשה לאישורה כתביעה ייצוגית. הבקשה מתייחסת לאופן בו מסווגת העירייה מספרות בעיר רמת גן לצורכי ארנונה. לגישת המבקש, העירייה מסווגת מספרות תחת הסיווג של "בית עסק" ולא תחת הסיווג של "בית מלאכה", שהוא לגישת המבקש הסיווג הנכון. 2. לגישת העירייה דין הבקשה להידחות, הן משום שסיווג עסקים של מספרות בעיר רמת- גן הוא הסיווג הנכון, והן משום שלגישתה בית-המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בבקשת האישור, שכן המבקש היה צריך לפנות בהשגה למנהל הארנונה, ועל פי הצורך בערר לוועדת הערר אם יש לו טענות ביחס לסיווג העסק שבבעלותו. טענות הצדדים יידונו להלן. סיווג מספרות ברמת-גן 3. טענות המבקש ביחס לאופן בו יש לסווג מספרות, נסמכות על פסק דינו של בית המשפט העליון בבר"ם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב נ. חברת מישל מרסייה בע"מ (להלן: "פס"ד מרסייה"). באותו ענין בחן בית המשפט העליון את שאלת סיווג המספרה של המשיב, מר מישל מרסייה בעיר תל-אביב. לגישת המבקש, קבע בית-המשפט העליון באותו ענין כי יש לסווג מספרות בסיווג בתי מלאכה, ולכן גם עיריית רמת-גן היתה צריכה לסווג את המספרות בעיר רמת-גן באותו אופן. מנגד, טענה העירייה כי יש הבדל משמעותי בין צו הארנונה של עיריית תל-אביב - כנוסחו במועד בו ניתן פסק-הדין בענין מרסייה, לבין צו הארנונה של עיריית רמת-גן. בצו הארנונה של עיריית רמת-גן קיים סיווג של "משרדים שירותים ומסחר", שהוא סיווג ספציפי המתאים למספרות, וזאת - לגישת העירייה - גם אליבא דכל הרכב שופטי בית המשפט העליון בענין מרסייה. 4. לכן, כדי להכריע בבקשת האישור, יש לבחון את פסק-הדין בענין מרסייה, ואת טיב ההכרעה בו. כאמור, בפסק הדין מרסייה, התייחס בית-המשפט העליון לסיווג המספרה של מר מרסייה בעיר תל-אביב. המספרה סווגה תחת הסיווג "בנין שאינו משמש למגורים, ואין עבורו תעריף נפרד". המשיב, מר מרסייה, טען באותו ענין כי אין לסווג את המספרה שלו תחת הסיווג הזה, אלא תחת הסיווג של "בית מלאכה לייצור". 5. בית-המשפט העליון (כמו בית-המשפט המחוזי לפניו) קבל את טענותיו של מרסייה. כב' השופט רובינשטיין שחוות-דעתו פותחת את פסק-הדין, קבע כי יש לראות מספרה כ"בית מלאכה" קודם כל לאור לשון החוק והמשמעות המילונית של המילה מספרה. מסקנה דומה עולה לגישתו גם מתכלית מתן ההקלה בצו הארנונה לבתי מלאכה. כב' השופט רובינשטיין קבע בהקשר זה כי: "יתכן כי בבסיס ההקלה לה זוכים בתי מלאכה טמון - במידה רבה- יסוד סוציאלי. באופן מסורתי מתח הרווחים שסיפקו בתי המלאכה לבעליהם היה נמוך... יחד עם זאת, סיפקו שירות חיוני לציבור שהרי כל אדם זקוק היה מעת לעת לתספורת, לתפירה או להטלאת בגדיו או לתיקון נעליו, ולעתים לתפירתן. משכך... ניתנה ההקלה בתשלום הארנונה". כב' השופט רובינשטיין מוסיף ומציין בהמשך הדברים כי: "אודה, כי התלבטתי האם תכליות אלה עודן רלבנטיות במקרה דנא. ברי כי הן תקפות בעבור בעלי מלאכה מסוימים, אשר ההתקדמות הטכנולוגית לא שינתה באופן רדיקלי את עיסוקם. אולם, האם המספרות דהאידנא שהתקדמו בהיקף וסוג השירותים המוצעים בהן ועודן חוסות תחת אותן תכליות?". 6. בית-המשפט משיב על כך בחיוב, משום שמספרות רבות הן עדיין עסקים של ספר יחיד או שניים, ומשום ש"מספרה קרובה במהותה לבית-מלאכה, ולמצער בהיעדר קטגוריית 'שירותים' תועדף... הגדרה פוזיטיבית על פני קטגוריה שיורית, שבצידה תעריף שאינו מתחשב בטיבם ובמהותם הייחודית של נכסים אשר המכנה המשותף היחיד שלהם הוא היעדר קטגוריה ספציפית" (ההדגשה היא שלי, ר.ר.). 7. חוות-דעתו של כב' השופט רובינשטיין מבוססת אן כן בעיקרה על ניתוח לשוני של צו הארנונה של תל-אביב (והמונח בית מלאכה לייצור בו); על תכלית ההקלה שניתנה בו לעסקים העוסקים במלאכה; ועל העובדה כי יש להעדיף הגדרה פוזיטיבית על-פני סיווג עסק בקטגוריה שיורית. 8. שני שופטי ההרכב האחרים, כב' השופטת (כתוארה דאז) נאור וכב' השופט ג'ובראן, הסכימו למסקנת חוות-הדעת של כב' השופט רובינשטיין. יחד עם זאת, כב' השופטת נאור ציינה בחוות דעתה כי "קשה לראות 'מספרה' כ'בית מלאכה' ובפרט כ'בית מלאכה לייצור'". 9. כב' השופטת נאור הוסיפה וקבעה כי: "הבחירה בענייננו איננה בין סיווג של 'שירותים' הנראה לי מתאים יותר למספרה לבין סיווג של 'בתי מלאכה לייצור', אלא בין ' בתי מלאכה לייצור' לבין הסיווג השיורי. הסיווג של 'שירותים' אינו קיים בצו ארנונה זה (של תל אביב באותה עת, ר.ר.) ואינו קיים גם בצו המאוחר יותר משנת 2006, בו גם הושמטה המילה 'לייצור'. הבחירה - כל בחירה הניצבת לפנינו - היא בחירה לא מתאימה. בבחירה בין האפשרויות - שאף אחת איננה אידיאלית, אצרף דעתי לדעת חברי" (ההדגשה היא שלי, ר.ר.). 10. כב' השופט גו'בראן ציין בשולי חוות-דעתו כי: "סופו של יום, פרשנות מעין זו שהציע חברי אכן מעוררת אי נוחות מסוימת. הגדרתה של מספרה, גם במובנה הקלאסי והצנוע כ'בית מלאכה' וכל שכן 'בית מלאכה לייצור' - אינה מיידית ואינטואיטיבית. יחד עם זאת, תחת הסד הלשוני שנכפה עלינו בפירושו של צו הארנונה, עלינו לקבל החלטה דיכוטומית, מאחר וסיווג ביניים - 'שירותים' - שהיה יכול להניח את הדעת לטעמי, אינו בנמצא. בהינתן נסיבות אלו, סיווג של המשיבה בגדרי הסיווג השיורי נראה לי מרחיק לכת" (ההדגשה היא שלי, ר.ר.). 11. ההפניות שלעיל לחוות-הדעת של שלושת חברי ההרכב, מעידות על כך כי ניתן לקבוע לפחות כי דעת רוב השופטים - קרי השופטת נאור והשופט ג'ובראן, היתה כי הסיווג המתאים למספרה הוא סיווג של "שירותים" והסיווג של בית-מלאכה (וודאי ש"בית מלאכה לייצור") הוא סיווג בעייתי. עמדתם של שופטי הרוב כפי שהיא עולה מהציטוטים שלעיל היא כי לו היה סיווג של "שירותים" בצו הארנונה של עיריית תל-אביב, היה הסיווג הזה - הסיווג המתאים, ולא הסיווג של בית-מלאכה. שופטי הרוב צירפו את עמדתם לעמדתו של כב' השופט רובינשטיין, רק מאחר שסיווג של "שירותים" לא היה קיים. מטעם זה - הם היו סבורים כי הסיווג של בתי מלאכה הוא סיווג מתאים יותר ביחס למספרות, מהאלטרנטיבה - שהיא הסיווג השיורי, של בניינים שאינם משמשים למגורים. 12. נוסחו של צו הארנונה של עיריית רמת-גן הוא כאמור שונה מנוסח צו הארנונה של עיריית תל-אביב אליו התייחס פסק הדין בענין מרסייה. צו הארנונה של רמת-גן כולל סיווג של "משרדים, שירותים ומסחר" והמספרות בעיר רמת גן סווגו תחת סיווג זה. לכן, אני סבורה כי המסקנה מהחלת הלכת פסק-דין מרסייה על מספרות בעיר רמת-גן היא שונה מתחולתו על תל-אביב. סיווג מספרות ברמת-גן תחת הסיווג של "שירותים" עולה בקנה אחד עם עמדת רוב השופטים בפסק דין מרסייה, ועל-כל-פנים לא ניתן לקבוע כי סיווג המספרות ברמת גן בקטגוריה (הפוזיטיבית ולא השיורית) של "משרדים, שירותים ומסחר" הוא כזה שעל בית המשפט להתערב בו. 13. יוער כי המסקנה שלעיל אינה מנוגדת לדעתי גם לפסק-דינו של כב' השופט רובינשטיין בפסק דין מרסייה. אכן, כב' השופט רובינשטיין התייחס בחוות-דעתו לעניינים נוספים כמו המטרה הסוציאלית העומדת ביסוד ההקלה שניתנה לבתי-מלאכה (המתאימה לשיטתו גם למספרות "קלאסיות"), וללשון צו הארנונה. יחד עם זאת, נראה כי גם כב' השופט רובינשטיין בסס את חוות-דעתו על העובדה כי הברירה שעמדה בפני בית-המשפט היא בין סיווג מספרות בקטגוריה שיורית (שאינה חלה באופן ספציפי על שום סוג של עסק), לבין סיווג ספציפי של בית מלאכה (ר' ס' י"א לחוות דעתו). כאמור גם כב' השופט רובינשטיין הדגיש כי לעולם יש להעדיף הגדרה פוזיטיבית על פני סיווג שיורי (ר' ס' י"ב לפסק הדין). יתרה מזאת, גם כב' השופט רובינשטיין מציין במפורש בחוות דעתו, כי "נותרנו אם כן בגדרי המחלוקת בדבר סיווגה של מספרה, אשר בהעדר קטגוריה של נותני שירותים הריהי למעשה תמונת ראי של השאלה 'בית מלאכה' ו'בית מלאכה לייצור' מהו" (סעיף י"ג לחוות הדעת, ההדגשה היא שלי, ר.ר.). כב' השופט רובינשטיין אף מפנה לפסק-דין שהתייחס לעיריית חדרה, ומציין כי "בניגוד לצו הארנונה של עיריית תל-אביב, בצו הארנונה של עיריית חדרה קיים סיווג ספציפי של 'שירותים' ואין מדובר איפוא בהכרעה בין סיווג ספציפי לסיווג שיורי כבענייננו" (סעיף י"ד לפסק הדין). 14. מכאן, כי בהחלט יתכן כי גם כב' השופט רובינשטיין היה קובע - במקרה כמו המקרה דנן, כאשר קיים סיווג ספציפי של "שירותים" בצו הארנונה, כי סיוג זה הוא הסיווג המתאים למספרות, ולא הסיווג של בתי-מלאכה. סיכומה של נקודה זו, לא ניתן לקבל את הבקשה על סמך פסק דין מרסייה, שנסיבותיו שונות מנסיבות המקרה דנן. הלכת פסק הדין הנ"ל מביאה למסקנה לפיה הסיווג של מספרות בעיר רמת-גן לאור צו הארנונה החל בה, הוא סיווג סביר שאין מקום להתערב בו. טענת האפליה 15. המבקש העלה - מעבר לטענות הנ"ל, טענה נוספת של אפליה. המבקש טען בהקשר זה כי בתי-מלאכה אחרים, הדומים למספרות - מתפרות וסנדלריות - מסווגים על ידי העירייה בסיווג של "בתי-מלאכה". לגישתו, העובדה שדווקא מספרות מסווגות בסיווג אחר, של שירותים, מפלה אותן לרעה לעומת בתי המלאכה הללו. 16. אני סבורה כי אין לקבל את הטענה. ראשית, ספק אם המבקש הוכיח את הטענה מבחינה עובדתית - ביחס לאופן הסיווג של העירייה עסקים אחרים כגון מתפרות וסנדלריות.. על-כל-פנים, כדי לקבל את הטענה, היה מקום לקבוע כי החלטת העירייה לפיה סנדלריות ומתפרות הן שונות ממספרות, היא החלטה בלתי-סבירה, המפלה מחזיקים במספרות לרעה במידה כזו המצדיקה התערבות של בית-המשפט בה. 17. ואולם, לטעמי אין מדובר בהחלטה החורגת ממתחם הסבירות - גם בהנחה שהעירייה היתה עשויה לקבל החלטה סבירה אחרת ביחס לסיווג העסקים הללו. כך, גם מחוות-הדעת של כב' השופט רובינשטיין עולה כי קיימים הבדלים בין בית מלאכה "קלאסי" כסנדלריה, לבין מספרות. כב' השופט רובינשטיין מציין כי סנדלריה (בניגוד למספרה) היא בית מלאכה "מובהק" (ר' ס' י"ז לפסק הדין). 17. כפי שנזכר לעיל, כב' השופט רובינשטיין אף התייחס לעובדה כי כיום קיימות מספרות רבות שהן שונות מהמספרה ה"קלאסית". כך מציין בית המשפט כי: "אכן, חלק מהמספרות דהאידנא (לרבות זו בה עסקינן) אינן דומות למספרות שלפני דור או שניים, אם כי ישנן כאלה בהן קפא הזמן מלכת. כיום, הפך הספר המסורתי במקרים רבים ל'מעצב שיער'... אף חזות המספרה שינתה פניה והיא מעוצבת ברוח התקופה. לא אכחד, במספרות מסוימות גם מגוון התספורות והשירותים גדל לאין שיעור וכיום ניתן דגש רב יותר מבעבר להתאמה אישית של המוצר, דהיינו התספורת, בתוספת חדרים לשירותים נלווים שונים, כמו - כנראה - בעסקה של המשיבה". 18. האמור לעיל מעיד על כך כי מספרה היא "יצור ביניים" גם בתחום של "בתי המלאכה" - והיא אינה בית מלאכה קלאסי, ודאי שלא חלק מהמספרות של היום. לכן, החלטה של עירייה לסווג מספרה - דווקא אותה - באופן שונה מסיווגם של בתי המלאכה ה"קלאסיים" - סנדלריות ומתפרות (שככל שנראה דומים עדיין במידה רבה יותר לאלה שהיו קיימים לפני דור או שניים), אינה החלטה בלתי-סבירה שעל בית המשפט להתערב בה ולשנותה. שאלת הסמכות העניינית 19. בשולי הדברים אעיר כי העירייה טענה גם כי לבית המשפט אין סמכות עניינית לדון בבקשה, מאחר שהדרך הנכונה שבעל עסק המבקש לחלוק על סיווגו לנקוט בה היא הגשת השגה וערר - ולא הגשת בקשה לאישור תביעה ייצוגית. אינני מקבלת טענה זו. 20. ס' 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו - 1976 (להלן: "חוק הערר") קובע: "(א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענת אלה: ... (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו... (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן 3(א), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". בהמשך קובע סעיף 6 לחוק הערר, כי על החלטת מנהל הארנונה ניתן להגיש ערר לוועדת הערר, ועל החלטה ועדת הערר ניתן להגיש ערעור לבית-המשפט לעניינים מנהליים. 21. העולה מהאמור לעיל הוא כי בדרך-כלל צריך מי שיש לו טענה ביחס לסיווג הנכון של הנכס בגינו הוא מחויב בארנונה, ללכת במסלול שנקבע בחוק הערר - קרי: הגשת השגה, ועל פי הצורך ערר וערעור. יחד עם זאת, הותיר ס' 3(ג) פתח להעלאת טענות מהסוג שבדרך-כלל אמורות להיות נדונות בפני מנהל הארנונה וועדת הערר ,גם בפני בית המשפט - וזאת, אם נתן בית-המשפט רשות לכך. 22. ההלכה הפסוקה התייחסה במקרים רבים לשאלת גדרי הסמכות של מנהל הארנונה וועדות הערר, ולשאלה מתי ניתן "לעקוף" את המסלול הקבוע בס' 3 לחוק הערר, ולהעלות טענות כנגד חיוב הארנונה בפני בית המשפט. בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיות מתקדמת בע"מ נ. עיריית טירת הכרמל (פ"ד נו(2) 773) קבע בית המשפט העליון בהקשר זה כי: "בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מוד זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות". 23. אני סבורה כי הגשת תביעה ייצוגית בשאלה "רוחבית" המתייחסת לאופן הגדרה של נכסים מסוג מסוים על-ידי העירייה, היא נושא בעל חשיבות ציבורית וכללית. ולכן מן הראוי לאפשר למבקש אישור תביעה ייצוגית להעלות ענין זה בפני בית-המשפט, ולא לחייבו להעלות את טענתו בפני מנהל הארנונה וועדת הערר. אני סבורה כי מסקנה זו היא רצויה, ומאפשרת לשאלות רוחביות ביחס לאופן סיווג נכסים על ידי העירייה להתברר על ידי בית-המשפט ביחס לכלל הנכסים בעיר. זאת, גם אם מדובר בנושאים שקיים ספק אם בעלי הנכסים יעלו אותם במסגרת השגות ועררים (בין אם מחמת חוסר ידיעה, ובין אם משום שההיקף הכספי ביחס לכל נישום ונישום הוא קטן). מבחינה זו, שונה טענה כמו טענתו של המבקש כאן, מטענה קונקרטית שמבקש בעל-עסק להעלות, המתייחסת לעסק המסוים שהוא מנהל, ולטיב הפעילות המתנהלת בו - טענות שלאורן מבקש אותו בעל נכס כי סיווג הנכס שלו ישתנה. במקרה של טענות קונקרטיות המתייחסות לסיווג של עסק מסוים, דרך המלך היא אכן הגשת השגה וערר, ולא פנייה לבית-המשפט. 24. סוף דבר - לאור על האמור לעיל אני סבורה כי המבקש לא הוכיח כי "יש אפשרות סבירה" שהשאלות נושא בקשת האישור יוכרעו לטובת הקבוצה (ר' ס' 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו - 2006). לכן אני דוחה את בקשת האישור. המבקש יישא בהוצאות העירייה ובשכר טרחת עורכי דינה בסכום כולל של 10,000 ₪. בית מלאכהמלאכהשאלות משפטיותארנונה