בקשה למקלט מדיני לבעלי אשרת תייר מסוג ב/2 עתירה מנהלית אשר הוגשה כנגד החלטת המשיב מיום 02.07.2012 לפיה נדחתה בקשת העותר להכיר בו כפליט ולהעניק לו מעמד של פליט המבקש מקלט מדיני בישראל. העובדות הצריכות לעניין: העותר, נתין ניגריה, נכנס לישראל ביום 06.10.2009 באמצעות אשרת תייר מסוג ב/2 שתוקפה לשלושה חודשים. ביום 03.11.2009 פנה העותר ליחידת רישום וזיהוי בבקשה למקלט מדיני. העותר הצהיר כי עזב את מדינתו משום ש"יש קרבות באיזור מגוריי. אני יתום. קשה לי למצוא עבודה בניגריה אז באתי לישראל". (הדגשה שלי- צ.ק.). ביום 26.10.2010 נערך לעותר ראיון לבחינת בקשת המקלט. העותר טען כי חי בעיר JOS בניגריה, שם עבד כסוחר. בשנת 2008 איבד את אימו ואת עבודתו עקב התפרעויות ושריפה שפרצה ב"מרקט", ועבר להתגורר בעיר בית משפחת אביו. לשיטתו, הוא עצמו לא חווה איום או פגיעה במהלך ההתפרעויות. לאחר שעבר להתגורר בקרב בני משפחת אביו, הוא ביקש לדעת מה עלה בגורל האדמות שהיו שייכות לאביו. לדבריו, לאחר הבירור, הגיעו אליו שמועות כי בדעת בני המשפחה לפגוע בו, הגם שהוא עצמו לא שמע שום איום. למרות האיומים, העותר לא פנה בתלונה למשטרת ניגריה. ביום 03.04.2012 נמסרה לעותר ההחלטה כי בקשתו לקבלת מקלט נדחתה, זאת על בסיס המסקנה כי אינו עומד בקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים. ביום 11.04.2012 הגיש העותר בקשה לעיון מחדש תוך שהוא חוזר על טענותיו ומוסיף כי הפסיד כסף רב בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב בחודש יוני 2010 במהלך שהותו בישראל. ביום 02.07.2012 נמחקה הבקשה לעיון מחדש על הסף לפי שטענותיו בבקשה אינן מהוות מידע חדש ואין בהן כדי להצביע על שינוי נסיבות מהותי לבקשתו. ביום 13.01.2014 הגיש העותר את העתירה וכן בקשה למתן צו ביניים למניעת הרחקתו מן הארץ עד להכרעה בעתירה. ביום 19.02.2014 נתן כב' השופט ד"ר קובי ורדי צו ביניים כמבוקש. טענות העותר: העותר טוען כי בקשתו למקלט מדיני נדחתה שלא כדין ובניגוד לעקרונות אמנת הפליטים, והוא זכאי לקבל מקלט מדיני וכן אשרת שהייה בתוקף. העותר טוען כי הוא עונה להגדרת "פליט" הקבועה באמנה בדבר מעמדם של פליטים- 1951, ואף הוכיח "פחד מבוסס היטב" מפני רדיפה בניגריה, כנדרש באמנה. זאת לנוכח העובדה כי קיבל איומים על חייו והחל לברוח ממקום למקום ובאם ישוב לניגריה, יבולע לו. עוד טוען העותר כי הרדיפה בעניינו נכנסת לסוגיות המנויות באמנה, בין היתר, נוכח פעולות התגמול הצפויות לו מצד בני משפחת האב ומכאן כי קיים חשש לחרותו ולחייו באם יאלץ לחזור לניגריה. העותר מוסיף וטוען כי לא פנה למשטרה המקומית באזור מגוריו, מאחר ומשטרת ניגריה הינה גוף מושחת - רוב התלונות אינן מטופלות ולמעשה כל תלונה חושפת את המתלונן להטרדות רבות מצד המשטרה. לחילופין טוען העותר, כי על בית המשפט להעניק לו מקלט מדיני בהתאם לעקרון "אי ההרחקה" על פיו לא יגורש אדם למקום בו יעמדו חייו ו/או חירותו בסכנה. ולמצער, למנוע את החזרתו לניגריה עד אשר המשיב יבחן טענה זו. לעניין טענת השיהוי בהגשת העתירה (כשנה וחצי לערך!), טען העותר כי בשל מוראו לצאת ממקום מגוריו- בתחום מדינת ישראל?!- לא הגיע מוקדם יותר לחתום על תצהיר במשרד בא כוחו. מוסיף וטוען כי העתירה הוגשה "באיחור קל", וקבלת העתירה לא תגרום למשיב כל נזק ו/או נזק שהיה עולה על הפגיעה שהייתה נוצרת, לו העתירה הייתה מוגשת במועדה. טענות המשיב המשיב טוען כי דין העתירה להידחות בהעדר עילה להתערבותו של בית המשפט בהחלטתו לדחות את בקשת העותר לקבלת מקלט מדיני. בחינת בקשתו של העותר, על ידי הגורמים המקצועיים אצל המשיב, העלתה כי אף אם יוכחו כל טענות העותר העומדות בבסיס הבקשה למקלט, גם אז אין הבקשה עומדת באחד מן הטעמים המנויים באמנה. דיון והכרעה: אדם כשיר לקבל מעמד של פליט, על פי אמנת הפליטים, בהימלא הקריטריונים המנויים בהגדרת "פליט". עליו להוכיח קיומו של פחד מבוסס היטב מפני רדיפה, הטעם לרדיפה ומקורה הוא על רקע: גזע, דת, אזרחות/לאום, השתייכות לקבוצה חברתית מסויימת או השקפה מדינית/דעה פוליטית. לאלה יש להוסיף הימצאות מבקש המקלט מחוץ למדינה בשל אותו הפחד והיעדר יכולת או רצון מצד מבקש המקלט, לזכות להגנתה של מדינתו בשל הפחד האמור. יש עוד להטעים כי שיקול הדעת המוענק לשר הפנים במתן אישורים ורישיונות ישיבה בישראל, לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, לרבות בהתאם לאמנת הפליטים, הוא רחב. ככלל, למעט מקרים חריגים של חריגה מסמכות או חוסר סבירות או חוסר מידתיות בולטים, יתערב בית המשפט בהכרעת הרשות המוסמכת. ראה דברי כבוד השופט מלצר בעע"מ 1440/13 צ'ימה נ' מדינת ישראל - משרד הפנים ( 07.08.2013 הפכתי והפכתי בטענות העורר ומצאתי כי יש לדחות העתירה. בראיון הראשון שנערך לעותר הזכיר כי יש קרבות במקום מגוריו וטען כי הגיע לישראל על מנת למצוא עבודה. הסכסוך המשפחתי- על רקע ירושה- אם אכן יש בו ממש ואם הוא אכן מהווה עילה, לא הוזכר כלל. כך או כך, התקשה ב"כ העותר להסביר כלום בני המשפחה ימשיכו לרדוף את העותר גם במחיר ויתור על הירושה. יפה טענה ב"כ המשיב כיצד זה טוען העורר כי נשקפה לו סכנת חיים בשעה שהתנהל בשובה ונחת עת פעל להוציא אשרת שהייה בישראל, הליך אשר מצריך המתנה נוספת בניגריה. לא בכדי פתחתי בדיון לגופן של טענות, בשעה שהיה עלי לדון תחילה בטענה המקדמית של שיהוי בהגשת העתירה. ביקשתי שלא לדון את העותר ברותחין בשל השיהוי, לפי שלכאורה מדובר בדיני נפשות. אחר, ככלות הכול, מצטרפים הסבריו לשיהוי לתשתית הלא מוצקה לטיעונים לגופו של עניין. כזכור, העותר טען באשר לשיהוי כי חשש לצאת את דלת ביתו בישראל. לא נמצאה כל עילה להתערב בהחלטת הרשות לפי שהיא סבירה ומידתית. העתירה נדחית. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת תיירמבקשי מקלט מדיניתייר