עיכוב שחרור משירות קבע בגלל צמצום הכוחות הסדירים בצה"ל

עיכוב שחרור משירות קבע בגלל צמצום הכוחות הסדירים בצה"ל מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק שירות הקבע בצבא ההגנה לישראל (הליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע), התש"ע-2010 מיום 16.2.14, שבגדרה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע ההחלטה לשחררו משירות קבע בעילת צמצום הכוחות הסדירים, וזאת עד למתן פסק דין בערר שהגיש המבקש לועדה כנגד אותה החלטה. 1. רקע הדברים המבקש גויס לצה"ל ביום 24.9.98 והחל את שירותו בחיל האוויר בשנת 2001. תחילה, שימש המבקש כטכנאי ביחידת גילוי ולאחר תקופת מה עבר הסבה מקצועית לתפקיד טכנאי אלקטרוניקה דרג ד' ושירת בבח"א 28. בשנת 2004 עבר המבקש לשרת ביחידת כנף 108. במהלך שנת 2011 התמודד המבקש על תפקיד מ"ע חיישנים "אורן ירוק" בכנף 167, שהוא תפקיד בתקן מובהק, ובסופה של ההתמודדות נבחר לתפקיד. במהלך חודש מאי 2011 סופח המבקש לכנף 167 ויועד לתפקיד מ"ע חיישנים. ביום 13.9.11 רואיין המבקש על ידי מפקדו, שהבהיר לו כי הוא עתיד להיכנס לתפקידו באופן רשמי בהמשך אותו חודש וכי בעתיד יקודם לתקן מובהק. בהמשך אותו חודש הוצב המבקש בכנף 167 והחל בתפקידו כמ"ע חיישנים "אורן ירוק". בחודש ספטמבר 2012 קודם המבקש לדרגת רס"ר. בכל הראיונות ושיחות החתך שהיו למבקש עם מפקדיו או בעלי תפקידים אחרים, החל מיום 21.12.11 ועד לחודש אוגוסט 2013, נדרש המבקש לשפר את יכולותיו בהיבטים מקצועיים, ניהוליים ופיקודיים (ראו הסקירה העובדתית בסעיפים 5-15 לתגובת המשיבים לבקשת רשות הערעור ונספחים מש/3 עד מש/12 לתגובה). בין לבין, במהלך חודש יוני 2012, נחתם הסכם בין משרד הביטחון למשרד האוצר, שבגדרו הוחלט על שחרור משרתי קבע "מובהק" בעילת "צמצום הכוחות הסדירים", בין השנים 2014-2013. בעקבות זאת, החלו רשויות הצבא בשחרורם של משרתי קבע מובהק בהתאם להוראת הפיקוד העליון 3.0508 "נוהל לשחרור משרתי קבע מטעמים ארגוניים", שמטרתה צמצום הכוחות הסדירים בצה"ל. בהתאם לנוהל זה, נדרשה גם יחידתו של המבקש לצמצם את מספר אנשי הקבע המובהק שלה. לאחר חשיבה ושקילה, הוחלט כי לאור כלל המשימות והיעדים הצבאיים הקיימים, הפגיעה המינימאלית במוכנות ובמבצעיות תושג באמצעות צמצום נגד בקבע מובהק בתפקיד מ"ע חיישנים "אורן ירוק" ואיושו במשרת קבע בתקן ראשוני. לאור האמור, התקיימה במהלך חודש מאי 2013 עבודת מיון יסודית בכנף 167 שבמסגרתה נבחנו עניינם של המבקש ומשרת קבע נוסף, בהכשרתו של המבקש. בעבודת המיון, אשר נערכה בראשותו של מפקד כנף 167 ובהשתתפות מפקד יחידה 136, מפקדו של המבקש, סוציולוג, קצין פסיכולוגיה ומפקדת אגף כוח אדם בכנף, שקלו המשתתפים לעומק את נתוניו של המבקש אל מול אלו של איש הקבע הנוסף ובסופו של דבר מצאו, כי נתוניו של המבקש נמוכים באופן ניכר מנתוניו של משרת הקבע הנוסף. עבודת המיון הבסיסית הוצגה לרמ"ח הסגל בחיל האוויר, שהינו הגורם המוסמך בחיל האוויר להורות על שחרור המבקש בעילה של צמצום הכוחות הסדירים. לאחר עיון בנתוני עבודת המיון הבסיסית, החליט רמ"ח הסגל בחיל האוויר לאשר התנעת הליך שחרור בענייננו של המבקש ולשם כך חתם ביום 25.6.13 על כתב הודעה בדבר "כוונה לשחרור משירות קבע - צמצום הכוחות הסדירים" (נספח מש/1א לתגובת המשיבים לבקשת רשות הערעור). ביום 14.7.13 זומן המבקש לראיון בפני אל"מ צביקה חיימוביץ', מפקד כנף 167, שבמהלכו נמסר למבקש כתב ההודעה מיום 25.6.13 אודות הכוונה לשחררו משירות קבע בעילת צמצום הכוחות הסדירים. בסעיף 3 לכתב ההודעה, כמו גם בסעיף 5 לסיכום הריאיון, צוין, כי הכוונה לשחרר את המבקש משירות קבע בצה"ל התקבלה על רקע "תפקוד מקצועי ופיקודי שאינו משביע רצון ואשר בא לידי ביטוי בחוו"ד מפקדים", וכן כי "הנגד אינו מפגין התקדמות מקצועית ומפגין קושי בהשתלבות בשטח". במהלך הריאיון, טען המבקש, כי הוא מופתע מההחלטה לשחררו משירות, שכן הוא חש כי תרם רבות ליחידה, הינו בעל מוטיבציה גבוהה וכי חלה התקדמות בתפקודו המקצועי. המבקש ביקש לקבל הזדמנות נוספת להוכיח את עצמו, תוך שהדגיש את מצבו הכלכלי המורכב. עוד ביקש המבקש לנצל את זכות הטיעון העומדת לו, בפני רמ"ח הסגל בחיל האוויר ונקבע כי המועד לכך יהיה ביום 11.8.13 (סיכום הריאיון מיום 14.7.13 צורף כנספח מש/13 לתגובת המשיבים לבקשת רשות הערעור). ביום 6.8.13 שלח המבקש לראש אכ"א, באמצעות בא כוחו, מסמך נושא כותרת "ערעור על פיטורי הנגד ק/5734641 טקלה ראובן". מאחר שאותה שעה טרם מוצו ההליכים בפני רמ"ח הסגל בחיל האוויר, הובהר לבא כוח המבקש, כי ראש אכ"א לא תידרש לפניית המבקש בשלב זה. ביום 11.8.13 נערך דיון בפני רמ"ח הסגל בחיל האוויר, בו נכח גם בא כוחו של המבקש, שבמהלכו שטח המבקש את טענותיו, בהן טענות אודות טיב תפקודו ויחס מפקדיו אליו וטענות הקשורות ליחס משפיל ולא הוגן כלפיו ולהתנהלות הנגועה באפליה ומנוגדת לפקודות. ביום 27.8.13 ערך רמ"ח הסגל התייעצות פנימית עם מספר מפקדים, וזאת לצורך בחינת השאלה, האם לנוכח טיב הטענות שהעלה המבקש בפניו יש מקום להפסיק את הליך שחרורו. ביום 2.9.13 החליט רמ"ח הסגל להמשיך בהליך שחרורו של המבקש (ההחלטה צורפה כנספח מש/1ב לתגובת המשיבים לבקשת רשות הערעור). ביום 15.9.13 פנה בא כוחו של המבקש לרמ"ח הסגל וביקש לעיין בכל המסמכים שעמדו לנגד עיניו של רמ"ח הסגל כאשר קיבל את החלטתו להמשיך בהליך שחרור המבקש. במכתב נוסף, הלין בא כוחו של המבקש על כך שראש אכ"א לא החליטה בערר שהוגש וכי מי שהחליט היה רמ"ח הסגל. ביום 17.9.13 נשלח לבא כוחו של המבקש מכתב שבו פורטו כל המסמכים אשר עמדו בפני רמ"ח הסגל, תוך שהודגש כי כל המסמכים הללו מצויים בידי המבקש. במכתב צוין, כי ככל שלמבקש חסרים מסמכים מבין אלה הנזכרים במכתב, הם יועברו לעיונו לפי לדרישתו (המכתב צורף כנספח מש/14 לתגובת המשיבים לבקשת רשות הערעור). ביום 2.10.13 שלחה הפרקליטות הצבאית מכתב לבא כוח המבקש, שבגדרו התבקש האחרון להבהיר, האם בכוונתו להגיש ערעור על החלטת רמ"ח הסגל לראש אכ"א, והאם ברצונו לעשות שימוש במסמך שנשלח בחודש אוגוסט לראש אכ"א במסגרת הערעור. במענה למכתב זה השיב בא כוחו של המבקש, כי בקשותיו לקבלת מסמכים ולדחיית מועד שחרורו של המבקש נדחו וכי לפיכך לא יוכל להגיש ערעור לראש אכ"א בתוך תקופת שירותו של המבקש וכי לנוכח זאת בכוונתו לפנות לועדת הערר לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (הליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע), תש"ע-2010 (להלן: ועדת הערר). ביום 7.10.13 הגיש המבקש בקשה לועדת הערר, שבגדרה ביקש צו מניעה זמני כנגד שחרורו מצה"ל עד לדיון בערר שבכוונתו להגיש (הבקשה צורפה כנספח ב' לבקשת רשות הערעור). ביום 15.10.13 הגישו המשיבים תגובה לבקשה למתן צו מניעה זמני (נספח ג' לבקשת רשות הערעור). ביום 16.10.13 דחתה ועדת הערר את הבקשה בציינה, כי הועדה מוסמכת לדון בהחלטות ראש אכ"א, שהיא הגורם המוסמך לפי סעיפים 2(1) ו-4 לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (הליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע), תש"ע-2010 (להלן: חוק שירות הקבע), כאשר מי שהחליט על שחרור המבקש משירות היה רמ"ח הסגל. הועדה ציינה, בהקשר זה, כי המבקש לא הודיע שהוא מוותר על שמיעת הערעור על ידי ראש אכ"א ובהעדר ויתור כאמור אין לועדה סמכות להיזקק לבקשה. לצד זאת, ועל אף חלוף הזמן להגשת הערעור, מצאה הועדה לנכון ליתן למבקש ארכה להגשת ערעור על החלטת רמ"ח הסגל לראש אכ"א, וזאת עד ליום 21.10.13. בהחלטה צוין גם, כי אין מקום לעכב את השחרור, שכן המבקש יימצא ממחר בחופשת שחרור (ההחלטה צורפה כנספח ד' לבקשת רשות הערעור). ביום 16.10.13 הגיש המבקש ערעור על ההחלטה לשחררו משירות לראש אכ"א (הערעור צורף כנספח ה' לבקשת רשות הערעור). ביום 5.12.13 התקבלה החלטת ראש אכ"א, הדוחה את הערעור שהגיש המבקש, וזאת לאחר שהגיעה למסקנה כי החלטת הגורם המוסמך בעניינו של המבקש הייתה עניינית, מנומקת ומבוססת כדבעי. בהחלטה צוין, כי עומדת למבקש הזכות לערער על ההחלטה בפני ועדת הערר (ההחלטה צורפה כנספח ו' לבקשת רשות הערעור). ביום 15.12.13 הגיש המבקש ערר לועדת הערר ועמו בקשה דחופה למתן סעדים זמניים (נספח ז' לבקשת רשות הערעור). ביום 17.12.13 הגישו המשיבים הודעה מעדכנת לועדת הערר, בדבר מועד שחרורו של המבקש. בהודעה צוין, כי בעקבות פניית המבקש אל מפקד כנף 167, אל"מ צביקה חיימוביץ', בבקשה כי יאריך את שירותו בצה"ל במשך מספר חודשים נוספים, וזאת לנוכח מצוקה אישית וכלכלית בה הוא מצוי לקראת שחרורו, הוחלט להאריך את שירותו של המבקש בצה"ל בשלושה חודשים, כך שמועד שחרורו העדכני הוא יום 13.3.14. בהודעה צוין, כי הובהר למבקש, כי אין בהארכת שירותו כדי לשנות מההחלטה לשחררו משירות בעילת צמצום הכוחות הסדירים (ההודעה צורפה כנספח ט' לבקשת רשות הערעור). ביום 21.1.14 הגישו המשיבים כתב תשובה ותגובה לבקשה למתן סעדים זמניים (נספח ט' לבקשת רשות הערעור). ביום 16.2.14 החליטה ועדת הערר לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה לשחרר את המבקש מצה"ל, היא ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור שלפני (נספח א' לבקשת רשות הערעור). במסגרת החלטתה, סקרה ועדת הערר את שני השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע, הם סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, בציינה לעניין התקיימותם במקרה הנדון, כך (סעיפים 15 ו-16 להחלטה): "בנסיבות המקרה לא מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של העורר. אין מדובר במעשה בלתי הפיך. אם הערר של העורר יתקבל ויסתבר כי צדק בטענותיו, בסופו של יום יוחזרו לו כל הזכויות וההטבות שלהן הוא זכאי. מתן הסעד הארעי עלול לפגוע בתכנון ובארגון כוח האדם של צה"ל ככלל ובשיבוץ לתפקיד הספציפי בפרט. הדבר אף עלול לגרום לתשלום שלא כדין לעורר, אם יתברר שאין ממש בערר. לא מצאתי, לכאורה, כי נפל פגם בהליך שחרורו של העורר בהתאם להוראות הפיקוד העליון או בהליך קבלת ההחלטה על שחרורו. זאת ועוד, בבקשה זו לא הועלו עובדות או נסיבות חדשות המצדיקות את שינוי ההחלטה שניתנה ביום 16.10.2013. לאור האמור, הבקשה נדחית." ביום 13.3.14 שוחרר המבקש משירות הקבע שלא בפניו ובהתאם לפקודת מטכ"ל 31.0117. 2. טענות הצדדים המבקש טוען, כי ועדת הערר בהחלטתה התייחסה רק למאזן הנוחות וכלל לא דנה בסיכויי הערר שהגיש, שהינם גבוהים למדי. לעניין זה נטען, כי ההחלטה בדבר שחרורו של המבקש משירות הינה פגומה, נגועה בסיבות לא ענייניות ומתעלמת ממסלול שירותו ומהישגיו של המבקש לאורך שנות שירותו וכי למבקש עומדות טענות כבדות משקל כנגד ההחלטה, בהן הטענה להפרת הבטחה מינהלית וכן הטענה שלפיה הסמכות לפטרו בעילה שקבע המשיב 2 קבועה בהוראת הפיקוד העליון 3.0501 ולא בהוראת הפיקוד העליון 3.0508, שבה הוא בחר לעשות שימוש. המבקש טוען עוד, כי ועדת הערר שגתה גם בעת שבחנה את מאזן הנוחות, באשר הועדה התעלמה מהעובדה שלאחר הגשת הערר הוחלט להאריך את שירותו של המבקש לנוכח נסיבותיו האישיות הקשות, כאשר בדיוק בגין נסיבות אלה צפויים למבקש נזקים כלכליים ואישייים בלתי הפיכים ככל שההחלטה לא תעוכב. עוד התעלמה הועדה מהעובדה שהמבקש היה חתום לקבע עד ליום 22.9.14 וכן התעלמה מהעובדה שיש כוונה להביא אחר במקום המבקש, כך שהתקן של המבקש עדיין פנוי. אציין, כי המבקש העלה במסגרת בקשת רשות הערעור טענות פרוצדוראליות באשר לאופן שבו התקבלה החלטת ועדת הערר, בהן הטענה כי ההחלטה התקבלה ללא שנערך בה דיון וכאשר תגובת המשיבים לבקשת המבקש כלל לא נתמכה בתצהיר. לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות אלה, באשר הן אינן עולות בקנה אחד עם הדין החל על ועדת הערר, שבכל הנוגע לסדרי דין נהנית מגמישות רבה והיא רשאית לנהוג בדרך הנראית לה כמיטבית לעשיית צדק בעניינו של העורר שלפניה (ראו, במיוחד, הוראות סעיפים 8 ו-10 לחוק שירות הקבע ותקנות 5 ו-7 לתקנות בתי דין מינהליים (סדרי דין בוועדות הערר שלפי חוק שירות הקבע), התש"ע - 2010. עוד ראו סעיפים 22 ו-33 לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב - 1992 ותקנות 6, 7, 14 ו-19 לתקנות בתי דין מינהליים (סדרי דין), תשנ"ב - 1992). עוד יש לציין, כי המבקש מלין במסגרת בקשת רשות הערעור על החלטת הביניים של ועדת הערר מיום 16.10.13, שבגדרה הושתו עליו הוצאות בסך 1,000 ₪, בגין התנהלות בא כוחו. על החלטת ביניים זו יוכל המבקש לערער במסגרת ערעור על החלטת ועדת הערר הסופית שתתקבל בענייננו ומשכך אינני נדרשת גם לטענה זו (ראו והשוו לבג"ץ 547/12 כהן אילן נ' משרד הביטחון (2012)). המשיבים טוענים, כי בחינת סיכוייו של המבקש בערעור, כמו גם בחינת מאזן הנוחות בעניינו, מביאים למסקנה, כי יש לדחות את בקשתו לעיכוב ביצוע החלטת רמ"ח הסגל בחיל האוויר. אשר לסיכויי הערעור טוענים המשיבים, כי אלו הינם קלושים, בשים לב לכך שההחלטה בדבר שחרורו של המבקש התקבלה כדין, בהתאם להוראת הפיקוד העליון 3.0508 "נוהל לשחרור משרתי קבע מטעמים ארגוניים", שמטרתה צמצום הכוחות הסדירים בצה"ל, ובתום הליך תקין, סדור וענייני, בהתבסס על הצרכים הארגוניים של צה"ל בכלל ושל חיל האוויר בפרט ולאור נתוני המבקש. אשר למאזן הנוחות טוענים המשיבים, כי הנזק שיגרם להם מעיכוב ביצוע ההחלטה רב לאין שעור מהנזק שיגרם למבקש באם לא יעוכב ביצועה, באשר משמעותה של ההחלטה היא פתיחה בהליך שחרורו של משרת קבע אחר. על פי הטענה, אין ולא ניתן להצביע על עילה מספקת לפגיעה במשרת הקבע האחר, שעה שהפורום השיפוטי המוסמך קבע, בהליך ביניים, כי לא נפל פגם בהחלטה. מנגד, אין באי עיכוב ההחלטה כדי לגרום למבקש נזק בלתי הפיך, באשר אפילו יסתבר בועדת הערר כי המבקש צדק בטענותיו, הרי שיוחזרו לו בסופו של דבר כל זכויותיו וההטבות הנלוות להן. 3. האם יש מקום ליתן רשות ערעור ולעכב את ביצוע ההחלטה לשחרר את המבקש מצה"ל לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבים ושקלתי את טענותיהם של ב"כ הצדדים בדיון לפני, החלטתי לדחות את הבקשה משמצאתי כי לא נפל פגם בהחלטתה של ועדת הערר שדחתה את בקשת המבקש לעכב את ביצוע ההחלטה לשחררו מצה"ל. כידוע, השיקולים העומדים בפני בית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע הם סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, כאשר עיכוב ביצוע הוא בבחינת חריג (ראו רע"א 4696/14 סינוואני נ' שמע (ניתן ביום 5.11.14)). בין שני השיקולים הללו של סיכויי הערעור ומאזן הנוחות "מתקיימים יחסים של מעין 'כלים שלובים', או 'מקבילית כוחות': ככל שסיכויי הערעור נראים מוצקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות יטה לכיוון המבקש, ולהפך" (ראו פסקה 13 להחלטת של כב' השופט ח' מלצר בע"א 5963/13 "מנורה" חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (ניתן ביום 16.1.14)). אשר לסיכויי הערעור, יש בפי המבקש טענות רבות כלפי ההחלטה לשחררו ואופן קבלתה. אולם, לאחר שבחנתי את התיעוד שהוגש לא שוכנעתי, כי סיכויי הערר שהגיש המבקש לועדה הם גבוהים. בהקשר זה מן הראוי לזכור, כי הביקורת השיפוטית על מדיניות הצבא באיוש תפקידים צבאיים, ובכלל זה בהתרת התחייבויות אנשי קבע לשרת בצה"ל, מתאפיינת במידת ריסון מיוחדת, כאשר מרווח שיקול הדעת המסור למערכת הצבאית לקבוע את התאמתו או אי התאמתו של אדם לשרת בשורותיה הוא רחב והפתח להתערבות בהחלטה כזו הוא צר. עילות ההתערבות השיפוטית מתמצות להחלטות שהתקבלו בחריגה מסמכות, או תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או על יסוד שיקולים זרים, או להחלטות הלוקות באי סבירות קיצונית (ראו בג"ץ 10152/09 נועה סגל נ' ראש אגף כח אדם במטה הכללי של צה"ל, פסקה 14 (2011); בג"ץ 7139/09 רס"ל ואדים גילר נ' שר הביטחון, פסקה 32 (2010); בג"צ 1919/09 שמואל בן עזרא נ' שר הביטחון, פסקה י' (2009); בג"ץ 5294/09 רס"ב מרדכי טובי נ' ראש המטכ"ל הכללי, פסקה (2009); בג"ץ 6840/01 פלצמן נ' ראש המטה הכללי, צבא ההגנה לישראל, פ"ד ס(3) 121, 132 (2006)). בשלב זה של הדיון לא שוכנעתי, לכאורה, כי כך הם פני הדברים במקרה שלפנינו, נהפוך הוא; סקירת המסכת העובדתית בעניינו של המבקש ובחינת ההחלטה לשחררו מן השירות מביאות למסקנה לכאורית, כי בהחלטה ובהליכים שקדמו לה לא נפל פגם המצדיק את התערבותה של ועדת הערר. גם מבחינת מאזן הנוחות אין מקום להורות על המשך כפוי של שירות קבע של המבקש בצבא, כאשר עבודת המיון בעניינו העלתה, כי הוא המועמד המתאים לסיום שירות בעילת צמצום הכוחות הסדירים ואין מקום להתערב בשיקול דעתה של ועדת הערר אשר קבעה, כי לא מדובר במעשה בלתי הפיך שאינו ניתן לתיקון. כפי שהבהירה ועדת הערר בהחלטתה, אם בסופו של דבר תחליט הועדה לקבל את עררו של המבקש כנגד ההחלטה לשחררו, אפשר יהיה להשיבו לשירות הקבע, כאשר הדבר ייעשה ברצף לתקופת שירותו, באופן שזכויותיו לא תפגענה כתוצאה מכך שבמהלך תקופת הביניים היה משוחרר. מנגד, קבלת בקשתו של המבקש בעת הנוכחית, כאשר צה"ל נדרש לעמוד במכסות צמצום שנתיות, יכול שתביא לכך שאיש קבע אחר ישוחרר משירות, וזאת בניגוד לעבודת המיון ותוך פגיעה בו שלא לצורך. משכך, אכן לא היה מקום לעכב את ביצוע ההחלטה לשחרר את המבקש משירות קבע בעילת צמצום הכוחות הסדירים ובדין נדחתה בקשתו על ידי ועדת הערר. לפני סיום אציין, כי לא נעלמו מעיני נסיבותיו האישיות של המבקש, שהינו מפרנס יחיד של משפחתו, ומצבו הכלכלי הלא פשוט. אולם, לשיקול זה כבר ניתן ביטוי הולם בהחלטת הגורמים המוסמכים אשר דחו את מועד שחרורו של המבקש מצה"ל בשלושה חודשים, על מנת לאפשר לו להתארגן. אציין, בהקשר זה, כי בניגוד לנטען על ידי המבקש, ניכר כי החלטה זו של הגורמים המוסמכים, כמו גם הרקע שהביא לקבלתה, אכן עמדו לנגד ועדת הערר בהחלטתה, כפי שעולה מסעיף 11 להחלטתה. למען הסר ספק יובהר, כי כל יתר הטענות שהעלה המבקש בבקשה, בהן הטענה לחיובו שלא כדין בהוצאות, נשמרות לו והמבקש יוכל להעלותן במסגרת ערעור על החלטתה הסופית של ועדת הערר בענייננו. 4. סוף דבר לנוכח המקובץ לעיל, אין מנוס מדחיית הבקשה וכך אני מורה. מצופה מועדת הערר שתסיים את הדיון בערר בהקדם. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. צבאשירות קבעצה"ל