האם ניסוח מטעה עילה לפסילת שאלות בבחינות הלשכה ?

האם ניסוח מטעה עילה לפסילת שאלות בבחינות הלשכה ?

השאלות נשוא העתירות – דיון ומסקנות

9. טענות העותרים הן שדין חלק מן השאלות להיפסל בשל ניסוח לקוי ומטעה שלהן, לחלק מן השאלות יש להוסיף חלופות, ולבסוף, לגבי אחת מן השאלות נטען כי היא חורגת מסמכות שכן אין החומר עליה היא נסמכת כלול בחומר הבחינה.

10. בטרם אדרש לשאלות עצמן, אעיר, כי אחת הטענות שחזרה על עצמה הייתה כי ההנחיה בגוף המבחן, ולפיה על הנבחן לבחור בתשובה "הנכונה ביותר" מבין ארבע החלופות היא הנחיה שאינה עולה בקנה אחד עם לשון תקנה 18ב לתקנות הנ"ל, שכן שם נדרש הנבחן לבחור ב"תשובה הנכונה" ולא בתשובה הנכונה ביותר. לטענת העותרים זה "שורש הרע", כלשונם, שכן בחירת המשיבות בהנחיה לפיה יש לבחור בתשובה הנכונה ביותר, ולא בתשובה הנכונה הובילה אותן לניסוח של שאלות לא ברורות, עם תשובות דו משמעיות.

אלא שעיון בנוסח התקנה האמורה מלמד כי העותרים קוראים אותו שלא כהלכה. על פי האמור בה "הבחינה בכתב תיערך בדרך של שאלון רב-ברירה שתכין הוועדה הבוחנת (להלן – השאלון), ושבו יסמן הנבחן תשובה אחת מבין מספר אפשרויות שיינתנו לו, כתשובה הנכונה". ובמילים אחרות, התקנה אינה מורה לוועדת הבחינות לנסח אחת מן האפשרויות כ"תשובה הנכונה" באופן אולטימטיבי, להבדיל מ"התשובה הנכונה ביותר", אלא מורה לנבחן לסמן תשובה אחת מבין האפשרויות שתינתנה לו, כתשובה הנכונה, לאחר שמצא כי היתר אינן נכונות. ההנחיה לנבחן המופיעה על גבי השאלון, והמדריכה אותו לבחור בתשובה הנכונה ביותר, עולה בקנה אחד עם נוסח התקנה. בהנחיה יש כדי לסייע, שכן היא מדריכה את הנבחן לעריכת מיון בדרך האלימינציה. ואכן בית המשפט העליון לא מצא פסול בהנחיה זו (ראו בג"צ 4904/04 ותד נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נח(5) 473, בעמ' 478). בית המשפט לעניינים מנהליים אף הוסיף וקבע כי הנבחן אינו רשאי להימנע מלהשיב על שאלה מן הטעם שאין בין החלופות "תשובה מושלמת" ועליו לבחור בתשובה הקרובה ביותר לתשובה המלאה (עת"מ 18235-12-10 אשריאן נ' לשכת עורכי הדין בישראל, מיום 27.1.2011; עת"מ 1412/09 שמעון האן נ' לשכת עורכי הדין בישראל, מיום 18.8.2009).

ומכאן לשאלות עצמן.

שאלה 2

11. זה נוסח השאלה:

"במהלך דיון שהתקיים בתביעה שהגישה מורן נגד חברת הביטוח שלה למימון השתלת כבד שעברה באנגליה הגישה מורן בקשה כי אחד הרופאים האנגלים שיעידו מטעמה יעשה כן בדרך של היוועדות חזותית (וידיאו קונפרנס). כן ביקשה מורן לדחות את הדיון שבו יעיד אותו רופא בשל אירוע משפחתי הקבוע לו במועד המקורי. בית המשפט קיבל את הבקשה בעניין ההיוועדות החזותית אך דחה את הבקשה לדחיית מועד הדיון.

מה הדין?"

החלופות שהוצעו לשאלה הן אלה:



חברת הביטוח רשאית להגיש ערעור ברשות על ההחלטה בעניין ההיוועדות החזותית. מורן אינה רשאית לערער על ההחלטה בעניין דחיית המועד.
חברת הביטוח רשאית להגיש ערעור ברשות על ההחלטה בעניין ההיוועדות החזותית. מורן רשאית להגיש ערעור ברשות על ההחלטה בעניין דחיית המועד.
חברת הביטוח אינה רשאית לערער על ההחלטה בעניין ההיוועדות החזותית. מורן אינה רשאית לערער על ההחלטה בעניין דחיית המועד.
חברת הביטוח אינה רשאית לערער על ההחלטה בעניין ההיוועדות החזותית. מורן רשאית להגיש ערעור ברשות על ההחלטה בעניין דחיית המועד.


החלופה הנכונה שסומנה על ידי ועדת הבחינות ככזו היא חלופה א'. תשובה זו נסמכת על סעיפים 41 ו-52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ועל סעיפים 1 ו-6 לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009.

12. לטענת העותרים, מורן רשאית לערער על ההחלטה בעניין דחיית המועד במסגרת ערעור על פסק הדין, ומאחר שלא נאמר בשאלה עצמה כי המדובר בערעור על החלטת הביניים, רשאי היה הנבחן להניח כי המדובר בערעור בסוף ההליך. בנוסף נטען, כי במקרים חריגים ניתן לסטות מהוראות הצו, על פי מה שנקבע בפסיקה. מאחר שהשאלה אינה מנוסחת באופן ברור ואין לדעת אם הכוונה לערעור על החלטת ביניים או לערעור בסוף ההליך, דין השאלה להיפסל כולה.

13. הטענות לעיל הינן דוגמא מובהקת לסוג הטענות שבית המשפט לא יידרש להן בהליך של ביקורת שיפוטית מן הסוג הנדון. לגוף העניין, קריאת השאלה כפשוטה מלמדת שהיא מכוונת לערעור מיידי על החלטת הביניים, ולא ניתן, באופן סביר, להבינה אחרת. כך, למשל, כל החלופות משתמשות במילה "רשאית". לו מדובר היה בהליך שהסתיים, השאלה שהייתה עומדת על הפרק היא האם מורן או חברת הביטוח זכאיות לערער. בנוסף, אין הנבחן רשאי להוסיף לשאלה נתונים שלא צוינו בה, ולפיכך לא רשאים היו העותרים להניח קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהוראות הצו (ראו לעניין זה עת"מ 1128/07 אבי תגאייה נ' לשכת עורכי הדין, מיום 13.2.2008). ועוד יש להזכיר כי הכלל הוא שעל הנבחן לבחור בתשובה הנכונה ביותר, וזו אכן חלופה א'.

שאלה 8

14. מלכתחילה הופנתה אחת העתירות גם כלפי שאלה 8 (עת"מ 506-06-14), אולם העותר חזר בו מטענותיו ביחס אליה (ראו עמ' 3, ש' 4 לעתירה). לפיכך לא אדרש לשאלה האמורה.
שאלה 18

15. זה נוסח השאלה:

"שרית הגישה תובענה אזרחית נגד עומר. עומר הכחיש טענה עובדתית שנטענה בכתב התביעה. לצורך הוכחת הטענה זימנה שרית עד שהגיע במיוחד מחו"ל ובאמצעותו הגישה מסמך להוכחת הטענה. בעקבות העדות חזר בו עומר מהכחשתו. בית המשפט קבע כי לא היה מקום שעומר יכחיש את העובדה שנטענה על ידי שרית מלכתחילה. לכן חייב בית המשפט את עומר בהוצאות להבאת העד.

האם מוסמך בית המשפט לעשות כן?"

החלופות שהוצעו הן אלה:



לא, שכן על שרית מוטל נטל ההוכחה להוכחת טענותיה העובדתיות ועומר אינו חייב להודות בהן, ולכן לא היה מקום להטיל עליו הוצאות בגין הבאת העד לעדות.
כן, מטעמים מיוחדים שיירשמו.
כן.
לא, אלא במקרים חריגים, ובלבד שבית המשפט נתן לעומר זכות להשמיע את טענותיו טרם פסיקת ההוצאות.


החלופה הנכונה שסומנה ככזו על ידי ועדת הבחינות היא חלופה ג'.

16. העותרים מסכימים כי אכן תקנה 90 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה כי בית משפט הסבור כי טענת עובדה שהוכחשה או שלא הודו בה מן הראוי היה שיודו בה, רשאי ליתן כל צו שייראה לו צודק בעניין הוצאות יתרות שנגרמו עקב ההכחשה או אי ההודיה. אלא שלטענתם חלה על העניין הוראת תקנה 103 לתקנות האמורות, שעניינה "דרישה להודות בעובדה או במסמך". על פי תקנה זו, אם לא באה דרישה להודות במסמך, לא יפסוק בית המשפט את ההוצאות שהוצאו להוכחת המסמך, אלא אם ראה בית המשפט כי היה בהימנעות מן הדרישה משום חיסכון בהוצאות. העותרים סבורים, כי המדובר בתקנות סותרות ומכאן שדין השאלה להיפסל במלואה שכן נוסחה אינו ברור.

17. גם טענות אלה הן מן הסוג שאל לו לבית המשפט להידרש להן. מכל מקום, השאלה עוסקת בבירור בטענה עובדתית שהוכחשה ולא באי הצגת דרישה להודות במסמך. יתרה מזאת, העותרים אינם חולקים על כך שחלופה ג' נכונה, ואילו יתר החלופות אינן נכונות בכל מקרה. משכך, היה על הנבחן לבחור בחלופה הנכונה ביותר, שהיא חלופה ג'.

שאלה 22

18. להלן נוסח השאלה:

"שי עתר לבג"צ למתן צו על תנאי נגד שר הפנים. עתה מבקש שי להגיש לבית המשפט את עיקרי טיעונו, הגם שבית המשפט לא הורה לו לעשות כן.

מה הדין?"


אלה החלופות שהוצעו:



שי רשאי להגיש עיקרי טיעון עד 3 ימים לפני המועד שנקבע לדיון בעתירה.
שי רשאי להגיש עיקרי טיעון עד 10 ימים לפני המועד שנקבע לדיון בעתירה.
שי רשאי להגיש עיקרי טיעון עד 14 ימים לפני המועד שנקבע לדיון בעתירה.
שי אינו רשאי להגיש עיקרי טיעון בהיעדר החלטה של בית משפט המורה לו לעשות כן.



החלופה שסומנה כנכונה על ידי ועדת הבחינות היא א'.

19. לטענת העותרים, תקנה 16(א) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984, עליה נסמכת התשובה, נוקטת לשון ציווי ולפיה הגשת עיקרי טיעון בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק היא חובה ולא רשות, ולפיכך כל התשובות שגויות ויש לפסול את השאלה.

20. מעבר לכך שגם שאלה זו אינה מסוג השאלות שעל בית המשפט להידרש לבירורן במסגרת עתירות מן הסוג שלפניי, הרי שלגופו של עניין קריאה פשוטה של השאלה מלמדת כי עניינה אינו בסוגיה האם הגשת עיקרי טיעון היא חובה או רשות, אלא מה רשאי עותר לעשות ללא הוראה של בית המשפט. כך או כך, על פי הכלל שעל הנבחן להשיב את התשובה הנכונה ביותר ברור שזו חלופה א'.

שאלה 25

21. להלן נוסח השאלה:

"צדדים בהסכם בוררות התנו בהסכם שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין.

איזה מהמשפטים הבאים הוא הנכון ביותר?"

החלופות שהוצעו הן אלה:



הצדדים רשאים להסכים כי ניתן להגיש ערעור בזכות על פסק הדין בבוררות, שיידון בפני הרכב של שלושה.
הצדדים רשאים להסכים כי ניתן להגיש ערעור בזכות על פסק הדין בבוררות, שיידון בפני דן יחיד.
הצדדים רשאים להסכים כי ניתן להגיש ערעור ברשות על פסק הדין בבוררות, שיידון בפני הרכב של שלושה.
הצדדים רשאים להסכים כי ניתן להגיש ערעור ברשות על פסק הדין בבוררות, שיידון בפני דן יחיד.


החלופה שסומנה כנכונה על ידי ועדת הבחינות היא חלופה ד'.

22. על פי הנטען, ניסוח השאלה לקוי ומטעה, שכן בשום מקום לא נאמר בה כי המדובר בערעור המוגש לבית המשפט דווקא, וכי מן הסיפא של החלופות ניתן היה להבין כי מדובר בערעור המוגש לפני בורר. והנה, כאשר מדובר בערעור לפני בורר, הצדדים רשאים להסכים ביניהם על ערעור בזכות בפני בורר נוסף, מכוחו של סעיף 21א לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. המדובר, אפוא, בשאלה מטעה ולפיכך יש לפסול אותה. ככל שירדתי לסוף דעתם, לחלופין טוענים הם כי יש להוסיף את חלופה ב' כחלופה נכונה.

23. אין לקבל את הטענה, שמשמעותה הוספת נתונים עובדתיים לשאלה (ראו לעניין זה עת"מ 1128/07 הנ"ל). סעיף 21א (א) לחוק הבוררות קובע ברישא שלו: "קבעו צדדים להסכם בוררות כי פסק הבוררות ניתן לערעור לפני בורר...". על מנת להניח כי המדובר בערעור לפני בורר, היה על הנבחנים להוסיף לשאלה נתון עובדתי שאינו קיים בה כלל ועיקר. כל שקובעת השאלה הוא, כי הצדדים לבוררות התנו בהסכם שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין. אלה הנתונים העובדתיים היחידים שהיו בפני הנבחן, והנה, במילים אלה פותחת הוראת סעיף 29ב לחוק הבוררות. הוראה זו ממשיכה וקובעת כי במקרה זה רשאים הם להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות ברשות בית המשפט, שידון בו בדן יחיד, וכך אכן נאמר בחלופה ד'.

שאלה 29

24. זו לשונה של השאלה:

"דן הגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק נגד החלטה של הממשלה. העתירה הובאה לעיונו של שופט אחד, והוא סבור שיש לקבל את העתירה ולהורות כמבוקש בה. בעתירה ביקש דן לחקור את נציג המדינה בדיון שייקבע.

מה הדין?"

החלופות שהוצעו הן אלה:



שופט אחד רשאי להורות על קבלת העתירה ומתן הסעד המבוקש לאחר שקיים בה דיון במעמד הצדדים. במסגרת הדיון יאפשר השופט לדן לחקור את נציג המדינה אלא אם כן התקיימו טעמים מיוחדים שיירשמו שלא לאפשר זאת.
הרכב של שלושה רשאי להורות על קבלת העתירה ומתן הסעד המבוקש, אולם רק לאחר שניתן צו על תנאי, ניתנה למדינה הזדמנות להגיש תצהיר תשובה והתקיים דיון בעתירה. ההרכב רשאי לאפשר לדן לחקור את נציג המדינה אם ראה צורך בכך לשם עשיית צדק.
שופט אחד רשאי להורות על קבלת העתירה ומתן הסעד המבוקש, אולם רק לאחר שניתן צו על תנאי וניתנה למדינה הזדמנות להגיש תצהיר תשובה. השופט רשאי לאפשר לדן לחקור את נציג המדינה אם ראה צורך בכך לשם עשיית צדק.
הרכב של שלושה רשאי להורות על קבלת העתירה ומתן הסעד המבוקש לאחר שקיימו בה דיון במעמד הצדדים. במסגרת הדיון יאפשרו השופטים לדן לחקור את נציג המדינה אלא אם כן התקיימו טעמים מיוחדים שיירשמו שלא לאפשר זאת.


התשובה שסומנה כנכונה על ידי ועדת הבחינות היא חלופה ב'.

25. לטענת העותרים, לשאלה זו שתי תשובות נכונות, הן חלופה ב' והן חלופה ג'. את טענתם מבססים הם על לשון תקנה 5 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, שכותרתה "שמיעת העותר". על פי לשונה, עתירה למתן צו על תנאי תובא לפני שופט של בית המשפט העליון והוא רשאי ליתן את הצו, להורות על הזמנת העותר לפניו או להעביר את העתירה להרכב של שלושה. עוד לטענתם, אותו שופט יחיד רשאי גם לאפשר לחקור את המצהיר, אם ראה צורך בכך לשם עשיית צדק, על יסוד האמור בתקנה 18 לתקנות האמורות.

העותרים מסכימים, אמנם, כי "על פי הדין הנוהג בבג"צ עתירה תתקבל או תידחה בהרכב של שלושה שופטים", אולם לטענתם, לשון תקנה 5 אינה מסייגת את סמכותו של שופט יחיד להוצאת צו על תנאי בלבד, וכל שנאמר בה כי הוא "רשאי ליתן את הצו". מכאן, שרשאי הנבחן להסיק כי מדובר בכל "צו", לרבות צו מוחלט.

26. מעבר לכך שהעותרים לא הצביעו על עילה להתערב בעמדתה המקצועית של ועדת הבחינות, טענתם חסרת יסוד. קבלת העתירה (היינו מתן צו מוחלט) יכולה להיעשות רק לאחר דיון במעמד הצדדים, ודיון זה יכול להיעשות רק בפני הרכב, ורק לאחר שהוגש תצהיר תשובה, כעולה מתקנה 9 לתקנות האמורות. ממילא, רק לאחר הגשת תצהיר תשובה ניתן לחקור את המצהיר מטעם המדינה. דן יחיד, שבפניו מובאת העתירה לראשונה, רשאי ליתן צו על תנאי בלבד. זאת ועוד. אין לנתק את תקנה 5, המורה כי שופט של בית משפט עליון "רשאי ליתן את הצו", מתקנה 1, המורה כי בקשה לצו על תנאי תוגש בדרך של עתירה. עתירה זו תובא לפני שופט של בית המשפט העליון, הרשאי ליתן את הצו. קרי: את הצו על תנאי.





שאלה 35

27. לשונה של שאלה זו היא כדלהלן:

"עפרה נכנסה למספרה וביקשה לצבוע את שערה בגוון אדמדם. בשל טעות של הספר נצבע שערה של עופרה בגוון בלונדיני. עפרה מבקשת לתבוע את הספר בבית משפט לתביעות קטנות. מה הדין?"

החלופות שהוצעו הן אלה:



בית המשפט שבאזור שיפוטו נמצאת המספרה הוא בעל סמכות מקומית לדון בתביעה; על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות אפשר להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. ניתנה רשות ערעור ידון הערעור בפני שופט אחד.
בית המשפט שבאזור שיפוטו מתגוררת עפרה הוא בעל סמכות מקומית לדון בתביעה; על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות אפשר להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. ניתנה רשות ערעור ידון הערעור בפני שופט אחד.
בית המשפט שבאזור שיפוטו מתגורר הספר הוא בעל סמכות מקומית לדון בתביעה; על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות אפשר להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. ניתנה רשות ערעור ידון הערעור בפני שופט אחד.
בית המשפט שבאזור שיפוטו נמצאת המספרה הוא בעל סמכות מקומית לדון בתביעה; על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות אפשר להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. ניתנה רשות ערעור ידון הערעור בפני שלושה שופטים.


החלופה שסומנה מלכתחילה על ידי ועדת הבחינות הייתה חלופה א'. אולם עוד בטרם החל שלב ההשגות החליטה ועדת הבחינות להכיר גם בחלופה ג' כתשובה נכונה, שכן הן המקום שהיה מכוון לקיום ההתחייבות (מקום המספרה) והן מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע (מקום מגורי הספר) מנויים בתקנה 2 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976.

28. רק העותר בעת"מ 29325-06-14 עתר כנגד שאלה זו. לטענתו, כיוון שוועדת הבחינות הכירה בדיעבד בשתי תשובות נכונות, יש לפסול את השאלה במלואה. לא למותר להעיר, כי במקומות אחרים ביקש אותו עותר להכיר בחלופה נוספת כחלופה נכונה (ראו למשל שאלה 29, שאלה 36). בצדק טוען ב"כ המשיבות כי די בכך על מנת להביא לדחיית העתירה בנוגע לשאלה זו.

מכל מקום, המדובר בעניין המצוי בלב שיקול דעתה המקצועי של ועדת הבחינות, ולא נמצאה לי כל עילה להתערב בהחלטתה (וראו לעניין זה עת"מ 16421-06-13 עמר נטלי נ' לשכת עורכי הדין, מיום 1.8.2013).

שאלה 36

29. זה נוסח השאלה:

"בית המשפט נתן פסק דין שקיבל במלואה את התביעה שהגיש יוסף נגד יעקב לאחר שיעקב לא נגיש כתב הגנה, אף שחלף המועד להגשתו. לאחר שניתן פסק הדין הגיש יוסף לבית המשפט בקשה לערוך פסיקתה.

מה הדין?"

והחלופות שהוצעו הן אלה:



על יוסף לשלוח העתק של הבקשה למתן פסיקתה ליעקב. יעקב רשאי להשיב לבקשה בתוך 10 ימים מיום שהומצאה לו או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט.
על יוסף לשלוח העתק של הבקשה למתן פסיקתה ליעקב. יעקב רשאי להשיב לבקשה תוך 10 ימים מיום שהומצאה לו או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט. יוסף רשאי להשיב לתשובתו של יעקב בתוך 10 ימים מיום שהומצאה לו או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט.
על יוסף לשלוח העתק של הבקשה למתן פסיקתה ליעקב. יעקב רשאי להשיב לבקשה תוך 20 ימים מיום שהומצאה לו או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט. יוסף רשאי להשיב לתשובתו של יעקב בתוך 10 ימים מיום שהומצאה לו או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט.
יוסף אינו חייב לשלוח העתק של הבקשה למתן פסיקתה ליעקב.



החלופה שסומנה על ידי ועדת הבחינות כנכונה היא חלופה ד'.

30. על פי הנטען, גם חלופה א' נכונה, שכן בשום מקום לא צוין בגוף השאלה שפסק הדין ניתן במעמד צד אחד בלבד, וכן לא צוין כי הוגשה בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה. לטענת העותרים, העובדה שהנתבע לא הגיש כתב הגנה אינה מלמדת בהכרח כי פסק הדין ניתן במעמד צד אחד. העותרים מוסיפים, כי "בהחלט ישנם מקרים שבהם מתקיימים דיונים שבמהלכם מתברר כי צד לא הגיש כתב הגנה ובית המשפט או שמאפשר לצד המאחר להגיש כתב הגנה מאוחר יותר בכפוף לפסיקת הוצאות או שנותן פסק דין כנגדו במעמד הדיון, בנוכחות שני הצדדים".

31. לא נמצאה לי עילה להתערב בשיקול דעתה המקצועי של ועדת הבחינות גם ביחס לשאלה זו. לגוף העניין, בצדק טוען ב"כ המשיבות כי אי הגשת כתב הגנה ומתן פסק דין בעקבות זאת הוא "המקרה הקלאסי" של החלטה במעמד צד אחד, וזו גם לשון תקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי עליה נסמכת התשובה הנכונה. טענותיהם של העותרים מחייבות הוספת נתונים עובדתיים שאינם קיימים בגוף השאלה, וכאמור – כזאת לא ייעשה.

שאלה 54

32. זו לשון השאלה:

"ביום 1.1.2012 ניתן צו כינוס בעניינו של צבי. ביום 1.7.2012 הוכרז צבי כפושט רגל. ביום 1.12.2012 חזרה מירב משהות בת שנה בארצות הברית, וגילתה להפתעתה כי צבי מצוי בהליכי פשיטת רגל. מירב החזיקה בפסק דין חלוט מיום 1.12.2011 שקובע כי צבי חייב לה סך של 50,000 ₪. מירב מבקשת להגיש תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת רגל.

מה הדין?"

ואלה החלופות שהוצעו:



מירב אינה רשאית להגיש תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת הרגל של צבי, שכן חלפו למעלה מ- 6 חודשים ממועד מתן צו הכינוס.
מירב רשאית להגיש תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת הרגל של צבי, שכן טרם חלפו 12 חודשים ממועד מתן צו הכינוס.
מירב רשאית להגיש תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת הרגל של צבי, שכן טרם חלפו 12 חודשים ממועד מתן צו פשיטת הרגל.
מירב אינה רשאית להגיש תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת הרגל של צבי אלא אם תקבל רשות לכך מהכונס הרשמי או מהנאמן, שכן חלפו 6 חודשים ממועד צו הכינוס.


החלופה שסומנה על ידי ועדת הבחינות כנכונה היא חלופה ד'.

החלופה מסתמכת על סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980, ולפיו נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום שניתן צו הכינוס, וכי כונס הנכסים הרשמי, בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת התביעה.

33. לטענת העותרים, רק כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כנאמן רשאי להאריך את המועד להגשת התביעה, ולא הכונס ככזה. מאחר שלא נאמר בחלופה שנבחרה כי הכונס פועל בתפקידו כנאמן, החלופה שנבחרה מהווה טעות שבדין. בנוסף, החלופה אינה מפרשת כי האישור יינתן רק מטעמים מיוחדים שיירשמו, כקבוע בחוק. מכאן מסקנה כי יש לפסול את השאלה בכללותה.

34. גם טענות אלה אינן מצדיקות התערבות בשיקול דעתה המקצועי של ועדת הבחינות. מכל מקום, בצדק טוען ב"כ המשיבות כי אין חובה לפרט בכל אחת מן השאלות את התקיימותם של כל התנאים המוקדמים הרלוונטיים, ועל הנבחן להניח כי הם מתקיימים. קריאת השאלה כפשוטה תביא למסקנה, כי הכונס או הנאמן מוסמכים להאריך את המועד, לפי העניין. יתרה מכך, לא יכולה להיות מחלוקת כי החלופה שסומנה כנכונה היא הנכונה ביותר מבין החלופות שהוצעו, ועל כן היה על הנבחנים לבחור בה.

שאלה 71

35. נוסח השאלה הוא כדלהלן:

"רוני נעצרה על ידי משטרת ישראל ונחקרה בחשד לביצוע עבירה. בתום חקירתה היה בידי הקצין הממונה יסוד סביר לחשש שרוני תשבש את החקירה נגדה, וקמה אפשרות סבירה שהיא לא תתייצב לחקירה ולא ניתן היה להבטיח את התייצבותה בערובה מתאימה. על כן החליט הקצין הממונה להתנות את שחרורה בתנאים.

איזה מתנאי השחרור המפורטים להלן לא רשאי הקצין הממונה להטיל על רוני?"

החלופות שהוצעו הן אלה:



איסור כניסה לירושלים למשך 19 יום.
איסור יציאה מן הארץ לתקופה של 62 יום.
איסור להיפגש עם מי שנחשד כשותפה של רוני לעבירה למשך 17 יום.
חובה להתייצב בתחנת המשטרה פעמיים ביום במשך 92 יום.



החלופה שסומנה כנכונה על ידי ועדת הבחינות היא חלופה א', בהסתמך על סעיף 42(ב)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, הקובע כי קצין ממונה רשאי לאסור כניסתו של חשוד ליישוב מסוים לתקופה שלא תעלה על 15 יום.

36. העותרים טוענים, כי בגוף השאלה לא נאמר כי ניתנה הסכמתה של החשודה לשחרורה בתנאים, הסכמה שהיא תנאי לסמכותו של הקצין הממונה להתנות את שחרורו של חשוד בתנאים. לפיכך אף לא אחת מן החלופות נכונה.

37. כמו שנאמר בנוגע לשאלה הקודמת, אין מוטלת חובה על ועדת הבחינות לכלול בכל שאלה את התקיימותם של כל התנאים המוקדמים הנדרשים. קריאת השאלה כפשוטה מלמדת כי כל התנאים המוקדמים התקיימו, וכי על הנבחן להשיב מהי סמכותו של הקצין בהינתן קיומם של התנאים המוקדמים להפעלתה. חלופה א' היא החלופה היחידה שהקצין אינו מוסמך להטיל, גם בהינתן הסכמת החשודה. לא למותר להוסיף גם כאן, כי טענת העותרים אינה מקימה עילה להתערבות בשיקול דעתה של ועדת הבחינות.

שאלה 74

38. זה נוסחה של השאלה:

"יעל הועמדה לדין בגין עבירה של הפרעה לעובד הציבור שעונשה שנת מאסר אחת. בפסק דינו הורה בית המשפט כי המדינה תישא בהוצאות הגנתה של יעל.

מה הדין?"

והחלופות הן אלה:



בית המשפט רשאי להטיל את הוצאות הגנתה של יעל על המדינה רק אם יעל זוכתה.
בית המשפט רשאי להטיל את הוצאות הגנתה של יעל על המדינה רק אם מונה לה סנגור ציבורי.
בית המשפט רשאי להטיל את הוצאות הגנתה של יעל על המדינה רק אם שוכנע שיעל מחוסרת אמצעים.
בית המשפט רשאי להטיל את הוצאות הגנתה של יעל על המדינה מטעמים מיוחדים שיירשמו.


החלופה שסומנה על ידי ועדת הבחינות כנכונה היא חלופה ג', בהסתמך על סעיף 19(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. סעיף זה קובע כי אם שוכנע בית המשפט שהנאשם מחוסר אמצעים, רשאי הוא להורות כי הוצאות הגנתו יחולו על המדינה גם אם לא נתמנה לנאשם סנגור.

39. העותרים טוענים, כי המילים "רק אם" המופיעות בשלוש מן החלופות (כשאין חולק כי חלופה ד' אינה יכולה להיות נכונה) הפכה את כולן לבלתי נכונות ודין השאלה להיפסל. כל כך, משום שעל פי סעיף 80 לחוק העונשין ניתן לפסוק הוצאות הגנה לנאשם שזוכה אם לא היה יסוד לאשמה או אם קיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת, וזאת ללא קשר למצבו הכלכלי של הנאשם.

40. עמדתה המקצועית של ועדת הבחינות אינה מצדיקה התערבות של בית המשפט. לגופו של עניין, התנאים המצטברים לתחולתו של סעיף 80 לחוק העונשין הם זיכוי מוחלט מאשמה או ביטול כתב האישום (לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי), וכן קביעתו של בית המשפט כי לא היה יסוד לאשמה או שמתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות את חיוב המדינה בהוצאות הגנתו של הנאשם ובפיצוי על מעצרו או מאסרו. נתונים אלה אינם מופיעים בגוף השאלה ולפיכך אינם יכולים להיות מובאים בחשבון בעת שקילת החלופות. הנתונים הרלוונטיים הם שהתקיים משפט פלילי, שהוא הסתיים בפסק דין (מרשיע או מזכה) ובית המשפט הטיל על המדינה את הוצאות ההגנה, בהחלטה תקפה, שכן כל אחת מן החלופות קובעת שבית המשפט היה רשאי לעשות כן. השאלה היא באילו תנאים. ואם כך, חלופה א' אינה נכונה, שכן אין הכרח שהנאשם יזוכה על מנת שהחלטת השופט תהיה תקפה; חלופה ב' אינה נכונה משום שאין זה הכרחי שימונה לנאשם סנגור ציבורי (שעם מינויו ממילא נוטלת על עצמה המדינה את הוצאות ההגנה ואין עוד צורך בהחלטה), וכאמור חלופה ד' אינה יכולה להיות נכונה. נותרת חלופה ג', שכן רק אם הנאשם מחוסר אמצעים רשאי בית המשפט להטיל את הוצאות הגנתו על המדינה, גם בהנחה שהורשע.

שאלה 75

41. זו לשונה של השאלה:

"אילו מבין הארכות המעצר הבאות אינה טעונה החלטה של שופט בית המשפט העליון?"


החלופות שהוצעו הן אלה:



הארכת מעצר מעבר ל- 75 יום של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום.
הארכת מעצרו של נאשם אשר לאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי 30 יום ומשפטו לא החל.
הארכת מעצרו של נאשם אשר לאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי 9 חודשים ומשפטו בערכאה הראשונה טרם הסתיים בהכרעת דין.
הארכת מעצר של נאשם אשר לאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר כדין בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי 12 חודשים, והכרעת הדין בעניינו ניתנה לאחר 11 חודשים מיום הגשת כתב האישום.



החלופה שסומנה כחלופה הנכונה על ידי ועדת הבחינות היא חלופה ד'.

42. העותרים אינם חולקים על כך שחלופה ד' נכונה, אולם לטענתם גם חלופה ב' נכונה, ויש להוסיפה כתשובה נכונה נוספת. את טענתם סומכים העותרים על סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים). כל כך, משום שסעיף זה קובע כי נאשם שהיה עצור בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי 30 יום ומשפטו לא החל – ישוחרר, אולם רשאי בית המשפט לדחות את תחילת המשפט, בלא שישוחרר, ל- 30 ימים נוספים, אם ביקש זאת הנאשם או סנגורו.

43. ב"כ המשיבות מדגיש כי הצעתם של העותרים אין עניינה בהארכת מעצר אלא בדחיית המשפט לבקשת נאשם או סנגורו (ונפקותה של הדחייה על תקופת המעצר בטרם החל המשפט), ואילו השאלה שנשאלה היא אילו מבין הארכות המעצר אינה טעונה אישור של שופט בית המשפט העליון. יתרה מכך, הצעתם מחייבת הוספת נתון שאינו קיים בשאלה, היינו שהנאשם או הסנגור ביקשו את דחיית המשפט. כאמור לעיל, אין להוסיף נתונים עובדתיים לגוף השאלה.

בנסיבות אלה לא נמצא לי פגם המצדיק התערבות בשיקול דעתה המקצועי של ועדת הבחינות.

שאלה 79

44. להלן נוסח השאלה:

"ישראל הועמד לדין פלילי בעבירת קבלת דבר במרמה שעונשה 3 שנות מאסר והוא מיוצג על ידי עו"ד אוהד. לדיון ההוכחות שנקבע התייצבו כל עדי התביעה שזומנו וכן התייצב עו"ד אוהד, אך ישראל לא התייצב, אף שזומן לדיון כדין והוזהר שאם לא יתייצב יישפט בהיעדרו.

מה הדין?"


החלופות שהוצעו הן אלה:



בית המשפט רשאי לקיים את הדיון בהיעדרו של ישראל, ורשאי להטיל עליו הוצאות בשל אי התייצבותו גם אם הדיון התקיים.
בית המשפט רשאי לקיים את הדיון בהיעדרו של ישראל, אך אם הדיון התקיים אינו רשאי להטיל עליו הוצאות בשל אי התייצבותו.
בית המשפט אינו רשאי לקיים את הדיון בהיעדרו של ישראל, אך רשאי להטיל עליו הוצאות בשל דחיית הדיון.
בית המשפט אינו רשאי לקיים את הדיון בהיעדרו של ישראל ואינו רשאי להטיל עליו הוצאות בשל דחיית הדיון.



ועדת הבחינות סימנה את חלופה ב' כחלופה הנכונה, בהסתמך על תקנה 21 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974.

45. לטענת העותרים, ניתן להשית הוצאות על נאשם שלא התייצב לדיון גם אם הדיון התקיים (חלופה א'). העותרים מסכימים כי תקנה 21 הנ"ל קובעת כי בית משפט שנעתר לבקשת בעל דין לדחות את מועד המשפט, או שהמשפט נדחה בשל מעשה או מחדל של בעל דין, רשאי להטיל על בעל הדין שבעטיו נגרמה הדחייה הוצאות לטובת הצד שכנגד. אלא שלשיטתם, אין ללמוד לאו מכלל הן, היינו תקנה 21 אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט להטיל הוצאות כאמור גם אם הדיון התקיים. לטענתם, כך נובע מסעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי, ובפרט מתתי סעיפים ה', ו' וח' של אותו סעיף, העוסקים במקרים בהם התקיים דיון בהיעדרו של הנאשם ובית המשפט נעתר לאחר מכן לבקשתו לבטל את הדיון, את הכרעת הדין או את גזר הדין, ובמקרים אלה רשאי בית המשפט, על פי סעיף 130(ט), להטיל על הנאשם הוצאות. בנוסף טוענים הם כי לבית המשפט "סמכות טבועה" להשית הוצאות. נוכח טענות אלה מסקנת העותרים היא כי השאלה מבוססת על טעות שבדין ויש להורות על פסילתה במלואה. לחלופין טוענים הם כי יש להוסיף את חלופה א' כתשובה נכונה.

46. כמו בנוגע לשאלות הקודמות, לא נמצאה לי עילה להתערב בשיקול דעתה המקצועי של ועדת הבחינות. ב"כ המשיבות עומד, בתשובתו, על כך שהסיטואציה העובדתית בסעיף 130, עליו נסמכים העותרים, שונה מן הסיטואציה המוצגת בשאלה. סעיף 130 עוסק באותם מקרים בהם, לבקשת נאשם, התקיים דיון מחדש לאחר שנוהל בהיעדרו, או אז רשאי בית המשפט להטיל הוצאות על הנאשם בגין הצורך לחזור ולקיים את הדיון פעם נוספת. ואילו בענייננו אין המדובר בבקשת נאשם לחזור ולקיים דיון שהתנהל בהיעדרו, אלא בשאלה האם ניתן להטיל עליו הוצאות בשל אי התייצבותו, על אף שהדיון התקיים בהיעדרו ולא נגרמה דחייה. הנה כי כן, גם הפעם מבקשים העותרים להוסיף לגוף השאלה נתונים עובדתיים שלא נכללו בה, וכזאת לא ייעשה.

ואילו בכל הנוגע ל"סמכות טבועה" להטיל הוצאות, עמדת המשיבות היא כי המדובר בטענה בעלמא שלא הושתתה על בסיס של ממש בדין, כי ההחלטה אליה הפנו העותרים אין ללמוד ממנה אם החיוב בהוצאות נבע בשל התרשלות ההגנה בזימון עד מטעמה או בשל אי התייצבות הנאשם, וכי מכל מקום, בהליך פלילי הנחת היסוד היא כי מקום שהחוק קובע את גדר הסמכויות, אין לעשות שימוש ב"סמכותו הטבועה" של בית המשפט.

כאמור, כללי הביקורת השיפוטית בענייננו אין בהם כדי להוביל להתערבות בעמדתה של ועדת הבחינות.

עד כאן בחינת טענותיהם של העותרים בנוגע לשאלות שאין חולק כי הן מצויות בחומר הבחינה.

47. ועתה לשאלה אשר לגביה נטען כי חורגת היא ממסגרת החומר המפורט בתקנה 18 לתקנות לשכת עורכי הדין הנ"ל. הכוונה לשאלה 89, וזה לשונה:

"בבית משותף 4 דירות. הרכוש המשותף מוצמד לכל דירה בחלקים שווים. בעקבות דליפת גז נהרס חלק מהבית. באסיפת הדיירים מוצע לשפץ את הבית. נאוה, שבבעלותה דירה אחת, מתנגדת לשיפוץ ואילו יתר הדיירים תומכים בשיפוץ. באסיפת דיירים נוספת שמתקיימת כעבור חודש, מציעה נאוה לשנות את התקנון כך שלדירתה יוצמד חדר על גג הבניין שהוא חלק מהרכוש המשותף. מאיר, שבבעלותו דירה אחת, מתנגד, ואילו יתר הדיירים מסכימים.

מה הדין?"

החלופות שהוצעו הן אלה:



אי אפשר לאשר את שיפוץ הבית. אפשר לאשר את הצמדת הרכוש המשותף לדירתה של נאוה.
אפשר לאשר את שיפוץ הבית ואת הצמדת הרכוש המשותף לדירתה של נאוה.
אפשר לאשר את שיפוץ הבית. אי אפשר לאשר את הצמדת הרכוש המשותף לדירתה של נאוה.
אי אפשר לאשר לא את שיפוץ הבית ולא את הצמדת הרכוש המשותף לדירתה של נאוה.



החלופה שסומנה כנכונה על ידי ועדת הבחינות היא חלופה ג'.

48. לטענת העותרים, המשיבות לא רשאיות היו לשאול על הרוב הנדרש להחלטות בבית משותף, שכן נושא זה אינו נכלל בתקנה 18(6) לתקנות לשכת עורכי הדין, הקובעת כי "סדרי רישום של מקרקעין ושל זכויות במקרקעין ועקרונות המיסוי הקשור בכך" הם בחומר עליו יישאלו הנבחנים. על פי הנטען, השאלה מתייחסת לזכויות במקרקעין, ובכללן לזכויות בבית משותף, ללא קשר לסדרי הרישום במקרקעין. מכאן שהשאלה חורגת מסמכותה של ועדת הבחינות ויש לבטלה.

49. אין חולק, כי התשובה הנכונה לשאלה היא אכן חלופה ג', בהסתמך על הוראות סעיפים 60 ו-62 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. לטענת ב"כ המשיבות, השאלה מצויה גם מצויה בגדרי סמכותן, שכן חלק מזכויות הדיירים במקרקעין שהם בית משותף מוסדרות ונרשמות באמצעות רישום תקנון בית משותף. רישום התקנון בפנקס הבתים המשותפים הוא רישום זכויות במקרקעין לכל דבר ועניין, כאמור בסעיף 53 לחוק המקרקעין. נוסח החלופות מלמד כי השאלה היא האם ניתן לאשר את ההחלטות שהתקבלו, קרי, האם ניתן לאשרן לרישום כחלק מצו הבית המשותף או מתקנון הבית המשותף, ולפי סעיף 60(ב) ו-(ג) לחוק המקרקעין, מוסמך המפקח לצוות על המסרב לשיפוץ להעביר את זכויותיו ולרשום את הזכויות על שם אדם אחר. והנה, סמכויות המפקח הן חלק מחומר הבחינה. ב"כ המשיבות מפנה בהקשר זה לעת"מ 556/07 הנ"ל, בו נקבע כי סמכויות המפקח על רישום המקרקעין ליטול לעצמו את סמכויות רשם המקרקעין הן בגדר סדרי רישום של מקרקעין, וכי הניסיון להבחין בין סדרי רישום לבין סמכויות הנטילה של המפקח הינו "פרשנות מאולצת ומלאכותית" לתקנה 18 הנ"ל. על כל אלה מפנה ב"כ המשיבות לעת"מ 1473/09 הנ"ל, לפיו יש להעדיף פרשנות סבירה המקיימת את סמכותה של ועדת הבחינות על פני פרשנות המאיינת את סמכותה.

ואכן, עמדת המשיבות לפיה נכון לפרש את השאלה כמוסבת על סמכויות המפקח, בין סמכותו לרשום הערת אזהרה, בין סמכותו לרשום שינוי בתקנון או בפנקס הבתים המשותפים, סמכויות הנכללות ללא ספק בחומר הבחינה, ולא על הזכויות המהותיות במקרקעין - היא פרשנות סבירה, המקיימת את סמכותה של ועדת הבחינות.

50. מסקנתי היא כי דין העתירות כולן להידחות.

העותרים בכל העתירות גם יחד ישלמו למשיבות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. טענת העדר עילה

  2. זכויות הילד כעילה לאימוץ

  3. הוכחת עילת הנטישה

  4. יסודות עילת העושק

  5. הגדלת מזונות – הפחתת מזונות

  6. התיישנות עילת תרמית

  7. התיישנות עילת תביעה

  8. הרעה מוחשית בתנאי עבודה

  9. נטל ההוכחה בעילת הנטישה

  10. מחיקת התביעה מחוסר עילה

  11. ייחוד העילה חוק הפלת''ד

  12. סילוק על הסף העדר עילה

  13. פסק דין על סמך עילה שונה

  14. עונש על בעילה אסורה בהסכמה

  15. האם טובת הילד יכולה לשמש עילה לאימוץ

  16. עילות אימוץ - סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים

  17. עילת תביעה אישית בתביעה ייצוגית

  18. האם עומס בעבודה עילה להתפטרות ?

  19. עילת כפייה: סעיף 17 לחוק החוזים

  20. תשלום משכורת חלקי עילה להתפטרות

  21. תביעה בעילת רשלנות נגד רואה חשבון

  22. עילות שונות בתביעה הצהרתית כספית

  23. אי תשלום משכורת בזמן עילה להתפטרות

  24. מחיקת תביעה נגזרת בהעדר עילה אישית

  25. תביעה של הנתבע נגד התובע באותה עילה

  26. עילת סל: סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט

  27. התיישנות עילת תביעה לפני חקיקת חוק ההתיישנות

  28. האם עילת התביעה במקרקעין לא מוסדרים התיישנה ?

  29. הגשת תביעה באותה עילה לאחר פסק דין בהעדר הגנה

  30. האם ניסוח מטעה עילה לפסילת שאלות בבחינות הלשכה ?

  31. תאונת דרכים - האם אפשר להגיש תביעה אישית נגד נהג ? ייחוד עילה

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון