על איזה "סוג" זיכוי אפשר לקבל פיצוי כספי ? סמכותו של בית המשפט לפיצויו של נאשם פלוני נקבעה בסעיף 80 בחוק וזו לשונו: "(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים." הינה כי כן, עינינו הרואות, וכך גם נקבע בפסיקת בית משפט העליון, כדי שנאשם פלוני יוכל לבוא בשעריו של סעיף 80(א) ולזכות בפיצויים על פיו עליו לחצות בראש ובראשונה את משוכת הזיכוי, דבר שהוכח בעניינינו שכן הנאשם זוכה מחמת הספק. בהמשך הדרך על הנאשם להוכיח אחת משתי עילות חלופיות: האחת היא שלא היה יסוד לאשמה והשנייה היא קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי. חלופה ראשונה- לא היה יסוד לאשמה: חלופה שנייה- נסיבות המצדיקות פיצוי: עילה זו מתאפיינת בעמימות שנועדה להקנות לבית המשפט גמישות בהפעלת שיקול דעתו. ההלכה מונה רשימת שיקולים, שאינה רשימה סגורה או מחייבת (ראו ע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, בעמ' 498-499 (1997) (להלן: "פרשת רייש)). בשקילת הנסיבות המקימות זכות פיצוי, על בית המשפט לאזן בין העוול שנגרם למבקש אל מול שיקולים החורגים מעניינו של המבקש כמו הצורך שלא לרפות את ידי התביעה מלבחון את המשך ניהולו של ההליך הפלילי. כך נקבע בע"פ 4492/01 דוד עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 734: "בהפעלת שיקול-דעתו האמור עשוי בית-המשפט לייחס משקל גם לשיקולים כלליים של מדיניות משפטית שאינם מיוחדים למקרהו של הנאשם המבקש, כגון "...שיקולים חוקתיים, ותקציביים מוסדיים או השיקול שלא לרפות את ידי התביעה מלבחון מחדש את המשך ניהולו של ההליך הפלילי..." (ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת חמדאן [2]), בעמ' 559)." ובלשון כב' השופט חשין בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 (2002): "עילה היא ללא גבולות וסייגים. אין לה לא גוף ולא דמות-הגוף ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעיין הצדק. הצדק הוא האמור להורות לבית-המשפט הדרך, כמובן תוך הבנה שזיכויו של נאשם באשר הוא אין די בו כדי לזכות בפיצוי. מושג-מפתח לענייננו הוא מושג העוול... שיקול-דעתו של בית-המשפט, שיקול-דעת הוא הפורש עצמו על-פני מרחבים, והוא שיכריע בנושא הפיצוי והשיפוי... ומתוך שאין להשאיר את השדה פרוצה לכל רוח, ניסתה ההלכה כוחה בניסוחן של אמות-מידה שתדרכנה את בית-המשפט בניהוגה של עילה זו." (שם בעמ' 91). בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי עילת הזכאות השנייה "נסיבות אחרות" אומנם רחבה היא, אך ניתן למקדה ולקבוע כי מדובר בשלושה קבוצות של נסיבות- האחת, נוגעת להליך המשפטי והשנייה לאופי זיכויו של הנאשם והשלישית לנסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. "ניתן לציין שיקולים אחדים, שיש בהם כדי לסייע בידי בית-המשפט להחליט בכל מקרה אם התקיימו "נסיבות אחרות", המצדיקות תשלום הוצאות ופיצוי לפי הסעיף. להלן רשימה של שיקולים כאלה: האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום-לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתרות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב-האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לעניין הציבורי או לנסיבות אחרות; האם בית-המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל היעדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית-המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה." (ראה פרשת רייש בעמ' 498-499) אופי זיכוי הנאשם: לאופי הזיכוי נודעה בפסיקה חשיבות מכרעת לעניין הזכאות ו/או גובה הפיצוי לו זכאי נאשם. יש בכך משום הבנה כי הגם שנאשם יצא זכאי בדין, מתעורר הצורך הברור לבחון האם בזיכויו נקבע כי מעולם לא ביצע את המעשים שיוחסו לו, או שמא מדובר במקרה בו עלה ספק כזה או אחר בנוגע לאשמתו. ויפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 450 (2002) (להלן: פרשת טוויל): "בשיטתנו באה לידי ביטוי ברור לעניין פסיקת הוצאות ופיצויים ההבחנה בין זיכוי מחמת הספק לבין זיכוי מוחלט. במקרים של זיכוי "טכני" או זיכוי מחמת הספק הדעה הרווחת היא שיש בזיכויים אלה שיקול מרכזי נגד פיצויו של הנאשם (ראו לעניין זה: דברי השופט ש' לוין בע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל [5], בעמ' 43; דברי השופט בך בע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל [6], בעמ' 653; פרשת יוסף הנ"ל [3], בעמ' 524, מפי הנשיא ברק). השופט מ' חשין דן אף הוא בפרשת דבש [4] בהבחנה בין נסיבות המצדיקות פיצויים בעניינו של נאשם שזוכה בזיכוי מוחלט לבין נאשם שזוכה מחמת הספק. נאמר שם כי יש בסיס מוצק להביא בגדר הנסיבות הרלוונטיות את טיבו של הזיכוי (ראו לעניין זה שם, בעמ' 118-111). השופטת דורנר אף הוסיפה בפסק-דינה באותה פרשה את הדברים האלה: "לדעתי, אמת-המידה הראויה לתשלום של הוצאות משפט ופיצויים לנאשמים שזוכו בדין היא סוג הזיכוי - אם מן הספק הוא, או מוחלט" (שם [4], בעמ' 131). הנה-כי-כן, הפסיקה שהתפתחה בסוגיה מלמדת בבירור כי בגישתו של בית-משפט זה קנתה לה שביתה הגישה המביאה בחשבון לעניין הוצאות ופיצויים את טיב הזיכוי ואת הנסיבות הקשורות בהליך." התנהגותו של המבקש: בשאלת זכאותו של נאשם לפיצוי על פי סעיף 80(א) על בית המשפט לבחון ולקחת בחשבון את התנהגותו של הנאשם בחקירתו וכן במשפטו, ולשאול האם היה בהתנהגות זו כדי לתרום לתוצאת ההליך כנגדו. לעניין זה ראה את שנקבע בפרשת טוויל בעמ' 466: "התנהגותו של נאשם במהלך החקירה במשטרה או במהלך משפטו, אף היא נכללת בגדר מכלול השיקולים שיובאו לעניין החזר הוצאות ותשלום פיצויים. אדם המבקש להקים לעצמו זכות לפיצוי או שיפוי צריך להראות, בין היתר, כי התנהגותו שלו לא גרמה למצב שנקלע אליו בחקירתו או במשפטו ולא תרמה לו. מובן שאף שיקול זה, כמו יתר השיקולים הנבחנים לעניין זה, אינו בלעדי, ומשקלו שונה בהתאם לנסיבות העניין." כאשר בוחנים את התנהגותו של הנאשם ניתן לראות כי גרסתו בעת חקירתו במשטרה ת/5 הייתה מתחמקת, מצמצמת, לא קוהרנטית ונטולת היגיון. בנוסף, גרסתו בעת שהעיד בפניי הייתה תמוהה ביותר, וזו בלשון המעטה. כמו כן, יש לחזור ולציין כי המבקש מעולם לא ערער על הכרעת הדין, אלא ההיפך הוא הנכון שכן, בטיעוניו בערעורו לעניין העונש ניסה הוא להסתמך על קביעות מהכרעת הדין וטען כי אינו היה החוליה המרכזית בביצוע העבירה. אכן, היה בפסיקה שהוגשה על ידי ב"כ הנאשם כדי להוביל למסקנה הברורה מאליה כי גם כאשר נאשם מזוכה מחמת הספק ישנה אפשרות לפצותו מכוח סעיף 80(א) בחוק. עם זאת, לאחר קריאה מעמיקה את פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המבקש, שוכנעתי כי הנסיבות והסיבות לפיצוי דשם שונות מתכלית מהנסיבות בעניינינו, ואפרט. כך למשל בפרשת טוויל הורה בית המשפט על פיצוי הנאשם מכיוון שנקבע כי עדותו המפלילה של שוטר הינה עדות שקרית, כאשר השוטר העידה בזדון; בע"פ 4620/03 שתיוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 289 (2004), הנאשם שם זכה לפיצוי מהטעם שכבר בשלב במעצר העיד מטעמו עד הגנה אשר גיבה וחיזק את גרסתו, ואילו התביעה החליטה להמשיך את ההליך כאשר הנאשם עצור; בע"פ 11024/02 מדינת ישראל נ' מנצור, פ"ד נח(1) 436 (2004), הנאשם שם זכה לפיצוי מכיוון שנפל פגם חמור בהתנהלות המשטרה בכך שעד מטעמה, אשר עמד לדין אותה עת באשמת רצח, נכח בחקירות עדים והתערב בחקירה עד שלא ניתן היה לשרטט גבול בין השוטרים לבין העבריינים בפרשה; בע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 870 (2002), הנאשם שם זכה לפיצוי מכיוון שנקבע כי בית משפט קמא אימץ את גרסתו במלואה כך שלמרות כי זוכה מחמת הספק זיכויו התקרב התקרבות של ממש לזיכוי מחוסר אשמה. כמו כן, בעניינו המשטרה לא מצאה לנכון לבדוק טענת אליבי שהעלה הנאשם; בע"פ 777010 עלי טורי נ' מדינת ישראל ( 20.9.2011), הנאשם שם זכה לפיצוי מכיוון שעדותם של עדי התביעה נמצאה שקרית, אך בעיקר מכיוון שלמרות שראיית D.N.A הובילה לקעקוע גרסת התביעה המשיכה היא בניהולה כאשר הנאשמים במעצר. פיצוייםשאלות משפטיותפיצויים לנאשם שזוכה