על איזה "סוג" זיכוי אפשר לקבל פיצוי כספי ?

על איזה "סוג" זיכוי אפשר לקבל פיצוי כספי ?

סמכותו של בית המשפט לפיצויו של נאשם פלוני נקבעה בסעיף 80 בחוק וזו לשונו:

"(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.
(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.
(ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים."

הינה כי כן, עינינו הרואות, וכך גם נקבע בפסיקת בית משפט העליון, כדי שנאשם פלוני יוכל לבוא בשעריו של סעיף 80(א) ולזכות בפיצויים על פיו עליו לחצות בראש ובראשונה את משוכת הזיכוי, דבר שהוכח בעניינינו שכן הנאשם זוכה מחמת הספק. בהמשך הדרך על הנאשם להוכיח אחת משתי עילות חלופיות: האחת היא שלא היה יסוד לאשמה והשנייה היא קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי.


חלופה ראשונה- לא היה יסוד לאשמה:

9. מכיוון שב"כ המבקש הסכים לעובדה שהיה יסוד לאשמה ולהגשת כתב האישום לא מצאתי מקום לדון בחלופה זו.

חלופה שנייה- נסיבות המצדיקות פיצוי:

10. עילה זו מתאפיינת בעמימות שנועדה להקנות לבית המשפט גמישות בהפעלת שיקול דעתו. ההלכה מונה רשימת שיקולים, שאינה רשימה סגורה או מחייבת (ראו ע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, בעמ' 498-499 (1997) (להלן: "פרשת רייש)).
בשקילת הנסיבות המקימות זכות פיצוי, על בית המשפט לאזן בין העוול שנגרם למבקש אל מול שיקולים החורגים מעניינו של המבקש כמו הצורך שלא לרפות את ידי התביעה מלבחון את המשך ניהולו של ההליך הפלילי. כך נקבע בע"פ 4492/01 דוד עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 734:

"בהפעלת שיקול-דעתו האמור עשוי בית-המשפט לייחס משקל גם לשיקולים כלליים של מדיניות משפטית שאינם מיוחדים למקרהו של הנאשם המבקש, כגון "...שיקולים חוקתיים, ותקציביים מוסדיים או השיקול שלא לרפות את ידי התביעה מלבחון מחדש את המשך ניהולו של ההליך הפלילי..." (ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל (להלן – פרשת חמדאן [2]), בעמ' 559)."

ובלשון כב' השופט חשין בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 (2002):

"עילה היא ללא גבולות וסייגים. אין לה לא גוף ולא דמות-הגוף ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעיין הצדק. הצדק הוא האמור להורות לבית-המשפט הדרך, כמובן תוך הבנה שזיכויו של נאשם באשר הוא אין די בו כדי לזכות בפיצוי. מושג-מפתח לענייננו הוא מושג העוול... שיקול-דעתו של בית-המשפט, שיקול-דעת הוא הפורש עצמו על-פני מרחבים, והוא שיכריע בנושא הפיצוי והשיפוי... ומתוך שאין להשאיר את השדה פרוצה לכל רוח, ניסתה ההלכה כוחה בניסוחן של אמות-מידה שתדרכנה את בית-המשפט בניהוגה של עילה זו." (שם בעמ' 91).

בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי עילת הזכאות השנייה "נסיבות אחרות" אומנם רחבה היא, אך ניתן למקדה ולקבוע כי מדובר בשלושה קבוצות של נסיבות- האחת, נוגעת להליך המשפטי והשנייה לאופי זיכויו של הנאשם והשלישית לנסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם.

"ניתן לציין שיקולים אחדים, שיש בהם כדי לסייע בידי בית-המשפט להחליט בכל מקרה אם התקיימו "נסיבות אחרות", המצדיקות תשלום הוצאות ופיצוי לפי הסעיף. להלן רשימה של שיקולים כאלה: האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום-לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתרות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב-האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לעניין הציבורי או לנסיבות אחרות; האם בית-המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל היעדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית-המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה." (ראה פרשת רייש בעמ' 498-499)



ההליך המשפטי:

11. הנסיבה היחידה אליה הפנה ב"כ המבקש כמצדיקה פיצוי היא העובדה כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הוכרע שנפלו מחדלי חקירה. אכן, בפסיקה כבר נקבע כי יש במחדלי חקירה, בנסיבות מסוימות, כדי להוות נסיבות מצדיקות פיצוי. עם זאת, העובדה כי בסופו של יום הוכרע כי מחדלי חקירה פגעו ביכולת הגנתו של המבקש, אין בה כדי להביא לכדי מסקנה, שלא ניתנת לסתירה, כי יש לפצותו. יש בעיתוי גילויו של המחדל וסוגו משקל מכריע בכל הנוגע לשאלת הפיצוי. כידוע לא כל מחדל של הגוף החוקר יהיה בו להוביל למסקנה כי יש לזכות את הנאשם, ועל כן, ברור הוא כי אין מוטלת על התביעה החובה לחזור בה מכתב אישום ברגע הראשון בו עולה טענה למחדל חקירתי זה או אחר. לדעתי, השאלה הינה שאלה של סבירות, האם בעת גילוי המחדל היה בו כדי להכריע את הכף ולהוביל למסקנה כי הסיכוי לזיכוי גבוה מהסיכוי להרשעה.

12. בעניינינו אין המדובר במחדלים חקירתיים שנעשו בשרירות לב או בזדון, יתר על כן, אין מדובר במחדלים העידו על רשלנות חמורה מצד גורמי החקירה. המדובר בסיטואציה שבה גורמי החקירה טעו לחשוב כי יש די בצילומי מצלמת האבטחה אשר הציגו את התמונה הראייתית השלמה לדעתם. על כן, שוכנעתי כי במצב עניינים זה היה סביר מצד התובע לנהל את ההליך.

אופי זיכוי הנאשם:

13. לאופי הזיכוי נודעה בפסיקה חשיבות מכרעת לעניין הזכאות ו/או גובה הפיצוי לו זכאי נאשם. יש בכך משום הבנה כי הגם שנאשם יצא זכאי בדין, מתעורר הצורך הברור לבחון האם בזיכויו נקבע כי מעולם לא ביצע את המעשים שיוחסו לו, או שמא מדובר במקרה בו עלה ספק כזה או אחר בנוגע לאשמתו.

ויפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 450 (2002) (להלן: פרשת טוויל):

"בשיטתנו באה לידי ביטוי ברור לעניין פסיקת הוצאות ופיצויים ההבחנה בין זיכוי מחמת הספק לבין זיכוי מוחלט. במקרים של זיכוי "טכני" או זיכוי מחמת הספק הדעה הרווחת היא שיש בזיכויים אלה שיקול מרכזי נגד פיצויו של הנאשם (ראו לעניין זה: דברי השופט ש' לוין בע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל [5], בעמ' 43; דברי השופט בך בע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל [6], בעמ' 653; פרשת יוסף הנ"ל [3], בעמ' 524, מפי הנשיא ברק). השופט מ' חשין דן אף הוא בפרשת דבש [4] בהבחנה בין נסיבות המצדיקות פיצויים בעניינו של נאשם שזוכה בזיכוי מוחלט לבין נאשם שזוכה מחמת הספק. נאמר שם כי יש בסיס מוצק להביא בגדר הנסיבות הרלוונטיות את טיבו של הזיכוי (ראו לעניין זה שם, בעמ' 118-111). השופטת דורנר אף הוסיפה בפסק-דינה באותה פרשה את הדברים האלה: "לדעתי, אמת-המידה הראויה לתשלום של הוצאות משפט ופיצויים לנאשמים שזוכו בדין היא סוג הזיכוי – אם מן הספק הוא, או מוחלט" (שם [4], בעמ' 131). הנה-כי-כן, הפסיקה שהתפתחה בסוגיה מלמדת בבירור כי בגישתו של בית-משפט זה קנתה לה שביתה הגישה המביאה בחשבון לעניין הוצאות ופיצויים את טיב הזיכוי ואת הנסיבות הקשורות בהליך."

14. בעניינינו, יש לזכור כי המדובר בנאשם שערער על גזר דינו בלבד. העובדה שעשה כן בעצת בא כוחו אינה מעלה או מורידה לעניין אמונתו של המבקש בחפותו. יתר על כן, בעת הטיעונים בערעורו טען הוא כי חלקו של השותף בעבירה משמעותי בהרבה מתפקידו שלו. יש בטיעון זה של המבקש משום לקיחת אחריות ומעין הודיה באשמה, הגם כי בסופו של יום זוכה מחמת בספק, דבר כשלעצמו מעמיד את הזכאות לפיצוי בספק. זאת ועוד, זיכויו בבית המשפט העליון התבסס על רצון למניעת עיוות דין שכן שותפו לעבירה זוכה. מכאן ניתן ללמוד כי המבקש זוכה מסיבה טכנית ויש בעובדה זו כדי להשליך בצורה משמעותית על זכאותו לפיצוי.

התנהגותו של המבקש:

15. בשאלת זכאותו של נאשם לפיצוי על פי סעיף 80(א) על בית המשפט לבחון ולקחת בחשבון את התנהגותו של הנאשם בחקירתו וכן במשפטו, ולשאול האם היה בהתנהגות זו כדי לתרום לתוצאת ההליך כנגדו.

לעניין זה ראה את שנקבע בפרשת טוויל בעמ' 466:

"התנהגותו של נאשם במהלך החקירה במשטרה או במהלך משפטו, אף היא נכללת בגדר מכלול השיקולים שיובאו לעניין החזר הוצאות ותשלום פיצויים. אדם המבקש להקים לעצמו זכות לפיצוי או שיפוי צריך להראות, בין היתר, כי התנהגותו שלו לא גרמה למצב שנקלע אליו בחקירתו או במשפטו ולא תרמה לו. מובן שאף שיקול זה, כמו יתר השיקולים הנבחנים לעניין זה, אינו בלעדי, ומשקלו שונה בהתאם לנסיבות העניין."

כאשר בוחנים את התנהגותו של הנאשם ניתן לראות כי גרסתו בעת חקירתו במשטרה ת/5 הייתה מתחמקת, מצמצמת, לא קוהרנטית ונטולת היגיון. בנוסף, גרסתו בעת שהעיד בפניי הייתה תמוהה ביותר, וזו בלשון המעטה. כמו כן, יש לחזור ולציין כי המבקש מעולם לא ערער על הכרעת הדין, אלא ההיפך הוא הנכון שכן, בטיעוניו בערעורו לעניין העונש ניסה הוא להסתמך על קביעות מהכרעת הדין וטען כי אינו היה החוליה המרכזית בביצוע העבירה.

16. המבקש לא הצביע בבקשתו על נסיבות אינדיווידואליות ועל כן לא מצאתי מקום לדון בסוגיה.


17. לעניין הפסיקה אליה הפנה ב"כ המבקש, אקדים ואומר כי נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי עניין הפיצוי, ובוודאי פיצוי המתבקש בגין נסיבות נוספות המצדיקות פיצוי, יבחן בעל מקרה לגופו כאשר מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב ביותר בשאלת הפיצוי.

אכן, היה בפסיקה שהוגשה על ידי ב"כ הנאשם כדי להוביל למסקנה הברורה מאליה כי גם כאשר נאשם מזוכה מחמת הספק ישנה אפשרות לפצותו מכוח סעיף 80(א) בחוק. עם זאת, לאחר קריאה מעמיקה את פסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המבקש, שוכנעתי כי הנסיבות והסיבות לפיצוי דשם שונות מתכלית מהנסיבות בעניינינו, ואפרט. כך למשל בפרשת טוויל הורה בית המשפט על פיצוי הנאשם מכיוון שנקבע כי עדותו המפלילה של שוטר הינה עדות שקרית, כאשר השוטר העידה בזדון; בע"פ 4620/03 שתיוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 289 (2004), הנאשם שם זכה לפיצוי מהטעם שכבר בשלב במעצר העיד מטעמו עד הגנה אשר גיבה וחיזק את גרסתו, ואילו התביעה החליטה להמשיך את ההליך כאשר הנאשם עצור; בע"פ 11024/02 מדינת ישראל נ' מנצור, פ"ד נח(1) 436 (2004), הנאשם שם זכה לפיצוי מכיוון שנפל פגם חמור בהתנהלות המשטרה בכך שעד מטעמה, אשר עמד לדין אותה עת באשמת רצח, נכח בחקירות עדים והתערב בחקירה עד שלא ניתן היה לשרטט גבול בין השוטרים לבין העבריינים בפרשה; בע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 870 (2002), הנאשם שם זכה לפיצוי מכיוון שנקבע כי בית משפט קמא אימץ את גרסתו במלואה כך שלמרות כי זוכה מחמת הספק זיכויו התקרב התקרבות של ממש לזיכוי מחוסר אשמה. כמו כן, בעניינו המשטרה לא מצאה לנכון לבדוק טענת אליבי שהעלה הנאשם; בע"פ 777010 עלי טורי נ' מדינת ישראל ( 20.9.2011), הנאשם שם זכה לפיצוי מכיוון שעדותם של עדי התביעה נמצאה שקרית, אך בעיקר מכיוון שלמרות שראיית D.N.A הובילה לקעקוע גרסת התביעה המשיכה היא בניהולה כאשר הנאשמים במעצר.

הנה כי כן, עינינו הרואות כי הנסיבות והסיבות למתן הפיצוי במקרים הנזכרים לעיל היו חמורות לאין שיעור מהנסיבות בעניינינו.

18. למעלה מן הצורך אציין כי המבקש לא הוכיח את זכותו לפיצוי לפי סעיף 9 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982 שעניינן הוצאות ההגנה. המבקש לא פרט הוצאותיו בפועל, לא הציג קבלות ולא הביא כל ראייה לגבי גובה שכר טרחת עורך דינו. טיעונו של ב"כ הנאשם עו"ד אבי כהן כי בהשתלשלות התיק החליף הנאשם מספר סנגורים, אשר לא היה בידם בחלוף הזמן להמציא לנאשם קבלות אינה מקובלת עליי. ב"כ הנאשם לא תמך דבריו בתצהירים מאת עורכי הדין אשר ייצגו את הנאשם בזמנים הרלוונטיים. זאת ועוד, הגיוני הוא בעיני כי המבקש שמר את הקבלות המדוברות שכן על פי טיעונו הוא המדובר בסכומי כסף לא מבוטלים ששילם לשם ייצוגו. יתר על כן, ב"כ הנאשם דהיום עו"ד אבי כהן לא טרח, למרות שהתחייב לכך בעת טיעוניו, להגיש לבית המשפט קבלות ממשרדו הוא לעניין עלות הייצוג, ויש בדבר כדי לומר דרשני. (ראה לעניין זה ע"פ (מחוזי חיפה) 486/05 שאול בר נ' דוד מלכה ( 30.11.05)).

19. לגבי טענת ב"כ המבקש כי תקופת מאסרו של המבקש עמדה על 7 חודשים ו- 25 ימים אציין, למעלה מן הצורך וכהערת אגב בלבד, כי שחרור מוקדם מטעמים מנהליים אינו בבחינת זכות קנויה לאסיר פלוני. סעיף 68ג פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 קובע במפורש כי עניין השחרור המוקדם של אסירים משיקולי צפיפות בבית הכלא מסורה לשיקול דעתו של ניצב שירות בתי הסוהר. על כן, הסתמכות על שחרור מוקדם מעין זה עובר לשחרור בפועל ממאסר לשם מניין ימי המאסר בטעות יסודה. כמו כן, ממסמך שהגישה ב"כ המשיבה מאת מחלקת האסיר בשב"ס עולה כי מניין ימי מאסרו בגין התיק שבפני הינו 6 חודשים ו- 11 ימים.

20. לאור האמור לעיל, שוכנעתי משהמבקש זוכה מסיבה טכנית, לאחר שטען לחלק מופחת בביצוע העבירה ומשלא הצביע על נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי מצאתי כי בנסיבות המקרה יש להעדיף את האינטרס הציבורי שלא להביא לרפיון ידיהם של גורמי התביעה והחקירה מהגשת כתבי אישום במקרים הראויים לכך, ולפיכך, בקשת המבקש לפיצוי נדחית.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון