ביטול הסכם שכירות רכב בגלל סירוב לשלם פרמיות ביטוח מקיף

ביטול הסכם שכירות רכב בגלל סירוב לשלם פרמיות ביטוח מקיף

בין התובעת לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") נחתם, ביום 25.2.09, הסכם להשכרת שני רכבים מסוג דייהטסו סיריון, האחד, מ.ר 52-260-67 והשני מ.ר 52-261-67 (להלן: "ההסכם" ו/או "הסכם השכירות"), לתקופת שכירות המוגבלת לשלושים וששה חודשים ובדמי שכירות חודשיים בסך של 1,893 ₪ בתוספת מע"מ עבור כל רכב, לאחר תשלום ראשון בסך של 13,736 ₪ בתוספת מע"מ עבור כל רכב (ראו: נספחים א', ב'1 ו- ב'2 למוצג ת/2, או נספח א' למוצג נ/1), כאשר הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), שהינו בעל מניות בנתבעת ומנהלה, חתם על שטר חוב, וזאת כערב, בערבות אוואל, לחובות הנתבעת על פי ההסכם (להלן" "שטר החוב").

לטענת התובעת, עקב הפרות להוראות הסכם השכירות מצד הנתבעת, ביטלה התובעת את ההסכם בטרם סיום תקופות השכירות המוסכמת, ושטר החוב הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל לצורך גביית החוב והסכומים הנוספים שהיה על הנתבעת לשלמם לתובעת עם סיום הסכם השכירות (להלן: "בקשת הביצוע"). סכום השטר מולא בהתאם להתחשבנות שהתובעת ערכה (ראו: נספחים ז'1 ו- ח'1 למוצג ת/1).

הנתבעים התנגדו לבקשת הביצוע וטענו, כי התובעת ביטלה את ההסכם שלא כדין. לטענתם, הם עמדו בהתחייבותם לשלם את דמי השכירות עבור הרכבים, אך ההסכמים בוטלו על ידי התובעת לנוכח העובדה כי הנתבעת סירבה לשלם את פרמיות הביטוח המקיף ש"נכפו" עליה על ידי התובעת הגם שהנתבעת הצליחה להשיג הצעות ביטוח בפרמיה נמוכה יותר.

הנתבעים טענו, כי פרמיות הביטוח השנתיות שנדרשו על ידי התובעת עמדו על סך 2,450 ₪ לכל רכב, לתקופת הביטוח שבין 1.3.09 עד 28.2.10, כאשר סכום זה, ומבירורים שערך הנתבע, יקר בכ- 20% מעלויות הביטוח בחברות ביטוח אחרות. על כן, הנתבעים הודיעו לתובעת על כוונתם לבטח את הרכבים אצל חברה אחרת, ומשלא השיגה התובעת הצעה זולה יותר או קרובה להצעה שניתנה לנתבעים על יד החברה מטעמם, דאגו הם בעצמם לרכישת הפוליסות לשני הרכבים (ראו: נספח ב' למוצג נ/1). אך, התובעת החלה להעלות טענות כנגד ביטוחים אלה וביקשה מהנתבעים להמציא פוליסות ביטוח מקיף שיכללו תנאי של הפחתה בשיעור 3% בלבד בגין ליסינג במקרה של אובדן מוחלט או גניבה. הנתבע ביקש מהתובעת להפנותו לסעיף הרלבנטי בפוליסות שנרכשו על ידה הכולל הפחתה של 3% בגין ליסינג, אך התובעת התעלמה, לטענתו, מדרישתו. הנתבע פנה לתובעת מספר פעמים וביקשה לבטל את הפוליסות שערכה על דעת עצמה, אך דרישתו לא נענתה. מכאן, שהנתבע נאלץ לבטל את הוראת הקבע שנמסרה לתובעת לגביית דמי השכירות ודמי הביטוח החודשיים, אם כי דאג לשלם את דמי השכירות החודשיים בגין חודשים מרץ, אפריל ומאי 2010, ולא נענה להצעת התובעת כי יבטל את הפוליסות שרכש בעצמו, כאשר העיכובים בתשלום דמי השכירות בחודשים אלה, נבעו מסירוב התובעת לעשות הפרדה בין דמי השכירות ודמי הביטוח עת ביקשה לחייב את הוראות הקבע.

עוד טענו הנתבעים, כי התובעת ביטלה את ההסכמים ותפסה את הרכבים מבלי שקדמה לכך התראה בכתב.

דיון והכרעה



מטעם התובעת העידה גלית בורנשטיין, מנהלת שירות לקוחות, ואירמה קרן, עבדה במחלקת הביטוח אצל התובעת.


מטעם הנתבעים העיד הנתבע בעצמו.



אקדים ואציין, כי דין התביעה להתקבל בעיקרה, אם כי דרישת התובעת לחיוב הנתבעת בהוצאות תפיסת הרכבים אינה בדין, ודינה להידחות. מכאן, גם התנגדות התובעת למתן האפשרות לנתבעים לממש את האופציה ולרכוש את הרכבים, הייתה שלא כדין. כך, שיש לקזז את הפסד הנתבעים עקב אי מימוש האופציה מכל סכום שייפסק לתובעת.




ממכלול העדויות והמסמכים שהוגשו מטעם הצדדים שוכנעתי, כי הסיבה לביטול הוראת הקבע על ידי הנתבעים נעוצה במחלוקת שהתעוררה בין הצדדים סביב נושא פוליסות ביטוח המקיף ופרמיות הביטוח, במהלך חודש פברואר 2010, כשהגיע המועד לחידוש הפוליסות לרכבים.




אין חולק, כי הנתבעים לא הסכימו לשלם את פרמיות הביטוח שנדרשו מטעם התובעת, ורכשו פוליסות ביטוח מקיף לרכבים מחברת ביטוח אחרת אליה פנו בעצמם. אין חולק גם, כי הפוליסות שנרכשו על ידי התובעת מכילות תנייה להפחתת 3% משווי הרכב במקרה של אובדן שלם או מוחלט (ראו: רשימות הביטוח – נספחים ג'1 ו- ג'2 למוצג ת/1), ואילו הפוליסות שנרכשו על ידי הנתבעים אינם מכילים תנייה כאמור, וערך ההפחתה משווי הרכב מקרה של אובדן שלם או מוחלט יחושב לפי מחירון לוי יצחק, כאשר שיעור ההפחתה לפי מחירון זה עולה בכ- 10% על שיעור ההפחתה שנקבע בפוליסות שנרכשו על ידי התובעת (ראו: נספחים ב'1 ו- ב'2 למוצג נ/1).




אבהיר, מדובר בסיכון (שלא התממש כמובן) של כמה אלפי שקלים לכל רכב (זאת בהנחה שמקרה הביטוח היה מתרחש בסמוך למועד כריתת הסכם השכירות ולפני ירידת שווי הרכב לאחר השימוש), שהתובעת הייתה נחשפת אליו, אלמלא ביטחה את הרכבים בהתאם לתנאי הביטוח שנרכש על ידה.




ממכלול הראיות שוכנעתי עוד, כי ניסיונות הנתבעים לשכנע את התובעת להסכים לפוליסות שנרכשו על ידם בתחילת חודש מרץ 2010, נמשכו גם בחודש אפריל ובחודש מאי 2010, כפי שיפורט בהשתלשלות האירועים לקמן.




לאחר פניית הנתבעים לתובעת בדרישה לבטח בעצמם את הרכבים, ולאחר דין ודברים, שיחות וניסיוניות להגיע לעמק השווה בנושא הביטוחי, התובעת הודיעה לנתבעים, ביום 25.2.10, כי החליטה לחדש את הביטוחים לרכבים באמצעות חברת ביטוח שבחרה בעצמה, והציעה לנתבעים לבטל את הפוליסות שנרכשו על ידם (ראו: נספח ד' למוצג ת/1).




מכאן, הנתבע בחר לבטל את הוראת הקבע בטרם יגיע מועד החיוב עבור חודש מרץ 2010, משלא היה מרוצה מניסיון התובעת ל"כפות" עליו, כלשונו, את פוליסות הביטוח שבחרה היא, ומתוך תקווה כי יצליח בסופו של יום לשכנע את התובעת.




אין חולק, כי דמי השכירות והביטוח עבור הרכבים, אשר היו אמורים להיות משולמים ביום ה- 20 לכל חודש קלנדרי, הופסקו בחודש מרץ 2010.




לאחר שחלף המועד לתשלום דמי השכירות החודשיים של חודש מרץ (20.3.10), ולאחר שלא שולמו גם דמי הביטוחים שנרכשו על ידי התובעת עבור הרכבים, ולאחר שחלף המועד לתשלום דמי השכירות והביטוח עבור חודש אפריל 2010, הנתבעים שילמו לתובעת, ביום 28.4.10, סך של 9,500 ₪.
התשלום עבור חודש מאי 2010 אף הוא לא שולם במועדו, מששב הנתבע וביטל את הוראת הקבע גם בחודש זה. על כן, ביום 3.6.10 התובעת תפסה את הרכבים. באותו יום, ולאחר תפיסת הרכבים, הנתבעת ביצעה העברה בנקאית על סך 5,000 ₪.




מחומר הראיות שוכנעתי, כי העיכוב בתשלום דמי השכירות בחודשים הנ"ל, נבע כתוצאה מהוויכוח בין הצדדים סביב דמי הביטוח וסביב ביטול הוראת הקבע, כאשר התובעת לא העלתה כל טענה, ומכל מקום לא הוכיחה, כי הסיבה לפיגור בתשלום דמי השכירות לא נבע כתוצאה מסירובה לקבל דמי שכירות בלבד ושלא בהוראת קבע.




התובעת טוענת, כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות הפרה יסודית ופיגרה בביצוע התשלומים החודשיים. מכאן, שקמה לה, לטענתה, עילה לבטל את ההסכם, לתפוס את הרכבים, ולחייב את הנתבעים בתשלום מלוא הפיגורים, לרבות הפיצוי המוסכם בהתאם לסעיף 13.3.6, המגיע לתובעת בכל מקרה של סיום הסכם השכירות, בין אם עקב הפרת ההסכם, ובין אם בהסכמת התובעת לבקשת הנתבעת.


למותר לציין, כי הגם שהחיוב בגין הפיצוי המוסכם בהתאם לסעיף 13.3.6 היה אמור להיות לפי מכפלת הסכום החודשי האחרון כולל מע"מ ב- 10, שכן סיום הסכם השכירות נעשה בשנת השכירות השנייה, אלא שבפועל, התובעת הכפילה את הסכום החודשי ב- 11, זהו חישוב הרלבנטי רק בביטול ההסכם בשנת השכירות הראשונה (ראו: נספחים ז1 ו- ח'1 למוצג ת/1).



האם הנתבעים הפרו את הסכם השכירות, והאם קמה לתובעת עילה לביטולו?




בשנת השכירות הראשונה הנתבעת עמדה במלוא התחייבויותיה על פי הסכם השכירות. בשנת השכירות השנייה התגלעה מחלוקת עניינית בין הצדדים אודות פוליסות הביטוח המקיף לרכבים. מחלוקת עניינית אמרתי. זאת, שכן הסכם השכירות מאפשר לשוכר לרכוש את הביטוחים בעצמו, כמובן, בכפוף לאישור התובעת. ברם, מחלוקת זו אינה מקימה כל הצדקה מצד הנתבעים שלא לעמוד בתשלומים החודשיים, והיה עליהם לעמוד באותם תשלומים, ולו תחת מחאה.


על כן, ברי כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות, משלא שילמה את דמי השכירות בגין חודשים מרץ ואפריל במועדם.



אלא מאי? הנתבעים תיקנו את ההפרה בגין הפיגור בתשלום בגין החודשים מרץ ואפריל 2010, כאשר שילמו את הסך של 9,500 ₪ ביום 28.4.10, לאחר קבלת התראה בכתב שהתובעת הוציאה להם ביום 25.4.10 (על התראה זו עוד ארחיב בהמשך).


אכן, התשלום בוצע באיחור, אך בסופו של יום ההפרה בגין האיחור בתשלום דמי השכירות החודשיים תוקנה. ודוק: הסכם השכירות עצמו מאפשר מנגנון תיקון מעין זה.



לא נעלמה מעיניי העובדה כי בחודש מאי 2010 הנתבעת שבה ופיגרה בתשלומים ואף לא שילמה ולו את דמי השכירות במועד. ברם, בענייננו שוכנעתי, כי התובעת לא טרחה להמציא לנתבעים התראה נוספת בכתב בטרם תבטל את ההסכם ותתפוס את הרכבים, ולהלן אנמק.




מסירת ההתראה בכתב: בהתאם לסעיף 15.3.8 להסכם השכירות, ובמקרה של הפרה יסודית, עומדת לרשות הנתבעת האפשרות לתקן את ההפרה בתוך 7 ימים מיום שניתנה לה על ידי התובעת התראה בכתב לעשות כן. כמו כן, בהתאם להוראות סעיפים 15.2 ו- 15.3.1 להסכם השכירות, התובעת אינה זכאית לבטל את ההסכם בטרם תשלח לנתבעת התראה בכתב בדבר הפיגור בתשלום ובטרם חלפו 7 ימים מיום קבלת ההתראה בידי הנתבעת.


ודוק, במקרה של אי מתן התראה כאמור, עומדת לתובעת, ובמקרה של פיגור בתשלומים, התרופה הקבועה בסעיף 15.1 להסכם השכירות (חיוב בריבית בשיעורים הקבועים בסעיף). ואילו, על מנת לבטל את ההסכם בידי התובעת, יש להקדים התראה בכתב שתאפשר לצד המפר לפעול לתיקון ההפרה בתוך שבעה ימים מיום קבלת ההתראה בידיו.

בענייננו, לא שוכנעתי כי התובעת מסרה לנתבעת התראה כאמור, בטרם פעלה לתפיסת הרכבים וביטול הסכם השכירות ביום 3.6.10.

אכן, התובעת הוציאה התראה בכתב, ביום 25.4.10 (ראו: נספח ו' למוצג ת/2), שהתקבלה אצל הנתבעת ביום 27.4.10 כעולה מאישורי המסירה שצורפו לנספח ו' למוצג ת/1, כשלטענת התובעת, המכתב הבהיר באופן מפורש שאינו משתמע לשתי פנים, כי אם לא תסלק הנתבעת את יתרת הפיגורים ייתפסו הרכבים [במאמר מוסגר אציין, כי מכתבים אלה מתייחסים לחוב בגין חודש אפריל 2010, כפי שניתן לראות בהתאם לגובה סכום יתרת הפיגורים שעמדה לחובת הנתבעת, ע"ס 4,959.07 ₪ בגין שני הרכבים]. ברם, התובעת מתעלמת מהעובדה כי ביום 28.4.10, הנתבעת שילמה לה סך של 9,500 ₪. היינו, התובעת מתעלת מהעובדה כי הסכום שבפיגור שולם בטרם חלפו שבעה ימים מיום קבלת ההתראה בידי הנתבעת.
מה גם, שהמכתב מציין במפורש, כי התובעת תיאלץ לנקוט בהליכים, לרבות מימוש הרכב ותפיסת החזקה בו, במידה ולא יסולק החוב לאלתר (עם קבלת מכתב זה). אגב, ניסוח זה מנוגד להסכם השכירות שקבע תקופה של שבעה ימים לתיקון ההפרה. מכל מקום, בעקבות קבלת מכתב ההתראה, הנתבעת פעלה לכיסוי חובה בסך 9,500 ₪. סכום זה, הינו שווה ערך לדמי השכירות לחודשים מרץ ואפריל 2010. למותר להוסיף וציין, כי גם החוב בגין חודש מאי 2010 שולם, אם כי ביום 3.6.10 ולאחר תפיסת הרכבים על ידי התובעת.



בנסיבות המפורטות לעיל, דומה כי ביטול ההסכם ותפיסת הרכבים בידי התובעת, נעשו בניגוד להוראות ההסכם. זאת, שכן התובעת לא מסרה לנתבעת התראה בכתב לסילוק חוב הפיגורים בטרם ביטול ההסכם ובטרם תפיסת הרכבים על ידה.




התובעת היא זו שניסחה בעצמה את ההסכם, וכאשר עומדת היא על הפעלת תרופה העומדת לרשותה על פי ההסכם, עליה למלא בעצמה את חובותיה על פי ההסכם בטרם העמידה על זכויותיה.




בענייננו, ההתראה בכתב אינה בבחינת דרישה צורנית שניתן למלא אחריה בהודעה טלפונית. דרישת הכתב מלמדת למעשה על רצינות מצד התובעת ונחישות עמדתה בכל הנוגע לנקיטת הליכים העומדים לרשותה מכוח ההסכם והדין, ובכללם ביטול ההסכם ותפיסת הרכבים. והראיה לכך, עם קבלת המכתב מיום 25.4.10 בידי הנתבעת, הנתבעים פעלו מייד לסילוק חובם. בהקשר זה, אציין כי התובעת לא הוכיחה כי חוב הנתבעת בגין חודשים מרץ ואפריל עלה על 9,500 ₪ נכון למועד הפירעון בפועל. אגב, בעדותו, הנתבע הבהיר כי הסך של 9,500 ₪ היה בהתאם לדרישתה של פקידה מטעם התובעת (ראו: עמ' 15 לפרוטוקול ש' 2-3, וש' 19-22). עדותו של הנתבע בהקשר זה אף היא לא נסתרה. מה גם שעדותו סבירה והגיונית. שכן, הסכום מתאים לחוב של חודשיים, ומכל מקום, אינו רחוק.




לאחר האיחור בתשלום עבור חודש מאי 2010, התובעת לא טרחה להוציא הודעה בכתב כאמור, ועצם ההודעות הטלפוניות בין העובדות מטעם התובעת לבין הנתבע, בדבר כוונת התובעת לתפוס את הרכבים, אין בה כדי ללמד בהכרח, על הרצינות לממש את כוונת התובעת בתפיסת הרכבים וביטול ההסכם, ובפרט לנוכח העובדה כי בין הצדדים התנהלו שיחות טלפוניות, מו"מ, ובירורים בנושא הביטוח, תוך כדי עשיית מספר ניסיונות חוזרים לסדר את העניין, דבר שיצר אצל הנתבעים מעין הסתמכות כי התובעת לא תממש את איומיה בתפיסת הרכבים, כאשר בצד נסיבות אלו עומדים תנאי ההסכם המחייבים מתן התראה בכתב בטרם נקיטת הליכים כאמור, וכאשר הנתבעת שילמה את החוב שבפיגור בגין חודשים מרץ ואפריל, ובכך תיקנה למעשה את ההפרה הראשונה, לאחר שניתנה לה ההזדמנות לעשות כן. הזדמנות כאמור, לא ניתנה לנתבעת לאחר הפיגור בתשלום החוב בגין חודש מאי 2010.




לא זו אף זו, הסכם השכירות, אשר נוסח על ידי התובעת, וכאמור לעיל, מאפשר לצד המפר לתקן את ההפרה בתוך שבעה ימים מיום קבלת התראה בכתב על כך. על כן, במצב של התרחשות הפרה נוספת מצד הנתבעת, לאחר תיקון ההפרה הקודמת, אין התובעת רשאית לפטור את עצמה ממשלוח התראה חדשה ובכתב, בטרם תפעל לביטול ההסכם ומימוש הרכבים לאחר ההפרה הנוספת.




לאחר שאמרתי כל אלה, מצאתי לנכון להידרש לשאלת חומרת ההפרה ומידתיות התרופה שננקטה על ידי התובעת, ולהוסיף ולציין את הדברים שלהלן: הנתבעים רכשו בעצמם פוליסות ביטוח מקיף סטנדרטיות לרכבים, כך שלא ניתן לומר כי חשפו את התובעת לסיכון מוחלט. במקביל לכך, גם התובעת רכשה פוליסות ביטוח בתנאים המתאימים לה לכיסוי אותו סיכון. בנסיבות, ובהינתן העובדה כי המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים סביב הכיסוי הביטוחי הייתה מחלוקת עניינית כאמור לעיל, ובהתחשב בעובדה כי בשנת השכירות הראשונה הנתבעת עמדה במלוא התחייבויותיה על פי ההסכם, ובהתחשב בעובדה כי הפיגור בתשלומים היה לחודשיים בלבד בתחילת שנת השכירות השנייה, כאשר הנתבעים אינם מתחמקים מתשלום, אלא מנסים להגיע להסכמות סביב הנושא הביטוחי, ובהתחשב בעובדה כי דמי השכירות בגין אותם חודשיים שולמו בסופו של יום לאחר שהתקבלה התראה בכתב בידי הנתבעים בחודש אפריל 2010, ובהתחשב בעובדה כי התובעת לא שלחה התראה בכתב לאחר האיחור בתשלום חודש מאי 2010, דומה כי נקיטת הליכי ביטול ההסכם ותפיסת הרכבים בנסיבות הנ"ל ובסמוך למועד הודעת הנתבע כי ידאג להחזיר את הרכבים לתובעת בעצמו, ומבלי שקדמה לכך התראה בכתב, הייתה בבחינת סעד בלתי מידתי, ובפרט לנוכח שוליות הסכום החודשי שהיה שנוי במחלוקת בין הצדדים בנוגע לפרמיות פוליסות הביטוח שנרכשו על ידי התובעת. לטעמי, ניתן היה בנסיבות העניין להפעיל תרופות פחות דרסטיות והעומדות לרשות התובעת מכוח הסכם השכירות עצמו, בטרם ביטול ההסכם ובטרם תפיסת הרכבים (ראו למשל, סעיף 15.1 להסכם, המחייב את השוכר בתשלום הפרשי הצמדה וריבית בשיעורים הקבועים בסעיף במקרים של איחור בתשלום). ברי, שאיני שוללת את זכאותה של התובעת לעמוד על תפיסת הרכבים ועל ביטול ההסכם לאחר ההפרה החדשה במאי 2010. ברם, להפעלת זכותה כאמור, היה מחובתה, בנסיבות דנא, למסור לנתבעת התראה בכתב לאחר ההפרה בחודש מאי.




הגם שאצא מתוך הנחה, כי ה"איומים" הטלפוניים מצד התובעת בתפיסת הרכבים במקרה של אי סילוק החוב שבפיגור מהווים תחליף לאותה "התראה בכתב", עדיין לא שוכנעתי כי התובעת פעלה כדין במקרה דנא. זאת, שכן הנתבע המשיך בניסיונותיו לשכנעה לבטל את חיובו בביטוחים שרכשה בעצמה גם לאחר שהגיע מועד החיוב בגין חודש מאי 2010, ומשראה שאין הסכמה מצד התובעת, הודיע הנתבע לתובעת כי יחזיר לה את הרכבים בעצמו, והבהיר לה כי מיותר לנקוט בהליכי תפיסה (ראו: עמ' 16 לפרוטוקול ש' 1-2, וכן את סעיף 21 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע – מוצג נ/1). אך, התובעת ובטרם הספיק הנתבע לעשות כן, פתחה בהליכי תפיסת הרכבים.


עדותו של הנתבע יצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר. הנתבע מסר עדות קוהרנטית, פשוטה, סבירה והגיונית. עדותו של הנתבע לא נסתרה על ידי התובעת. לא זו אף זו: הנתבע לא היסס להודות בדברים הפועלים לרעתו, דבר המלמד אף הוא על אמינותו. כך למשל, הנתבע לא היסס להודות כי קיבל התראות טלפוניות מהתובעת כי תתפוס את הרכבים (ראו: עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 31-32), הנתבע לא היסס להודות כי לא שילם דמי השכירות החודשיים לחודשים מרץ, אפריל ומאי שלא במועדם וכי לא הייתה לו זכות שלא לשלם את דמי השכירות החודשיים במועדם (עמ' 15 ש' 4-11 וש' 29-31, ועמ' 16 ש' 6-9), ולא היסס להודות כי מה שגרם לו לבטל את הוראת הקבע היה הנושא הביטוחי (ראו: עמ' 15 ש' 14-15), כאשר סיבה זו אינה מצדיקה אי תשלום דמי השכירות החודשיים.

זאת ועוד, התובעת לא הצליחה לסתור את עדותו של הנתבע בדבר המשך ניסיונותיו להסדיר את הנושא הביטוחי מולה עד להצעתו להביא בעצמו את הרכבים לתובעת. יתרה מכך, התובעת לא העלתה כל טענה או גרסה שיהא בהן כדי להסביר מה היה בפרק הזמן שבין 20.5.10, המועד שבו היה על הנתבעת לשלם את דמי השכירות עבור חודש מאי 2010, ועד 3.6.10, מועד תפיסת הרכבים על ידי התובעת, ולא השכילה להוכיח קיומה של נסיבה כלשהי המלמדת על כוונתה לנהוג אחרת כלפי הנתבעים או על כוונתה שלא ליתן להם כל ארכה נוספת למיצוי הסדרת הנושא הביטוחי כפי שעשתה בעקבות החוב מחודשים מרץ ואפריל.



מהמקובץ לעיל, ברי כי חיוב הנתבעים בהוצאות תפיסת הרכבים נעשה שלא כדין, ואין בידי להיעתר לתביעת התובעת לחיוב הנתבעים בהוצאותיה בגין הליכי התפיסה.




שונים הם פני הדברים באשר לחובת הנתבעים בתשלום הפיצוי המוסכם. כאמור לעיל, הפיצוי המוסכם בהתאם לסעיף 13.3.6, מגיע לתובעת בכל מקרה של סיום הסכם השכירות, בין אם עקב הפרת ההסכם, ובין אם בהסכמת התובעת לבקשת הנתבעת.


משהגיעו הצדדים למבוי סתום בחודש מאי 2010, הנתבע הביע את נכונותו להחזיר את הרכבים לתובעת. בכך למעשה, הנתבעים ביקשו לבטל את ההסכם בטרם סיום תקופת השכירות.

פשיטא, כי התובעת הסכימה לביטול. הסכמה זו משתמעת מעצם העובדה כי התובעת היא זו שיזמה תחילה את ביטול ההסכם.

על כן, ומשהגיע הסכם השכירות לסיומו בשנת השכירות השנייה, הרי שעל הנתבעים לשלם לתובעת את הפיצוי המוסכם בגין שני הרכבים, וזאת בסך של 46,532 ₪ נכון ליום 10.6.10, וזאת לפי הנוסחה שלהלן: 2,326.58 ₪ x 10 x 2 רכבים.

בנוסף לכך, ובהתאם לסעיף 13.3 להסכם השכירות, הנתבעים חייבים לשלם לתובעת את יתר הסכומים המפורטים במכתבי ההתחשבנות מיום 10.6.10, אך למעט הוצאות תפיסת הרכבים.

היינו, על הנתבעים לשלם לתובעת את הסך של 12,347 ₪ עבור רכב מ.ר 52-261-67, ואת הסך של 12,709 ₪ של עבור רכב מ.ר 52-260-67, כאשר מסכומים אלה יש להפחית את הסך של 5,000 ₪ אשר שולמו ביום 3.6.10.



יחד עם זאת, אין חולק, כי לאחר תפיסת הרכבים הנתבע הציע לתובעת לרכוש את הרכבים בהתאם לאופציה שעמדה לרשותו על פי הסכם השכירות, , כאשר התמורה המוסכמת עמדה על סך של כ- 27,000 ₪ לכל רכב (ראו: כתב האופציה – נספח ז' למוצג נ/1) ואילו, התובעת התנתה את הסכמתה לכך, בתשלום הוצאות תפיסת הרכבים שנגרמו לתובעת. פשיטא, ולנוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, סירוב התובעת לאפשר לנתבעים לממש את האופציה, היה שלא כדין.


על כן, יש להפחית את ההפסד שנגרם לנתבעים עקב סירוב התובעת לאפשר להם לרכוש את הרכבים בהתאם לאופציה מתוך הסכומים שהנתבעים חויבו לשלמם לתובעת.

בהתחשב בירידה שחלה בשווי הרכבים (מיום חתימת ההסכם ועד לדרישת מימוש האופציה חלפו להן כשנה וחצי), בהתחשב בסכומים ששולמו בפועל בהתאם להסכם השכירות (שכיסו כ- 46% משווי הרכב במועד חתימת ההסכם), דומה כי הפסד הנתבעים באי מימוש האופציה כאמור, עומד על כמה אלפי שקלים לכל רכב, והנני מעריכה את גובה הפיצוי בגין הפסד זה, בדרך אומדנא, על סך של 5,000 ₪ לכל רכב.
סיכום



אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 56,588 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 10.6.10, ובצירוף סך של 6,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד וסך של 1,900 ₪ בגין הוצאות משפט.




הערבות הבנקאית המופקדת בקופת בית המשפט תמומש על חשבון תשלום הסכום שנפסק לעיל.




יתרת הסכום, לאחר קיזוז סכום הערבות, תשולם בתוך 30 יום מהיום, אחרת יתווספו עליה הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קיצור חוזה שכירות

  2. חוזה שכירות דרקוני

  3. אופציה בחוזה שכירות

  4. הרמת מסך הסכם שכירות

  5. הפרת הסכם שכירות רכב

  6. הפרת הסכם מכירת מניות

  7. הפרת חוזה שכירות מסחרי

  8. הפרת הסכם שכירות מוגנת

  9. הפרת חוזה שכירות מסעדה

  10. הפרת הסכם שכירות קיוסק

  11. עורך דין חוזה שכירות

  12. חוזה שכירות אינו חזות הכל

  13. פניה לערבים לחוזה שכירות

  14. סעיף אופציה בחוזה שכירות

  15. הארכת הסכם שכירות בעל פה

  16. ערבות בנקאית בהסכם שכירות

  17. חתימה על הסכם שכירות חופשית

  18. הפרת הסכם שכירות מבנה תעשיה

  19. טענות בעל פה נגד הסכם שכירות

  20. הסכם מכירת דירה עם אדם שנפטר

  21. כתב ערבות נספח להסכם שכירות

  22. אופציה בחוזה שכירות ללא סכום

  23. אופציה בהסכם שכירות לשנה נוספת

  24. ביטול הסכם שכירות קרקע חקלאית

  25. הפרת הסכם שכירות על ידי המשכיר

  26. עליית שער הדולר - חוזה שכירות

  27. שימוש בחצר בניגוד לחוזה שכירות

  28. נזקים עקב ביטול חוזה שכירות מפעל

  29. בוררות הסכם שכירות אולם אירועים

  30. אחריות מתווך לביטול הסכם שכירות

  31. תביעה בגין הפרת חוזה שכירות לעסק

  32. סעיף פינוי שוכר בכוח בהסכם שכירות

  33. הסכם שכירות בעל פה עם מועצה מקומית

  34. אופציה בהסכם שכירות של מכולת בחנות

  35. ביטול הסכם שכירות עם מועצה מקומית

  36. סעיף ''אופציה לרכישה'' בחוזה שכירות

  37. הסכם שכירות בלתי מוגנת להפעלת הוסטל

  38. הפרת הסכם שכירות בגלל בניה ללא היתר

  39. הקצאת כרטיסים למופעים בחוזה שכירות

  40. חוזה שכירות בית קפה - תביעות קטנות

  41. הפרת הסכם שכירות עקב השכרה לצד שלישי

  42. אי תשלום חשבונות חשמל לפי הסכם שכירות

  43. הפרה לא יסודית של חוזה שכירות מוגנת

  44. פרשנות הסכם שכירות לפי אומד דעת הצדדים

  45. ביטול אופציה לקניית הדירה בחוזה שכירות

  46. הפרת הסכמה בעל פה להאריך חוזה שכירות ?

  47. ערעור על החלטת רשמת - הפרת חוזה שכירות

  48. אופציית רכישה בחוזה שכירות ללא הגבלת זמן

  49. בניית תוספות בנייה למושכר תוך הפרת חוזה שכירות

  50. הארכת הסכם שכירות כדי לאפשר לסיים ניקיון של הנכס

  51. הפרת חוזה שכירות, פיצוי והחזר בגין הוצאות וערבות שחולטה

  52. ביטול הסכם שכירות רכב בגלל סירוב לשלם פרמיות ביטוח מקיף

  53. האם אי תיקון בעיות בדירה בשכירות מהווה הפרת הסכם שכירות

  54. תביעה נגד ערב (קרוב משפחה של השוכר) על שטר חוב בהסכם שכירות

  55. אכיפת חוזה שכירות ומתן צו מניעה זמני האוסר לתפוס חזקה במבנה מסחרי

  56. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון