תביעת פינוי מקרקע ציבורית

תביעת פינוי מקרקע ציבורית מונחת בפני תביעה שהגישה התובעת לפינויין וסילוק ידן של הנתבעות ממקרקעין שברצועת החוף בתל-אביב. בהתאם להסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים, ואשר הודעה לבית המשפט ביום 22.4.12 במשותף על ידי ב"כ שני הצדדים ובחתימת ידם (להלן - ההודעה), אימצו הצדדים את הצעתי, אשר ניתנה בהחלטתי מיום 1.4.12, כדלהלן: "הצדדים מאשרים כי למעשה נקודת המחלוקת היחידה ביניהם היא האם המקרקעין נשוא תביעה זו עונים על הגדרת 'קרקע ציבורית' בסעיף 17 א' בחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982. מוצע בזאת לצדדים כי יסכמו בכתב טענותיהם בשאלה זו ואז ינתן פס"ד". בסעיף 2 להודעה הודיעו ב"כ הצדדים: "הצדדים מקבלים את הצעתו של בית המשפט". עוד נאמר בהודעה, כי מוסכמות על הצדדים העובדות הבאות: התובעת הינה חברה ממשלתית כהגדרתו של מונח זה בחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975, וכן תאגיד עירוני כהגדרתו של מונח זה בפקודת העיריות (נוסח חדש), התובעת עוסקת - בין השאר - בניהול נכסים ופיתוח של אתרי תיירות בתל-אביב-יפו. התובעת היא בעלת הזכויות, המחזיקה והמנהלת של המקרקעין ברצועת החוף המרכזית של תל-אביב מטעם מינהל מקרקעי ישראל, וביניהם גם של המקרקעין הידועים כ"חוף טרומפלדור" (חלקות 1, 4 ו-92 בגושים 6909 ו-7405) והשטח בין "חוף פרישמן" ו"חוף גורדון" (חלקות 1 ו-4 בגוש 7404) (להלן - המקרקעין), וזאת מכח הסכם עם מינהל מקרקעי ישראל מיום 25.5.76 (להלן - ההסכם עם ממ"י) ובהתאם להוראותיו. המקרקעין הינם "חוף הים", "שפת הים" ו"מקרקעין הנמצאים מתחת למימי החופין של ישראל". ביום 29.12.99 וביום 7.2.00 נחתמו בין התובעת ובין מד 1 אי. סי.1 (1999) בע"מ (להלן - מד 1) הסכמים, שמספרם 44/99 ו-8/2000 (להלן - ההסכמים עם התובעת), שמכוחם נתנה התובעת למד 1 רשות להטמין את כבלי התקשורת שלה במקרקעין ולתחזק אותם, וזאת למשך תקופה שהסתיימה ביום 31.12.09, ביחס להסכם 44/99, וביום 31.1.10, ביחס להסכם 8/2000. זאת כנגד תשלום דמי שימוש לתובעת, כמפורט בהסכמים עם התובעת. ביום 17.3.06 המחתה מד 1 לנתבעת 3 את כל זכויותיה והתחייבויותיה לפי ההסכמים עם התובעת. בהתאם לכך נכנסה הנתבעת 3 בנעליה של מד 1 בכל הנוגע להסכמים עם התובעת. ביום 23.9.09 הודיע ב"כ הנתבעת 3 לתובעת, כי החל מיום 1.8.07, בהתאם להנחיות משרד התקשורת, הועברה פעילות התקשורת הקווית של הנתבעת 3 לנתבעת 1. מאז סיום תקופת ההתקשרות האמורה בהסכמים עם התובעת לא משולמים לתובעת דמי שימוש עבור השימוש הנעשה במקרקעין. כבלי התקשורת נשוא התביעה, שהוטמנו במקרקעין, מהווים חלק מרשת תקשורת קווית פנים-ארצית, המשמשת את הנתבעת 1 למתן שירותי טלפון קוויים, תמסורת ותקשורת נתונים וקישור לאינטרנט עבור לציבור הרחב בישראל, לרבות זרועות שונות של המדינה ומערכת הבטחון, וכן לגיבוי מערכת כבלי התקשורת הבינלאומית "מד נאוטילוס", המשמשת לחיבור מדינת ישראל לשדרת האינטרנט העולמית. הנתבעת 1 היא בעלת רשיון כללי ייחודי למתן שירותי תקשורת קווית פנים-ארצית מכח הוראות חוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן - חוק התקשורת). בהתאם להוראות חוק התקשורת מוסמך שר התקשורת להעניק לבעל רשיון כללי, שהוענקה לו הסמכה מתאימה לפי סעיף 4(ו) לחוק התקשורת , זכות וסמכות סטטוטוריות להיכנס לכל "קרקע ציבורית" ולבצע בה את הפעולות הנדרשות לצורך מתן שירותי בזק לציבור, ובכלל זה הנחת רשת תקשורת בקרקע ותחזוקתה. בהתאם להוראות חוק התקשורת, לצורך הפעלת זכות וסמכות סטטוטוריות אלו ב"קרקע ציבורית", בעל רשיון שהוענקו לו סמכויות, כאמור לעיל, כדוגמת הנתבעת 1, אינו זקוק לכל הסכמה או רשות פוזיטיביות מהגוף המחזיק בפועל ב"קרקע הציבורית". יתירה מכך, אין למחזיק ב"קרקע ציבורית" כל מעמד, סמכות או זכות להתנגד להפעלת סמכותו של בעל הרשיון, ואין הוא יכול לדרוש את סילוק ידו של בעל הרשיון מהקרקע הציבורית. ההסכמים עם התובעת נחתמו לפני, שהוענקו למי מהנתבעות או למד 1 על ידי שר התקשורת סמכויות של בעל רשיון מכח הוראות פרק ו לחוק התקשורת. הנתבעת 1 הינה בעלת הסמכה לפי סעיף 4(ו) לחוק התקשורת מאז שנת 2007, ונתנות לה הזכות והסמכות הסטטוטורית להיכנס ל"קרקע ציבורית" לצורך מתן שירותי תקשורת ללקוחותיה, וכך נאמר בהודעת ההסמכה, אשר פורסמה ברשומות ביום 28.6.07 (ילקוט הפרסומים 5686, עמ' 3370): "בתוקף סמכותי לפי סעיף 4(ו)(1) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן - החוק) אני מעניק לפרטנר פתרונות תקשורת נייחים (שותפות מוגבלת), שהיא בעלת רשיון כללי ייחודי - (1) את הסמכויות המנויות בפרק ו' לחוק (להלן - הסמכויות); ואולם לענין קרקע ציבורית, כהגדרתה בסעיף 17א לחוק, לא יחולו הסמכויות לגבי דרך שאינה קרקע בבעלותם או בהחזקתם של המדינה, רשות הפיתוח, הקרן הקיימת לישראל, רשות מקומית, לרבות חברה שבשליטת רשות מקומית או תאגיד שהוקם לפי חוק". בהסכמתם אישרו הצדדים, כי המחלוקת ביניהם היא בשאלה, האם המקרקעין עונים על הגדרת "קרקע ציבורית" בסעיף 17א לחוק התקשורת. בהתאם להסכמתם הדיונית, ויתרו הצדדים על עריכת בירור עובדתי, והם סיכמו טענותיהם בכתב בכל הנוגע לשאלה השנויה במחלוקת ביניהם. לאחר שהצדדים סיכמו טענותיהם ניתן ביום 12.2.13 פסק דין. בפסק דין זה עסקתי בפרשנות הוראות סעיף 17א לחוק התקשורת, שם הוגדר המונח " במקרה זה לא היתה מחלוקת, שהמקרקעין הם בבעלות מדינת ישראל. המחלוקת נסובה סביב התקיימותו או אי התקיימותו של התנאי השני. הצדדים היו חלוקים בשאלה, האם מי מן הגופים המנויים בסעיף 17א הוא המחזיק במקרקעין. לטענת התובעת, היות שאין היא נמנית על הגופים המנויים בסעיף 17א הנ"ל, והיות שהיא זו המחזיקה במקרקעין, לא מתקיים התנאי השני, ואין המקרקעין נחשבים לקרקע ציבורית. לטענת הנתבעות, המדינה היא זו המחזיקה במקרקעין, והחזקה זו נעשית על ידי המדינה באמצעות התובעת. לצורך הכרעה במחלוקת בחנתי את פירושה של ההוראה שבסעיף 17א הנ"ל: "ושהחזקה בה היא בידי אחד מהם", ואת הפירוש, שיש לייחס למונח "חזקה" בסעיף חוק זה. בהתאם לפרשנות תכליתית של הוראת החוק, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לראות במקרה דנן את המדינה כזו שמחזיקה במקרקעין. לפיכך נקבע בפסק הדין, כי מתקיים גם התנאי השני שבהגדרת "קרקע ציבורית", שבסעיף 17א לחוק התקשורת. ממילא המקרקעין הינם קרקע ציבורית, ואין התובעת יכולה למנוע מהנתבעות או ממי מהן להניח כבלי תקשורת במקרקעין. בהתאם לקביעה זו נדחתה התביעה. התובעות הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי - מרכז. בדיון, שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי בע"א 28288-04-13 ביום 25.8.13, הציע בית המשפט הנכבד לצדדים את ההצעה הבאה: "פסה"ד יתבטל במובן זה שייקבע כי אין מדובר בקרקע ציבורית כמובנה ברישא להגדרת 'קרקע ציבורית' בסעיף 17(א) לחוק התקשורת, והעניין יחזור לבית משפט קמא כדי לדון בשאלה אם מדובר בקרקע שהיא 'דרך' כאמור בסיפא של אותה הגדרה. הצדדים יטענו בבית משפט קמא לעניין זה על יסוד הראיות הקיימות. בית משפט קמא יחליט בעניין ההוצאות לאור התוצאה הסופית". הצדדים קיבלו הצעה זו, וניתן להסכמת הצדדים תוקף של פסק דין. יש להכריע, איפוא, עתה בשאלה, האם המקרקעין, שם מונחים כבלי התקשורת, הינם "דרך" במובנו של סעיף 17א לחוק התקשורת. המונח "דרך" מוגדר בסעיף 1 לחוק התקשורת כדלהלן: "לרבות כל מסילה, כביש, רחוב, סמטה, ככר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות מעבר בהם". במקרה דנן לא מדובר במסילה ולא בכביש, כך גם אין מדובר לא ברחוב, לא בסמטה, לא בככר, לא במעבר ואף לא בגשר. המדובר במקרקעין, המהווים את חוף הים ואת קרקעית מימי החופין. האם המקרקעין לנוכח אופים נחשבים ל"מקום פתוח שיש לציבור זכות מעבר בהם"? כאמור לעיל, המדובר במקרקעין, שהינם חלק מחוף ימה של העיר תל-אביב. מהאמור בכתבי הטענות ובסיכומי הצדדים נראה, כי אין מחלוקת בין הצדדים, כי המדובר במקום פתוח. עוד נראה, כי אין מחלקות, שלציבור הרחב זכות מעבר במקרקעין. טענה זו, שנטענה בהרחבה על ידי הנתבעות, לא הוכחשה על ידי התובעת. זאת ועוד, בסעיף 5(א) לחוק שמירת הסביבה החופית, תשס"ד-2004, נקבע: "תחום חוף הים יהיה פתוח להליכה רגלית לכל אורכו, בכפוף להוראות סעיף זה". המונח "תחום חוף הים" מוגדר בסעיף 2 לחוק הנ"ל, כדלהלן: "תחום של 100 מטרים שיימדד מקו החוף לכיוון היבשה וכן התחום שיימדד מקו החוף לכיוון הים לעניין הים התיכון - עד לקו עומק מים של 30 מטרים בתוך הים או עד למרחק של 1 מיל ימי, לפי הרחוק מקו החוף שביניהם". רואים אנו, כי בהתאם למצוות המחוקק תחום חוף הים, הכולל את רצועת החוף - מצידה הימי והן מצידה היבשתי, צריך להיות פתוח למעבר הציבור, למעט מקרים מיוחדים הנזכרים בחוק הנ"ל ואינם נוגעים למקרה דנן. מסקנת הדברים, כי המקרקעין - הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית - הם "מקום פתוח שיש לציבור זכות מעבר בהם". ממילא מדובר ב"דרך", ועל כן מהווים המקרקעין "קרקע ציבורית" בהתאם להוראות סעיף 17א לחוק התקשורת. משמדובר בקרקע ציבורית, לנוכח הוראות סעיף 18 לחוק התקשורת, שם נקבעה זכותו של בעל רשיון לפעול בקרקע ציבורית, ולאור הסכמת הצדדים בדבר היות הנתבעת 1 "בעל רשיון", כמפורט לעיל, אין התובעת יכולה למנוע מהנתבעות או ממי מהן להניח כבלי תקשורת במקרקעין, להחזיקם שם ולתחזקם. על כן דין התביעה להידחות. התובעת תשא בשכ"ט ב"כ הנתבעים בסך 17,700 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. תביעת פינויפינוי