שטר חוב מותנה בהתקיימות אירוע

שטר חוב מותנה בהתקיימות אירוע תביעה לביצוע שטר חוב, שהצדדים חלוקים על תוכן התנאי שלהבטחת קיומו ניתן השטר. 1. התובעת מקיימת ירידים בבנייני האומה בירושלים. רבים הם המתדפקים על דלתותיה, כך טוענת התובעת, ומעוניינים להציג מרכולתם בירידיה. חברת יריד העודפים בע"מ (להלן: החברה) היתה אחת מאלו. היא השתתפה ביריד ראשון בראשית שנת 2007, ויריד שני (להלן: היריד השני) בחודש דצמבר 2007. היא היתה אמורה לשאת במספר תשלומים. שיק אחד שמשכה לפרעון חלק מן התשלומים בהם נתחייבה חולל, טרם שנפרע אותו חלק מן החוב. טרם שהגיע מועד תשלום יתרת החוב, קרוב ל-70 אלף ₪ (בתוספת מע"מ) דרשה התובעת מן הנתבע 1 (להלן: הנתבע), מנהלה ומבעליה של החברה, לעשות לטובתה שטר חוב, וכן נדרשה חתימתו של ערב להתחייבותו של עושה השטר, ולכאורה חתם הנתבע 2 כערב. בשטר צוינו מראש סכום החוב (70 אלף ₪) ואף מועד הפרעון (31.12.07, בסמוך לאחר סיום היריד; להלן: השטר). החברה סילקה את חובותיה לתובעת בגין היריד השני, אין חולק, ובאותו מועד לא מומש השטר. השאלה שבמחלוקת, נקדים ונאמר, היא האם בכך הקיץ הקץ על יכולת התובעת לעשות שימוש באותו שטר. 2. בכך לא תמו יחסי התובעת והחברה. החברה השתתפה ביריד שלישי אצל התובעת בחודש אפריל 2008 (שפרטיו לא הוצגו בידי הצדדים), ולאחריו - ביריד רביעי, בחודש אוגוסט 2008 (להלן: היריד הרביעי). התובעת הציגה את ההסכם המפורט שכרתה עם החברה בקשר עם היריד הרביעי (נספח א' לתצהירה). בהסכם צוין כי עיקר הסכום (כ-51 אלף ₪) ישולם עד מועד הקודם ליריד, ויתרה בסכום של כ-17 אלף ₪ תשולם עד יום 30.8.08, לאחר סיום היריד, כאשר לצד תשלום זה צוין כתוספת בכתב יד שביחס לתשלום נדרש "שיק דחוי וחתימה על שטר חוב". שיק כאמור לא נמסר, כך נראה, ולשיטת התובעת לא נחתם שטר חוב חדש. החברה, לאחר רצף של החזרות שיקים ותשלומים מקרטעים משך חודשים גם לאחר סיום היריד, מסרה שיק אחרון בסך 26,000 ₪, שחולל, תוך שהותירה בנוסף חוב של 915 ₪ מעבר לחוב שהובטח בשיק, כך טוענת התובעת. החברה אינה כשירה עוד לפרוע את חובותיה, ומכאן שהתובעת הפנתה מבטה לעבר שטר החוב שנערך לקראת היריד השני, ולאפשרות לדרוש את פרעונו לשם סילוק החוב שנוצר בזיקה ליריד הרביעי. על הרקע האמור הגישה התובעת - רק בשנת 2011 - בקשה לביצוע שטר החוב, שעושהו הוא הנתבע, והערב לו (לכאורה) הוא הנתבע 2, מר רוזנברג. סכום החוב שנתבע, ולא פורש עד הנה - 44,000 ₪, ולמעשה מוסכם כיום כי קרן החוב (טרם הפרשי הצמדה וריבית) צריכה לעמוד על 26,915 ש"ח. 3. הנתבעים הגישו התנגדותם, באיחור. אשר לנתבע 2: הוא התנגד, והכחיש את חתימתו על השטר. נקדים ונאמר כי טענתו התקבלה לבסוף. 4. אשר לנתבע: לטענתו, בהתנגדותו שהוגשה באיחור, שטר החוב נערך במהלך ההתקשרות בקשר עם היריד השני, ונועד להבטיח את התשלום האחרון בקשר עם אותו יריד, שעמד על קרוב ל-70 אלף ₪ בתוספת מע"מ. על כן נערך השטר שסכומו נקבע מראש ל-70 אלף ₪, ומועד פרעונו נקבע אף הוא מראש - ליום 31.12.2007, בסמוך לאחר סיומו של היריד השני. משסילקה החברה את חובותיה בגין היריד השני, פקע אף שטר החוב, נטען. 5. בהחלטת כב' הרשמת (כתארה אז) ש' הינדה מיום 15.9.12, ניתנה לנתבעים ארכה להגשת התנגדותם (כנגד תשלום הוצאות בסך 4,000 ₪ לתובעת) והרשות להתגונן. הצדדים הגישו תצהיריהם, כאשר הנתבעים שבו על האמור בתצהירים שתמכו בבקשת הרשות להתגונן. התובעת הגישה את תצהירו של מר אלכס אלטר. הלה טען כי עקב חזרת שיקים במהלך היריד השני, הציבה התובעת תנאי להמשך עבודה עם החברה והוא שטר חוב חתום בידי הנתבעים, שאינו מוגבל לעסקה ספציפית. שטר זה היווה את הבסיס להסכמת התובעת לערוך הסכמים נוספים עם החברה. 6. דיון התקיים ביום 11.2.13 בפני כב' השופט א' שליו, בעקבותיו מונה מומחה מוסכם ומכריע לבדיקת אותנטיות חתימתו של הנתבע 2 כערב. המומחה מצא כי אין זו חתימתו של הנתבע 2, והתביעה נגדו נדחתה אפוא. נציין כי בעניין זה מלינה כיום התובעת על כי הנתבע הוא שנתבקש להביא לה את שטר החוב חתום בידו ובלוויית חתימת ערבים, הציג לפניה מצג כאילו הנתבע 2 חתם כערב, ועתה מתברר מחוות הדעת כי לא חתימתו היא, ואם כך הוא הדבר אזי המשמעות היא שהנתבע מסר לה ביודעין מסמך שחתימה עליו זויפה. עד כאן בעניינו של הנתבע 2. 7. לאחר קבלת חוות הדעת ודחיית התביעה נגד הנתבע 2, הועבר התיק לטיפולי. ביום 15.10.13 התקיים לפניי דיון, שבסופו נקבע התיק להוכחות ליום 29.10.13. הצדדים הביאו לדחיית מועד הדיון מספר פעמים והוא נערך לבסוף ביום 27.2.14. לאחר מכן סיכמו הצדדים. התובעת, מצדה גורסת בסיכומיה, בין היתר, כי שטר החוב הוא היחיד שנעשה, ורק על בסיסו נכונה היתה לערוך את הירידים השלישי והרביעי. השטר, לשיטתה, אינו תחום בזמן ולמעשה מגבה עסקה מתמשכת בין הצדדים, מסגרת אופיינית להתנהלות מן הסוג הרלבנטי. היא מציינת עוד את התניה שהסכם שנערך לקראת היריד הרביעי, המזכיר דרישה ל"שיק דחוי וחתימה על שטר חוב". כן סבורה היא שעצם החזקת השטר בידה מלמדת על זכותה לדרוש את פרעונו, משלא ניטל בידי הנתבע. היא מוצאת עוד אי אמינות בגרסת הנתבע, הנלמדת מהחלטות שיפוטיות אחרות בעניינו של הנתבע. הנתבע, מצדו גורס בסיכומיו, בין היתר, כי השטר הוא "שטר חוב ספציפי" ולא "שטר חוב כללי". השטר היה קשור ביריד השני, כפי שהודה נציגה של התובעת. מועד הפרעון הקונקרטי, מילוי סכום השטר מראש, ואי הכללת הבהרה כי הוא נועד להבטיח כל חוב קיים או עתידי, מלמדים לסברת הנתבע על היותו שטר ספציפי, שפקע, ואשר לא ניתן היה להארכה בלא הסכמת עושהו. דווקא הניסוח בהסכם הנלווה ליריד הרביעי, בדבר חובת החברה ל"שיק דחוי וחתימה על שטר חוב" מלמדת לשיטת הנתבע על כי אמור היה להיעשות שטר חדש, שאבד ולחלופין מעולם לא נעשה, שאז ניסתה התובעת להיבנות מן השטר שנעשה בזיקה ליריד השני. הגיעה אפוא עת הכרעה. דיון 8. דין התביעה להידחות. אנמק בתמציתיות. מובן כי לא אידרש כאן לכל אחת ואחת מן הטענות שעלו בסיכומי הצדדים כי אם למרכזיות בהן ולאלו שהיה בהן כדי להשפיע על תוצאת ההליך. 9. הנתבע עשה שטר חוב לטובת התובעת. אף שהשטר אינו כולל תנאי, שאם לא כן לא היה עונה על הגדרת שטר חוב (סעיף 84 לפקודת השטרות), הרי שמובן שבהתאם לתנאי עסקת היסוד שבין הצדדים, התחייבותו של העושה מותנית בהתרחשות של אירוע מסוים. שימושו האופייני של שטר החוב, ואין חולק כי זהו המקרה גם כאן, הוא כשטר בטחון, ולא כאמצעי תשלום (עיינו: שלום לרנר דיני שטרות 53 (מהדורה שניה, 2007); להלן: לרנר). לתנאי שבעסקת היסוד תהא אפוא נפקות במסגרת ההגנה נגד התביעה השטרית (עיינו: לרנר, 310). טענת הנתבע לכך שאינו חייב לפרוע את השטר נסמכת על שתי טענות משנה: כי חיובו על פי השטר אינו מוחלט אלא מותנה בקרות אירוע פלוני, וכי התנאי לא קוים. הנטל להוכחת שתי טענות המשנה הוא על הנתבע כמובן (שם, 313). נעיר, כי חרף נסיון התובעת להרחיק עצמה מעסקת היסוד ולהתמקד בעילה השטרית, הרי שאין מנוס מהיזקקות לעסקת היסוד והתנאי הגלום בה, שהרי היא המשליכה על חובת עושה השטר לפורעו. אף אם לא בהכרח פקע השטר, הרי שפרעון החוב בגדרי עסקת היסוד תקים לנתבע טענת הגנה מפני התביעה השטרית. על כן יש לבחון מהי אותו תנאי יסודי שרק בהתקיימו ניתן לדרוש את פרעון השטר. 10. בענייננו, אין מחלוקת כאמור כי שטר החוב נועד לשמש שטר בטחון. המחלוקת היחידה הרלבנטית היא אפוא טיבו המדויק של התנאי: האם הוא נועד להבטיח את התחייבויות החברה (שקוימו לבסוף) בקשר עם היריד השני, שאז אין חולק כי לא התקיים התנאי לפרעון השטר בידי הנתבע; או שמא הוא נועד להבטיח את התחייבויות החברה בגין כלל הירידים מן היריד השני ואילך, שאז אין חולק כי התקיים התנאי לפרעון השטר בידי הנתבע, שהרי בגין היריד הרביעי לא שילמה החברה את חובה, העומד לפי הנתונים שהוצגו על קרן של 26,915 ₪. לצורך זיהוי התנאי שבבסיס עסקת היסוד עלינו להתחקות אחרי כוונת הצדדים ב"זמן אמת", וזאת על יסוד הנתונים הדלים למדי שהוצגו בתיק. 11. שטר חוב יכול לשמש לחיזוק מעמד של הנפרע האמור להפרע מן העושה או גורם הקשור בשל תנאי שהתרחשותו מוגבלת בזמן, או תנאי שיכול להתממש במשך תקופה ממושכת. לדוגמה: משכיר יכול לדרוש משוכר או גורם הקשור בו שטר חוב להבטיח את קיום חיובי השכירות דוגמת השכרת המושכר במועד (ראו: לרנר 53 והאסמכתאות בה"ש 49). ברור שעלינו לבחון אז האם המושכר הוחזר במועד. מדובר באירוע חד פעמי, שעיתויו ברור. אם המושכר הוחזר במועד - אין הנפרע זכאי לדרוש את פרעון השטר, שהרי לא התקיים התנאי בעסקת היסוד. ברור גם שמאותו מועד לא ייתכן שתקום לנפרע גם בעתיד זכות לעמוד על פרעון השטר המסוים. ומאידך גיסא, מצב נפוץ לא פחות: ספק דורש ממנהל החברה שהיא הלקוח, לעשות שטר חוב להבטחת החוב השוטף של הלקוח לספק (האובליגו), וזאת למקרה שבמועד עתידי כלשהו לא יעלה בידי החברה לסלק את החוב השוטף, בפרט אם תקרוס (ראו לדוגמה: ר"ע 22/85 ס.ט.ס אלקטרוניקה בינלאומית בע"מ נ' סלון אמפיסל בע"מ, פ"ד לט(2) 565 (1985)). ברור שבמקרה כזה, לא ניתן להצביע על נקודה קונקרטית בזמן שבה ניתן לצפות מן הנפרע שיעמוד על פרעון השטר. חוב כאמור יכול להשתנות מטבעו במשך הזמן, וברגע נתון - להתגבש בלא שהלקוח מסוגל לשלם את החוב, שאז יידרש פרעון השטר. 12. למעשה, הצדדים קוראים להכללת המקרה דנן באפשרות הנוחה להם: התובעת - כהתחייבות קבועה של עושה השטר והערב למקרה של אי פרעון חובות כלשהם של החברה לתובעת, מעין "ערבות מתמדת", והנתבע - כהתחייבות נקודתית, בקשר עם היריד השני. תשובה ניצחת לשאלה אילו משתי הגרסאות - אין. אולם מכלול האינדיקציות שבתיק, שאותן נסקור, תומכת בגרסת הנתבע, והדבר מוביל לדחייתה של התביעה. אפרט. 13. נפתח בסימנים וברמזים שמוצאת התובעת לכך שמדובר בהתחייבות קבועה. - היא טוענת כי שטר החוב לא הוגבל ליריד מסוים. אכן. אולם בשטר החוב לא נכלל תנאי כלשהו, בין אם ביחס ליריד ספציפי ובין אם ביחס לירידים עתידיים, ובכל זאת התובעת מסכימה שישנו בנמצא תנאי שרק בהתקיימו ניתן לדרוש את פרעון החוב, והמחלוקת היא רק ביחס להיקפו. עוצמת הטענה היא אפוא דלה. - היא טוענת שסכום השטר תואם את סדרי גודל התמורה הנקובה בהסכמים שנערכו בינה לחברה. טענה זו לוקה בשלושה: ראשית, סכום השטר, שמולא מראש, תואם כמעט בדייקנות גם את סכום החוב הספציפי של החברה לתובעת במועד עריכת השטר. שיקול זה תומך דווקא בכך שהמדובר בשטר שנועד להבטחת החוב המסוים של היריד השני. שנית, התובעת לא הביאה פרטים על היקפי התמורה של כל ארבעה הירידים, אלא של הירידים השני והרביעי בלבד. היקפי התמורה הכוללת בגין הירידים היתה שונה משמעותית: ביריד השני: 98 אלף ₪ בתוספת מע"מ, כאשר התשלום האחרון היה של כ-70 אלף ₪ שאז נערך שטח החוב. ביריד הרביעי היתה התמורה הכוללת כ-70 אלף ₪. כאשר אלו ההבדלים, הדעת נותנת שייערך שטר חוב שניתן למלא בו את סכום החוב (ודאי לא של 70 אלף ₪ בלבד, שעה שיש ירידים שעלותם גבוהה בהרבה), ולא קביעה מראש של סכום שאינו משקף את עלות היריד. טעם שלישי המעקר את טענת התובעת הוא ששטר החוב, לפי האמור בהסכם, לא נועד להבטיח את מלוא עלות היריד, כי אם את חלקו הקטן בלבד. החברה אמורה היתה לשלם בגין היריד הרביעי כ-52 אלף ₪ לפני היריד (עמ' 11, סעיף 6 להסכם נספח א' לתצהיר אלטר), שאז עלה הצורך בשטר חוב, שכן בהיעדר תשלום בידי התובעת למנוע את התייצבות החברה ליריד. החברה אמורה היתה לשלם רק כ-17 אלף ₪ לאחר סיום היריד, ולגבי חוב זה צוין כי נדרש "שיק דחוי וחתימה על שטר חוב". משמע: סכום השטר אינו תואם כלל ועיקר את החוב שהשטר הנזכר בחוזה הנלווה ליריד הרביעי נועד להבטיחו. נוכח כל אלה, הרי שמילוי הסכום של 70,000 ₪ בשטר מחזק מאד דווקא את הגרסה של הנתבע, כי המדובר בשטר מסוים שנועד להבטיח חוב מסוים, ולא חוב שוטף. - התובעת גורסת כי לא היתה מאפשרת את עריכת הירידים השלישי והרביעי בלא שטר החוב, וזאת נוכח חזרת השיקים ביריד השני. מה היה ביריד השלישי - לא פירטה התובעת. באשר ליריד הרביעי, הרי שהדעת נותנת שהתובעת תדרוש בטוחות משמעותיות. אולם אין משמעות הדבר שהסתמכה דווקא על שטר החוב שניתן כמעט שנה קודם לכן. היא היתה יכולה לעשות זאת, שאז מצופה היה כי בהסכם המפורט להפליא שנלווה ליריד הרביעי יצוין דבר קיומו של שטר החוב, כשם שיכולה היתה לדרוש חתימת שטר חוב חדש, כפי שעולה על פני הדברים מן ההסכם כי עשתה. מעבר לכך, הגיון מסחרי לחוד והתנהלות עסקית לחוד. לתובעת עמדה בטוחה טובה בהרבה משטר חוב של בעלי החברה, בדמות עמידה על כך שכל התשלומים שאמורה החברה לשלם קודם ליריד אכן ישולמו; והרי אם לא תשלם, לא תשתתף ביריד. אולם מן הכרטסת שצירף מר אלטר לתצהירו (נספח ה/1) עולה כי החברה נהגה באורח בלתי סדור במיוחד, איחרה בתשלומים, מסרה שוב ושוב שיקים שחזרו, וסילקה את עיקר חובה רק לאחר האירוע, בלא שהתובעת תמנע מן החברה להשתתף ביריד. מובן שהדבר מעים מאד מעוצמת הטענה שלפיה ללא אותו שטר חוב לא היתה התובעת מאפשרת את השתתפות החברה ביריד. - התובעת, בנסותה להדגים כי המקרה נמנה עם המקרים שבהם שטר החוב אינו תחום לעסקה נקודתית, טוענת כי השטר "למעשה מגבה עסקה מתמשכת בין הצדדים, מסגרת שאופיינית להתנהלות מהסוג הרלוונטי בענייננו" (סעיף 20 לסיכומיה). כאן בדיוק הכשל. אין מדובר ביחסי ספק לקוח שנמשכו שנים ארוכות. היריד שבמהלכו נדרש השטר היה השני בלבד שבו השתתפה החברה. המדובר בירידים בדידים, כאלה שאין ביניהם כל קשר מתחייב. לתובעת לא היתה כל ידיעה וודאות בעת עריכת היריד השני ובעת עשיית השטר כי אי פעם בעתיד תשתתף החברה בירידים נוספים. הסכם בעניין זה, למצער, ודאי שאין. לא ניתן היה לזהות מהסבריו של מר אלטר, בתצהירו הלאקוני או בבית המשפט, כל קשר מתמשך מחויב המציאות בין הצדדים. אין כל "עסקה מתמשכת", אלא יש ירידים. שטר החוב, מסתבר, נועד להבטיח את התשלום בגין היריד שבמהלכו נערך, לא עסקאות עתידיות. מקל וחומר כך כאשר החתומים על השטר אינם רק הנתבע, עושה השטר ומנהל החברה, שהוא המביא והמוציא בכל ענייני החברה, אלא ערב נוסף, שבמועד עריכת השטר ודאי לא יכול היה לדעת על אירועים עתידיים או להתחייב בגינם. - טענות לאי אמינות הנתבע: אלו נסמכות בעיקרן על הליכים אחרים שאינם ראיות בתיק ואינם יכולים לשמש ראיה לדבר. הנתבע אכן לא הותיר רושם יוצא דופן בעדותו, אולם לא ניתן לחלץ מעדותו דבר שילמד על כך ששטר החוב נועד לגבות גם ירידים עתידיים, זאת להבדיל מהכרתו בכך שכעקרון, בקשר עם כל יריד עליו לחתום שטר חוב חדש. שטרות חדשים לא נחתמו, כך נראה. ייתכן שהודאתו על כך שביחס ל"כל אירוע הייתי מביא שטר חוב חדש" (עמ' 13, ש' 22-21 לפרוטוקול) היו יכולות לבסס תביעה חוזית נגדו (ויודגש כי איני מחווה כל דעה בעניין), אולם עסקינן בתביעה בעילה שטרית הנסמכת על שטר החוב האחד שנחתם בפועל ונמסר לתובעת, ואשר אין ראיה שנועד להבטיח התחייבויות עתידיות. 14. סיכומם של דברים: זולת המשך אחיזת התובעת בשטר, היכולה להוות אינדיקציה לכך שעמדה לה עדיין הזכות לדרוש את פרעונו גם לאחר תום היריד השני, הרי שרוב הסימנים והרמזים שהיא מוצאת לכך שהשטר נועד להבטיח חובות עתידיים של החברה בקשר עם ירידים עתידיים - אינם בעלי עוצמה מספקת. 15. ומנגד, והדברים הם בבחינת השלמה בלבד, לסימנים שמוצא ב"כ הנתבע לכך שמדובר בשטר חוב "ספציפי", קרי כזה המתייחס ליריד השני לבדו: - בשטר החוב מולא סכום מראש, שהוא בקירוב רב יתרת החוב שאמורה היתה להיות משולמת בידי החברה. כאמור, זהו סימן לכך שמדובר בשטר שנועד להבטיח חוב מסוים. - שטר החוב נעשה בסמוך לפני היריד השני (שהתקיים בימים 11-7.12.07), וצוין בו מועד פרעון של יום 31.12.07. מובן שעצם ציון מועד הפרעון אינו מפקיע את השטר משחלף המועד (סעיף 87 לפקודת השטרות). אולם מובן גם שציון מועד פרעון כה סמוך מחזק את הטענה שהשטר נעשה בזיקה ליריד השני, ולא להתחייבויות עתידיות כלשהן. - בהסכם הנלווה ליריד הרביעי, צוין כי התשלום של כ-17 אלף ₪ מותנה כאמור ב"שיק דחוי וחתימה על שטר חוב". לא "שטר חוב", או עדיף (לתובעת) - "שטר החוב", שהיו יכולים ללמד על זיקה לשטר החוב שנעשה זה מכבר, כי אם "חתימה על שטר חוב", ניסוח המכווין לעשיית שטר חוב חדש. דומה אגב, למרות הספקולציות של הנתבע בעניין, כי אין מדובר במצב שבו נעשה שטר חוב חדש, אבד, והתובעת פנתה לשטר ישן שהיה בידה, אלא למצב שבו איש בתובעת לא עמד על עריכת שטר חוב חדש, כשם שאין ראיה כלשהי מן הכרטסת שמישהו עמד על קבלת שיק דחוי ע"ס 17,000 ₪, הנתבע לא מיהר להתנדב ולהציע שטר שכזה, והיריד התקיים כסדרו בלא שהחברה שילמה את חובותיה. - תשובותיו של מר אלטר בחקירתו לימדו אף הן על זיקה עמוקה בין שטר החוב, לבין היריד השני (עמ' 11, ש' 1). גם תשובתו הראשונית לשאלה היכן שטר החוב שבו דובר בהסכם הנלווה ליריד הרביעי היתה "לא יודע", ורק לאחר מכן תיקן ואמר "שטר החוב הוא שטר החוב של האירוע השני" (עמ' 10, ש' 27). 16. סיכומם של דברים: אין חולק שדרישת פרעון שטר החוב מותנית בתנאי שבעסקת היסוד. הצדדים הציעו שתי אפשרויות לפירוש התנאי: אי פירעון חובות החברה בקשר עם היריד השני (תנאי שלא התקיים), או אי פירעון של חובות החברה בקשר עם היריד השני ויריד עתידי כלשהו (תנאי שהתקיים). האפשרות הראשונה מסתברת מן האפשרות השנייה. משמעות הדבר שעומדת לנתבע טענת הגנה טובה מפני התביעה השטרית, ויש לדחות את התביעה. 17. נוכח כל האמור - התביעה נדחית. אשר להוצאות: איני רואה לחייב את התובעת בהוצאות הנתבע, חרף דחיית התביעה. דרך התנהלות הנתבע רחוקה מלהשביע רצון. הוא הביא לתובעת, כך מסתבר, שטר חוב החתום לכאורה בידי אדם שלא חתם עליו, וכך הביא לדילול בטוחתה של התובעת ולהארכת ההליך המשפטי. הוא היה אמור לשיטתו שלו למסור לתובעת שטר חוב נפרד בקשר עם היריד הרביעי, אך מן הנתונים עולה כי נמנע לעשות זאת, וכך נדרשה התובעת להסתמך על שטר החוב בגין היריד השני, שנותר בידה. מוסר התשלומים של החברה שאותה ניהל לא היה מרשים והוא מסר בידי התובעת שיקים לרוב הערוכים בידו, ואשר חוללו. לכל אלה אין ביטוי מבחינת תוצאת פסק הדין, שעניינו בעילה השטרית לבדה. ברם שעה שאך בקושי נחלץ הנתבע מן המיצר, בראש ובראשונה בזכות סיועו הרב של בא כוחו המלומד, ולא מחמת התנהגות מסחרית ראויה והוגנת כלפי התובעת, אזי אין לעשות צו להוצאות. שטר חובחובשטר