להלן פסק דין בנושא תאונת דרכים - הפרעת דחק בתר חבלתית בדרגת חומרה בינונית תסמינים דיכאוניים משניים: התובעת, ילידת 13.2.50, נפגעה בתאונת דרכים ביום 27.9.10. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת חבות הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב התאונה. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בגובה הפיצוי לו היא זכאית בגין הפסדי שכר ועזרת הזולת. הנכות הרפואית לבדיקת התובעת מונו על ידי בית המשפט שני מומחים; פרופ' רמי מושיוב בתחום האורתופדיה ופרופ' משה קוטלר בתחום הנפשי. פרופ' מושיוב קבע כי לתובעת נכות צמיתה עקב התאונה בשיעור של 10% לפי מחצית סעיף 37(7)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל) בגין פגיעה ביד ימין דומיננטית. המומחה ציין כי מדובר בתסמונת כאב הבאה לידי ביטוי במידה קלה וכי בולט העדר חלקם של סימנים אופייניים כגון שינויי טמפרטורה, הזעה או צבע עור. כמו כן, נקבע על ידו כי לתובעת נכות קוסמטית בשיעור 10% לפי סעיף 75(1)ב' לתקנות המל"ל בגין צלקת על פני המרפק וצלקת על פני שורש היד. פרופ' קוטלר קבע כי לתובעת נכות צמיתה עקב התאונה בשיעור של 10% לפי סעיף 34ב'(2) לתקנות המל"ל בגין הפרעת דחק בתר חבלתית בדרגת חומרה בינונית ותסמינים דיכאוניים משניים להפרעה זו. כמו כן, קבע פרופ' קוטלר כי התובעת סבלה מנכות נפשית זמנית בשיעור 20% מהתאונה עד חודש ספטמבר 2013 (משך שלוש שנים). המומחה היה ער לתיעוד הרפואי ממנו עלה כי התובעת השתמשה בנוגדי דיכאון ותרופות הרגעה עוד לפני התאונה. חרף האמור, הוא לא ראה לייחס את הנכות או חלקה למצבה הרפואי הקודם שכן סבר כי לא נצפתה פגיעה תפקודית משמעותית בחייה עד התאונה. עוד קבע המומחה כי התובעת זקוקה להמשך טיפול ומעקב פסיכיאטרי הניתן במסגרת הציבורית וכן טיפול פסיכולוגי פרטי למשך שנה. הנתבעת חולקת על קביעתם של המומחים וטוענת שיש מקום לקבוע כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בתחום האורתופדי והנפשי. לא מצאתי כל עילה לשנות מקביעתו של פרופ' מושיוב. שונים פני הדברים בנוגע לחוות דעתו של פרופ' קוטלר. לטענת הנתבעת, הוא לא נחשף למלוא התמונה הרלבנטית, לרבות ביחס לעברה הרפואי של התובעת ולכן לא ניתן לכך משקל מתאים במסגרת חוות דעתו. כידוע, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות-דעתו של מומחה מתחום הרפואה. לא מצאתי שיש מקום להתערב במסקנתו של המומחה לפיה נגרמה לתובעת נכות נפשית צמיתה עקב התאונה אשר התבססה על בדיקתה ועל התיעוד הרפואי שהיה לפניו. יחד עם זאת, אני סבורה שיש מקום לשנות ממסקנתו כך שחלק מהנכות תיוחס למצבה הקודם. מסקנת המומחה לפיה התובעת תפקדה באופן תקין לאורך שנים רבות אינה מתיישבת עם טענות שנרשמו מפיה במסגרת תיק נכות כללית במוסד לביטוח לאומי בשנים 2004-06 (ראו פירוט בפסקה 10 להלן). במסגרת זאת התלוננה התובעת כי אינה מתפקדת שנים רבות (יצוין כי הצדדים הסכימו שכל מה שנחתם על ידי התובעת במסגרת תיק הנכות הכללית ישמש כראיה בתיק, ראו עמוד 7 לפרוטוקול שורה 5). בעדותה, טענה התובעת כי עבדה בשנים אלה כמיטב יכולתה וכי טענותיה הנ"ל לא שקפו את המציאות. ברם מדובר בעדות של בעל דין יחיד אשר אין להסתמך עליה נוכח הסתירות שהתגלו בינה לאמרותיה הקודמות ובהעדר ראיות שיתמכו בה. בנסיבות אלה, מצאתי שיש מקום לייחס חלק מהנכות לעברה ולהעמיד את נכותה הרפואית הנפשית המיוחסת לתאונה על שיעור של 5%. יובהר כבר עתה, כי כפי שיפורט להלן, אין בכך כדי לקבוע שהתובעת לא עבדה בשנים הסמוכות לפני התאונה. נוכח האמור, אני קובעת כי לתובעת נכות רפואית משוקללת בשיעור של 23% עקב הפגיעה בתאונה. הנזק התובעת היתה בת 60 עת נפגעה בתאונה. כיום היא בת 64 שנים ושלושה חודשים. לטענתה, לפני התאונה היא התפרנסה מקצבת הבטחת הכנסה שקיבלה מהמוסד לביטוח לאומי וכן מעבודתה במשק בית וכמט"בית. לפי הנטען, התאונה פגעה קשה ביכולתה להתמיד בעבודות אלה, וכיום היא משתכרת מקצבת זקנה ומהשגחה על קשישה. כאב וסבל לפי אמות המידה שנקבעו בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 נפסק לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל על בסיס נכות בשיעור 23% בניכוי גיל בתוספת עשרים ימי אשפוז (בימים 28.9.10 - 17.10.10) ובצירוף ריבית מיום התאונה. הנכות התפקודית עיקר המחלוקת ביו הצדדים היא לגבי תפקודיות הנכות בתחום האורתופדי. לטענת התובעת, הפגיעה בידה קשה והיא סובלת מכאבים עצומים. היא חוששת להתאמץ שכן לאחר מאמץ מתגברים הכאבים ותחושות הצריבה. היא לא יכולה לכופף את האצבעות ביד, להרים, להחזיק מגב, להחזיק סחבה ולנקות. בנוסף, לטענתה, היא בקושי יכולה לחתוך סלט או לבשל. בחוות דעתו של פרופ' מושיוב נרשמו תלונות התובעת לפיהן בשל מצבה היא מתקשה בתפקוד היום-יומי. פרופ' מושיוב נשאל על ידי בא כוח התובעת האם התלונות שנרשמו מפי התובעת הן סבירות בשים לב לנכותה והשיב על כך בחיוב (באופן לאקוני ביותר). לטענת הנתבעת, יש לייחס את תשובת המומחה למצבה הכללי של הנתבעת עובר לתאונה ולא לתאונה וזאת כל עוד לא הובררה סוגיה זו באמצעות חקירתו על חוות דעתו. כמו כן, לטענתה, מחוות הדעת עולה כי תלונות התובעת הן סובייקטיביות והדבר מתיישב עם שיעור הנכות שנקבעה לה שמבטאת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי. עוד מפנה הנתבעת לכך שפרופ' מושיוב ציין כי לא נצפו הסממנים האופייניים לגבי תסמונת הכאב וכן שלא נקבעה לתובעת נכות זמנית. למותר לומר כי פגיעה ביד, קל וחומר כאשר מדובר ביד דומיננטית, היא פגיעה תפקודית. פרופ' מושיוב אישר כי תלונות הנתבעת הן תלונות סבירות נוכח הנכות שנקבעה לה בידה הימנית, הדומיננטית. ככול שסברה הנתבעת כי נוכח הממצאים בבדיקה אין לקביעה זו בסיס, היה עליה להפנות שאלות הבהרה מתאימות למומחה או לזמנו לחקירה. יחד עם זאת, יש ליתן משקל גם לכך שהתובעת עצמה לא טענה כי כיום היא נזקקת לעזרה בפעולות כגון התלבשות ואכילה. כמו כן, יש ליתן את המשקל הראוי גם לקביעת המומחה לפיה שיעור הנכות עומד על 10%, שיעור שאינו במדרג הנכויות הגבוה, וכי תסמונת הכאב ממנה סובלת התובעת באה לידי ביטוי במידה קלה בלבד. לגבי השלכת נכות זו על כושר השתכרותה של התובעת, אדון להלן. לצורך השלמת התמונה אוסיף, כי התובעת לא חלקה על כך שהנכות שנקבעה לה בגין הצלקות, היא נכות קוסמטית אשר אינה משפיעה על תפקודה. לגבי הנכות שנקבעה לתובעת בתחום הנפשי. אף נכות זו היא תפקודית במהותה, שכן היא עלולה להשפיע על התנהגותו של אדם וכושרו להתנהל בעבודתו ובחברה בה הוא חי. ברם מהראיות עולה, כי פרט לתקופה בה סבלה התובעת מנכות זמנית, עיקר ההשפעה על כושר תפקודה של התובעת הוא פועל יוצא מנכותה בידה הימנית הדומיננטית (ראו דיון להלן). בכך התמקדו גם טענות הצדדים ובהתאם יבחנו טענותיה של התובעת בעניין הפסדי שכר והצורך בעזרת הזולת. כושר השתכרות בין הצדדים קיימת מחלוקת גם בנוגע למצבה הרפואי של התובעת לפני התאונה והשלכתו על כושרה להשתכר. התובעת טוענת כי לפני התאונה עבדה במשק בית וכמט"בית. כמו כן, היא קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי קצבת הבטחת הכנסה. ממקורות אלה כלכלה את עצמה ואף עזרה לילדיה. לטענתה, מאז התאונה לא עבדה משך תקופה ארוכה עד חודש פברואר 2013. בקשר לעבודתה לפני התאונה העידו מטעם התובעת מר אבי פרידמן ומר שמוליק גלעד, אשר טענו כי התובעת עבדה אצל בני משפחתם לפני התאונה. הנתבעת טוענת כי עדות התובעת לעניין כושר עבודתה לפני התאונה אינה מהימנה ואין לסמוך עליה. הנתבעת מפנה בהקשר זה לאמירות של התובעת, כפי שנרשמו בתיק נכות כללית שלה במוסד לביטוח לאומי. בשנות התשעים עברה התובעת סידרת ניתוחים. בשנת 2004 התלוננה התובעת כי היא סובלת מבעיות בריאות, נוטלת סמים ואינה עובדת משנת 1992 (חוות דעת מיום 1.6.04). כמו כן, נטען על ידה שאינה מתפקדת מזה 12 שנה (מסמך מיום 20.6.04). בסוף שנת 2005 הוגשה על ידה תביעה לקצבת נכות כללית. במסמכים משנת 2006 נרשמו טענות התובעת לפיהן אינה עובדת, ישנה רק עם כדורים, סובלת מכאבים בכל הגוף כולל מכאבים בגבה עקב פריצות דיסק וכי ירדה במשקלה (מדובר בתלונות שנרשמו מפי התובעת והיא חתמה על כך, וכאמור לעיל, מוסכם על הצדדים כי ישמשו כראיה בתיק). לעומת זאת, בעדותה בבית המשפט טענה התובעת כי בשנים 1992-2005 עבדה בעבודות שונות כגון משק בית, מטב"ית ועוד. לטענת הנתבעת, מהאמור עולה כי התובעת שיקרה על מנת לקבל הטבות כספיות מהמוסד לביטוח לאומי ולפיכך אין ליתן אמון בעדותה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי גם אם יש מקום להשתכנע כי התובעת עבדה לפני התאונה, יש ליתן משקל לכך שמדובר בהכנסות לא מדווחות ובכגון דא חל עליה נטל ראייה גבוה במיוחד. אשר לעדים שהעידו מטעמה, לטענת הנתבעת מדובר בחברים טובים של התובעת ולפיכך אין ליתן משקל רב לעדותם. השאלות העולות בענייננו הן האם התובעת הוכיחה כי לפני התאונה השתכרה לפרנסתה ומה היה גובה הכנסותיה. עסקינן בהכנסות לא מדווחות אשר ההנחיות לגביהן גובשו זה מכבר בפסיקה (ראו לאחרונה: ע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וינטר דבורה בע"מ (11.11.13)). מחד גיסא, מכוח העיקרון של "השבת המצב לקדמתו", יש לבחון את הכנסתו האמיתית של הניזוק עובר לתאונה ואין להענישו, וכל שכן את תלויו, בשל חטאיו. מאידך גיסא על התובע מוטל נטל גבוה במיוחד להוכיח את השתכרותו האמיתית (ע"א 9813/07 נעים נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (16.8.09); ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח פ"ד נא(3) 489 (1995). כמו כן, בתי המשפט נוטים לנקוט זהירות יתרה כאשר מועלית טענה להכנסה לא מדווחת בתביעות נזיקין בשל האינטרס להגדיל את ההכנסות עובר לתאונה (ראו: ע"א 9813/07 הנ"ל). כבוד השופט י' עמית העיר בהערת אגב כי ייתכן שעל בית המשפט להפחית, ולו "כזית", מהערכתו את גובה ההכנסה המדווחת. זאת נוכח הסיכוי-סיכון שהתובע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של אחת מרשויות המס, וכן כעניין של מדיניות משפטית ראויה ושיקולים של תקנת הציבור (ע"א 2648/11אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) בפסקה 5 (25.9.2011) וכן ע"א 4351/13 הנ"ל). על רקע עקרונות אלה, אבחן את המקרה שלפני. כפי שנקבע לעיל, יש ממש בטענת הנתבעת לפיה קיימות סתירות בין תלונותיה של התובעת במסגרת פניותיה למוסד לביטוח לאומי לאמור בעדותה. חרף האמור, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהוצגו לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי עלה ביד התובעת להוכיח שעבדה במשק בית בשנים הסמוכות לפני התאונה. עדותה של התובעת בעניין זה אינה עומדת לבדה והיא נתמכת בעדותם של מר אבי פרידמן ומר שמוליק גלעד. מר פרידמן העיד כי התובעת עבדה אצל דודו יעקב פרידמן ז"ל בניקיון הבית וסידורו לפחות פעמיים בשבוע. בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, לא עלה מעדותו של מר פרידמן כי בינו לתובעת קיימים קשרי ידידות כלשהם, מלבד היכרותו עמה בשל עבודתה אצל דודו. מר שמוליק גלעד העיד כי התובעת עבדה אצל אימו משנת 2008 לאחר שעברה ניתוח, והיא סייעה לה בניקיון הבית עד לתאונה. מר גלעד העיד כי הוא מכיר את התובעת ממקום עבודה קודם בו עבדו לפני שנים רבות. נוכח עדותו לפיה הוא לא היה מודע לרקע הרפואי של התובעת לפני התאונה, לא התרשמתי כי מדובר בידידות קרובה. עדויותיהם של מר פרידמן ומר גלעד בעניין זה היו מהימנות ולא נסתרו בחקירתם הנגדית. לפיכך אני מקבלת את טענת התובעת כי בשנים הסמוכות לפני התאונה עבדה לפרנסתה בעבודות משק בית. באשר לגובה השתכרותה של התובעת. בתצהירה לא פירטה התובעת את היקף השתכרותה לפני התאונה. בעדותה טענה כי הרוויחה לפני התאונה בין 1,500 ₪ - 1,800 ₪. כמו כן, העידה כי לא עבדה באופן רציף וקבוע. מר פרידמן העיד כי שכרה של התובעת שולם לה במזומן והוא התבקש על ידי דודו להוציא כסף מזומן מהכספומט לצורך כך. לא הוא שילם לתובעת אלא הוא העביר את הכסף לדודו. מר גלעד העיד כי שילם לתובעת סך של 200 ₪ לשבוע בגין עבודתה אצל אמו. לא הוגשה כל ראיה חיצונית, פרט לעדותו של מר גלעד, בנוגע לגובה הכנסותיה בתחום זה. במצב דברים זה, אין בידי לקבל את טענתה לפיה שכרה לפני התאונה עמד על סך של 2,675 ₪ לחודש. בשים לב לעדותו של מר גלעד לגבי השכר שקיבלה, ולעדותה של התובעת עצמה, כולל בעניין אי רציפות עבודתה, אני קובעת כי כושר ההשתכרות של התובעת עמד על סך של 1,500 ₪ לחודש (האומדן הנמוך יותר של שכר עבודתה כפי שהעידה התובעת עצמה). גריעה מכושר ההשתכרות והפסדי שכר לעבר לטענת התובעת, הנכות שנגרמה לה בתאונה מונעת ממנה לעבוד בעבודות משק בית. לאחר התאונה היא לא עבדה משך תקופה ארוכה. היא שבה לעבוד בסביבות חודש פברואר 2013 בהשגחה על קשישה, אמה של חברתה. הקשישה נמצאת בבית אבות והיא מלווה אותה לטיול, מקפידה שתאכל ותשתה, דואגת שתקבל טיפול מהאחיות במקום ומשגיחה עליה. עבור עבודתה היא מקבלת בממוצע כ- 1200 ₪ לחודש במזומן (עדויותיהן של התובעת ושל הגב' אלוויה-שלום). ברגיל, בנכות אורטופדית הנכות התפקודית משקפת גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות. כאשר הנפגע הוא אדם שמלאכתו כוללת רכיב פיזי מובהק, לעיתים יש הצדקה לקבוע שהגריעה מכושר ההשתכרות היא בשיעור גבוה יותר. עם זאת, כל מקרה נבחן לגופו, כאשר ההכרעה תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של הנפגע, מידת הסתגלותו של הנפגע לעבודתו על אף נכותו, ושיקולים כיוצא באלה הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו. נוכח טיב הנכות האורתופדית שנגרמה לתובעת וטיב עיסוקה לפני התאונה, סביר להניח כי יקשה עליה לשוב לעבודתה הקודמת במשק בית. כמו כן, מקובלת עלי טענת התובעת, כי עבודות במשק בית זמינות יותר מאשר עבודות מהסוג בו היא עובדת כעת. עם זאת, בקביעת הגריעה מכושר השתכרותה יש ליתן משקל גם לגילה של התובעת ולכך שככול שהיא מתבגרת יכולתה לעבוד במקצועות הכרוכים במרכיב פיזי בולט ממילא הולכת ופוחתת, וזאת ללא קשר לנכות בידה. אשר לנכות הנפשית, התובעת אינה טוענת כי מצבה הנפשי כיום פוגע ברצונה לעבוד או מקשה עליה את עבודתה. למרות הקשיים שעברה, רוחה נותרה איתנה, היא שמחה לעבוד והיא מתמידה בעבודתה במסירות וללא לאות. מהראיות לא עולה אפוא כי מצבה הנפשי משפיע על כושרה לעבוד. על רקע האמור, אבחון את הפסדי שכרה לעבר ולעתיד. אקדים ואומר כי אין בידי לקבלת את טענת התובעת לפיה יש מקום לחשב את הפסדיה לעבר לפי הנכויות הזמניות שנקבעו לה על ידי הוועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי. קביעות אלה אינן מחייבות בהליך זה. על התובעת היה להפנות שאלת הבהרה מתאימה לעניין תקופת אי כושר ונכויות זמניות לפרופ' מושיוב. משלא עשתה כן, לא נותר אלא להעריך את מצבה הרפואי לפי הראיות הקיימות בתיק. כאמור, התובעת לא עבדה משך שנתיים וארבעה חודשים (28 חודשים) מאז התאונה ועד למועד בו החלה לטפל בקשישה. בשים לב לזמן בו אושפזה ולניתוח שעברה יש להניח כי שהתה תקופה מסוימת באי כושר. כמו כן, עיון בתיעוד הרפואי מעלה שהיא עברה טיפולים רבים בתקופה זו. לפי חוות דעת המומחה בתחום הנפשי היא סבלה בתקופה זו גם מנכות נפשית זמנית בשיעור 20%. בהתחשב באמור, מצאתי לפסוק לתובעת בגין תקופה זו סך של 21,000 ₪ המשקף פיצוי לפי שכר של 1,500 ₪ ונכות בשיעור 50% (כשיעור נכות ממוצע לתקופה). בגין התקופה מאז החלה התובעת לעבוד ועד היום יש לפצותה בסך של 5,000 ₪ המשקף הפסד של 300 ₪ לחודש (הפער בין הכנסתה לפני התאונה, כפי שנקבעה לעיל, להכנסתה הממוצעת כיום בגין 15 חודשים, במעוגל). הסכומים נכונים להיום. אשר לגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד. מקובלת עלי טענת התובעת לפיה אין לשלול את האפשרות כי תמשיך לעבוד עד גיל 70, זאת, בעיקר בשל מצבה הכלכלי, המאלץ אותה לעבוד לפרנסתה. נוכח מכלול הנסיבות שהוזכרו לעיל, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי על דרך האומדן בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד בסך של 20,000 ₪ (סכום זה משקף במעוגל את הפסדי שכרה של התובעת בפועל בסך 300 ₪ לחודש מהוון לגיל 70). עזרה לעבר ולעתיד הצדדים חלוקים גם בשאלת העזרה לה נזקקת התובעת. התובעת העידה כי לפני התאונה היתה מארחת את ילדיה ונכדיה בשבתות, מבשלת ומטפלת. לאחר התאונה, אין היא מסוגלת לכך יותר וזקוקה לעזרת אחרים. כמפורט לעיל, מדובר בפגיעה ביד דומיננטית, המשמשת למרבית פעולות היומיום. לפיכך יש לקבל את טענת התובעת כי המגבלה מכבידה עליה בביצוע פעולות אלה. התובעת לא טענה כי הסתייעה בעזרה בשכר פרט לחודש לאחר התאונה (אשר לא הוכחה). יתר העזרה לה נזקקה לטענתה, נתנה לה על ידי בני משפחתה. בחודש נובמבר 2010 עברה לגור אצל בנה וכלתה גרניט וחיה עימם שנה וחצי לאחר התאונה. בתקופה זו, לפי הנטען, כלתה "עשתה עבורה הכול". לאחר ששבה הביתה, בחודש מאי 2012 ילדיה החלו לעזור לה. ביתה רחל מנקה את ביתה באופן יסודי פעם בשבוע. בשבתות היא אצל ילדיה. כלתה, גרניט, שגרה לידה, סייעה לה באופן יומיומי עד שבנה חלה. מאז כלתה אינה יכולה לעזור לה והיא מסתדרת בכוחות עצמה. היא מכינה לעצמה דברים קלים, כמו חביתה, אוכלת טונה כדי שלא להפעיל את היד. עדותה של התובעת נתמכת בעדות ביתה, רחל חתמי ובעדות כלתה גרניט. הגב' חתמי העידה כי גם לפני התאונה נזקקה אמה מידי פעם לעזרה, אולם מדובר בעזרה פחותה. כאשר מדובר בסיוע של בני משפחה החורג מהנורמות המקובלות ביחסים שבין הקרובים לניזוק, זכאי הנפגע לפיצוי בגין עזרתם. במקרה כזה, יש לאמוד את הסכום המגיע כפיצוי בעד העזרה שניתנה על ידי בני המשפחה ולפסוק סכום זה לטובתו. הסיוע שהוענק לתובעת על ידי בני משפחתה, ובמיוחד על ידי כלתה גרניט, בשנים הסמוכות לאחר התאונה, מצדיק פיצוי כאמור. בתקופה זו עברה התובעת טיפולים רבים וסבלה ממגבלה ניכרת בידה. כמו כן, היא סבלה מנכות נפשית לא קלה. בני משפחתה הקרובים היו אלה שתמכו בה ודאגו לטפל בכול צרכיה. במצב דברים זה, מצאתי לפסוק לתובעת סכום של 20,000 ₪ בגין עזרת קרוביה המשקף 6 שעות עזרה שבועיות בגין שנתיים לאחר התאונה. בגין יתרת התקופה יש לפסוק לתובעת סך של 3,000 ₪ המשקף שעת עזרה בשבוע. אשר לפיצוי בגין עזרה לעתיד. התובעת הצהירה כי היא מסתדרת היום בכוחות עצמה ובסיוע בני משפחתה ואינה מקבלת עזרה בשכר. יש ליתן משקל גם לעובדה כי ברבות השנים ממילא אדם נזקק לעזרה מוגברת הנובעת מגילו. יחד עם זאת, בשים לב לגילה של התובעת ולטיב הפגיעה, יש מקום לחשש כי בעתיד היא תתקשה אף יותר מהיום בביצוע פעולות היומיום, ובפרט עם הגיעה לגיל שיבה. אמנם, שיעור הנכות אינו גבוה, אולם לעתים, נכות כזו מחייבת עזרה לה לא היה נזקק הנפגע לולא הנכות. בשים לב למכלול שיקולים אלה, יש לפצות את התובעת בסכום של 25,000₪ המשקף במעוגל פיצוי לפי שעת עזרה בשבוע עד גיל 80. סה"כ הפיצוי בגין עזרה לעבר ולעתיד עומד על סך של 48,000 ₪ (הסכום נכון להיום). הוצאות לעבר ולעתיד לטענת התובעת יש לפצותה בגין הוצאות שהוציאה לרכישת כפפות אלסטיות ותכשירים לטיפול בצלקות. בהיעדר אינדיקציה רפואית ברורה לגבי הצורך בשימוש בכפפות אלסטיות להן טוענת התובעת, אולם בהתחשב בכך שמהראיות עולה כי מדובר באמצעי מקובל לטיפול בכף היד (השימוש בהן נזכר בדו"ח הפיזיותרפי), הוצאותיה של התובעת לרכישתן נלקחו בחשבון במסגרת אומדן ההוצאות הרפואיות (סך של 3,000 ₪). לא כך לגבי השמנים והתכשירים לצלקת אשר ההצדקה הרפואית להן לא הוכחה. כמו כן יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין הטיפול הפסיכולוגי הפרטי עליו המליץ פרופ' קוטלר בחוות דעתו (24 טיפולים פסיכולוגיים פרטיים בעלות של 400 ₪ בצירוף מע"מ). יש לפסוק לתובעת פיצוי על דרך האומדן גם בגין נסיעותיה לטיפולים הרבים שקיבלה. יתר ההוצאות שנטענו לא הוכחו או אין מדובר בהוצאות של התובעת. לאחר ששקלתי את האמור, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 16,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד. תוצאה לסכום שנפסק בפסקאות 7, 25, 26, 27, 30, 31, ו-33 יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.34%. מהסכום שהתקבל, יש לנכות תשלומים תכופים ששולמו לתובעת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומם עד היום. כמו כן תישא הנתבעת 2 בהוצאות משפט בהן נשאה התובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה. את הסכומים שנפסקו על הנתבעת לשלם לתובעת תוך 30 יום מהיום. התחום הנפשיפוסט טראומהדיכאוןתאונת דרכים