תביעה להחזרת ספרי תורה 1. כללי פסק דין בתביעה להשבת שלשה ספרי תורה או שווים - 300,000 ₪ להערכת התובע 2 [להלן - "התובע"], שהיו בעבר בבעלות אמו החסויה שבהמשך נפטרה [התובעת 1]. בפסק דין זה שלשה פרקים עיקריים. א. תמצית גרסת הצדדים - התובע, מכאן, והנתבע 1 שגרסתו מגלמת את קו ההגנה של הנתבעים 1, 2, ו - 5, מכאן. ב. הדיון הראייתי הכולל שבמסגרתו יינתן ביטוי לעיקר טענות הצדדים וראיותיהם. ג. הראיה - נ/1. עם כל הערכת בית המשפט לבאי כוחם הנכבדים מאד של הצדדים, על הפרק מסמך שהוגש לבית המשפט אגב התנהלות חריגה, הוא אינו מתיישב עם הדיון הכולל, והדיון בו קובע פרשה לעצמו. 2. תמצית גרסת התובע על פי תצהירו א. התובע, כאמור, בנה של המנוחה גב' X. קודם פטירתה הפכה האם לחסויה וביום 3.11.2004 אף מונה התובע לאפוטרופוס של אמו [סעיף 6 לתצהירו]. ב. למנוחה, כנראה לאחר שירשה מאביה הרב X, היו שלושה ספרי תורה [סעיף 7 לתצהיר התובע]. ג. במועד כלשהו קיבלו הנתבעים או מי מהם (בפועל, כנראה, הכוונה לנתבע 1), את שלושת ספרי התורה מהאם [סעיף 11 לתצהיר התובע]. לאחר מינויו כאפוטרופוס לאימו חיפש התובע את ספרי התורה שידע על קיומם אך לא מצאם. לדבריו, בשנת 2005 נודע לו לראשונה על היעלמם [סעיף 12 לתצהירו]. ד. בחלוף ימים ושנים, בחודש מרץ 2011, פנה הנתבע 1 למזכירות הישוב דולב, זאת כנראה לאחר שהגיע לידיעתו שבנה של המנוחה מתגורר במקום, והודיע כי הוא מחפש את נכדו של הרב X [סעיף 15 לתצהיר התובע]. בעקבות הפרסום יצר התובע קשר עימו. הנתבע 1 אמר לתובע שנותר בידו ספר תורה אחד מתוך השלושה שקיבל לפני שנים רבות על ידי האם המנוחה. על פי סעיף 16 לתצהיר התובע נאמר לו עוד שספר תורה שני נגנז ושלישי - נמכר. ה. בהמשך הוזמן התובע, קיבל לידיו את ספר התורה שנותר, חתם על כתב וויתור שעתיד להוות נושא לדיון בהמשך, ואולם, לאחר זאת התברר לו, שגם ספר התורה שקיבל לידיו אינו אחד מבין אלה שקיבל לידיו הנתבע 1 בעבר [סעיפים 17 עד 21 לתצהיר התובע]. ו. למהלכים נלווים על רקע טענות אלה אתייחס בהמשך. נוכח זאת טוען התובע, כאמור, בין היתר, בסעיף 53 לתצהירו, שמגיע לו לקבל לידיו את ספרי התורה ולחלופין את שווים, להערכתו 300,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. 3. תמצית גרסת ההגנה א. העד המרכזי מטעם ההגנה היה הנתבע 1 [מכאן ולהלן - "הנתבע"]. ב. לגרסתו, בפרט בסעיפים 1 ו- 2 לתצהירו, כ - 16 שנה קודם שנערך התצהיר, קיבל מהמנוחה את שלושת ספרי התורה על מנת שימכור אותם ויעביר לה את תמורתם. זאת, באשר הייתה התובעת, כלשונו: "אשה מבוגרת שגרה בדלות מחפירה..." [סעיף 2 לתצהיר הנתבע]. ג. ולדבריו, אכן כך עשה, ביחס לשניים מבין ספרי התורה: "מכרתי אותם בשנת 1997, והעברתי לתובעת המנוחה את התמורה בעדם". את הספר השלישי לא הצליח למכור, הוא נותר נעול בארון הקודש של הנתבעת 5, וזאת עד למועד בו התפתח השלב הנוכחי של פרשתנו [סעיף 3 לתצהיר הנתבע]. ד. בד בבד, מספר הנתבע בסעיף 4 לתצהירו, שהייתה זו האם שפנתה אליו מיוזמתה, על מנת שיסייע בידה במכירת הספרים נוכח מצבה הכספי הקשה. לדבריו, כאמור בסעיף 4(ג) לתצהירו, נעשה הדבר: "במטרה לסייע לתובעת ולאמה המנוחה שהתגוררה עמה, נוכח מצבן המוזנח של שתי נשים אומללות אלו". בשלב מסוים, מטעמים של מצווה וחסד, נעתר הנתבע לבקשתן, ונמכרו שניים מהספרים. ה. בנסיבות העניין מצאתי לנכון להביא גם מעט מהאמור בסעיפים 10 - 12 לתצהיר הנתבע המתארים את מצב המנוחה וספרי התורה, ולמעשה את גרסתו בדבר הרקע למעשיו: "בביקורי בבית התובעת מצאתי כי היא מתגוררת ביחד עם אמה הקשישה... בדירה קטנה ומוזנחת, וכי שתיהן נתונות בדלות מחרידה. התובעת סיפרה לי, כי אביה - הרב X ז"ל, קיבל את ספרי התורה מידי משרד הדתות לאחר ש"שרדו" את השואה... ערכתי בדיקה הלכתית לספרי התורה ומצאתי כי שלושתם פסולים... הסברתי לתובעת, כי לצערי ספרי התורה שבידה פסולים ואינם 'שמישים', ועל כן, ערכם בשוק היודאיקה נמוך מאוד...". ו. למרות הכל עמדה התובעת על בקשתה שיימכרו הספרים בכל מחיר, וזאת נוכח מצבה הכספי הקשה [סעיף 15 לתצהיר הנתבע]. ז. כמפורט בהרחבה מסעיף 16 לתצהיר הנתבע ואילך, עלה בידו למכור שניים מבין ספרי התורה, זאת לאחר השקעה כספית נוספת בשיפוצם, ואת היתרה בסך של כ- 3,000 דולר ביחס לכל אחד משני ספרים אלה, השיב לאם. הספר השלישי לא זכה לגאולה [סעיף 24 לתצהיר הנתבע], ולימים הונח בארון הקודש בחדרו של ראש הישיבה דאז, הרב גורן ז"ל [סעיף 27 לתצהירו]. ח. העובדה שנותר הספר השלישי נעול באין דורש העיקה על הנתבע והביאה אותו לתור ולחפש אחרי יורשי המנוחה. ואכן, בשנת 2011 עלה בידו לגלות שבנה (התובע דנן) מתגורר ביושב דולב, בהמשך ביקש לפנות לתושבי דולב באמצעות מזכירות הישוב כדי לאתר האם אכן מתגורר במקום יורש של המנוחה [סעיפים 29 עד 31 לתצהיר הנתבע], ועד מהרה עלה בידו לקיים מצוות השבת אבדה: "לא למותר לציין, ששמחתי על דבר גילוי הבן, שמחה גדולה. שכן, צר היה לי על כל אותן שנים בהן מונח היה ספר ג ללא שימוש... ועל כן ביקשתי לקיים בספר התורה מצוות 'השבת אבדה', ולהשיבו לכל הפחות למשפחתה של התובעת" [סעיף 32 לתצהיר]. ט. לאחר תיאום מראש, הגיע התובע לישיבת האידרא, קיבל את הספר השלישי וחתם על מסמך בדבר העדר טענות. למרות זאת, בחלוף מספר ימים הודיע לו התובע, שלאחר בדיקה גילה, שהספר אינו נמנה עם ספרי משפחתו [סעיף 39 לתצהיר הנתבע]. י. זמן לא רב לאחר מכן התגברו הטענות שבפי התובע, ועד מהרה גילה הנתבע שהגיש כלפיו התובע תובענה זאת. 4. הדיון הראייתי א. הערות מקדימות לאפיון העדויות תחילה, מצאתי לנכון לאפיין את טיבן של שתי העדויות המהוות את עמודי התווך לדיון בפרשה זו. 1. התובע, למעשה גם לגרסתו, מתבסס כמעט בלבדית, על תשתית ראייתית נסיבתית, ולכל היותר על דברים שלמד מפי הנתבע עצמו. הוא לא ראה את הנתבע מקבל לידיו את ספרי התורה, ממילא לא ידע באיזה נסיבות באמת נמסרו ספרי התורה לנתבע, ואף לא היה בידו להציג עדות נלווית כלשהי במישור זה. מתבססת גרסתו אך על עצם הידיעה שבעבר הרחוק היו בבעלות אמו שלשה ספרי תורה ועל העובדה עליה למד ברבות הזמן דווקא מהנתבע, שהגיעו הספרים לידיו. ברם, טענות התובע, לפיהן הגיעו הספרים לידי הנתבע בנסיבות שמצדיקות את השבתן, אינן מתבססות, אפוא, אלא על מסקנותיו מהנסיבות האמורות, ולא על עדות ישירה כלשהי. אין, אפוא, בפי התובע, אלא, לכל היותר, תשתית ראייתית נסיבתית, וכל זאת, בחלוף שנים רבות לאחר פטירת המנוחה. עוד יודגש, שמתחייב להניח, שאבן הפינה של תביעתו בתיזה, שהגיעו הספרים לידי הנתבע שלא כדין. זאת, שהרי אם הגיעו הספרים לידי הנתבע באופן לגיטימי, ממילא משמעות הדבר שמשלב מסוים כבר לא היו הם בבעלות המנוחה. ובפשטות הדברים, אין אדם מוריש אלא את נכסיו בזמן פטירתו, ולא נכסים שהיו שלו בעבר אך בהמשך העבירם/מכרם כדין. מכאן, שאם, אכן, 'יצאו' ספרי התורה מנכסי המנוחה כדין, פשיטא, שלא יכול עוד התובע לטעון שירש אותם. 2. ומנגד, גרסת הנתבע, שהיא בבחינת עדות ישירה לכל דבר ועניין, וכהערה שיש בה כדי להקדים במעט את המשך הדיון יצוין כבר עתה, שלא כלאחר יד ניתן לראות בדיון הנסיבתי בו נקט התובע כדיון שיש בו כדי להרים את נטל הראיה, בפרט, אם ולאחר, שיגיע בית המשפט למסקנה שנהנית עדות הנתבע מהערכת מהימנות גבוהה. זאת, כאמור, המסגרת הראייתית שבתוכה עתיד להתנהל הדיון. ב. מהימנות הנתבע 1. ראוי, כאמור, הנתבע, לטעמי, לכך, שתזכה עדותו להערכת מהימנות גבוהה. אין חולקין, שאלמלא פנה הנתבע למזכירות הישוב דולב במטרה לאתר את יורשי המנוחה, לא היה מוצא התובע את מי שקיבל לידיו את ספרי התורה עד עצם היום הזה, וכנראה גם לא הייתה תביעה זו באה כלל אל העולם. צא ולמד: רק בשל רצון הנתבע להשיב אבידה לבעליה, למד התובע מי קיבל מאמו את ספרי התורה, ובנסיבות אלה, ייתכן אף שיימצא מי מבין קוראיו של פסק דין זה שיסבור שיש מעט ממש בטענות הנתבע, שהתנהלות התובע אינה אלא כפיות טובה מובהקת, מראשית עד אחרית. 2. יתר על כן, באשר בספרי תורה עסקינן, יש מקום גם למעט מהעקרונות המהווים בסיס לדיני הראיות במשפט העברי. הכלל המכונה בתלמוד "מיגו" ( - 'מתוך'), נדון במספר מקומות ואולם סוגיית הבסיס העיקרית מעוגנת במשנה, במסכת כתובות פרק ב, משנה ב, ביחס לכלל - "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" [עוד עיין בהתייחס לכך, בבלי, כתובות, כ"ב ע"א]. במוקד הדיון דהתם, סוגיית האשה שאמרה 'אשת איש הייתי וגרושה אני' - נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. את הבסיס לכך מוצא רב אסי בספר דברים פרק כ"ב ט"ז. במקביל הורחב השימוש בכלל המיגו גם לדיני ממונות. הגם שניתן להצביע על הבדלים דקים בין השימוש המקובל בכלל ה'מיגו' לבין ענייננו, דומה, שישים העיקרון הבסיסי גם ביחס לנתבע: בעל דין שכביכול מכביד על עצמו, מיוזמתו ובמודע, ולכאורה גם מסבך עצמו, נאמן גם בשלב הבא. 3. לשון אחר: לא כלאחר יד ראוי לבית המשפט להפוך בעל דין ש"נכנס לתמונה" כמי שביקש להשיב אבידה לבעליה ובהינף קולמוס לראות בו גזלן. וזו, למעשה, טענת התובע, שהרי ברור, שאלמלא ראה בו כגזלן, לא יכול היה לבוא אליו בטענות כלשהן. גרסתו הבסיסית של הנתבע בדבר הנסיבות בהן הגיעו ספרי התורה לידיו, על רקע מצב אימו של התובע, ראויה להערכת מהימנות גבוהה, ובהמשך לכך, גם יתר דבריו. ג. טענתו המשלימה של התובע - נכסים שנלקחו מאשה חסויה כהשלמה לטיעוניו בכיוון זה, שם התובע דגש רב על העובדה שבשנות חייה האחרונות היתה אמו חסויה, וגם הנתבע לא גרס שקיבל את ספרי התורה מידיו של אפוטרופוס. ברם, מהטעמים הבאים, אינני נכון לייחס משקל יתר לטענה זאת. ראשית אציין, שלדברי הנתבע שגרסתו, כאמור, נאמנת עלי, קיבל הוא את הספרים מידי האם בשנת 1997 [ראה סעיף 3 לתצהירו]. ככל הנראה, במועד זה, עדיין לא הייתה האם חסויה, ומכל מקום, בוודאי לא היה התובע אפוטרופוס שלה, באשר גם לגרסתו הוא, מונה לתפקיד זה רק בשנת 2004. מה נעשה, כיצד ועל ידי מי, אין לדעת בבירור; ושנית, כי, מכל מקום, בחלוף שנים כה רבות ומטעמים שיפורטו, גם אם קיימת בשאלה זו אי בהירות כלשהי, אין מקום לזקוף אותה לחובת הנתבעים. ד. טענות ביחס לציר הזמן: התיישנות ו/או שיהוי 1. לטענת הנתבעים, על הפרק גם עילה שהתיישנה. לכך ניתן ביטוי גם בבקשה מקדמית שהוגשה על ידם ובהחלטת בית המשפט שניתנה בעקבות זאת והותירה את הטענה על כנה להכרעה על פי הראיות שיובאו בפני בית המשפט. דומני, שפורמלית לא התיישנה התביעה ודין טענה זו לדחייה, ולו רק בשל כך שהעובדה המרכזית שמי שנטל את הספרים הוא הנתבע 1, נודעה לתובע רק שנת 2011, ואמורה תקופת ההתיישנות להימנות רק ממועד זה ואילך. 2. ברם, גם אם לא התיישנה העילה, הוגשה היא בשיהוי שגלומות בו השלכות על הדיון הראייתי. בחלוף פרק זמן העולה על כפל תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק (לפחות כ- 15 שנה), גם אם התקשה הנתבע בהבאת ראיות לחיזוק גרסתו כגון מסמכים בדבר תיקון או מכירת שני ספרי תורה, מחויב בית המשפט להימנע מלזקוף זאת לחובתו, וב"מחיר" הראייתי ישא התובע: "הזמן הרב שחלף מקרות האירוע מושא התביעה עלול לפגום ממשית ביכולת המשיב להתגונן, והשתהות המבקש בכל צומת בניהול ההליך על ידו מחלישים עד מאוד בנסיבות העניין את ההגנה שיש לתת לאינטרסים שלו" [רע"א 4216/10 מוחמד אסמעיל ברבך נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון; למשמעות השיהוי לחובת תובע, גם אם בהקשרים אחרים, ראה גם, רע"א 6558/11 פודמסקי נ' גלובינסקי] ה. כתב הוויתור אין חולקין שלאחר שהגיע התובע לנתבעת 5 וקיבל לידיו את ספר התורה האחרון, חתם על כתב וויתור לפיו: "אין לי שום טענות או השגות כלפי מר טפר או הגב' טפר ו/או ישיבת האידרא/ישיבת נתיב אריה מכל סוג שהוא" [נספח 1 לתצהיר הנתבע]. בהמשך הסביר התובע שחתם על מסמך זה קודם שגילה שספר התורה שנמסר לידיו אינו ספר התורה שמקורו במשפחתו. ברם, בנקודה זו מחויב בית המשפט למספר הערות. ראשית, שאין במסמך זה כל התניה או סייג ולכן לא בנקל ניתן לקבל את טענת התובע, שלמעשה מבקש לחזור בו מחתימתו; שנית, כי אפילו סברתי להבין את טענת התובע שחתם על המסמך בתמימות תוך שהאמין שקיבל לידיו את ספר התורה האמיתי וקודם שגילה, לפחות לגרסתו, שקיבל לידיו ספר תורה אחר, עדיין יש במסמך זה כדי ללמדנו, שכנגד ספר תורה אחד נכון היה התובע לוותר על כל שאר טענותיו, ולפיכך תמוה מאד, גם כשיטתו, מפני מה תובע הוא עתה שלשה ספרי תורה או את שווים. מן המקובץ מחויב בית המשפט למסקנה שייתכן ומושתק לחלוטין התובע מטענותיו בתביעה זו, ולכל הפחות, וגם אם יהא בית המשפט נכון להבין לטענתו בדבר הנסיבות בהן נחתם המסמך, יש באמור לעיל כדי להוסיף ולהכביד על מהימנותו, לפחות ככל שניתן ללמוד עליה מהדרך בה התנהל בתביעה זאת. ו. שאלת האותנטיות של ספר התורה שקיבל התובע על פי הראיות המונחות בפני בית המשפט, בכללן עדות מר יואל עמיחי שנכח בזמן בדיקת ספר התורה, שהיא עדות שמסכימים הכל שמחויב בית המשפט כלפיה בזהירות יתרה, וכן עדויות נוספות, ייתכן, אכן, שספר התורה שקיבל התובע לידיו אינו הספר שקיבל הנתבע לפני שנים רבות מהמנוחה. אין הדבר ברור. ואולם, אפילו אכן כך מצב הדברים, לא יהא בכך כדי לשנות דבר מהמסקנות המתבקשות מהליך זה. וכי סביר שביקש הנתבע לבצע מצוות השבת אבידה ביחס לספר תורה אחר, ובמודע?!, וכי יש בכך היגיון כלשהו?!. לכל היותר ייתכן, שבמהלך השנים חל בלבול מסוים, שגם הנתבע לא היה מודע לו. ואם אכן כך, אף ספר תורה רלוונטי אחד, אין עוד בידי מי מבין הנתבעים, וממילא, לא יכול בית המשפט להורות להם להשיב דבר שאינו בידם. למעשה מתבקשת מסקנה זו גם מעמדת התובע עצמו שגורס, כאמור, שהספר היחיד שנמסר לידיו, אינו רלוונטי. מעבר לכך, אין לבית המשפט נכונות להסיק מהראיות במישור זה דבר, ואם אכן חל בשלב מסוים בלבול בזהות ספרי התורה שהונחו בארון הקודש בחדרו של הרב גורן, לא ניתן לייחס את האחריות לכך למי מבין הנתבעים. על הפרק תוצאה נוספת שנגרמה בחלוף הזמן הרב מאז הגיעו הספרים לידי הנתבע, וכאמור, ב"מחירו" של מצב דברים זה לא עליהם לשאת. ז. הטענה החלופית: שווי שלושה ספרי תורה - 300,000 ₪. לחילופין, טוען התובע לזכותו לסך של 300,000 ₪, שווים של הספרים, לגרסתו. על יסוד כל האמור דין טענה זו לדחייה, ומכל כיוון. ראשית, משעה שלא הוכח שנגזלו הספרים והם מגיעים לתובע, גם שווים לא מגיע לו; ושנית, שווים לא הוכח על ידי חוות דעת מינימאלית כלשהי, ומעבר לאמור אציין את עדותו המהימנה של הנתבע שהספרים שקיבל לידיו היו פסולים כולם, ולפיכך, מכל מקום, שווים נמוך היה שבעתיים מהסכום בו נקט התובע. ביחס לכך, עוד יוער, שאפילו התובע לא סבר לנסות ולסתור זאת ולהעיד דבר ביחס למצב הספרים. 5. נ/1 - היוצרות נהפכות א. במהלך ההוכחות נקלעו הצדדים להתנהלות חריגה הטעונה התייחסות מיוחדת של בית המשפט. במהלך חקירת עדת התביעה יפה שטיגליץ, ראה מי מבין באי כוחם הנכבדים של הנתבעים את העדה, כשבידה, בין היתר, מסמך שאותו ביקש מיד להגיש כראיה לבית המשפט, ובאשר על הפרק מסמך שהוחזק על ידי עדת התביעה, אף לא נכון היה למנוע ממנו את הגשתו. כותרת המסמך: "הצעת פשרה לסיום הליך ת"א 37263-02-12". המסמך - דואר אלקטרוני שהועבר לתובע על ידי בא כוחו ושמקורו במכתב קודם של בא כח הנתבעים לבא כוח התובע. וכך לשונו: עו"ד בהמשך לשיחתנו בעניין שבנושא, הריני מתכבד לפרט את הצעת הפשרה של מרשיי אדגיש את המובן מאליו, כי הצעה זו, חסויה תחת הכלל המשפטי של מו"מ לגיבוש פשרה, ואין לחשוף אותה בפני גורם כלשהו (מלבד מרשך). פרטי ההצעה כדלקמן: לצורך סיום הסכסוך ולנוכח הנסיבות האישיות הקשות אליהן נקלעו מרשיי לאחרונה, ומבלי הודות באי אלו מעובדות התביעה - נכונים מרשיי: להשיב למרשך את שני הספרים שנותרו בידם, מתוך שלושת הספרים שהועברו בזמנו למר משה טפר, על ידי הגב' שולמית X ז"ל. שני הספרים הנותרים יועברו למרשך באמצעותך, בתוך 30 יום. להסרת ספק: מרשי מצהיר, כי זולת שני הספרים שנותרו בידו, וספר נוסף שהעביר למרשך, אין ולא היו בידו ספרים נוספים שקיבל מהגב' X ז"ל. עובר להשבת שני הספרים הנותרים למרשך תדחה התביעה בהליך שבנושא, ולא יתבקש צו להוצאות ושכ"ט עו"ד. מובן, שמרשך יתחייב שלא להגיש תביעה נגד מרשיי בערכאה כלשהי (בין דתית, בין אזרחית), בקשר לנושא התביעה שבנדון או בכל נושא שקשור אליה. והנה לנו מסמך שהוגש לבית המשפט על ידי עורך הדין שבעצמו חתם על המכתב הנ"ל. ב. לאחר זאת, נקלעו באי כוחם הנכבדים של הצדדים להיפוך גמור בטיעוניהם, עד כי סבר בית המשפט, שאווירת חג הפורים הסמוך למועד בו נשמעו הראיות, שרתה עליהם. בסיכומיו פתח בא כח התובעים ואמר: "התנגדותי נדחתה ולמעשה אפשר להגדיר עניין זה 'צדיקים נעשתה מלאכתם בידי אחרים'. זה מה שנעשה בתיק זה" [עמוד 43 שורות 20 - 19 לפרוטוקול הסיכומים]. בנסיבות שנוצרו קשה שלא להבין לטענתו זו של בא כח התובע, שראה כיצד, למרות התנגדותו, הוגש מכתב לצרכי פשרה, שנכתב דווקא על ידי ב"כ הנתבע, והמאשש, לכאורה, את טענותיו. ואילו בא כוחו השני של הנתבע, אמנם לא מי שחתם על המכתב והתעקש על הגשתו לבית המשפט, ביקש לחזור בו, וכך אמר: "אני כתבתי את נ/1 שהוא מסמך נ/1 שהוא לא קביל. הנתבע 1 מעולם לא חתם עליו ולא ראה אותו. אני ניסחתי אותו לא נכון. זה פשוט ניסוח שגוי, העברתי לעורך דין הירש, שאישר אותו..." [עמוד 47 שורות 5 - 7 לפרוטוקול הסיכומים]. עתה למדנו, שדווקא מי שכתב את המסמך, שהוא גם זה שהדגיש בו שיש להקפיד על חסיונו, יזם בעצמו את הגשתו לבית המשפט. ואחרי ככלות הכל, דווקא צד זה גם ביקש לחזור בו מכל האמור במכתב. הערכת בית המשפט לבאי הכוח רבה עד מאוד, ועם זאת, דומה, נשתבשה מעט הדרך ונתהפכו היוצרות. ג. במישור הענייני, על פני פניהם של הדברים, כל נסיון ליישב בין הדיון הראייתי הכולל בו נתן בית המשפט ביטוי לתמונת המצב המסכמת אגב ניתוח ראיות הצדדים וטענותיהם, לבין מסמך זה, נדון לכשלון. בין היתר, יש בכך גם להמחיש מה רבה הבעייתיות בערבוב בין מסמכים שנועדו לצורך משא ומתן בין הצדדים המתנהל מחוץ לכתלי בית המשפט לבין טענות הצדדים וראיותיהם, באופן בו בחרו להביאם בפני בית המשפט. מכל מקום, הסתירה - חזיתית ובלתי ניתנת ליישוב. ד. ומעבר לכך, יש במצב דברים זה כדי להביא את בית המשפט לצורך להכריע בין המסקנות אליו הגיע על פי מכלול הראיות ועל בסיס מצפונו המקצועי, לבין התמונה העולה, לכאורה, מנ/1. על יסוד משקלו המצטבר של האמור להלן, נוטה דעתי, למרות נ/1, להיצמד למסקנותיי. 1. תחילה, ולטעמי אין זה העיקר, לא ניתן להתעלם מהקושי הגלום במסמך שנועד לצורכי פשרה, ולא כלאחר יד ניתן לראות בו חלק אינטגרלי של חומר הראיות. אף שיקולים שבמדיניות שיפוטית מצדדים במתן הגנה מרבית למהלכי פשרה. 2. חשובה מכך שבעתיים, המסקנה אליה יידחק בית המשפט אם יעדיף להעניק את הבכורה לנ/1 על פני כל האמור לעיל. מהותית ועניינית, בשים לב לשאלות המהימנות ושאר הסוגיות המהוות את ליבת הדיון, ברור, שאם אאמץ את נ/1, ישתמע מכך שהגיעו ספרי התורה לידיו של הנתבע אגב גזילה, או לפחות בדרך בלתי לגיטימית אחרת. ברם, בנסיבותיו של תיק זה, טעונה כל פסיקה המטילה דופי בנתבעים בכלל ובנתבע 1 בפרט, ביסוס ראייתי מוצק. ואולם, אינני בדעה, למרות נ/1, שבפני תשתית ראייתית העשויה לבסס פסיקה ממנה ישתמע, שמי שלא ביקש אלא לבצע מצוות השבת אבדה, וייתכן מאד, ששנים רבות קודם לכן, לא ביקש אלא לסייע לאלמנה שחיה במצוקה ובדלות, הוא גזלן. שימת לב בנקודה זו, בין היתר, לעקרון מאזן ההסתברויות, ולקושי האינהרנטי הגלום בטענה, שיש סבירות, שלא לומר, הגיון, בכך, שמי נקט יוזמה במטרה להשיב אבידה לבעליה, הוא גם מי שבעבר קיבל לידיו את הנכס, שלא כדין: וכי, אכן, סבירה תזה זו?! 3. ולאחר כל זאת, אין לי אלא לתת ביטוי לעקרונות יסוד במסגרת ההליך האזרחי: מי שמחויב להוכיח את גרסתו, לרבות את הגיונה, הוא התובע - עליו נטל השכנוע; כי במצב של שיהוי ניכר בהגשת התביעה יש להקל עם הנתבע, וגם אם לא עלה בידו להביא ראיות חיזוק לטענותיו, אין בראיותיו הנסיבתיות של התובע, כדי לערער את עדותו הישירה של נתבע, שמטעמים שפורטו בהרחבה, נאמנת עדותו על בית המשפט. יתר על כן, על בית המשפט להימנע ממתן צו להשבת נכסים, כלפי מי שלא בטוח כלל שהנכסים בידיו. ואשר לסעד החלופי - תשלום 300,000 ₪ - גם בכיוון זה לא ראוי לפסוק, וזאת, הן בשל כך שגם בשלב זה תקיפה מסקנת בית המשפט שמצא לדחות את טענות התובע, והן בשל כך שאפילו היה מקום לסבור אחרת, לא הוכח בכל דרך ששווים של ספרי התורה כטענת התובע. ומה גם, שאף התובע, שלדבריו הכיר את ספרי התורה, לא סתר את גרסת הנתבע, שמדובר בספרי תורה ישנים, פסולים, אוד מוצל מאש מימי שואת יהודי אירופה, כמפורט בתצהירו, אך ללא ערך כספי רב. כאמור, על יסוד כל זאת, ולמרות שאין להתעלם מהבעייתיות להגנה הגלומה בנ/1, מצאתי לנכון להימנע מלבסס עליו את פסיקת בית המשפט. 6. סוף דבר, התביעה - נדחית. ספרי תורההחזרת ספר