איסור דייג באילת - כתב אישום על דייג חוטים לפניי בקשה לביטול כתב האישום, שהוגש נגד שלושת הנאשמים, בטענה שהעובדות המתוארות בו אינן מהוות עבירה. כללי 1. כתב האישום, אשר הוגש כנגד שלושת הנאשמים, ולימים תוקן, מייחס להם עבירות של פגיעה בשמורת טבע בניגוד לסעיפים 30(ד) ו-57(ב) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח-1998 (להלן: "החוק") ובניגוד לתקנה 9 לתקנות גנים לאומיים ושמורות טבע (איסור פגיעה בערכי טבע מוגנים וההגנה עליהם), תשכ"ח-1968 (להלן: "תקנות גנים לאומיים"); פגיעה בדגים בניגוד לתקנה 2 לתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות), תשל"ט-1979 (להלן: "תקנות שמורות הטבע") ולסעיף 57(ב) לחוק; הכנסת כלי או מכשיר העלול לפגוע בערך טבע מוגן בניגוד לתקנה 5 לתקנות גנים לאומיים ולסעיף 57(ב) לחוק; הכנסת חומר זר לשמורה בניגוד לתקנה 10 לתקנות הגנים הלאומיים ולסעיף 57(ב) לחוק ואי ציות להוראות הרשות בניגוד לתקנה 13 לתקנות גנים לאומיים ולסעיף 57(ב) לחוק. בכתב האישום המתוקן, נטען כי ביום 28.10.2011 בשעה 9:25 בקירוב, ואילך או בסמוך לכך, בתחום שמורת הטבע "הים הדרומי" במפרץ אילת, עסקו הנאשמים בדיג באמצעות חוטי דיג, מתוך סירה ממנה הטילו עוגן, במרחק של 236 מטר מקו הגאות, 50 מטר דרומית למגדל הפיקוח בשמורת חוף אלמוגים. נטען כי בכך הכניסו הנאשמים לשמורה מכשיר העלול לפגוע בה ובערכי טבע מוגנים, ללא היתר. צוין כי הנאשמים ביצעו את המיוחס להם, למרות שבמקום מוצב שילוט האוסר על כך. 2. בפתח הדיון טענו הנאשמים, באמצעות באי כוחם, כי העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה. טענות הצדדים 3. ב"כ הנאשם 1 השתית טענתו על תקנה 6 לתקנות גנים לאומיים, המתירה דיג, באמצעות חכה, מחוץ לתחום של 200 מטר מקו שפל המים שבחוף שמורת האלמוגים. נטען כי המדובר בהוראה ספציפית הגוברת על כל הוראה כללית אחרת. לשיטת ההגנה, המחוקק המשנה בחר שלא לבטל תקנה זו בשעה שהתקין את תקנות שמורות הטבע המאוחרות לתקנות גנים לאומיים. נטען כי האיסור בהליך הפלילי חייב להיות ברור ובנסיבות מקרה זה אין מקום להרשיע על סמך האמור בכתב האישום. נטען כי הדיג שהוחרג כמותר הינו דייג באמצעות חכה. באשר לעבירה בגין הטלת עוגן במקום, נטען כי מדובר בטענה שיש להוכיחה בראיות מתאימות. 4. ב"כ הנאשם 2 טען כי אף אם יוכחו כל עובדות כתב האישום לא יהא די בכך כדי לבסס את העבירות המיוחסות לנאשמים. נטען כי תקנות גנים לאומיים הן בבחינת דין ספציפי משום שהן מתייחסות מפורשות ואילו תקנות שמורות הטבע הן בבחינת דין כללי שהותקן לכלל האזורים שהוכרזו כשמורת טבע. מכאן, כך נטען, גוברת תקנה 6 לתקנות גנים לאומיים, הקובעת כאמור כי מותר לדוג דגים באמצעות חכה מחוץ לתחום של 200 מטר מקו החוף. נטען כי הים במפרץ אילת הינו ים עמוק ועל כן השוני בין גאות לשפל הינו כחצי מטר, ואילו ביחס לנאמים נטען כי הם דגו במרחק של 236 מטר מקו הגאות, כך שלבטח נמצאו הם הרחק מהאיזור בו נאסר לדוג. ב"כ הנאשם 2 הדגיש כי הדיג המותר באיזור האמור, בו נמצאו הנאשמים לפי כתב האישום, הוגבל לדייג בחכה בלבד. עוד טען ב"כ הנאשם 2 כי באזור בו הותר לדוג דגים באמצעות חכה, מחייב הדבר כי מותר גם להטיל עוגן במקום, וזאת מבלי שיהא בכך הודאה מצד הנאשמים כי אכן הטילו עוגן, כפי המיוחס להם. בעניין זה הפנה ב"כ הנאשם 2 לתקנה 7 לתקנות גנים לאומיים, לפיה נאסר להכניס כלי שיט בשמורת האלמוגים בתחום שבין קו גיאות המים שבחוף לבין ה"קו החוצה", שהוא קו במים המחבר שורה של מצופים, שהונחו על ידי רשות שמורות הטבע, החוצה את שמורת האלמוגים לשנים מכיוון צפון לדרום. לשיטת ב"כ הנאשם 2 יש להסיק מתקנה זו כי מותר לשוט ובין כך גם להטיל עוגן באזור שמעבר לקו החוצה, המסומן במצופים, ונמצא במרחק של פחות מ-200 מטר מקו גיאות המים. 5. ב"כ הנאשם 3 הצטרף לטענות הסנגורים. 6. מנגד, טען ב"כ המאשימה כי עובדות כתב האישום המתוקן מגבשות את העבירות המיוחסות לנאשמים. לשיטתו, האמור בתקנה 6 לתקנות הגנים הלאומיים אינו פוטר את הנאשמים נוכח האמור בסעיף 30(ד) לחוק האוסר לבצע פעולה המהווה פגיעה או עלולה להוות פגיעה בשומרת טבע, כאשר "פגיעה" הוגדרה באופן רחב ככוללת כל גרימת נזק לבעל חיים או הטרדתו, לרבות שינוי צורה טבעית של חי או הפרעה לריבויים ולהמשך התפתחותם הטבעית. נטען כי שמורת הטבע בים הדרומי באילת היא שמורת טבע מוכרזת מחודש יולי 2002 ועל כן חלות עליה תקנות שמורות הטבע, ביניהן תקנה 2 האוסרת לפגוע בחי או בצומח או בדומם בתחום שמורת טבע. לעניין זה, "פגיעה" כוללת "דייג". לטענת ב"כ התובעת, מעת שהים הדרומי באילת הוכרז כשמורת טבע בשנת 2002, הרי שתקנות גנים לאומיים אינן מהוות עוד דין ספציפי ובכל מקרה הן קודמות לתקנות שמורות הטבע. ב"כ התובע טען כי נכון להיום חל איסור לדוג עד למרחק של 500 מטר מקו שפל המים, היות והשטח הימי מקו שפל המים ועד למרחק של 250 מ' הוכר כ"שמורת הים הדרומי" והשטח ממרחק של 250 מ' ועד 500 מ' מקו שפל המים הוכר כ"שמורת האלמוגים". לטענת המאשימה, הנאשמים דגו בתחום שמורת הים הדרומי ועל כן עברו את העבירות המיוחסות להם בגין כך. עוד נטען כי הטענה שלא ניתן לדוג ללא הטלת עוגן הינה טענה עובדתית ולא משפטית ועל כן אין מקום בשלב זה לקבוע כי כתב האישום אינו מגלה עבירה כנגד הנאשמים. 8. על בסיס התשתית התחיקתית החלה בעניין דנא, יש טעם רב בטענות ההגנה לפיהן הדין הקובע כי מותר לדוג באמצעות חכה מחוץ לתחום של 200 מ' מקו שפל המים שבחוף שמורת האלמוגים הינו דין ספציפי החל על המקרה דנא. 9. כאמור, המאשימה טענה כי תקנות שמורות הטבע גוברות על תקנות הגנים הלאומיים בהיותן נורמה מאוחרת הגוברת על נורמה מוקדמת, בעיקר מעת שפורסמה ביולי 2002, אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (שמורת טבע הים הדרומי אילת), תשס"ב-2002, במסגרתה הוכרז הים הדרומי באילת כ"שמורת טבע". אכן, כפי טענת ההגנה, הוראות תקנה 6 לתקנות גנים לאומיים נותרה על כנה גם לאחר התקנת תקנות שמורות הטבע. הוראות תקנה 6 לתקנות גנים לאומיים מתייחסות מפורשות לשמורת האלמוגים, בעוד הוראות תקנות שמורות הטבע מתייחסות לכלל שמורות הטבע. ודוק, הוראות גנים לאומיים הינן הוראות דין ספציפיות שגוברות על הוראות כלליות שבתקנות שמורות טבע. 10. כמו כן, תמים דעים אני עם טענות ההגנה כי על הדין הפלילי להיות ברור וחד משמעי. בעניין זה ראו ספרם של י. רבין וי. ואקי, דיני עונשין, מהדורה שנייה, כרך א, בעמ' 93: "הדרישה כי החוק הפלילי יהיה ברור וודאי נגזרת מעיקרון החוקיות. איסור פלילי שאינו מוגדר די צורכו באופן שהציבור יידע כיצד לכלכל את צעדיו ולהמנע מהפרתו, אינו מתיישב עם עקרון היסוד שלפיו 'אין עונשין אלא אם כן מזהירים' ... לפיכך נדרש המחוקק לנסח את דברי החקיקה הפלילית בלשון ברורה וחד משמעית." 11. עם זאת, בנסיבות המקרה דנא, ועל אף טענותיהם שובות הלב של ב"כ הנאשמים, אין בידי להגיע למסקנה כי יש מקום לבטל את כתב האישום (המתוקן) שהוגש נגד הנאשמים, בשל כך שהעובדות המתוארות בו אינן מהוות דבר עבירה. צא וראה, ב"כ הנאשמים השתיתו עיקר טענותיהם על תקנה 6 לתקנות גנים לאומיים, אשר התירה מפורשות דייג מחוץ לתחום של 200 מטר הנמדד מקו שפל המים שבחוף שמורת אלמוגים, וזאת כחריג לאיסור על דייג בשמורה. ברם, הרשות לדוג באיזור המותר סוייגה לדיג באמצעות חכה - ואין על כך חולקין. מעיון בכתב האישום (המתוקן) עולה כי המאשימה ייחסה לנאשמים דייג באמצעות חוטי דיג ולא באמצעות חכה. נשאלת אם כן השאלה - האם דייג באמצעות חוטי דייג שקול לדייג בחכה? מעיון במילונים שונים עולה כי "חכה" מוגדרת באופן הבא: במילון "אבן שושן" מוגדרת חכה כ"מכשיר לדוג בו דגים. החכה עשויה מקרס (וו) המחובר אל חוט חזק הקשור אל קנה ארך; בקצה הקרס שמים פתיון (תולעת, רמש וכו') לפתות ולמשוך את הדג". במילון "ספיר" כ"מכשיר דיג המורכב ממקל ארוך שבקצהו קשור חוט המושלך למים, ומחובר אליו קרס חד שבקצהו מכניסים פתיון לדגים". ובמילון "רב מילים" כ"אביזר המשמש לדיג דגים. החכה עשויה מוט שאליו מחובר חוט ניילון המסתובב סביב מתקן גלילי קטן, ובקצהו קרס (וו) שהדגים נתפסים בו". הנה כי כן, אין "חכה" ו"חוטי דייג" חד הם. משסייג המחוקק את הדיג לכזה המותר באמצעות חכה בלבד, אין מקום, למצער לא בשלב זה, ליתן פרשנות מרחיבה לפיה החריג לכלל כולל גם חוטי דייג. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי הנאשם פעל בניגוד לחוק ולתקנות עת שדג באמצעות חוט ללא חכת מקל ומרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו בעניין זה". 12. הנה כי כן, על יסוד האמור לעיל, אין בידי לקבוע, בשלב דיוני זה, כי אף לו יעלה בידי התביעה להוכיח את מלוא התשתית העובדתית, כפי שהובאה בכתב האישום המתוקן, הרי שלא יהא בה לבסס את העבירות המיוחסות לנאשמים, ועל כן נדחית טענתם. משפט פליליבעלי חיים (דיג)