אי פינוי דירה בשכירות מוגנת תוך הפרת הסכם פשרה

אי פינוי דירה בשכירות מוגנת תוך הפרת הסכם פשרה



לפניי תובענה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו, כנטען, לבעלי נכס שהיה מושכר בשכירות מוגנת, בשל העובדה שהדייר המוגן בנכס לא פינה את הנכס במועד שבו אמור היה לפנותו על פי פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה שבין הצדדים.

רקע עובדתי והסעדים הנתבעים


התובעים הם בעלי זכויות הבעלות בנכס מקרקעין בתל-אביב – יפו (להלן: "הבניין"), ובין היתר בדירה מס' 5 בבניין (להלן: "הדירה"). הנתבע שכר את הדירה בשכירות מוגנת למן שנת 1970, ואולם ברבות השנים, העלו התובעים טענות שונות ביחס לזכאותו של הנתבע להמשיך וליהנות מן המעמד של דייר מוגן, והוגשה תביעה לפינויו מן הנכס, שהתנהלה בבית משפט זה, במסגרת ת"א 816-12-10 לפני כב' השופט עודד מאור (להלן: "ההליך הראשון").
ביום 1.5.2011, במסגרת דיון בהליך הראשון, הגיעו הצדדים להסדר פשרה, שבמסגרתו סוכם כי הנתבע יפנה את הדירה, בכפוף לתשלום פיצוי בסך 130,000 ₪ (נספח ה' לתצהיר התובע, להלן: "פסק הדין בהליך הראשון"). על פי פסק הדין בהליך הראשון, היה על הנתבע לפנות את הדירה עד יום 31.7.2011 (להלן: "מועד הפינוי המוסכם"), וככל שלא יעשה כן – עמדה לתובעים הזכות לפנותו.
בפועל, הנתבע לא פינה את הנכס עד חודש מרץ 2012, והצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם פינה את הנכס כליל בתחילת מרץ, כגרסתו של הנתבע, או ב-26.3.2012, היום שנקבע לביצוע צו הפינוי על ידי ההוצאה לפועל ומשטרת ישראל, כגרסת התובעים.
התביעה הוגשה על סך של 55,170 ₪, המחולקים כדלקמן:
דמי שכירות בגין התקופה שבין מועד הפינוי המוסכם ובין הפינוי בפועל – סך 36,000 ₪ (על פי דמי שכירות חודשיים מוערכים של 4,500 ₪ לחודש);
החזר ההוצאות שנגרמו לתובעים בגין הצורך לפנות את המושכר באמצעות ההוצאה לפועל – סך 6,220 ₪;
הוצאות משפטיות בגין הליכי הפינוי בסך 12,950 ₪.
מנגד, טוען הנתבע לזכותו לקיזוז סכומים שהשקיע בנכס. לטענת התובע בתצהירו ובכתב הגנתו, במהלך השנים ביצע תיקונים ושיפוצים שונים בדירה, המסתכמים – לטענתו – בסך 122,051.56 ₪, אותם הוא מבקש לקזז מכל סכום שייפסק לחובתו.
לא למותר לציין, כי הנתבע ציין בכתב הגנתו, כי בדעתו להגיש תביעה עצמאית לביטול פסק הדין בהליך הראשון, וזאת לאחר שכל ניסיונותיו הקודמים להשיג על פסק הדין עלו בתוהו. אין בכוונתי לדון שעניין זה במסגרת פסק הדין, אולם אציין רק כי חלק ניכר מן הטענות שהעלה הנתבע במהלך חקירתו, ובין היתר בדבר התנהלות התובעים כלפיו, וניסיונותיו הנטענים להביא להוצאתו מן הנכס, מצב תחזוקת הנכס וכן הלאה, מתאימות יותר לדיון שעניינו עצם זכותם של התובעים להביא לפינוי הנתבע (נושא שנדון והוכרע, כאמור, בפסק הדין בהליך הקודם) ולא בהליך שלפניי.
אלה העניינים הטעונים הכרעה בהליך שלפניי:
האם לתובעים עומדת הזכות לתבוע את נזקיהם, או שמא הסכם הפשרה בהליך הראשון מקים מניעות לעניין זה;
מהו התאריך שבו פינה הנתבע את הדירה בפועל;
האם זכאים התובעים לשכר דירה בגין התקופה שבין הפינוי המוסכם ובין הפינוי בפועל;
אם קמה זכות לשכר דירה – מה סכום דמי השכירות שיש לחייב את הנתבע בהם;
האם זכאים התובעים לתשלום בגין הוצאות הפינוי – הן ההוצאות המשפטיות והן הוצאות אחרות;
האם עומדת לנתבע זכות קיזוז בגין תיקונים שביצע, לטענתו, בדירה בתקופת השכירות.

להלן אדון בשאלות אלה כסדרן.
האם זכאים היו התובעים להגיש תביעתם זו?


לעניין זה, מעלה הנתבע שתי טענות:
התובעים לא קיימו את חלקם בפסק הדין בהליך הראשון, ולא שילמו לנתבע את הסכום שהתחייבו לשלם;
הסכם הפשרה בהליך הראשון קבע מתווה במקרה של הפרה, הגורס הפקדת התשלום המוסכם בידי ב"כ הנתבע דאז, אולם לא הוסכם כי ניתן יהיה להגיש תביעה.
אשר לטענה שלפיה הסכום לא שולם – הנתבע הודה מפורשות, בסעיף 37 לכתב ההגנה מטעמו, כי סכום הפשרה שולם לידי בא כוחו בניכוי סכום התביעה ועל כן הוא מושתק מלטעון אחרת.
אשר לטענה בדבר העדר זכות לתבוע, בהעדר התייחסות לעניין זה בהסכם הפשרה בהליך הראשון – דין הטענה להידחות מכל וכל.

הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין הוא, בראש ובראשונה, הסכם, אשר דיני החוזים הכלליים חלים עליו. על פי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 (להלן: "חוק התרופות"):
"הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה."


מכאן שהזכות לפיצויים בגין הפרת הרכיב החוזי בפסק הדין בהליך הראשון אינה מותנית בקיומו של "סעיף פיצוי" בהסכם הפשרה שם, אלא קמה מלשונו הברורה של חוק התרופות, כמו גם מתכליתו. על כן, משהופר הסכם הפשרה – ועל עצם ההפרה דומה כי אין כל מחלוקת – על המפר (הוא הנתבע בענייננו) לפצות את הנפגעים (התובעים) בגין נזקיהם, ככל שאלה יוכחו.
לנוכח לשונו הברורה של חוק התרופות בעניין זה, דומה כי אילו ביקשו הצדדים לשלול את סעד הפיצויים בגין הפרת ההסכם, היה עליהם לקבוע זאת מפורשות בהסכם. משלא נשללה זכות התביעה מפורשות, הרי היא שרירה וקיימת.

תאריך הפינוי בפועל


בעניין זה, כאמור לעיל, נחלקים הצדדים. התובעים טוענים, כי הנתבע פונה מהדירה ביום שנקבע לכך בצו הפינוי שהוצא על ידי לשכת ההוצאה לפועל, קרי, יום 26.3.2012, ורק לאחר נקיטת ההליכים.
הנתבע טען בדיון לפניי, כי:

"חודש לפני הפינוי שבאו הוצל"פ פיניתי הכל פרט לארון ושולחן שהבטחתי לתת לשולחן, אני גרתי אצל חבר שלי חודש. בשעה 10.00 באה המשטרה. באתי בבוקר מהדירה כדי לתת להם את המפתח כי אמרו לי להיות אם לא יפרצו את הדלת" (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 5 – 7).
אולם גרסה זו הועלתה לראשונה במסגרת דיון ההוכחות, ואין היא עולה בקנה אחד עם גרסתו של הנתבע בתצהיר העדות הראשית מטעמו, שם ציין כי:
"לאחר שבקשתי לעיכוב ביצוע פינוי הדירה נדחתה הודעתי לתובעים, במכתב ששלח בא כוחי לבאי כוח התובעים ביום 25.3.2012, המודיע על כוונתי לפנות הדירה בעצמי, ועל בקשתי לבטל את הליך הפינוי..." (סעיף 21 לתצהיר הנתבע).
ואילו במכתבה האמור של ב"כ הנתבע, שצורף כנספח 10 לתצהיר הנתבע, ציינה עו"ד הדד:
"...מרשי הודיעני כי יפנה את הנכס בעצמו היום ומחר, 25.03.12 – 26.03.12, ולכן אין צורך בביצוע הפינוי על ידי לשכת ההוצאה לפועל." (ההדגשות במקור – ע"י)
בהערת אגב אוסיף, כי גם לגרסתו המאוחרת של הנתבע, שלפיה פינה את הדירה כבר בראשית מרץ, הדירה לא הייתה פנויה במלואה, שכן אף לגרסתו שהובאה לעיל נותרו בה עוד חפצים שלו, אשר רק בסעיף 4 למכתבה של עו"ד הדד (נספח 10 לתצהיר הנתבע) הודיע הנתבע כי הוא מבקש להותירם בנכס.


העולה מן המקובץ הוא, כי יש לקבוע כממצא שבעובדה, כי הנתבע פינה את הדירה ביום 26.3.2012, ולא קודם לכן.

הזכאות לדמי שכירות


התובעים טענו, כי אחד הנזקים שסבלו, הוא אובדן דמי שכירות שיכלו לקבל בגין הנכס. הנתבע טען מנגד, שהתובעים לא הוכיחו כי התקשרו עם שוכר חלופי תחתיו, וכי הפסידו בפועל את דמי השכירות, באופן המקים להם זכות לתבוע את נזקיהם.
גם במחלוקת זו, דעתי כדעת התובעים. כאמור, הנתבע פינה את הנכס רק ביום 26.3.2014, כשמונה חודשים לאחר המועד שבו היה עליו לפנותו בהתאם לפסק הדין בהליך הראשון, ולהתחייבותו בהסכם הפשרה שם. ברי כי התובעים לא יכלו להשכיר את הדירה בתקופה זו, שבין 1.8.2011 – 26.3.2012 לשוכר אחר, שכן הנתבע הוסיף והתגורר בה בפועל, שלא כדין.

הטענה כאילו בהעדר ראיה מוחשית לשוכר פוטנציאלי אין לתובעים זכות לדמי שכירות בגין תקופה שהנתבע מודה שהתגורר בה בנכס היא טענה תמוהה: זכותו של בעל נכס ליהנות מפירות קניינו, והמונע מבעל נכס את זכותו זו – נדרש לשאת בתוצאות התנהגותו.


ניתן לגשת לסוגיה זו אף מנקודת המבט של דיני עשיית העושר: הנתבע נהנה מן הנכס שבבעלות התובעים מבלי לשלם את תמורתו, ועל כן חייב לשלם שכר ראוי בגין השימוש שעשה בנכס לא-לו.
אשר על כן, אני קובע כי התובעים זכאים לדמי שכירות מן הנתבע בגין התקופה שראשיתה ביום 1.8.2014, למחרת המועד שבו אמור היה לפנות את הדירה, ועד יום 26.3.2014, המועד שבו פינה את הדירה בפועל.

שיעור דמי השכירות


מאחר שהנתבע הוסיף להתגורר בדירה שלא כדין, ולאחר המועד שבו היה עליו לפנות את הדירה על פי פסק הדין בהליך הראשון, לא נכרת חוזה בינו ובין התובעים, וממילא לא נקבעו דמי השכירות בהסכם. נשאלת, אפוא, השאלה – מהו שיעור דמי השכירות שיש לחייב בו את הנתבע.
הנתבע טוען, כי מאחר שהיה דייר מוגן בדירה, עליו להמשיך ולשאת בדמי השכירות שאותם שילם כדייר מוגן, בסך 90 ₪ לחודש, והוא אף שלח המחאה על דמי השכירות בשיעור זה לתקופה שבה שהה בדירה לאחר מועד הפינוי המוסכם (וראו לעניין זה עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 6 – 8).
לא ניתן לקבל טענה זו. משעה שהסכימו הצדדים על סיום הסכם השכירות ביום 31.7.2011 ועל פינוי המושכר, ומשעה שקיבלה הסכמה זו תוקף של פסק דין, הרי שהמצב המשפטי שבין הצדדים הוא, כי הנתבע היה דייר מוגן בדירה עד יום 31.7.2014, ומיום 1.8.2014 חדל ליהנות ממעמד זה, אשר בצדו גם הזכות לשלם דמי שכירות מופחתים, והפך לפולש.

על כן, כאשר באים לחשב את דמי השכירות הראויים, שעל הנתבע לשלם, לא ניתן להתייחס לדמי השכירות שהיה הנתבע משלם במעמדו כדייר מוגן, ויש לבחון, מהם דמי השכירות הראויים בתנאי השוק.


זאת ועוד. דמי שכירות בתנאי השוק משקפים עסקה בין משכיר מרצון ובין שוכר מרצון. אולם בענייננו, לא מדובר בעסקה מסוג זה, אלא, למעשה, השכרה בכפייה, שעה שהנתבע נותר בדירה חרף צו שיפוטי שניתן כדין, המבוסס על הסכם פשרה שנערך מרצונו הטוב והחופשי של הנתבע, במסגרת הליך משפטי שבו היה מיוצג בידי עורך דין, וכפה על התובעים את המשך נוכחותו בדירה, שלא ברצונם.

קבלת הטענה כי אין מקום לחייב את הנתבע בדמי שכירות שערכם – לפחות – כמחיר השוק לדירה אקוויוולנטית פירושה יהיה גמול חיובי למי אשר עשה דין לעצמו, הפר הפרה מתמשכת של צו שיפוטי תקף, ונותר במשך שמונה חודשים בדירה שאותה היה אמור לפנות.
מצב דברים כזה יהווה, לטעמי, פגיעה חמורה בשלטון החוק, לא רק במובן המתבקש, של פגיעה בתפיסה הברורה כי כל אדם חייב לציית לחוק, וצו בית המשפט בכלל זה, אלא אף פגיעה מרחיקת לכת יותר: אם יתברר לבעלי דין, כי פסקי דין תקפים של בתי המשפט אינם מקוימים, וכי חייבים אינם ממלאים את פסיקות בית המשפט, ובית המשפט ניצב מנגד ואינו מגיב, עלול אמון הציבור במערכת המשפט להיפגע, ובעלי דין עלולים לפנות לדרכים חלופיות לבירור מחלוקות, אכיפת זכויות וגביית חובות, לרבות בעזרתם של "גורמי אכיפה" בלתי רשמיים, הפועלים בשולי החוק או אף מחוצה לו.
שיקולים שבמדיניות שיפוטית ראויה מחייבים, אפוא, כי במקרה של מי שסירב לפנות נכס חרף קיומו של פסק דין לפינוי, יחושבו דמי השכירות הראויים על הצד הגבוה, כך שיכללו לא רק פיצוי על אובדן ההכנסה מהנכס, אלא גם פיצוי על מה שניתן לכנות "הפגיעה באוטונומיה" – קרי הפגיעה בזכות היסוד הקניינית לקבוע מה ייעשה בנכס ומי יישב בו, ולעניין זה אין חשיבות בעיניי לשאלה האם התובעים התכוונו להשכיר את הנכס לדיירים חלופיים, או אם התכוונו להותירו ריק משוכרים. העיקר הוא, שכאשר פעל הנתבע בניגוד לפסק הדין המחייב, תוך הפרת החוק, הוא פגע בזכות הקניין של התובעים, ועל כך עליו לשלם.
הטענה שלפיה הנתבע לא פינה את הנכס במועד הפינוי המוסכם, מאחר שפעל לביטולו של פסק הדין בהליך הראשון ושל הסכם הפשרה שבבסיסו לאו טענה היא. משעה שניתן פסק דין, יש לקיימו ככתבו וכלשונו אלא אם בוטל על פי דין, או אם הורה בית המשפט המוסמך על עיכוב ביצועו. הליכי השגה על פסק דין, לרבות הגשת ערעור, אין בהם כדי לעכב את ביצוע פסק הדין (וראו לעניין זה תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984). על כן, משנותר הנתבע בדירה במהלך הליכי הערעור, חרף העובדה שבקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה, נטל על עצמו סיכון שייראה כמפר פסק דין, ויידרש לשאת בתוצאות התנהלותו.


לעניין קביעת דמי השכירות הראויים, הציגו התובעים את חוות דעתו של שמאי המקרקעין יניב שירן (להלן: "השמאי"). השמאי נחקר על תצהירו, והתשובות שנתן היו משכנעות, שלמות וקוהרנטיות. חוות דעתו מבוססת על דמי שכירות שנקבעו בסביבת הנכס, לרבות דמי שכירות המשולמים באותו בניין עצמו, בבעלותם של התובעים. השמאי נשאל בדבר מצבו התחזוקתי של הנכס, והיכולת להשכירו במצבו הקיים, והשיב כי:

"איזור זה מאופיין בעיקר בפלח אוכלוסיה של צעירים שגרים מספר שותפים בדירה, עם תנאים מינימאלים ודרישות לא גבוהות ולכן מתאפיין בדמי שכירות לא גבוהים ביחס לשאר חלקי תל אביב" (עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 27 – 29)


הנתבע עצמו לא הגיש חוות דעת שמאי מטעמו, ומשעמד השמאי היטב בחקירה הנגדית, אינני מוצא כל סיבה שלא לאמץ את חוות דעתו ביחס לדמי השכירות הראויים בדירה, ולקבוע אותם על סך של 4,500 ₪ לחודש.

בטבלת נתוני ההיצע לדירות מוצעות (עמ' 7 לחוות דעת השמאי), הוצגו נתונים של דירות שונות באזור הדירה נושא הליך זה, אשר מחירי השכירות בהן נעים בין 3,270 ₪ לחודש ועד 5,000 ₪. מטבע הדברים, ביקש הנתבע להראות כי הסכום שנקב השמאי מופרז, ואילו התובעים ביקשו לחייב את הנתבע בדמי שכירות של 5,000 ₪ לחודש.
בהתחשב בעובדה שעדותו של השמאי הייתה מהימנה עליי, בהתחשב בשיקולי המדיניות השיפוטית שציינתי, ובצורך להרתיע שוכרים מלהימנע מפינוי נכסים ששכרו בתום תקופת השכירות, אני סבור שיש לקבוע את דמי השכירות על סך של 4,500 ₪ לחודש.
אני מחייב, אפוא, את הנתבע בתשלום דמי שכירות בסך 4,500 ₪ לחודש בגין 7 חודשים מלאים ו-26/31 של חודש, בגין חודש מרץ 2012, ובסך הכל – 35,274 ₪.
הוצאות הפינוי


במסגרת התביעה, עתרו התובעים לפסיקת הוצאות הפינוי שנשאו בהן – הן התשלום לקבלן הפינוי שאמור היה לבצע את פינוי הנכס, הן ההוצאות המשפטיות שהיו להם אגב הפינוי. לעניין זה, מעלה הנתבע שתי טענות:
מאחר שהנתבע הודיע, באמצעות באת כוחו, לב"כ התובעים כי בדעתו לפנות את הדירה בעצמו, היה על התובעים לבטל את הליכי הפינוי, ומשלא עשו כן, לא הקטינו את נזקם הנטען, ועליהם לשאת בו בשיעור של מאה אחוזים;
התובעים זכאים להוצאות הפינוי ולשכר טרחת עו"ד במסגרת תיק ההוצאה לפועל שנפתח לעניין הפינוי, ועל כן אין הם זכאים לתבוע אותם במסגרת הליך זה.
אשר לטענה הראשונה, הודעתה של עו"ד הדד מטעם הנתבע לב"כ התובעים על כוונתו של הנתבע לפנות את הדירה בעצמו במועד הפינוי נשלחה רק ביום 25.3.2012, יום לפני מועד ביצועו של צו הפינוי. באותו מועד, כשמונה חודשים לאחר מועד הפינוי המוסכם, ולאחר הליכים בלשכת ההוצאה לפועל, לרבות ניסיונות להביא לדחיית הפינוי, אינני רואה כל סיבה של ממש שהייתה לתובעים לקבל את התחייבותו של הנתבע, ולבטל את הליכי הפינוי בכפייה, ואינני רואה כל הצדקה לחייבם להסתמך על מילתו של מי שהפר צו שיפוטי ואת התחייבותו שלו, במסגרת הסכם הפשרה בהליך הראשון.

חיזוק נוסף לקביעה זו ניתן לקבל מבחינת עדותו של הנתבע עצמו (אשר כאמור לעיל, אינני מקבל לעניין מועד הפינוי). הנתבע טען, כי התגורר מחוץ לדירה, אצל חבר, במשך כחודש ימים (עמ' 21 ש' 5 – 7 וכן עמ' 22 ש' 4 - 5), אולם הוא לא טען כי הודיע לנתבעים על כי פינה את הדירה. אילו הודיע הנתבע לתובעים בתחילת מרץ כי הדירה פנויה, אפשר שהיו נחסכות ההוצאות הכרוכות בניהול הליכי הפינוי.


הטענה השנייה, שלפיה זכאים התובעים להוצאות הפינוי בתיק ההוצאה לפועל היא טענה שאינה ממין העניין, שכן השאלה הרלוונטית היא, האם שילם הנתבע את ההוצאות במסגרת תיק ההוצאה לפועל. לעניין זה לא התייחס הנתבע כלל בתצהיריו, אלא רק ציין כי מדובר בטענה הנטענת "על פי ייעוץ משפטי". בהעדר הצהרה על ביצוע תשלום בפועל של הוצאות הפינוי בתיק ההוצאה לפועל, הנתבע לא הוכיח כי שילם כבר הוצאות אלה, ועל כן יש לחייבו בתשלומן.
כך הוא ביחס להוצאות הפינוי, כפי ששולמו לקבלן ההוצאה לפועל. משהוכיחו התובעים כי נשאו בתשלום, באמצעות באת כוחם, לקבלן ההוצאה לפועל (חלק מנספח ט' לתצהיר התובע), אני מחייב את הנתבע במלוא הסכום בסך 6,220 ₪.
שונים פני הדברים ביחס לדרישת שכר הטרחה. החשבוניות והקבלות שצורפו כנספח ט' לתצהיר, ואשר עליהן מבקשים התובעים להסתמך, לא הוצאו לתובעים עצמם, אלא לשני תאגידים: האחד הוא חיים שמי השקעות בע"מ והאחר הוא חב' אביאל מימון והשקעות בע"מ. שני תאגידים אלה הם בעלי אישיות משפטית נפרדת ועצמאית, ואף לא אחד מהם הוא בעל דין בהליך שלפניי. אינני יכול לייחס, אפוא, הוצאות שהוציאו התאגידים האמורים לתובעים, ועל כן רכיב הנזק של תשלום לעו"ד בהליכי הפינוי נדחה.

האם עומדת לנתבע טענת קיזוז?


כאמור, טען הנתבע כי במהלך השנים ביצע עבודות שיפוץ ותיקונים בדירה, אשר השביחו את ערכה, ודרש לקזז את שווי העבודות האמורות, שאותן העריך במעל 122,000 ₪, מכל סכום שייפסק לזכותו.

דין טענת הקיזוז להידחות משני טעמים – ראייתי ומהותי.


הטעם הראייתי הוא, שהאסמכתאות לכאורה שהוצגו במסגרת נספחים 7א – 7ב לתצהיר הנתבע מקשות מאוד לבדוק מהן העבודות שבוצעו, האם היו הכרחיות, מתי בדיוק בוצעו (על חלק מהפתקיות המאשרות קבלת תשלום מופיע תאריך, על חלק לא, ומכל מקום – לא ברור מתי בוצעה העבודה), ומה שוויים של הסכומים בערכי היום.

הנתבע לא צירף חוות דעת שמאית, שיש בה כדי להעריך את שווי העבודות ואת תרומתן לשווי הדירה כיום, ומשכך, הוא לא הרים את הנטל להוכיח את השקעותיו הנטענות ואת תרומתן לשווי הדירה, ובוודאי לו בסכום שנטען.


הטעם המהותי לדחיית טענת הקיזוז נובע מהסכם הפשרה. כזכור, בהסכם הפשרה בהליך הראשון, הסכימו הצדדים על פינוי הנכס, בכפוף לתשלום פיצוי בסך 130,000 ₪. מאחר שכל עבודות התיקון והשיפוץ בוצעו זמן רב לפני הסכם הפשרה בהליך הראשון, אזי אני סבור כי הסכם הפשרה, על הוראותיו, משקלל גם כל השקעה שהשקיע הנתבע בדירה – ככל שהשקיע.

אני ער לעובדה שלזכות דיירות מוגנת בנכס יש ערך כלכלי משל עצמה, אולם משהסכים הנתבע לפנות את הנכס כנגד 130,000 ₪ ולא טען לזכותו לקבל סכומים נוספים בגין ההשקעות שהשקיע בנכס – הרי שוויתר על טענתו לזכויות נוספות פרט לאלה המגולמות בפיצוי המוסכם.


קבלת טענת הקיזוז תביא לתוצאה אבסורדית, שאף אינה רצויה: בהסכם הפשרה בהליך הראשון נקבע כי הנתבע יפנה את הנכס ויקבל 130,000 ₪ - הא ותו לא. אילו קיים הנתבע את פסק הדין – היה מקבל אך ורק את הסכום שנקבע.

אולם אילו קיבלתי את טענת הקיזוז, התוצאה הייתה שבגין הפרת פסק הדין בהליך הראשון, היה הנתבע נהנה מסכום גבוה מזה שהיה מקבל כתוצאה מקיום פסק הדין – ואף שמדובר בטענת קיזוז, התוצאה הייתה שהנתבע היה נהנה משמונה חודשים בקירוב של מגורים על חשבון התובעים, אך ורק משום שהפר את פסק הדין.
תוצאה כזו אין להתיר.
אשר על כן, אני דוחה את טענת הקיזוז.
סוף דבר


הנתבע עשה דין לעצמו, והפר פסק דין מחייב. גם אם סבר הנתבע כי קמה לו זכות להביא לביטול פסק הדין (ובעניין זה אין בדעתי לטעת מסמרות), הרי כל עוד לא בוטל פסק הדין, הוא מחייב את כל הצדדים, לרבות הנתבע. משבחר הנתבע להתעלם מן החיוב שהוטל עליו, בהסכמתו המלאה, עליו לפצות את התובעים על נזקם.
כאמור בגוף פסק הדין, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים כדלקמן:
דמי שכירות בסך 4,500 ₪ לחודש בגין 7 חודשים מלאים ו-26/31 של חודש, בגין חודש מרץ 2012, ובסך הכל – 35,274 ₪;
תשלום הוצאות הפינוי בסך 6,220 ₪.

ובסך הכל ישלם הנתבע לתובעים סך 41,494 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (4.4.2012) ועד לתשלום המלא בפועל.
כמו כן יישא הנתבע בהוצאות התובעים בהליך זה בסך 2,500 ₪, ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פשרה במשפט

  2. פשרה במשפט העברי

  3. פסק דין בדרך של פשרה

  4. תשלום חלק מהסכם פשרה

  5. ביטול חלק מהסכם פשרה

  6. פסק דין על דרך הפשרה

  7. בקשה לביטול הסדר פשרה

  8. האם אפשר לבטל הסכם פשרה

  9. סירוב לחתום על הסכם פשרה

  10. תביעה חדשה לאחר הסכם פשרה

  11. הודעה על הסדר פשרה - דוגמא

  12. הסכם פשרה בין שוכר למשכיר

  13. פסיקת הוצאות במקרה של פשרה

  14. אישור הסכם פשרה בתביעה נגזרת

  15. חתימה ללא הרשאה על הסכם פשרה

  16. גבייה מנהלית בניגוד להסכם פשרה

  17. אישור הסדר פשרה בין נושה לחייב

  18. פסק דין בפשרה בניגוד לדין המהותי

  19. סנקציות על איחור בתשלום הסכם פשרה

  20. חתימה על הסכם פשרה ללא הסכמת הלקוח

  21. ערעור על פסק דין שניתן על דרך הפשרה

  22. הסדר פשרה בשלב אישור תובענה ייצוגית

  23. פתיחת תיק הוצאה לפועל למרות הסדר פשרה

  24. פשרה או הסדר לפי סעיף 350(ט) לחוק החברות

  25. דוגמא לפסק דין בפשרה בבית הדין לעבודה

  26. ערעור על פסק דין בפשרה בבית הדין לעבודה

  27. אי הגשת הסכם פשרה לאחר קבלת ארכה להגשתו

  28. תביעה כספית המבוססת על הסכם פשרה שנחתם בעבר

  29. חתימה על הסכם הפשרה ע''י מי שלא היה צד להליך

  30. אישור הסכם פשרה של רוכש דירה לאחר פרשת חפציבה

  31. האם חייבים להודיע להוצאה לפועל על הסדר פשרה ?

  32. פשרה: סעיף 79א' חוק בית המשפט / סעיף 4ג' חוק הפיצויים

  33. אי פינוי דירה בשכירות מוגנת תוך הפרת הסכם פשרה

  34. מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהושג בין הצדדים

  35. דחיית הסדר פשרה בתביעה ייצוגית בהעדר "פיצוי הולם"

  36. התנגדות לפשרה בתביעה ייצוגית: העדר פיצוי ממשי לקבוצה

  37. פיצוי בגין עוגמת נפש והפרת הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים

  38. האם רשאי בית המשפט (הדן בסכסוך) להכריע בשאלה עם הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה ?

  39. עתירה לבג"ץ בטענה כי אין זה ראוי שבית הדין לעבודה יכפה פשרה על צד שאיננו מעוניין

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון