תביעה אזרחית נגד מח"ש (והמחלקה לחקירות שוטרים) נתוני רקע 1. התובע הגיש תובענת נזיקין על סך 95,000 ₪ נגד משטרת ישראל והמחלקה לחקירות שוטרים (להלן - "מח"ש"), הם אורגנים של הנתבעת (להלן, גם "המדינה"). נטען כי עובר ליום 6.12.10 עבד התובע בתור מאבטח בכניסה לקניון לב המפרץ. בשעות הבוקר הגיע לקניון שוטר הלבוש במדים שהחנה את הקטנוע המשטרתי שלו במקום אסור לחניה. השוטר התבקש על ידי התובע להזיז את הקטנוע אך התעלם מדבריו. השוטר ניסה להיכנס בכוח לקניון והתובע נאלץ למנוע את כניסתו. התפתח "מאבק" בין התובע לשוטר וכנטען, "במהלך התקיפות פגע (השוטר - ש.ל.) בכף ידו של התובע" (סעיף 6). כתוצאה מכך, כנטען, הוסבה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5%. 2. בעקבות האירועים האמורים הגיש התובע, לא אחת, תלונות למח"ש. ואולם כל תלונותיו נגנזו. התובע אף ביקש לקבל את שמו של השוטר ולא נענה לכך. נטען כי המשטרה נושאת "באחריות פיקודית ומוסרית על פיקודיה" (סעיף 15). ועוד נטען כי היא התרשלה בגיוסו של השוטר אשר השתתף באירוע הנטען. 3. המדינה התגוננה בפני התביעה. הוכחש, מכל וכל, כאילו השוטר תקף את התובע ונטען כי גרסה זו אינה אלא "פרי דמיונו של התובע" (סעיף 4). נטען כי "אם וככל שהיה מגע בין התובע לשוטר - הרי שהיה זה ביוזמת התובע ומצידו בלבד, וללא כל 'שיתוף פעולה' מצידו של השוטר" (סעיף 7). אכן השוטר החנה את הקטנוע המשטרתי מתחת לשטח מקורה ובסמוך לכניסה לחניון העליון בקניון לב המפרץ וניסה להיכנס לקניון כאשר התובע ניסה למנוע זאת ממנו. צויין כי שמו של השוטר הינו רס"ב נחום מזרחי (להלן - "השוטר"). הוכחש כי אי-פעם המדינה הסתירה מן התובע את שם השוטר. 4. ככל שעסקינן בתלונותיו של התובע הוא אכן הגיש תלונה למח"ש. הוחלט שנסיבות העניין אינן מצדיקות פתיחה בחקירה פלילית. בבדיקה חוזרת נשנתה אותה החלטה. הוכחש חוסר שיתוף פעולה מצד מח"ש באשר לאפשרותו של ב"כ התובע לעיין ולהעתיק חומר הראיות. ככל שעסקינן בעצם האירוע נטען, לחילופין, לאשם תורם מצד התובע כאשר מנע את כניסתו של השוטר לקניון, הגם שלא היה שילוט או סימון במקום האוסר על כך. 5. בישיבת קדם משפט ראשונה הסכימו ב"כ הצדדים כי בנתון לבדיקות מסוימות התיק בשל להגשת תצהירי עדויות ראשיות. הוריתי לב"כ הצדדים להמציא לעיוני כל חומר ראיות הקיים בתיק החקירה שנפתח בעקבות האירוע הנטען. בעקבות זאת הונח בפניי תצהירו של התובע משופע בנספחים. אלו כללו סרטי מצלמות האבטחה שתיעדו, למצער, חלק מן האירוע. עוד צורפו שורה של מסמכים רפואיים, חליפת המכתבים שקדמה להגשת התביעה, מלוא חומר הראיות בתיק מח"ש ותלושי שכר של התובע. הנתבעת צירפה לחומר ראיותיה את תצהירו של השוטר, תעודת עובד ציבור באשר לרישיון לשאת נשק של התובע, שאלון ותשובות לשאלון, תמונות מזירת האירוע, תיעוד רפואי בעניינו של התובע ומסמכי מל"ל, בעקבות האירוע הנטען. בעקבות כל אלו הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. טרם שאדרש לשאלת החבות ראוי לעמוד על תהייה עקרונית לעניין חבותה האפשרית של המדינה. לאחריות המדינה 6. על יסוד ההנחה שעובר להגשת התביעה לא ידע התובע את שמו של השוטר, לכאורה מניחה את הדעת הגשת התביעה כנגד המדינה. ואולם, ויהא הדבר אשר יהא, בכתב ההגנה נודע לתובע שמו של השוטר. במצב דברים זה אמור היה התובע לבקש להגיש כתב תביעה מתוקן, לכאורה כנגד השוטר בלבד. שהרי, לכאורה, מזווית מבטה של המדינה, היא אינה עשויה להיות מחויבת, בכל מקרה. שהרי ככל שגרסתו של התובע תידחה ותאומץ גרסת השוטר, וזו עמדת המדינה, ברי שהתביעה תידחה מכל וכל. ואולם, בהנחה שגרסתו של התובע תתקבל ותידחה גרסת השוטר, נהיר שלא ניתן יהא לייחס אז למדינה אחריות שילוחית למעשיו הנפסדים של השוטר. והרי המדינה, מעבידתו של השוטר, לא הרשתה או אישררה את התנהגותו הנטענת. לא נטען על ידי התובע כי מעשיו של השוטר נעשו "תוך כדי עבודתו של העובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד;" ובוודאי "לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד" (סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). אין עוררין, לנוכח חומר הראיות, כי השוטר אכן היה לבוש מדים והיה רכוב על קטנוע משטרתי, ואולם הוא ביקש להיכנס לקניון, על מנת למהר לנסיעה ברכבת. לא נטען, איפוא, כי הוא ביצע את מעשיו תוך ביצוע תפקידיו המובהקים של שוטר ולא זו בלבד אלא ברי שמעשיו נעשו "למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד". 7. ואולם במכלול טענותיה לא טוענת המדינה, ולו כזית, בכיוון זה אלא מתגוננת לגוף העניין, תוך שהיא מאמצת את גרסת השוטר. שמא הדבר נעשה משום שהמדינה מודה, למצער, "באחריות הפיקודית והמוסרית על פיקודיה" כנטען בסעיף 15 לכתב התביעה, וכמבואר. אם נתון זה עמד ביסוד שיקוליה, אין לי אלא לשבח התנהלותה זו. צר לי לציין, לאור הניתוח שיבוא בשאלת החבות, שרחוק אהיה מלהמשיך ולשבח את התנהלותה של המשטרה ושל מח"ש לנוכח מכלול הנסיבות, בעיקר המחלוקת בשאלת החבות. לכך אגיע עתה. שאלת החבות - דיון והכרעה 8. ב"כ המדינה, בסיכום טענותיה, מצביעה על כך שהתובע מסר שורה של גרסאות סותרות, באשר לאירוע התקיפה הנטען. וכך, בתיעוד הרפואי הראשון בעקבות פגיעתו באצבע הרביעית של ידו השמאלית נרשם כי "לדברו היום ב- 6.12.10 ב- 7:00 בזמן עבודתו תוך כדי שתפס משהו עם נשק נחבל באצבע 4 יד שמאל...". בהזדמנות השנייה, שיגר התובע מכתב תלונה למח"ש ביום 14.12.10. שם, במסגרת תיאורו את התקרית הנטענת, הוא רשם ש"ניסיתי לתפוס לו את היד והרגשתי כאב חזק ביד שמאל, ובגלל זה שיחררתי את ידו... ". בהזדמנות השלישית, כחמישה חודשים לאחר מכן, כאשר שיגר ב"כ התובע מכתב דרישה ראשון נטען ש"השוטר נתן מכה למרשנו, פגע לו ביד...". בהזדמנות הרביעית, כאשר מסר התובע הודעה במח"ש, נטען באשר לשוטר ש"הוא דחף אותי, הביא לי מכות בידיים, התנגד והמשיך לדחוף אותי חזק עד שנכנס פנימה ואחר כך הוא ברח". התובע הוסיף וציין כי הוא הוכה "הרבה פעמים, אני לא יודע בדיוק, הכל היה מהר ואני לא ספרתי". בתשובות לשאלון ציין התובע שהחבלה נגרמה "כשניסיתי לתפוס את השוטר" וכי הדבר נעשה בעקבות מרדף אחרי השוטר, "לאחר שנתן לי מכה באצבע". 9. אין להתייחס בשוויון נפש לסתירות בין גרסאות אלו. ככל שעסקינן בתיעוד הרפואי, גם אם הייתי נוהג ברוחב לב לו הייתה נמסרת גרסה סתמית, כאשר התובע נאנק בכאביו ותשומת הלב נתונה לעזרה הרפואית המוגשת לו, לא ניתן להתעלם מכך שבלב הגרסה מצוי "נשק", והרי מעורבותו של נשק לא נטענת בהמשך הדרך, ולו פעם אחת. וכמו כן ברי שהגרסה על פיה החבלה ביד נעשתה כאשר "ניסיתי לתפוס לו את היד", משמע לכאורה כתוצאה ממעשה אקטיבי של התובע ולא תקיפה אקטיבית של השוטר, אינה מתיישבת עם "גרסת המכה" הנטענת שספג התובע. וככל שעסקינן ב"גרסת המכה", הרי בעוד שלעורך דינו מסר התובע שהשוטר נתן לו "מכה", לשון יחיד, הרי במח"ש הוא מדבר על "מכות בידיים", לשון רבים, והגם שהוא אינו יודע את מניינן, הרי מדובר ב"הרבה פעמים". לשורת סתירות נטענת זו לא מספק התובע, אף לא מספק בא כוחו בסיכום טענותיו, כל ניסיון של הסבר. אף דבר זה מעצים את השיקולים לחובתו של התובע. 10. וחרף כל אלו, ובנתון למשקל הלא מבוטל שאני מייחס לכך, משכיל התובע להרים את הנטל בשאלת החבות. 11. ראשית, עיינתי בסרטון האבטחה שהציג התובע. אכן איכותו הטכנית של הסרטון אינה מניחה את הדעת, וברור לחלוטין שהוא אינו כולל את כל שלבי האירוע. וחרף זאת ברי לחלוטין, כנטען על ידי ב"כ התובע, שרואים בבירור הכיצד "השוטר מנסה להיכנס, התובע פורס ידיים, השוטר מנסה לעקוף אותו מימין ומשמאל ואז פותח בריצה ופורץ פנימה לתוך הקניון, כאילו שלא מדובר בשוטר אלא בנער מפר סדר ציבורי" (סעיף 13 לסיכום הטענות). וכמו כן אני מאמץ את התרשמותו של ב"כ התובע על פיה "ב- 15 שניות אחרונות רואים בבירור שהשוטר והתובע חוזרים לכניסה, השוטר הולך לכיוון הקטנוע ואילו התובע חש שכף ידו השמאלית נפגעה, התובע מנסה לנער את היד, לקמץ אגרוף ולשחרר" (סעיף 15). 12. עתה נעיין בתצהירו של התובע. עולה הימנו שהוא חזר וביקש מן השוטר שלא להחנות את קטנועו, שהרי קיימת חניה מוסדרת בקרבת מקום. בתגובה לכך השוטר התעלם ממנו לחלוטין. התובע הבהיר כי הוא מזמין את האחמ"ש (אחראי המשמרת), ודרש מן השוטר להמתין. השוטר המשיך בהתעלמותו וניסה בכוח להיכנס לקניון. מרגע זה ואילך, כך הייתה הדינמיקה, התובע פורס ידיו ומנסה למנוע את כניסת השוטר, תוך שהוא הולך אחורנית, בעוד השוטר מנסה לפרוץ לו דרך קדימה, שמא להתחמק לצדדים, עד אשר עולה הדבר בידו והוא מצליח ב"התפלחותו". או-אז מגיע למקום מר חיים בנשימול (להלן - "האחמ"ש", וכן "בנשימול") והוא תופס את השוטר ומחזירו למקום. רק אז, כמדומה, "מתרצה" השוטר ומפנה את הקטנוע למקום חניה מותר. 13. עתה נעבור ונעיין בתצהירו של השוטר. הוא טוען כי הוא החנה את הקטנוע מתחת לשטח מקורה במקום שאין בו גישה למשתמשי דרך או הפרעה לכלי רכב, תוך שהוא בודק שבמקום אין סימון או שילוט האוסר על חניית אופנועים במקום. אכן התובע ניסה למנוע את כניסתו לקניון ודרש ממנו לפנות את הקטנוע. הוא ניסה להסביר לתובע שהוא טועה בכך, אך ללא הועיל. בהמשך הדרך היה זה התובע שלא התיר את כניסתו, ואף דחף אותו. התובע מציין שבמהלך הדברים הגיע האחמ"ש "וכאשר זה הגיע למקום הוא הסביר לי שהדרישה מבוססת על הנחיה פנימית של הקב"ט - הזזתי את הקטנוע למקום אחר, למרות שכאמור לעיל, במקום לא היה באותה עת כל סימון או שילוט כחוק האוסר על חניית קטנועים במקום" (סעיף 8). 14. בחינת התצהיר של השוטר מעלה התעלמות מוחלטת מאשר רואות עיניי, למראה סרטוני האבטחה. אכן, במנותק מן השאלה האם הייתה תקיפה בכלל, וככל שהייתה מה היו נסיבותיה המדויקות, השוטר אינו מנסה להתמודד, כל עיקר, עם ניסיונו להמרות פיו של מאבטח האוסר את כניסתו, למצער עד אשר יגיע האחמ"ש, וכאחרון הפרחחים מנסה להתחמק, לצד זה או אחר, עד אשר עולה הדבר בידו. וכדי ביזיון וקצף מתרחש "מרדף" אחריו, מן הסתם לנגד עיניהם המשתאות של עוברים ושבים, כאשר הוא נעצר על ידי האחמ"ש ומובל אחר כבוד למקום חניית הקטנוע, אותו הוא מזיז כאשר נהיר לו שלא יהא ויתור, כהוא-זה, על דרישת האחמ"ש. 15. עיון בתיק מח"ש מעלה כי ניגבו אך ורק שתי הודעות, של התובע ושל בנשימול. ועוד הונח בפניי "דוח אירוע חריג" של בנשימול. ככל שעסקינן בהודעתו של התובע הוא נחקר באופן יסודי ומקצועי עד מאוד. החוקר טרח להציג בפני התובע את מכלול הסתירות המצויות בגרסאותיו השונות, ואמת ניתנת להיאמר שהסבריו של התובע היו דחוקים ורחוקים מלשכנע. 16. ואולם הונחה בפניי הודעתו של בנשימול, הוא האחמ"ש, שב"כ הנתבעת מתייחסת אליה, ודעתי כדעתה, כאל עדות אובייקטיבית. בנשימול היה זה שפיענח את סרטון האבטחה. הוא היה הראשון שחקר את נסיבות האירוע. מהודעתו עולה כי "הלכתי למצלמות האבטחה כדי להכין את הדוח ורואים את X X מנסה למנוע את הכניסה של השוטר. התחיל שם איזה עניין של דחיפות קצת ואז השוטר פרץ פנימה. X בא לתפוס אותו וכנראה את התגובה המהירה של השוטר, היד של X נפגעה כתוצאה מכך". אכן בנשימול מציין שהשוטר אמר לתובע "שהוא ממהר לרכבת". בנשימול שלל את האפשרות שהשוטר היכה את התובע והתרשמותו הייתה ש"X ניסה למנוע ממנו להיכנס והשוטר ניסה להיכנס בכוח. השוטר לא היכה אותו בכלל. האצבע שלו נשברה כתוצאה מהתפיסה שלו בחולצה של השוטר והשוטר השתחרר וברח". ואכן הד לכך מצוי בדוח האירוע החריג בזמן-אמת. אף שם רשם בנשימול ש"השוטר החל להתעמת עם X וטען שהוא ממהר לרכבת. X ניסה למנוע את כניסתו של השוטר לקניון אך ללא הצלחה. השוטר ברח לX פנימה ושX ניסה לתפוס אותו בחולצתו קיבל מכה חזקה ביד שמאל....". 17. ציינתי, עד הנה, כי בכל תיק מח"ש מצאתי את עדותם של התובע ושל בנשימול, וכן ראיתי דו"ח אירוע של בנשימול. הא ותו לא. אכן, בעקבות תלונות חוזרות ונישנות שיגר נציב תלונות הציבור, רפ"ק איגור אוברוצקי מכתב (ללא תאריך), בו נרשם מפורשות כי "לצורך הטיפול בפנייתך נגבתה הודעתו של השוטר, אשר מסר בעדותו ...". כאמור, לא מצאתי בתיק זכר לאותה הודעה נטענת אשר בגדרה נטען שהשוטר "מסר בעדותו" דבר וחצי דבר. גרסתו של השוטר ניצבת בפניי אך לעת מתן תצהיר עדותו. 18. הדברים חמורים, חמורים עד מאוד. עד הנה, כמבואר, נמצאו סתירות לרוב בגרסתו של התובע. ולא ייפלא הדבר. משעה שהתובע טרח ומסר גרסתו לגורמים מגורמים שונים, נקל למצוא סתירות בגרסאות השונות. דרך העסקים הרגילה, כך אין לי אלא להניח, חייבה שבתגובה לתלונותיו החוזרות ונישנות של התובע, מסר אף השוטר את גרסאותיו. אין לי אלא להניח שהוא עשה זאת, שמא במספר הזדמנויות. ככל שהוחלט, כשהוחלט, שתלונתו של התובע אינה מוצדקת, מן הסתם עמדו בפני הגורם המחליט, עדויות של השוטר ולמצער זכרונות דברים או תרשומות, לעניין גרסתו. מכל מקום, יש בפניי הודאה מפורשת על פיה, למצער, נגבתה הודעתו האחת של השוטר. והיכן היא? והרי ככל שהודעה זו, ושמא זכרונות דברים אחרים היו ניצבים לנגד עיניי, מצפה הייתי שגובה עדותו של השוטר היה מציג בפניו אותן שאלות נוקבות ומקצועיות עמן השוטר אמור היה, כמוהו כתובע, להתמודד. בוודאי מצפה הייתי שהשוטר יישאל הכיצד הוא מתמודד עם התנהגות נפסדת בה, במקום ציבורי ולעין כל, הוא מפר הוראות מאבטח, מנסה לפרוץ לו דרך, אף מצליח בכך וגורם לכך שמתנהל "מרדף", לא פחות ולא יותר אלא אחרי שוטר. 19. ומשתובנות אלו ניצבות לנגד עיניי אני יכול להסיק, לחובת מח"ש, אחד משני התרחישים הבאים. והגם שאני מתקשה לקבוע מי מהם חמור יותר, איני מתקשה לקבוע שכל אחד מהם חמור עד מאוד. התרחיש האחד הוא שאכן מצויה בתיק מח"ש הודעתו של השוטר, ושמא אף הודעות קודמות נוספות או זכרונות דברים. והרי הדבר מתיישב גם עם דרך העסקים הרגילה ובוודאי עם מכתבו של קצין תלונות הציבור. או-אז לא אוכל אלא להסיק שאלו הוסתרו מב"כ התובע, והוסתרו מבית המשפט. והתרחיש השני הוא שאכן לא הוסתר דבר מב"כ התובע, אף לא הוסתר דבר מבית המשפט. או-אז אסיק שקצין תלונות הציבור, בציינו שנגבתה עדותו של השוטר, מסר דברים חסרי שחר. או-אז אוסיף ואסיק שלכל אורך הדרך לא ראתה מח"ש לנכון, ולו פעם אחת, לקבל את גרסתו של השוטר ולהציג בפניו שאלות נוקבות, נוקבות עד מאוד. 20. תרחיש שני זה לכאורה מתיישב עם תצהירו של השוטר. שהרי הוא אינו מצהיר, בשום הזדמנות, שנגבתה עדותו. לא נותר לו אלא להשליך יהבו על כך שבמכתב המסכם מיום 15.1.12 של מח"ש צויין ש"לאחר שבחנו את תלונותיך שבנדון ועיינו במכלול החומר הנוגע לאירוע שנעשה במחלקתנו, ולאחר ששקלנו בכובד ראש את מכלול הנסיבות הרלוונטיות לתלונה זו, הגענו לכלל מסקנה, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות פתיחה בחקירה פלילית". ועוד נרשם כי "מסקנתנו זו נתקבלה, בין היתר, לאחר בדיקה ראשונית של האירוע נשוא תלונתך, אשר יש בתוצאותיה כדי לשפוך אור על האירוע בכללותו". ונשגב ממני מה הוא "מכלול החומר", כשם שלא נהיר לי מה הייתה ההתפתחות החקירתית לאחר "הבדיקה הראשונית", והמשך בחינת התלונה. הרושם המתקבל בבירור הוא שלמרות שלנוכח שלבי הבירור, מצפה הייתי לנסות ולהתרשם שהייתה התחקות אחר העמקת החקירה, ובוודאי חקירתו של השוטר עצמו, דבר שלא נעשה. על פי הנתונים שהוצגו בפניי אין לי אלא להסיק, למרבה הצער, שהדברים לא התנהלו ב"כובד ראש", אלא בקלות דעת. 21. אני קובע, איפוא, שהתנהלותו של השוטר הייתה נפסדת. טענתו אודות כך שלא היו במקום סימון או שילוט האוסרים על החניית קטנועים, ככל שאאמין לה, היא חסרת רלוונטיות. קניון לב המפרץ הוא בבחינת רכוש הפרט. המאבטח, מכוחו של הבעלים, יכול וצריך ליתן הנחיות לכל אורחיו של הקניון, ודרך עיקרון יש לציית להנחיות אלו. ואולם, ככל שהיה דין ודברים בין השוטר לבין התובע-המאבטח, נקט התובע בדרך נכונה כאשר זימן למקום את הממונה עליו, האחמ"ש, ודרש מן השוטר להמתין קמעה. תחת זאת, וכאחרון פורעי החוק, העמיד השוטר את התובע במצב בלתי נסבל שאילץ את התובע, על מנת למלא את תפקידו, לנסות למנוע מן השוטר את הכניסה לקניון. במצב דברים זה התפתח עימות אליו נקלע התובע, באשמת השוטר, שאילץ אותו לתפוס בידו ו/או בחולצתו, וכך נשברה אצבעו. משמע, אין לשפוט את הסיטואציה על יסוד האירוע הקונקרטי, של תפיסת יד או חולצה של השוטר באופן המדמה לכאורה "תקיפה" אקטיבית מצידו של התובע, מבלי לבחון את מכלול הקונטקסט אליו נקלע התובע, כאמור באשמתו של השוטר. אי-תפיסתו של השוטר בידו ו/או בחולצתו על ידי התובע הייתה אי-תפקוד נאות בעבודתו של התובע, כמאבטח, והייתה, אפקטיבית, נותנת לגיטימציה לפורעי חוק וסדר. פועלו של התובע, איפוא, לא רק היה מילוי נאות של תפקידו, אלא דומה שבסיטואציה אליה נקלע הוא פעל בשיקול ובמידתיות. אין צריך לומר שאילו התובע היה פועל אחרת, הייתה ניתנת לגיטימציה לכך שכל דאלים גבר, וכדי ביזיון וקצף האלים הוא שוטר, נושא מדים שאמור לשמש דוגמה ומופת. אני מניח שחבלתו של התובע באצבעו הרביעית בידו השמאלית הייתה פועל יוצא של אותו עימות. אני דוחה את הגרסה שהשוטר חבל בתובע, אם במכה אחת אם במכות רבות. מקובל עליי שחבלתו של התובע הייתה, כהתרשמותו של בנשימול, מכך שתפס בחולצתו של השוטר או אף תפס את ידו והדבר גרם לחבלתו. התובע אובחן בסרטון אוחז בידו, מן הסתם עקב כאבים. נחה דעתי שכאבים אלו הוסבו לו כתוצאה מאותה תקרית. לא מן הנמנע שבהמשך הדרך, ומשעה שהתובע סבור היה שגרסתו אודות חבלתו בנסיבות אלו לא תזכה לאמון, הוא הפליג לגרסאות חסרות השחר אודות מכה או מכות. והגם שהנני מתייחס אף לכך בחומרה, אין בה כדי להאפיל על מידת החומרה בהתנהלותו של השוטר שגררה את התובע לעימות האמור. 22. האירוע שתואר לנגד עיניי יכול היה להתרחש בין התובע לבין עובר אורח כלשהו כאשר, למשל, דווקא השוטר נמצא בזירת האירוע. או-אז מצפה הייתי שהשוטר ייחלץ לעזרתו של התובע, כהולם את משרתו ואת המדים אותם הוא לובש. מבזה הסיטואציה שהשוטר נכשל באורח כה מביש, לנוכח קביעותיי האמורות. 23. דומה, לנוכח הסתירות שהיו בגרסתו של התובע, שככל שהיה השוטר עומד לדין פלילי, ייתכן שהוא היה זוכה בדינו, מחמת הספק. משום כך ההחלטה שלא לפתוח בחקירה פלילית, יכול שהיא סבירה, הגם שראוי היה שבמכלול שיקוליו של הגורם המחליט הייתה עומדת הגרסה שנגבתה מן השוטר, שמא הייתה מציבה תמונה שונה. ואולם, יהא הדבר אשר יהא, וגם לו לא הייתה כל תקיפה שהיא, בניגוד לאשר נקבע על ידי, לא עומדת בפני הביקורת התנהלותה של מח"ש שלא ראתה לגבות את עדותו של השוטר כל עיקר, אף לא ראתה לשקול לנקוט כנגדו באמצעים משמעתיים. לשאלת גובה הנזק 24. האירוע הנטען הוכר כתאונת עבודה. המל"ל, לאחר שפסק לתובע נכויות זמניות, פסק לו נכות צמיתה בשיעור של 5%. עוד בכתב התביעה רשם ב"כ התובע כי הוא אינו מצרף חוות דעת רפואית "אך מבקש לשמור לעצמו זכות להגיש את חוות דעתו, ככל שלא תהיה הסכמת הנתבעים לראות בקביעת המל"ל של הנכות הצמיתה קביעה מוסכמת" (סעיף 33). בכתב הגנתה של המדינה נטען, כדין, כי "התובע אינו רשאי 'לשמור על זכותו' בהגשת חוות דעת" (סעיף 37(ד)) וכן ש"הנתבעת אינה מסכימה לראות בקביעת המל"ל כגובה הנכות בתיק זה" (סעיף 37(א)). 25. בעקבות זאת לא הגיש התובע חוות דעת מטעמו, אף לא עתר שבית המשפט יפטור אותו מהגשת חוות דעת. אילו הייתה מוגשת בקשה כאמור והייתה נענית, אף אז למירב ניתן היה להתייחס אל פרוטוקולי המל"ל כאל חוות דעת מטעם התובע, והנתבעת הייתה זכאית להגיש חוות דעת נוגדת. דומה בעיניי, הגם שאין בדעתי לקבוע מסמרות, כי ככל שהייתה מוגשת בקשה כאמור על ידי התובע, היא הייתה נדחית. אם כך ואם אחרת: התובע לא השכיל להוכיח כל נכות צמיתה, אף כל נכות זמנית, משעה שאין בדעתי לסמוך כל ממצא רפואי על מסמכי המל"ל. 26. ואולם בעקבות האירוע נשברה אצבעו השמאלית של התובע. הוסב לו כתוצאה מכך כאב וסבל לא מבוטל. הוכח להנחת דעתי כי הוא היה משולל כושר עבודה מוחלט לתקופה של ארבעה חודשים. מן הנתונים שבפניי אני אומד את שכרו החודשי בסכום של 4,000 ₪. חרף הנחותיי האמורות אפסוק לתובע בגין הפסד שכר מוחלט וחלקי לתקופה של כחצי שנה, סכום של 20,000 ₪. 27. בגין כאב וסבל, לנוכח הנתונים האמורים, בדעתי לפסוק לתובע סכום נוסף של 8,000 ₪. 28. עיקר העיקרים הוא באשר לעוגמת הנפש שהוסבה לתובע. התובע, מאבטח בן 60 המנסה להתפרנס בדוחק מפרנסתו, מילא את תפקידו ללא דופי. הוא לא נרתע אף מפני השוטר, משעה שהשוטר התנהג באופן נפסד, כפורע חוק. וחרף זאת, אף משום הכבוד שהוא רחש לשוטר, הוא פעל באיפוק המתחייב, הגם שגרר אותו למידה של עימות פיזי, סביר והגיוני, שגרם לחבלתו. פועלו קיבל אישור מן הממונה עליו, הוא האחמ"ש. ואף השוטר בסופה של דרך נאלץ היה לנהוג כשומר חוק, דבר שמצופה היה ממנו, מלכתחילה. או-אז תבע התובע את עלבונו מרשויות מח"ש. הוא היה זכאי לכך שתלונתו תיבדק באורח רציני יותר ודומה שעדותו של השוטר, כלל לא נגבתה. התנהלות זו גרמה לתובע למפח נפש. הוא זכאי לפיצוי הולם בגין כך. בגין עוגמת הנפש הנני פוסק לתובע סכום של 20,000 ₪. 29. הנה-כי-כן, סך כל נזקי התובע עולים כדי סך של 48,000 ₪. בטרם סיום 30. בדרך העסקים הרגילה אמור היה השוטר להיות בעל דין ולהתייצב לדינו כאשר הוא מיוצג על ידי פרקליט מטעמו. כבר ציינתי את הגינותה של המדינה אשר העניקה לשוטר הגנה משפטית, לא טענה טענות-סף כמתחייב, ותשלם פיצויים שתשלם. משכך, לא מן הנמנע שלא מן הדין יהיה, שמא אתית, לאחר שהמדינה החליטה כאשר החליטה, לנקוט בצעדים משמעתיים כנגד השוטר לנוכח המתחייב מפסק דיני. ככל שאני צודק בכך, ולא אקבע מסמרות, מוצא עצמו השוטר מרוויח פעמיים: לאחר שזכה בייצוג על ידי המדינה, ולא היה בעל דין, הוא אינו נושא בתשלום פיצויים, ואף לא משלם הוצאות; הוא אף ממשיך לא לשאת בסיכון האפשרי של נקיטה באמצעים משמעתיים. חבל. סוף דבר 31. לפיכך הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 48,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 21.5.12 ועד מועד התשלום המלא בפועל, אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. משטרהמח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים)תביעה אזרחיתשוטר