על מי מוטל נטל ההוכחה בשאלת חובת הקטנת הזנק ?

על מי מוטל נטל ההוכחה בשאלת חובת הקטנת הזנק ? הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי נטל ההוכחה בשאלת הקטנת הנזק הנו על כתפי התובעת, ואין מתקיים בענייננו היפוך הנטל. נטל ההוכחה בהקשר זה מונח על כתפי המפר שטוען כי הצד הנפגע לא עשה די להקטין את נזקו (ע"א 462/81 שמחון נ' יוסף בכר חברה לבניין ופיתוח בע"מ, פ"ד ל"ט(1) 701, 708). כללי בפני תביעה כספית שהוגשה במקור בסדר דין מקוצר ועל סך 589,532.98 ₪ לתשלום דמי שכירות שהגישה התובעת כנגד הנתבעים, ולימים תוקנה לסך של 244,580 ₪ ובהפחתת 75,000 ₪ שנפסקו בפסק דין חלקי, ו-27,650 ₪ בגין מימוש ערבות בנקאית. ביום 05.05.2010 נחתם הסכם שכירות בין הנתבעים לבין חברת כוכב הצפון בע"מ, וכאשר הנתבע 2, ערב בערבות אישית לקיום כלל חובותיה של הנתבעת 1 על פי ההסכם. ביום 14.12.2010 הומחו זכויותיה של חברת כוכב הצפון לתובעת, משכך, ועל פי הסכם השכירות, הנתבעים שכרו מהתובעת חנות, הממוקמת במתחם מגרשי התערוכה הישנים בנמל תל-אביב, גוש 6964 חלקות 1-4; 25-72; 77; 79; 102, ולתקופה של 6 שנים החל מיום 01.06.2010 ועד ליום 31.05.2016. כעבור מספר חודשים, עזבו הנתבעים את המושכר, וזאת לאחר ששילמו שכ"ד עבור שנה. במסגרת ההליך שנפתח בסדר דין מקוצר, ניתן פסק דין חלקי, בו נקבע כי לא הוצגה הגנה ראויה כלשהי, למעט טענה אפשרית לעניין הקטנת נזק, לגביה נתנה הרשות להגן, באופן התחום בזמן ולצורך הכרעה, בשאלת הקטנת הנזק. נוכח האמור, נפסק כי התובעת זכאית לפסק דין חלקי על סך 75,000 ₪ המשקף דמי שכירות לשנה, מיציאת הנתבעים מהמושכר. לגבי יתרת הסכום הנתבע, המקורי, (שהוקטן בהמשך, בעקבות מציאת שוכר חלופי), נתנה רשות להגן, ולעניין שאלת הקטנת הנזק בלבד. טענות הצדדים התובעת טוענת כי על פי סעיף 9 להסכם השכירות, תקופת השכירות החלה ביום 05.05.2010 ואמורה היתה להסתיים ביום 31.05.2016. על פי סעיף 10 להסכם, הנתבעת נדרשה לשלם דמי שכירות חודשיים בסך של 7,947 ₪ בצירוף מע"מ, ממועד תחילת השכירות ועד ליום 01.06.2014, ומיום 01.06.2014 ועד ליום 31.05.2016 אמורה היתה לשלם, סך של 8,741.7 ₪ בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה למדד הידוע ביום 05.05.2010. נטען כי משהופר ההסכם ומשהנתבעים הפסיקו לשלם שכר דירה החל מחודש מאי 2011, וכאשר הנתבעת נטשה את המושכר בחודש יוני 2011, ללא אישורה של התובעת, זכאית התובעת בגין הפרות יסודיות אלו, בכלל הסעדים על פי ההסכם, דמי שכירות וכן פיצוי מוסכם בסך של 20,000 ₪, פיצוי בגין הפרשי הצמדה וריבית. צויין כי, בגין מימושה של ערבות בנקאית, שניתנה להבטחת התחייבויות הנתבעים על פי הסכם השכירות, יש להפחית מחובם לתובעת סך של 27,650₪. הנתבעת טוענת כי השכירה את הנכס לצורך ממכר אופניים חשמליים, וכי עסקיה לא צלחו, בין היתר, מאחר וכוכב הצפון לא ביצעה את פיתוח השטח והדרכים למושכר, כפי שהתחייבה לעשות בחוזה השכירות. נטען כי כלל הפעילות העסקית של הנתבעים במושכר ארכה כשישה חודשים, ובחודש דצמבר 2010, נסגר העסק וכאשר כלל המטלטלין פונו מהמושכר במאי 2011. הנתבעת טוענת כי תהליך פינוי המושכר נעשה בהסמכתה של התובעת, וכחלק מהליך זה הוחזר לתובעת מפתח המושכר ואף שולמו לה, כלל חובות שכר הדירה עד לפינוי המושכר. נטען כי, מעת שהורע מצבה הכלכלי של הנתבעת 1, עד כי לא יכלה לעמוד בתשלום שכר הדירה, התבקשה התובעת לפרוע את הערבות הבנקאית כתמורה לתקופה של מספר חודשים, עד למציאת שוכר חדש, בעוד הנתבעים עושים ככל שלאל ידם בכדי להשכיר את המושכר לצד ג'. למיטב ידיעתם של הנתבעים, התובעת הערימה קשיים בפני כל שוכר אפשרי, ומשכך, כל המגעים עם מתעניינים בנכס, לא הבשילו לכדי חתימה על הסכם שכירות. הנתבעת טוענת כי התובעת מחזיקה ומשתמשת במושכר לצורך אחסון מטלטליה, ומשכך מנועה מלתבוע שכר דירה בעבור המושכר. כמו כן, נטען כי תקופת השכירות של השנים 2014-2016 מותנית במימוש אופציה, כאמור בסעיף 9.1 להסכם השכירות, ומשטרם הגיע מועד מימוש האופציה, וזו לא מומשה, הרי שהתביעה על פי סעיף 8.2 להסכם צריכה להימחק על הסף. נטען כי התובעת לא עשתה דבר לצורך צמצום או מזעור נזקיה, וכי למרות שהתובעת ידעה שהנתבעת הנה חדלת פירעון, מנעה ממנה את השכרת המושכר לצד ג'. הנתבעת טוענת כי אינה חייבת שכר דירה מעבר לחודש מאי 2011, וכי עם גביית הערבות הבנקאית שולם שכר הדירה עד וכולל אוגוסט 2011. במסגרת סיכומיהם, חזרו הצדדים על טענותיהם בבר"ל. כמו כן, טענה התובעת כי מדובר בתביעה לפיצויים נוכח הפרת הסכם שכירות אין בנמצא טענות כנגד הוראות ההסכם. נטען כי על פי סעיף 23 להסכם, כל שינוי בו יעשה אך ורק בכתב ובהסכמת שני הצדדים, ומשלא הוצגה הסכמה שכזו, יש לקיים את ההסכם כלשונו. התובעת מציינת כי במסגרת הדיון בבר''ל, שנערך באוקטובר 2012, הודה הנתבע שאין ולא היה מסמך שמשנה את ההסכם. נטען כי לא הוצגה כל ראיה המלמדת על ניסיונותיהם של הנתבעים להשכיר את הנכס לצדדים שלישיים, וכי כל שנעשה הוא הפניית מתעניינים אל התובעת. התובעת טוענת כי על פי גרסת הנתבע מי שהערימה קשיים היתה חברת אתרים, שהנה בעלת הזכויות במושכר, וממנה שוכרת התובעת את הנכס. כמו כן, נטען כי הנתבעים לא הביאו עדויות או ראיות מהן ניתן ללמוד, שהתובעת לא שיתפה פעולה עם ניסיונות מציאת שוכרים תחת הנתבעים. התובעת טוענת כי בנסיבות המקרה, חל הכלל בדבר הודעה והדחה, המעביר את נטל ההוכחה מכתפי התובע אל כתפי הנתבע, הטוען כי על אף שהוא חב לפי ההסכם, יש לפטור אותו מחבות זו. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי נטל ההוכחה בשאלת הקטנת הנזק הנו על כתפי התובעת, ואין מתקיים בענייננו היפוך הנטל. כמו כן, חוזרים הנתבעים על טענותיהם בדבר אי עמידה בחובות התובעת על פי ההסכם, לאפשר פיתוח עסקי של המתחם ומפנים בעניין זה לסעיף 5.9 להסכם, בו מופיעה התחייבות לביצוע עבודות, שתכליתן שיפור פני המקום ושדרוגו. נטען כי, עד התובעת העיד כי שולמו כל התשלומים בשנה הראשונה, ממאי 2010 עד מאי 2011, ומשכך סעיף 18.2 בתצהיר התובעת אינו רלוונטי ודינו להידחות. הנתבעים טוענים כי התובעת לא הציגה ראיות להוכחת הטענה, שהקטינה את נזקיה, כמו, תצהירים מטעם חברת התיווך, העתקי הודעות ומודעות שפורסמו, לטענתה. כמו כן, נטען כי לא הוכח מה נעשה מיוני 2011 ועד פברואר 2012, והטענה בדבר מו"מ עם חברת מקדונלדס צריכה להידחות, מאחר ולא צורף כל חוזה או אינדיקציה למשא ומתן שכזה. עוד נטען בהקשר זה שהשכירות שהתובעת מקבלת ממקדונלדס, גבוהה יותר, ממה שהייתה אמורה לקבל מהנתבעת, ולפיכך התובעת מרוויחה ממצב דברים זה. משכך, נטען שפסק הדין שניתן על סך 75,000 ₪ והערבות בסך 27,650 ₪ מספקים הן בעבור דמי שכירות והן כפיצוי. דיון והכרעה הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, ותיקי מוצגים, ובדיון ההוכחות העידו מטעם התובעת, נציגה מר ערן מויאל, והנתבע 2 בעצמו. השאלה העולה מהדיון, ועליה ניתנה הרשות להתגונן, הנה האם נעשה די כדי להביא להקטנת הנזק, כאשר התקופה הרלוונטית בענייננו, ולאחר תיקון התביעה, ולאחר שלגבי התקופה מ- 05.2011 ועד 05.2012 ניתן פסק דין חלקי לחובת הנתבעים עוד בשלב הבר"ל, הנה מחודש מאי 2012 ועד לחודש אפריל 2013, מועד תחילת תשלומי השוכר החילופי-מקדונלדס, (להלן: "התקופה הרלוונטית"). לאחר עיון בחומר שבתיק, אני מחליט לדחות את יתרת התביעה המתוקנת ומעבר למה שנפסק בדיון בבקשת הרשות להתגונן ולמעט חיוב בהפרשי הצמדה, ריבית מוסכמת ופיצוי מוסכם ועד 05.2012, ואלו נימוקי: לצורך הכרעה בשאלת הקטנת הנזק יש לפנות לסעיף 14(א) לחוק החוזים(תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הרלוונטי לסוגיה זו, וקובע כי: "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12, ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין". הפסיקה בהקשר זה, קבעה כי החובה להקטנת הנזק, כפופה לחובה של צד לחוזה לפעול בתום לב ובתוך כך, לנקוט באמצעים סבירים להקטנת נזקו (ע"א 3437/93 אגד אגודה שיתופית נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, 838). מפר זכאי להפחתה של הסכום בו יחויב, עקב אי נקיטת האמצעים להקטנת הנזק, מאחר והלכה היא כי אין צד לחוזה יכול לשבת בחיבוק ידיים, אלא מוטלת עליו "החובה" להפחית את הנזק שנגרם לו על ידי הצד שכנגד. במידה ולא עשה כן, יפסק לו שיעור שלא היה יכול למנוע ובמידה והיה עושה את כל הדרוש בכדי להקטין את הנזק(ע"א 491/71 רוזנר נ' שטרן, פ"ד כז(1), 78, 81-82). יצוין, כי נטל ההוכחה בהקשר זה מונח על כתפי המפר שטוען כי הצד הנפגע לא עשה די להקטין את נזקו (ע"א 462/81 שמחון נ' יוסף בכר חברה לבניין ופיתוח בע"מ, פ"ד ל"ט(1) 701, 708). בענייננו אני סבור כי הנתבעים עמדו בנטל הדרוש, להראות כי התובעת לא פעלה די, בכדי להקטין את נזקה ולגבי "התקופה הרלוונטית". במסגרת ההליך העיד הנתבע 2, לעניין מאמציו למצוא שוכר חלופי, אלו כללו בין היתר, תליית שלט הנושא את מספר הטלפון שלו ושל נציג התובעת, שבעקבותיו יצרו עמו מתעניינים רבים קשר, והופנו לנציג התובעת בכדי להתקדם במשא ומתן לשכירת החנות(פרוטוקול מיום 11.06.2013, חקירתו של מר אבי אור, זכריה אבו זיד, עמ' 9, שורות 5-12). למרות מאמציו של הנתבע 2 להפנות את המתעניינים בנכס לנציג התובעת, נמסר לו על ידי חלקם, כי האחרונה, מערימה קשיים בפניהם בין היתר בטענה "שאופי העסק לא מתאים לפי הנחיית חברת אתרים"(פרוטוקול מיום 11.06.2013, חקירתו של מר אבי אור, זכריה אבו זיד, עמ' 9, שורות 16-18). כמו כן, בפני ביהמ"ש הוצגה תמונה של השלט שנתלה על ידי הנתבעים לצורך פרסום הנכס, וניתן להתרשם כי השלט הוסר ממקומו, וכי לא ניתן היה לראות את מספרי הטלפון הרשומים בו. בנוסף, נטען על ידי הנתבע 2 כי חלק מן המתעניינים בנכס, שהופנו על ידו לנציג התובעת, מסרו לו כי לא ניתן לשכור את הנכס מאחר וטרם הסתיים הפיתוח במקום והגישה אליו אינה נוחה. הנתבע טען כי על פי הסכם השכירות, התובעת היא האחראית לסיום פיתוח המקום ואילו התובעת, טוענת בעניין זה כי אין היא מחויבת להליך הפיתוח וכי זה צריך להיעשות על ידי חברת אתרים שהנה האחראית על המקום. כפי שעולה מסעיף 5.11 להסכם, התובעת ידעה על ההתחייבות לפיתוח ושדרוג המקום, אך מדובר בהצהרת כוונות בלבד ולא בהתחייבות משפטית, משכך נכון כי אין בסעיף זה בכדי להקים חבות משפטית היוצרת עילת תביעה בפני עצמה, אך יש בסעיף בכדי ללמד על הכרתה של התובעת בחשיבותו של פיתוח המתחם וברור בענייננו משקלו כגורם המסייע ומקל על מציאת שוכר חליפי, ולאורך ציר הזמן. הנתבעים טענו ואף הוכיחו, כי התובעת אפשרה להכניס ציוד, גדרות ומעקות מפלסטיק לחנות ללא היתר מהם, טענה שלא נסתרה על ידי התובעת ואף נהפוך הוא, התובע הודה כי אפשר לחברו לאחסן ציוד בחנות למשך חודשיים מאחר וזו היתה פנויה מכל חפץ. בעניין זה הוסיף התובע ואמר כי אף לא גבה מחברו תשלום, ולא ביקש את רשותו של הנתבע 2 לעשות כן (פרוטוקול מיום 11.06.2013, חקירתו של מר מויאל ערן, עמ' 4, שורות 24-19) היות וממילא עזב את החנות. אני סבור כי בנסיבות המקרה, התובעת לא פעלה די בעניין, וכי משכיר נכס סביר בנסיבות המקרה, היה עושה ככל שלאל ידו על מנת להשכיר את הנכס ולצמצם את נזקיו (לעניין נקודת הזמן לבחינת מילוי חובת הקטנת הנזק ראה בע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ז'אק סוראקי ואח', פ"ד מב(4), 811, 824-825). משכיר סביר, היה מעודד את התנהלותם של הנתבעים לפרסם את הנכס ומנסה למקסם פעילות זו בכדי לצמצם את משך הזמן שבו המושכר עומד ריק. כמו כן, משכיר סביר היה מנצל את ההזדמנות שבה הנכס עומד ריק, ומנסה לקדם את פיתוח השטח הסמוך לו, ובהתחשב בכך שבעת השכרת הנכס עבודות מעין אלו יכול ויפריעו. אין לדעתי ברף ההתנהגות שהוצג לעיל, בכדי להיות רף גבוה החורג מגדר הרגיל והמקובל, ובכדי להגשים את החובה המוטלת על ניזוק בכדי להקטין את נזקו, אלא מדובר בהתנהגות סבירה בהחלט בנסיבות העניין (ע"א 331/71 לכוביצר נ' רודה, פד"י כ"ו(2) 113, 118). כמו כן, יש ליתן משקל מסוים גם לעובדה, שמדובר בנכס הממוקם בנמל תל אביב, וכי ככל הנראה, פוטנציאל הביקוש לנכס שכזה אינו נמוך, משכך, הדעת נותנת כי אין זה סביר, שנכס שכזה, הממוקם באזור ביקוש, יעמוד זמן כה רב, כאבן שאין לה הופכין, וכאשר המאמץ הנדרש בכדי להשכירו, אינו רב ונכנס לגדר מאמץ סביר, ושהיה בו בכדי להקטין את נזקי התובעת, לגבי חלק מציר הזמן הרלוונטי, אציין בהקשר זה, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי במידה והתובעת היתה מעוניינת בשוכרים לטווח ארוך, היתה יכולה למצוא שוכר לתקופה קצרה, ובתקופת מעבר זו, היתה ממשיכה בחיפושיה אחר שוכר לטווח ארוך, וכך מצמצמת את נזקיה, אך גם אפשרות מעין זו, שהנה סבירה בנסיבות העניין לא בוצעה על ידה. לדיון בעניין הקטנת הנזק בהקשר השכרת נכס ראה ת.א (מחוזי ת"א) 2976/03 טועד בע"מ נ' ישיש בע"מ, תק-מח 2006(3) 1870 (2006), פסק דינם של כב' השופטים, ע. פוגלמן, י. שבח וא. ש. שילה; וכן, ראה ד. פרידמן ו- נ. כהן, חוזים, כרך ד',תשע"א-2011, 726 ה"ש 681, המביעים את העמדה לפיה, "בעינינו דעת המיעוט של השופטת שבח, שסברה שהמשכירה לא עומדת בנטל הקטנת הנזק, עדיפה. התובעת טוענת כי עשתה מאמצים להקטין את נזקיה ואלו באו לידי ביטוי בכך שפנתה למספר מתווכים וביניהם, חברת רימקס 'שהביאה שוכרים פוטנציאליים. כמו כן, טענה התובעת כי התקדמה במשא ומתן עם חברה לממכר קמינים, שאף עברה את אישור חברת אתרים, אך משום מה, לא שמעו מחברה זו(פרוטוקול מיום 11.06.2013, חקירתו של מר מויאל ערן, עמ' 4, שורות 6-13). קשה לקבל הסבר זה של התובעת, שבמשך תקופה כה ממושכת, ועל אף מאמציה, כל שעלה בחכתה, היתה חברה אחת לממכר קמינים, אשר לא שמעו ממנה, וכאילו מדובר באינטרס השוכרת בלבד, ולתובעת אין כל עניין לקדם את השכרת הנכס. משכך, אינני מקבל הסבר זה בכדי להוות מאמץ סביר להקטנת נזק התובעת. ואכן ביום 01.01.2013 כרתה התובעת הסכם להשכרת הנכס עם זכיינית חברת מקדונלד'ס ולאחר שהמשא ומתן בעניין, החל עוד במהלך חודש פברואר 2012 (ראה סעיף 15, עמ' 3, לתצהיר מר ערן מויאל מטעם התובעת). על פי תצהירו של מר מויאל, "בחודש אוגוסט התפוצץ המו"מ עם זכיינית חברת מקדונלד'ס בישראל ושוב ניסינו למצוא שוכר למושכר (סע' 16 לתצהיר). מהאמור, עולה כי במשך תקופה זו, לא בוצע, ניסיון משמעותי למציאת שוכר אחר למושכר, ובמקביל לניהול המו"מ עם זכיינית מקדונלד'ס. בחקירתו, נשאל מר מויאל ערן, באשר לגובה דמי השכירות הנגבים מהזכיינית, ואם אלו גבוהים משכירות של 7,000 ₪. בתשובה לשאלה זו מסר כי "זה חסוי וסודי ואיני יכול למסור אינפורמציה. איני זוכר גם" וכן הוסיף "היום הנכס הוא של 186 מטר, כל החנויות חוברו ביחד. למעשה החנות של לנה של הנתבע ושל סאן יאנג חוברו למושכר אחד, ולכן לא ניתן לענות בצורה רצינית(פרוטוקול מיום 11.06.2013, חקירתו של מר מויאל ערן, עמ' 4, שורות 25-26). שאלה היא, האם בנסיבות העניין, משכיר תם לב, המעוניין למזער את נזקיו, לא היה מחפש שוכרים אפשריים אחרים במקביל ו/או מקיים מו"מ מקבילים, בכדי למקסם את סיכוייו להשכרת הנכס הפרטני, או שמא, השאיפה להשכיר את כלל השטח, 3 החנויות שאוחדו, גרמה לתובעת להימנע מלעשות כן, ובעבור חנות אחת בלבד, וכאשר כאמור שלושת החנויות הצמודות ובכללן הנכס נשוא התביעה אוחדו. נוכח האמור עד כה, בשיקלול הנדרש, ובהתחשב בציר הזמן להעדר תשלום, שתחילתו 05.2011, וסופו 04.2013, כאשר ההסכם עם מקדונלדס נחתם ב- 01.2013, אני סבור שפסק הדין החלקי שניתן בזמנו במסגרת הבר"ל ועד 05.2012, מספק בנסיבות, ומעבר לו, ובכפוף לתוספת חיוב מגיעה בגין הפרשי הצמדה לשנה הראשונה, וריבית בגין השנה השנייה עד 05.2012, וכן פיצוי מוסכם בגין הפרה יסודית, שאין חולק שהיתה, אין מקום לחיוב נוסף. סוף דבר יתרת התביעה המתוקנת ומעבר למה שנקבע בפסק הדין החלקי נדחית, למעט חיוב הנתבעים ביחד ולחוד בסכומים שלהלן, שמקורם בחיובי הסכם השכירות עד 05.2012 והם: סך 2,002.39 ₪ הפרשי הצמדה לשנת השכירות הראשונה. סך 10,726.43 ₪ ריבית פיגורים בגין שנת השכירות השנייה. סך 20,000 ₪ פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם. החיובים שבסעיפים 1, 2 , 3 לעיל, ישאו הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. למען הסר ספק ענין מימוש הערבות הבנקאית נלקח בחשבון , בפסה"ד החלקי, ובפס"ד זה, ואין לבצע מהם שום הפחתה. נוכח התוצאה האמורה ובקשר ליתרת התביעה לאחר תיקונה, אין צו להוצאות נוספות. נטל ההוכחהשאלות משפטיות