הסכם פרסום שלטים באיצטדיון כדורגל כללי בפני תביעה ותביעה-שכנגד, שעניינן בהסכם שנכרת בין הצדדים ביום 1.6.2011 (נספח ב' לכתב התביעה). לפי הרשום בהסכם, התובעת היא "עמותה לפיתוח הכדורגל בראשון לציון", והנתבעת היא "מפעילת הפרסום באצטדיון" (ר' במבוא להסכם). בגדר ההסכם התחייבה הנתבעת לפרסם בתחומי האצטדיון ולהעביר לתובעת תשלומים לפי מפתח מוסכם (ר' ס' 1 וס' 9 להסכם). התובעת טענה כי הנתבעת הפרה את ההסכם, בכך שנותרה חייבת כלפיה את תשלום יתרת "סכום המינימום" שלפי ס' 9 להסכם (ובסך 109,000 ₪). בנוסף, התובעת דרשה פיצויים בגין אובדן רווח (291,000 ₪). הנתבעת מצידה טענה כי התובעת הציגה מצג מטעה ביחס לאפשרויות השילוט באצטדיון (ס' 6, 15 לכתב ההגנה). בתביעתה-שכנגד טענה כי התובעת היא שהפרה את ההסכם, בכך שלא שיתפה אותה בהכנסה שקיבלה מגורם מפרסם בשם "שמש אדומה". לפי הנטען, היה על התובעת להעביר לה מחצית מהכנסותיה מ"שמש אדומה" (נתבע סך של 141,000 ₪). התובעת-שכנגד הוסיפה ודרשה פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין מצג שווא ופגיעה בשמה הטוב (ס' 43 לכתב התביעה-שכנגד). במישור הדיוני: מטעם התובעת הצהירו מר רביב ספיר (יו"ר התובעת) וכן מר רוני בראון (מנכ"ל). מטעם הנתבעת (והתובעת-שכנגד) הצהירו מר שי שיר בן שטרית (מנהל) וכן מר נועם לוי (קבלן משנה של "שמש אדומה" בעת הרלבנטית). המצהירים נחקרו. ב"כ הצדדים סיכמו בע"פ. להלן אדון בטענות הצדדים כסדרן. דיון והכרעה בהסכם נרשם, כי חב' ספוט-מדיה (הנתבעת) פנתה לעמותה (התובעת) "בבקשה להפיץ חומר בין אם פרסומי ובין אם שיווקי במתקנים השייכים לבעלת זכויות הפרסום". צוין כי העמותה "הינה בעלת הזכויות היחידה באצטדיון הביתי של מועדון הכדורגל" ו"נתנה הסכמתה להפיץ את הפרסום" (ר' במבוא להסכם). הוסכם כי "ספוט-מדיה בע"מ, המתמחה בשיווק, הקמה והפעלה של פרסום במגרשי כדורגל, תקים באיצטדיון הביתי של ראשון לציון: שלטים קבועים סביב קווי האורך והרוחב של המגרש בצמוד לקווים בגובה הדשא ועד לגובה מטר מהדשא, שלטי ענק על חומות האצטדיון, כיסוי דשא, שלטי ענק על עמודי התאורה הפונים לכביש (בכפוף לאישורים)". ההסכם העניק לחב' ספוט-מדיה בלעדיות "בשילוט צמוד דשא וסביב האצטדיון" (ס' 3), וזאת למעט שטחי פרסום שהוקצו לעמותה, לפי ס' 3-2 להסכם: "הפועל ראשון לציון תקבל שטח פרסום סביב המגרש עבור 2 ספונסרים והמועצה להסדר ההימורים בספורט...". צוין כי העמותה רשאית "לוותר" על שלטים אלה, ובמקרה כזה תוכל ספורט מדיה לשווקם (ר' ס' 2 סיפא להסכם). התמורה הכספית המגיעה לתובעת הוסדרה בס' 9 להסכם, הקובע לאמור: "במסגרת הסכם לשנה הראשונה - תתחייב חברת ספוט-מדיה כי הפועל ראשון לציון תקבל הקדמת תשלומים עד לסכום - 200,000 ₪ להבטחת הכנסות המועדון. לאחר גביית 200,000 ₪ מלקוחות הפרסום, הם יועברו למועדון מיידית, ולאחר מכן תגבה ספוט-מדיה סכום דומה. מעל הסכום הנקוב יתחלקו הפועל ראשון לציון וספוט-מדיה בהכנסות החלקים שווים. הבהרת שיטת ההתחשבנות - 200,000 ₪ יועברו למועדון, לפי תנאי התשלום של הלקוחות כהבטחת הכנסה וכתנאי להפעלת הפרסום. זוהי הכנסת המינימום המובטחת למועדון בכל מקרה." (ההדגשות הוספו). אין חולק, כי ספוט-מדיה שילמה לתובעת 91,000 ₪ במסגרת התחייבותה לפי ס' 9 להסכם (ר' ס' 11 לכתב התביעה). התובעת טענה, כי על ספוט-מדיה להוסיף ולשלם לה 109,000 ₪, כיתרת "סכום המינימום" (200,000 ₪) שנקבע בס' 9 הנ"ל. התובעת ציינה כי צפי ההכנסות שספוט-מדיה הציגה בפניה היה אף גבוה יותר, והגיע ל- 800,000 ₪, וזאת כעולה ממכתב מנכ"ל הנתבעת אליה מיום 25.7.2011. במכתב, שנועד להגשה להתאחדות הכדורגל, נרשם כדלקמן: "לאחר גיבוש תוכנית שיווקית ובדיקת פוטנציאל המכירה של שטחי הפרסום באצטדיון בראשון לציון ושימוש במתקני הפרסום הקבועים הניידים והאלקטרוניים אשר ברשות החברה, צפי ההכנסות מפרסום בשילוט הינו כ-800,000 ₪ להפועל ראשון לציון. ההערכה מבוססת על סך הכל שטחי השילוט לפי מחירון שנבנה על ידי החברה". (ר' נספח ג' לכתב התביעה ועדותו של מר ספיר, פ' ע' 16 ש' 13-9). יו"ר התובעים הסביר את הרקע למכתב הנ"ל (פ' ע' 14 ש' 31-26): "... הוא [מנכ"ל הנתבעת] אומר שלאחר שגיבשו את התוכנית ובדקו את הפוטנציאל ומפרט בדיוק את הכל, הם מאשרים שהכנסות מפרסום בשילוט יהיו 800 אלף שקל להפועל ראשון לציון. זאת אומרת שזה לא משהו שאני ממציא. ועל סמך זה התבססנו בכל התחשיבים שלנו וזה הבור שנוצר לנו בין התקציב שהעמדנו לבין מה שבסופו של דבר הבעלים סו קולד רביב ספיר היה צריך להביא מהכיס הפרטי שלו". ובהמשך: "אני ביקשתי לקבל מכתב שמעריך מה ההכנסות הצפויות לנו על סמך ההסכם... על מנת להיות בטוח שהם משוכנעים ומסכימים לסעיפים שערכנו עליהם על מנת להראות לבקרה תקציבית [בהתאחדות הכדורגל] שאני לא ממציא להם צפי הכנסות סתמי אלא מתייחס להסכם... אני הסכמתי ל- 200 אלף שקל, אני ביקשתי שזה יהיה מינימום על מנת להיות בטוח שתהיה לנו הכנסה וזה לא מצג שווא, הכנסה מינימלית מסוימת כי לא סמכתי על התחשיבים שלו ולכן גם ביקשתי אח"כ את המכתב אחרי שהוא בדק את הדברים בפועל" (פ' ע' 16 ש' 13-9 וש' 26-23). מנהל הנתבעת, מר שטרית, אישר כי הצפי להכנסה בגובה 800,000 ₪ - אף שנועד להגשה לבקרה התקציבית - לא נרשם כדי להונות (חלילה), אלא כדי לתאר מצב אופטימלי; כדבריו: "אני רוצה להסביר למה 800 אלף שקל. אחרי שראיתי את כל הפוטנציאל שהראו לי, בלי להרחיב, הסכמתי לתת את המצב האופטימלי שזה אם נמכור את כל שטחי הפרסום וכל מה שהראו לנו וכל הקבוצות מבקשות את זה. ידעתי שזה לצורך בקרה תקציבית... אף אחד לא רוצה לרמות, הם מבקשים תיאור מצב אופטימלי" (פ' ע' 25 ש' 27-22). בהסכם (ומן הסתם לצרכי זהירות), לא צוין "מצב אופטימלי"; חלף זאת, הצדדים הסתפקו בהסכמה על הכנסה מינימלית בסך 200 אלף ₪. ודוקו: סעיף 9 להסכם נוקט לשון ברורה ומפורשת בקשר לסכום המינימלי המובטח לתובעת: "הבהרת שיטת ההתחשבנות - 200,000 ₪ יועבר למועדון לפי תנאי התשלום של הלקוחות כהבטחת הכנסה וכתנאי להפעלת הפרסום. זוהי הכנסת המינימום המובטחת למועדון בכל מקרה" (הדגשה הוספה). מר שטרית הודה, כי דובר בהכנסה מינימלית שהובטחה לתובעת: "רביב [מנכ"ל התובעת] אמר שהוא רוצה סכום מינימום. זו השנה הראשונה שלו בכדורגל, הוא לא יודע מה יהיו ההכנסות והוא רוצה להבטיח את עצמו למינימום הכנסות 200 אלף שקל" (פ' ע' 27 ש' 27-25). נוכח לשונו המפורשת של סעיף 9 להסכם, והודאת מנכ"ל הנתבעת, יש לקבוע כי הנתבעת התחייבה כלפי התובעת, לשלם לה סכום מינימלי של 200,000 ₪. הנתבעת ביקשה לראות עצמה פטורה מתשלום יתרת סכום המינימום (109,000 ₪), וזאת בהתבסס על שתי טענות: האחת - לפי הנטען, התובעת הציגה כלפיה מצג שווא בכל הקשור לפרסום על עמודי התאורה הפונים לכבישים ראשיים; השניה- יש לזקוף ע"ח התמורה המגיעה מהנתבעת את הסכום שהתובעת קיבלה מגורם מפרסם אחר: "שמש אדומה". דין טענות אלה להידחות, כפי שיוסבר להלן. בענין "מצג השווא: מר שטרית העיד, כי בעקבות החתימה על ההסכם, פנה למח' שילוט בעיריה, על מנת להסדיר את האישורים הנדרשים להצבת שלטים. לדבריו: "נדחיתי על הסף פשוט. היא [הפקידה בעירייה] אמרה לי שזה אצטדיון עירוני וכדי לפרסם בשטח עירוני צריך לראות אם פורסם מכרז. אם אין מכרז וזה לא מיועד לפרסום, אין כל טעם להגיש הדמיה או בקשה כזו כי זה לא משהו שאפשר לבקש עליו אישור" (פ' ע' 26 ש' 15-12). עמדת העירייה בנקודה זו לא הובהרה עד תום. הנתבעת לא הציגה את הבקשה שהגישה לעירייה, ואף לא מכתב סירוב. מר שטרית העיד: "יש לי איש טכני אצלי בחברה שמטפל בכל עניני ההקמות. הוא זה שעשה את הכל והביא את התשובה" (פ' ע' 26 ש' 29-28). כך או אחרת, הנתבעת לא ביטלה את ההסכם בעקבות התשובה שקיבלה מהעירייה. מר שטרית הסביר (פ' ע' 27 ש' 15-10): "ברגע שהבנתי שנדחיתי על הסף הבנתי שהיתה פה עבודה בעיניים אבל לא בניתי [ביטלתי] את ההסכם, את המכתב רשמתי לפני זה, את ההסכם עצמו אפשר לומר שגם בלי העמודים עדיין זה היה בסדר ויכולתי להמשיך לעבוד. זה לא מה ששבר כי אחרת הייתי פונה לקבוצה ואומר שאי אפשר לעבוד. עדכנתי אותם שההכנסות האלה של ה- 800-700 לא יהיו בלי השטחים האלה שפונים החוצה כי רוב הכסף מגיע מהמפרסמים שרוצים לפנות החוצה. לא מהכדורגל, בכדורגל זה סכומים קטנים יותר." הנה כי כן, הנתבעת בחרה לדבוק בהסכם, אף שסורבה על ידי העירייה. ודוקו: גם אם הודע לתובעת שלא ניתן יהיה להגיע להכנסות בסך 800-700 אלף ₪, הרי שהנתבעת לא נסוגה מן ההתחייבות החוזית לשלם לתובעת את התשלום המינימלי בסך 200 אלף ₪. יושם אל לב, כי בס' 1(4) להסכם צוין במפורש, ששילוט עמודי התאורה הפונים לכביש כפוף לקבלת אישורים ("שלטי ענק על עמודי התאורה הפונים לכביש (בכפוף לאישורים))". ממילא אין לאמר כי התובעת הטעתה את הנתבעת בנקודה זו. אשר על כן, טענת הנתבעת בדבר "מצג שווא" - נדחית. אשר להכנסה מ"שמש אדומה": ביום 4.7.2011 כרתה התובעת הסכם עם "שמש אדומה" (נספח א' לכתב ההגנה-שכנגד). בהסכם זה נקבע, כי קבוצת הכדורגל (המנוהלת על ידי התובעת) תכונה "שמש אדומה ראשון לציון", וכי הלוגו של "שמש אדומה" יודפס בגב חולצות השחקנים (ס' 1). כן הוסכם שבאצטדיון יותקנו שני שלטי לוגו של שמש אדומה (ס' 2). שמש אדומה התחייבה לשלם לתובעת 250,000 ₪ "בתמורה לחשיפה ולפרסום" (ס' 8 להסכם). הנתבעת ביקשה לזקוף את הסכום שהתובעת קיבלה מ"שמש אדומה" ע"ח התמורה המגיעה ממנה לפי ההסכם בין בעלות הדין. מר שטרית טען: "הנתבעת אף ייצרה הכנסה נוספת בסך 250,000 ₪ ששילמה לקוחה בשם שמש אדומה עבור פרסום בשילוט המגרש וכן עבור פרסום על גבי חולצות של שחקני הקבוצה ועוד. סך זה שולם באופן מלא לידי התובעת" (ס' 29 לתצהירו). לדבריו, הידיעה בדבר ההכנסה הצפויה מ"שמש אדומה" עמדה ביסוד ההסכם: "ויודגש, תנאי לחתימת ההסכם עם התובעת היתה הידיעה כי כפועל יוצא מהכנסות שמש אדומה לא תהא שום בעיה לנתבעת לעמוד בחיוביה ע"פ ההסכם, שכן מדובר בהכנסות בסך כולל של 250,000 ₪!!!" (ס' 37 לתצהירו). ומדוע יש, כביכול, לזקוף את ההכנסה מ"שמש אדומה" ע"ח התמורה המגיעה מהנתבעת? מר שטרית טען, כי הקשר בין התובעת לנתבעת נוצר בתיווכו של אחד בשם נועם לוי, אשר שימש באותה עת כקבלן משנה של "שמש אדומה" (ס' 30 לתצהירו). לדבריו, במהלך המו"מ לכריתת ההסכם דנא, ביקש מנועם לוי לבדוק כמה "שמש אדומה" תהא מוכנה לשלם עבור פרסום במגרש, וסוכם על 100,000 ₪ (ס' 35-33 לתצהירו). מר שטרית טען, כי הסכמת הנתבעת לשלם לתובעת סכום מינימלי בסך 200,000 ₪ התבססה על ההכנסה הצפויה מ"שמש אדומה" (ס' 38 לתצהירו): "בסופו של יום נחתם הסכם בין התובעת לנתבעת וזאת ביום 1.6.11 אשר על פיו נקבע כי התובעת תהא זכאית לקבל את 200,000 ₪ הראשונים שיתקבלו - אולם תנאי למתן הסכמה זו היתה הידיעה הברורה כי הכנסות משמש אדומה נזקפות לנתבעת ועל כן כל הכנסה של שמש אדומה מהווה תשלום ע"ח מצד הנתבעת. זו היתה הסיבה לכך שהנתבעת הסכימה לתנאי זה של התובעת (הידיעה בדבר ההכנסה הצפויה משמש אדומה) אחרת לא היתה מסכימה הנתבעת לתנאי זה". אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בענין "שמש אדומה", מהטעמים כדלקמן: ההסכם בין בעלות-הדין אינו כולל איזכור של "שמש אדומה" או של הכנסות הצפויות ממנה. התחייבות הנתבעת לשלם לתובעת סכום מינימלי בסך 200,000 ₪, לפי ס' 9 להסכם, לא הותנתה בהכנסות שיתקבלו מ"שמש אדומה", או מצד שלישי כלשהו. ההסכם בין התובעת ל"שמש אדומה" נכרת רק ביום 4.7.2011, למעלה מחודש לאחר שנכרת ההסכם בין בעלות-הדין (ביום 1.6.2011). גם בהסכם זה אין כל התייחסות להסכם דנא. למקרא שני ההסכמים יש לקבוע, כי כל הסכם עומד בפני עצמו ואין למצוא זיקה ביניהם. כאמור, בס' 3 להסכם בין בעלות-הדין, ניתנה לספוט-מדיה בלעדיות בפרסום, אך זאת "למעט הכתוב בסעיף 2". בס' 2 להסכם נקבע כי התובעת תקבל "שטח פרסום סביב המגרש עבור 2 ספונסרים". בהתאם להוראות אלה, זכות הבלעדיות שהענקה לנתבעת סויגה בהותרת שטח פרסום לתובעת, אותו היתה רשאית לשווק למפרסמים בנפרד ובכוחות עצמה. הנתבעת, אם כן, ידעה והבינה כי התובעת עשויה להתקשר בהסכמי פרסום עצמאיים עם צדדים שלישיים. ושוב: בסעיפים 3-2 להסכם לא מופיע איזכור של "שמש אדומה", או התייחסות להכנסות מצדדים שלישיים. כאמור, מר שטרית העיד שבמהלך המו"מ לכריתת ההסכם דנא פנה לנועם לוי: "אמרתי לנועם שאני צריך הבטחה של 100 אלף שקל לפחות משמש אדומה, שתפרסם אצלנו במגרש, כדי שאוכל להבטיח את ה- 200 אלף שקל האלה. נועם בדק את זה, חזר אלי, אמר שיש הבטחה מדודו הבעלים של "שמש אדומה", שתמורת שני שלטים שמונחים על הדשא ופרסום במערכת הלדים, כאשר תהיה, יש לנו 100 אלף שקל משמש אדומה" (פ' ע' 27 ש' 32-28). ואולם, הבנה זו בין הנתבעת ל"שמש אדומה", ככל שהתגבשה, לא הפכה לחלק מן ההסכם בין הנתבעת לתובעת. מר שטרית טען כי דודו, הבעלים של שמש אדומה, אישר במייל שישלם 100,000 ₪; ואולם המייל לא הוצג (ר' עדותו בפ' ע' 28 ש' 6-1). דודו הנ"ל גם לא זומן להעיד. כך או אחרת, ההסכמה שבין הנתבעת לבין שמש אדומה, ככל שהושגה, אינה ענין לתובעת ולהסכם עמה. מנכ"ל התובעת העיד, כי ההתקשרות בין התובע לבין "שמש אדומה" ניזומה ע"י התובעת. הוא סיפר כי ביום 19.6.2011 "הופיעה ידיעה בעיתון מעריב שדובר על מועדון בית"ר ירושלים וכשכתוב שהם יקיימו מספר אירועים ו"גן אירועים שמש אדומה מראשל"צ עשוי לשמש כספונסר משני של בית"ר בעונה הבאה. ההסכם שלנו נחתם ב - 1.6.11. צילום הכתבה בידי. זה 18 יום לאחר שההסכם ביני לבין הנתבעת נחתם" (פ' ע' 12 ש' 20-18). בעקבות זאת, "מנכ"ל המועדון ראה גם את המודעה הזו, והוא תושב ראשל"צ המנכ"ל, והוא פנה ישירות לשמש אדומה ואמר להם, איזה מן דבר זה, הפועל ראשל"צ עלו אחרי 10 שנים לליגת העל, אתה מראשון, תהיה ספונסר ראשי שלנו, והתחילו מו"מ. כתוצאה מהמו"מ עם המנכ"ל שלנו, נחתם הסכם עם שמש אדומה, שלא קשור לשום דבר אחר... ללא שום קשר או ידע או מידע שקשור לנתבעת" (פ' ע' 12 ש' 26-21). רוני בראון, מנכ"ל התובעת, אישר כי יזם מו"מ עם "שמש אדומה", וזאת לאחר שראה את הידיעה במעריב (פ' ע' 19 ש' 27-24). הוא הדגיש כי התובעת בחרה ב"שמש אדומה" כספונסר של המועדון, ללא קשר להסכם עם הנתבעת: "... גם הכתבה בעיתון וגם הפגישה עם דודו משמש אדומה התבצעה לאחר חתימת החוזה עם הנתבעת וכמובן באף אחד מהחוזים, לא עם הנתבעת ולא עם שמש אדומה, אין שום זכר לא לזה ולא לזה" (פ' ע' 20 ש' 5-3). ובהמשך: "בחוזה מול הנתבעת אין מילה על שמש אדומה, וגם הפוך אין. הרי כל בר דעת מבין שאם היה קשר, הוא היה נכתב בחוזה" (פ' ע' 20 ש' 25-23). אין לשלול כי מעורבותו של מר נועם לוי במגעים שבין הצדדים נטעה בלבול אצל הנתבעת. מהתשתית הראייתית עולה, כי מר לוי היה מעורב בהפגשה בין מנהלי בעלות הדין דנא; וכן במגעים בין הנתבעת לבין "שמש אדומה"; וכן בהפגשה שבין התובעת לבין "שמש אדומה". כך, מר לוי העיד שהוא זה שהפגיש בין מנכ"ל התובעת למנכ"ל הנתבעת (ס' 10-9 לתצהירו). הוא סיפר כי במהלך המו"מ בין הצדדים, מר שטרית (מנכ"ל הנתבעת) ביקש ממנו להתענין אצל "שמש אדומה", מה גובה התשלום שתהא מוכנה לשלם עבור פרסום באצטדיון (ס' 13 לתצהירו). לטענתו, הוא פנה לבעלים של "שמש אדומה" (דודו), שאמר לו שהוא מסכים לשלם 100,000 ₪ (ס' 14 לתצהירו). בנוסף, מר לוי סייע ביצירת הקשר בין מנכ"ל התובעת לבין "שמש אדומה". מנכ"ל התובעת, מר בראון, סיפר, כי בעקבות הידיעה שקרא במעריב, "פניתי לנועם לוי שהוא מכר ותיק שלי כ- 20 שנה ואני יודע כי הוא עובד באולם [של שמש אדומה], וביקשתי את הטלפון של בעל האולם דודו כדי לענין אותו לתמוך בקבוצה. נועם מסר לי את הטלפון ואמר לי כי דודו מעונין להיפגש, ומשם המשכתי לנהל מו"מ שארך מס' פגישות ביני לבין דודו רחמני בעלי האולם, ונסגר כי שמש אדומה יהיו אחד משני הספונסרים הראשיים של המועדון..." (ס' 11 לתצהירו). נועם לוי העיד, כי הוא ומר שטרית התייחסו להכנסות משמש אדומה "כהכנסות של הנתבעת" (ס' 17 לתצהירו). לדבריו (בס' 16 לתצהירו): "בסופו של יום נחתם הסכם בין התובעת לנתבעת וזאת ביום 1.6.11 אשר על פיו נקבע כי התובעת תהא זכאית לקבל את 200,000 ₪ הראשונים שיתקבלו מפרסום על גבי מסכים ושילוט - אולם תנאי למתן הסכמה זו היתה ההבנה הברורה מאליו שהסך של 100,000 ₪ מתוך סה"כ הכספים המשולמים על ידי שמש אדומה נזקפים לנתבעת. זו היתה הסיבה לכך שהנתבעת הסכימה לתנאי זה של התובעת (הידיעה בדבר ההכנסה הצפויה משמש אדומה) אחרת לא היתה מסכימה הנתבעת לתנאי זה". ואולם, לטענה זו אין כל סימוכין בהסכם בין בעלות הדין, ואף לא בהסכם בין התובעת לבין "שמש אדומה". אף אם מר לוי ומר שטרית הניחו שקיים קשר כנטען, הרי שלא הוצג כל מסמך הקושר את התובעת להבנה כזו. מעורבותו של מר לוי במגעים עם התובעת נשאה אופי של הפגשה, ולא היה בה כדי להצמיח לתובעת חיוב חדש כלפי הנתבעת, בענין ההכנסות מ"שמש אדומה". זאת ועוד: מר שטרית סתר את עצמו בעדותו, בכל הקשור לאופן שבו יש להתייחס להכנסה מ"שמש אדומה". פעם אחת טען, כי תשלום 100,000 ₪ משמש אדומה צריך להיזקף ע"ח הסכום המינימלי בסך 200,000 ₪: "אמרתי לנועם [לוי] שאני צריך הבטחה של 100 אלף שקל לפחות מ"שמש אדומה", שתפרסם אצלנו במגרש, כדי שאוכל להבטיח את ה-200 אלף שקל האלה. נועם בדק את זה, חזר אלי, אמר שיש הבטחה..." (פ' ע' 27 ש' 30-28). ואולם בהמשך טען, כי ההכנסה מ"שמש אדומה" היא בבחינת "הרחבה של העיסקה", אשר יש לנתבעת זכות במחציתה, וזאת משום שמדובר בשותפות. כדבריו (פ' ע' 28 ש' 15-11): "נועם התקשר אליי בערך 3 שבועות אחרי הפגישה הזו, אמר לי שפנה אליו רוני וביקש להיפגש עם שמש אדומה כדי להרחיב את העסקה. אמרתי אוקיי, שיסדר פגישה. סיפר לי שסוכם שבנוסף לשני השלטים, שמש אדומה תקבל גם פרסום על החולצה. עכשיו, כל ההסכם הזה הוא שותפות. אני מביא מפרסמים, אתם מביאים מפרסמים. אני ראיתי את זה כהכנסה שמגיעה אליי ולכן אישרתי את הפגישה וראיתי עצמי שותף ל-250" (ההדגשות הוספו). ובהמשך (פ' ע' 28 ש' 29-25): "מבחינתי כל הסכם שקשור לפרסום צמוד הדשא, יש לנו בהסכם שאנחנו מתחלקים בזה 50-50 בהכנסות. אנחנו חצי והקבוצה חצי. לכן החוזה לא רלבנטי, כמו שהיום אני עובד עם מכבי חיפה. אם הם חתמו עם חברה מסוימת, הם גובים את הכסף, אני גובה מלקוחות אחרים, יושבים בסוף העונה ועושים חשבון בסוף העונה ממי הוא גבה ומתחלקים בהכנסות. אותו דבר חשבתי שקורה גם כאן". סתירה זו היא מהותית, באשר היא יורדת לשורש ההסכם ולטיב התשלום. היא אינה מאפשרת להפיק מתוך העדות ממצא עובדתי אמין. סיכומה של נקודה זו: אין לזקוף את התשלום שהתקבל מ"שמש אדומה" ע"ח הסכום המינימלי שלפי ההסכם דנא. התחייבות הנתבעת לשלם לתובעת 200,000 ₪ מופיעה בהסכם כהתחייבות עצמאית, שלא הותנתה ולא נקשרה עם הכנסות מ"שמש אדומה" או מצדדים שלישיים אחרים. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה בראש זה, וקובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעת את יתרת הסכום המינימלי שלפי ההסכם, בסך 109,000 ₪, וזאת בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. אני דוחה את התביעה לאובדן רווחים, וזאת משום שלא הוכח כי הנתבעת הפיקה הכנסות המזכות את התובעת בתשלומים שמעל הסכום המינימלי (לפי ס' 9 להסכם), או שהיה בכוחה להפיק הכנסות כאלה, בהערכה סבירה. התביעה-שכנגד נדחית. כאמור, הנתבעת-שכנגד לא חבה כלפי התובעת-שכנגד בתשלומים כלשהם בעקבות הכנסותיה מ"שמש אדומה". בנוסף, וכאמור לעיל, לא הוכח שהנתבעת-שכנגד ביצעה מצג שווא בכריתת ההסכם. ממילא גם לא הוכח שפגעה בשמה הטוב של התובעת-שכנגד. לסיכום, התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה וכמפורט לעיל. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בהליך זה: אגרה ושכ"ט עו"ד בשיעור 23.6%. חוזהכדורגלפרסוםדיני ספורטשלטהסכם פרסום