מהו הזמן הסביר להודעת מזמין שירות לספק על הפסקת התקשרות ?

מהו הזמן הסביר להודעת מזמין שירות לספק על הפסקת התקשרות ?

כללי


בפני תביעה כספית, בגדרה עתר התובע לחייב את הנתבעת לפצותו בסכום של 1 מליון ₪ בשל הפסקת העסקתו כספק הובלה, בגין הפסדי השתכרות שנגרמו לו לשנים 2010-2008 וכן עבור מכירה בהפסד של משאית ההובלה. אין חולק כי התובע שימש במשך כארבעים שנים כמוביל של מוצרי הנתבעת, כקבלן עצמאי ושלא במסגרת יחסי עבודה. לטענתו, במהלך שנות ההתקשרות השקיע הון רב לרכישת משאיות הובלה המותאמות לצרכי הנתבעת, וטרח ועמל בשירות הנתבעת מדי יום, כאשר זו היתה עבודתו היחידה. לטענתו, הנתבעת הפרה הסכם כאשר הפסיקה את ההתקשרות עמו באופן חד-צדדי.
הנתבעת טענה כי אין ולא היו לתובע מעולם זכויות קניניות או אחרות אצל הנתבעת או ב"קווי חלוקה". לדבריה, בסוף שנת 2007 גיבשה תוכנית התייעלות שמטרתה לחסוך בעלויות הובלה. ביום 4.2.2008 הודיעה החברה למוביליה, ובתוכם לתובע, כי היא "צופה צמצום אפשרי בהיקף ההובלות הנמסרות על ידה לגורמים חיצוניים, של עד 20%" (ר' בנספח א' לכתב ההגנה). בהדרגה, הנתבעת עברה לשיטה של העסקת מובילים כעובדי החברה, והפחתת ההיזקקות לקבלני שירות עצמאיים. במכתב מיום 3.7.2011 הודיעה לתובע, כי החל מיום 31.10.2011 לא תזקק עוד לשירותיו (בנספח ו' לכתב ההגנה).
הצדדים חלוקים בשאלת היקף הזכויות של התובע אצל הנתבעת, בשאלת נפקותן של ההודעות המוקדמות שנמסרו לו, כמו גם בשאלת היקף הנזק.
במישור הדיוני: מטעם התובע הצהירו הוא עצמו וכן שמואל לוי (מוביל), והעידו גם נאסר וואהב ונאסר עזמי (מובילים). מטעם הנתבעת הצהיר צחי שחק, מנהל מטה לוגיסטיקה. העדים נחקרו. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. יצוין כי התובע הקטין את היקף תביעתו המקורית, בצמצמו את סכום התביעה וראשי הנזק (ר' החלטה מיום 9.1.2014, פ' ע' 9). להלן אדון בטענות הצדדים כסדרן.


דיון: הזכאות של התובע ו"הודעה סבירה"


התובע שימש בשירות הנתבעת כקבלן עצמאי (ולא כעובד). בין הצדדים לא נחתם הסכם כולל, ואולם מעת לעת גובשו הסדרים בין הנתבעת לבין נציגי "קבוצת המובילים". כך למשל, נחתם "סיכום ישיבת מובילים מיום 4/11/02", באמצעות נציגי החברה ונציגי המובילים, שם הוסכם כי המובילים יקצרו את אורך המשאיות ויתקינו עליהן וילונות (נספח 4 לתצהיר התובע). ב"הסכם מובילים–שנת 2003" סוכם בין נציגי הצדדים על מחירים ותעריפים להובלות (נספח 5 לתצהיר התובע). מסמך משותף מיום 14.3.2005 עסק בחובת המובילים לדאוג לתיקניות הכלים ולביטוח המטען, וכן צוין: "טמפו רשאית בכל זמן נתון להוביל את הסחורה באמצעות כלי הרכב שלה" (נספח 6 לתצהיר התובע). ראו גם "עקרונות הסכם שנתי – משאיות רמפה" מיום 4.9.2006, שם נדרשו המובילים להוביל במשאיות "ממותגות טמפו, בעלות וילונות ודופן הידראולית מתאימה" (נספח 7 לתצהיר התובע). במסמך אחר מיום 9.10.2006 סוכם בין הצדדים על מנגנון עדכון מחירים (נספח 8 לתצהיר התובע). במסמך נוסף מיום 5.3.2007, טמפו עדכנה את "צוות המובילים" בדבר המחירון החדש (נספח 9 לתצהיר התובע).
ניתן אם כן לראות כי בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים חוזית נמשכת, אשר בגדרה זומן התובע באופן רצוף ושוטף לספק לנתבעת שירותי הובלה. המשאיות עצמן נרכשו על ידי התובע (ר' ס' 5 לתצהיר התובע וכן למשל מסמכי הרכישה: זכ"ד מיום 20.1.2000 וזכ"ד מיום 31.10.2006, נספחים 1, 2 לתצהיר התובע). בשנת 2007, התובע הפעיל ארבע משאיות (עדותו בפ' ע' 14 ש' 10-9).
התובע טען שרכש "קו חלוקה ספציפי אשר יוחד לי ומספר קו שאופין בקוד" (ס' 6 לתצהירו). ואולם התברר כי סימון הקוד אצל הנתבעת נועד להתחשבנות כספית גרידא, ולא הקנה לתובע זכויות קנין (וראו תשובתו: "ש. קוד הובלה זה מספר שבזכותו מקשרים בין הובלה שביצעת לבין הכסף שמגיע לך? ת. כן. אני רכשתי את כל המכונות"; פ' ע' 12 ש' 16-15). התובע הודה, כי אף שהוביל סחורה בכל רחבי הארץ, לא היה זכאי לעבודה בקו מסוים, אלא שסידור העבודה היה נקבע בכל יום מחדש: "היינו באים בבוקר והיינו מקבלים את סידור העבודה בבוקר. לפעמים מקבלים מראש בערב אם זה דחוף או משהו כזה שצריך להביא סחורה בלילה לאיזה סניף או משהו כזה" (פ' ע' 14 ש' 31-30).
מערכת היחסים החוזית שבין הנתבעת לתובע היתה כזו שבין מזמינת שירות (הנתבעת) לספק שירות הפועל כקבלן עצמאי (התובע), ואשר מחזיק בציוד הרלבנטי (משאיות) בבעלותו. מערכת יחסים זו נמשכה על פני כארבעים שנה, כאשר זו היתה עבודתו הבלעדית של התובע (ס' 2 לתצהירו). כאמור, התובע אף נדרש להתאים את המשאית לצרכי הנתבעת, בין השאר על דרך של התקנת ברזנט הנושא את לוגו החברה (ס' 18.1 לתצהיר התובע; כן ראו המסמך הנ"ל מיום 4.9.2006, נספח 7 לתצהיר התובע).
במישור זכות הנתבעת לסיים את ההתקשרות: התובע לא היה זכאי לקשר חוזי נצחי עם הנתבעת. אין הוא בעל קנין בנכס כלשהו של הנתבעת, ואין הוא זכאי לדרוש את המשך העסקתו לעד. הנתבעת, כחברה עיסקית, רשאית לבצע צעדי התייעלות להוזלת עלויות ההובלה, ובתוך כך לאמץ מודל עסקי של העסקת מובילים כעובדים, חלף קבלנים עצמאיים. יחד עם זאת, התובע, כמפיץ, זכאי לקבל "הודעה מוקדמת" על סיום הקשר החוזי. ראו בענין זה את ההלכה המנחה בע"א 442/85 משה זוהר ושות' ואח' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ פ"ד מד(3) 661 (מיום 11.7.1990); באותו ענין נפסק, כי יצרן זכאי לסיים את הקשר החוזי עם המפיץ, ובלבד שמסר לו "הודעה סבירה" על סיום הקשר; כדברי כב' הש' נתניהו (בע' 671):

"בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא ייתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסים שבין יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נימוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים. ... כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר, אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפייה. הבעיה שלפנינו איננה איפוא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק, שנעשה לתקופה בלתי מוגבלת בזמן, ניתן לביטול על-ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר, הנדרש להודעת הביטול".


אשר ל"הודעה סבירה": תכליתה של הודעה סבירה היא לאפשר למפיץ לקצור את פירות עמלו, וכן ליתן לו שהות להתארגן לעיסוק חלופי. כב' הש' נתניהו עמדה על כך בהלכת זוהר נ' מעבדות טרבנול הנ"ל (בע' 673):

"סבירות ההודעה נבחנת בשניים: האחד - פרק הזמן הסביר מתחילת הקשר ועד לביטול. השני - פרק הזמן שנקצב בהודעה, לביטול. הראשון נועד לתת לצד שכנגד שהות מספקת להפיק רווח סביר מהעסקה ולכסות את השקעותיו בזמן ובעמל, וכן את ההוצאות שהוציא לשם ביצועה. בעסקה מסחרית של הפצה יש להביא בחשבון את העובדה, כי פירות ההשקעה והעבודה אינם מבשילים מיד אלא רק לאחר תקופה, לעתים אף של שנים. השני נועד לתת לצד שכנגד זמן מספיק להתארגן מבחינה עסקית לקראת סיום הקשר ולמצוא מקורות אחרים להפקת רווח. כשההודעה אינה סבירה מבחינת אחת משתי התקופות הנ"ל (או שתיהן), מחייבים את הצד המבטל לפצות את הצד שכנגד על הנזק שנגרם לו עקב כך".


מתוך תכלית ה"הודעה הסבירה" נגזר, כי על מזמין השירות ליתן לספק פרק זמן, מעת מסירת ההודעה ואילך, שבגדרו יוכל הספק להמשיך ולעבוד באותם תנאי התקשרות, וזאת טרם יובא הקשר החוזי לסיומו. כב' הש' נתניהו עמדה על כך בהלכת זוהר נ' מעבדות טרבנול הנ"ל, בע' 695:

"...מטרת הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול ולארכה הניתנת בה לביטול היא לאפשר למשווק לכסות את השקעתו בזמן, בעבודה ובהוצאות ולהפיק רווח סביר מהעסקה, וכן לתת לו שהות סבירה להתארגן לקראת סיום ההסכם ולחפש אחרי עיסוק אחר במקומו. כשלא ניתנה הודעה, או משניתנה הודעה בלתי סבירה בזמן, בא הפיצוי להיטיב את הנזק או ההפסד שאותם נועדה ההודעה למנוע".


במקרה דנא: הנתבעת טענה כי יצאה ידי חובתה כלפי התובע, בכך שנתנה לו הודעות חוזרות ונשנות על סיום הדרגתי צפוי של ההתקשרות (ר' ס' 36-27 לסיכומיה). ואולם הסקירה עובדתית מלמדת, כי חלף מתן "הודעה סבירה", הנתבעת בחרה לצמצם את היקף העסקת התובע טיפין טיפין, ללא הגדרה של תקופת זמן בה התובע יוכל להנות מאותם תנאי התקשרות, בטרם תסתיים. לאורך כל הדרך, הנתבעת סירבה לפצות את התובע בפיצוי כספי חלף "הודעה סבירה". בפועל, העסקת התובע נמשכה, למרות ההודעות השונות, אם כי בהיקף פחות. למעשה, הנתבעת ביקשה לשמור על התובע כמפיץ פוטנציאלי במהלך ה"פיילוט" שהריצה לשינוי המודל העיסקי ועד שעברה למודל העיסקי החדש. על כן, אין לאמר כי נתנה לתובע "הודעה סבירה" כדין.
העובדות הרלבנטיות לענין זה הן כדלקמן:
ביום 4.2.2008 הודיע מר אוחיון, מנהל אגף ולוגיסטיקה דאז (נספח 10 לתצהיר התובע):

"על רקע התארגנויות חדשות של טמפו בתחום הלוגיסטי, לשנת 2008, צופה החברה צמצום אפשרי בהיקף ההובלות הנמסרות על ידה לגורמים חיצוניים, של עד 20%.
הצמצום האמור יחל מתחילת חודש מאי הקרוב, ויחול על כל המובילים החיצוניים באופן יחסי ושוויוני.
לידיעתכם והיערכותכם בהתאם".


במכתב זה, הנתבעת לא הודיעה לתובע על מועד ברור לסיום הקשר. חלף זאת הודע לו כי החברה צופה "צמצום אפשרי" בהיקף ההובלות, של עד 20%. נרשם כי ההתארגנות היא "לשנת 2008". זוהי הודעה פתוחה ועמומה, שאין בה מידע ברור. והעיקר: לא ניתן לראות בה "הודעה סבירה", משום שאין בה התחייבות להעסיק את התובע למשך זמן נוסף באותם תנאי התקשרות, בטרם יבוצע השינוי.
התובע העיד כי בשנת 2008 העבודה המשיכה, אם כי ההיקף פחת. "ב- 2008 עבדו המשאיות. זה שכתוב בנייר שהורידו עבודה, העבודה לא ירדה ונשארה אותו דבר ב- 2008. אחוזים של העבודה הורידו, אבל המשאיות עבדו. נכון שפחות הכנסה, זה כדי לשים לי רגליים כל הזמן, אבל עבדו. 2009 הורידו, 2010 הורידו לגמרי. החזיקו אותי עד לפה (מראה תנועת יד על הצוואר). המשכתי להתגלגל" (פ' ע' 16 ש' 17-14).
ביום 8.12.2009 הנתבעת הודיעה לתובע, במענה לפניית בא-כוחו: "בהזדמנות זו אנו מבקשים למסור למרשך, באמצעותך, כי בכוונת החברה להפסיק את רכישת שירותי ההובלה ממנו, באופן ישיר או עקיף, בחלוף ארבעה חודשים ממועד משלוח מכתב זה, קרי ביום 8.4.2010" (נספח 12 לתצהיר התובע; ור' פניית התובע לחברה מיום 30.11.2009, נספח 11 לתצהיר התובע). בפועל, הנתבעת המשיכה להפעיל את התובע, אם כי בהיקף מצומצם (ס' 11-9 לתצהירו).
בהמשך, ככל הנראה באפריל 2010, הנתבעת ביקשה מהתובע לחתום על "סיום התקשרות וכתב סילוקין" (נספח ג' לתצהיר שחק). בטיוטה נרשם כי טמפו נאותה לדחות את מועד סיום ההתקשרות עד אוקטובר 2010. התובע נדרש לחתום כי הוא מסכים לוותר על דרישות ותביעות (ס' 2 שם). התובע העיד שסרב לחתום (עדותו בפ' ע' 16 ש' 26-23).
התובע העיד כי באותה עת "עצרו לי את העבודה ל- 3 חודשים. אח"כ פניתי ליו"ר ג'קי בר והוא זימן אותי לפגישה ואמר לי בפירוש, מנשה אנחנו לא צריכים דיונים, תחזור לעבודה שלך רגיל ותמשיך לעבוד. ממש ככה. חזרתי לעבודה, עבדתי. באתי יום אחד לצחי [שחק] למשרד שלו ואמרתי לו שחלוקת העבודה לא שיוויונית, אני לא מקבל סידורים נורמליים ומקבל נסיעות הפסד. לא עבר חודש והוא הוציא לי מכתב שב- 1.11 אני מסיים את העבודה, וזה היה סיום העבודה לגמרי" (פ' ע' 19 ש' 25-20).
ואמנם, ביום 3.7.2001, הנתבעת הודיעה לתובע כי החל מיום 31.10.2011 לא תיזקק עוד לשירותיו (ר' נספח 13 לתצהירו). בפועל, התובע אמנם חדל לעבוד בשירות הנתבעת במועד זה (ר' עדותו בפ' ע' 10 ש' 30-26 ובע' 16 ש' 30-29 ובע' 18 ש' 24).
לא ניתן לראות בהודעות השונות של הנתבעת מענה ל"הודעה סבירה" כדין. מתוך הרציונאל של מוסד ה"הודעה הסבירה" עולה, כי על היצרן לאפשר למפיץ לעבוד באותם תנאים שבהם עבד בטרם ההודעה, וזאת למשך זמן מה נוסף, ובטרם יבוצע השינוי. הנתבעת אמנם היתה רשאית לסיים את הקשר החוזי – אך היה עליה לאפשר לתובע פרק זמן נוסף של עבודה באותם תנאים ובאותה מסגרת, בטרם תחולל את השינוי.
מר שחק, מנהל מטה הלוגיסטיקה בחברה בעת הרלבנטית, סיפר על תוכנית ההתייעלות המוצלחת שגיבש: "קודם היו מספר חברות הובלה. העלות היתה כבדה מאוד. זו היתה התקשרות עם ספקי שירותי הובלה. ... לאחר שהתחלנו את תהליך ההתייעלות, זה לא דבר שנעשה ביום אחד לשני הצדדים, אנחנו רוצים לראות שזה רווחי ושווה את הכסף. את המודל בניתי אם אני לא טועה בינואר 2008, הזמנתי עגלות מתאימות למשאיות שלי לעשות את ההפצה והמהלך התחיל באפריל או מאי 2008 וראינו כי טוב" (פ' ע' 34 ש' 21-13).
מהלך התייעלות, לצורך חסכון בהוצאות הובלה, הוא מהלך ראוי לשיפור תוצאותיה העיסקיות של הפירמה. ואולם, החברה נמנעה מלהודיע באופן ברור לתובע על סיום העסקתו במועד נתון. היא ביקשה "להריץ פיילוט", ולהתקדם בו לכאן או לכאן, בהתאם לתוצאות. מר שחק העיד (פ' ע' 35 ש' 15-6):

"כשאני ראיתי שאני רוצה לעשות את הפיילוט ולקנות את העגלות, הוצאנו מכתב ראשוני לכל חברות ההובלה בדבר הפחתה לקראת קיץ 2008 בנפח הובלה של 20% והתחלנו את הפיילוט וראינו כי טוב והמשכנו את הפיילוט. במקביל, יש עוד תהליך בטמפו שגם הוזכר בתצהיר, שעם קשר לנושא ההובלה, כיוון שזה עלות כבדה, לבנות מרכז לוגיסטי בנתניה למפעל שלנו. כדי לא להעביר מנתניה לפתח תקווה. כיוון שכך, כששני המהלכים האלה קורים, בכל ישיבה בנתניה, ואני מניח שהיתה ישיבה חודשית או פעם בחודשיים עם מובילים, אמרתי להם להתכונן כי זה יגיע – נושא ההפחתה יקרה. חלקם היו סקפטים, אף אחד לא האמין שחברה תשקיע 100 מליון שקל בבניית מחסן אוטומטי בסדר גודל כזה. אני כבר ידעתי שזה מתחיל, שאני סוגר את זה. אמרתי להם להיערך. זה תהליך שייקח 4-3 שנים אבל הוא יקרה".


הנתבעת ביקשה לשמור את התובע "על אש קטנה". היא אמנם הודיעה על צמצומים צפויים, ואולם הותירה את המהלך כולו עמום ובלתי וודאי. אין צורך לאמר, כי התובע לא היה שותף למהלך העיסקי, לא ידע מה מתוכנן במסגרת הפיילוט, ולא יכול היה לדעת אם ומתי הנתבעת תסלקו כליל מהשירות.
בפועל, העסקת המובילים היתה תנודתית ולא הצביע על מהלך חד כיווני. מר שחק סיפר כי דובר על "תהליך ממושך", שבו "העוגה ממשיכה לקטון כל הזמן", אך קיימת גם "קפיצה רגעית" (פ' ע' 35 ש' 30 עד ע' 36 ש' 2):

"המספרים קטנו להערכתי ב- 70-60 אחוז. יש תקופה ב- 2010 שהיא גדלה, משנת 2007 עד 2011 זה ירד, והיתה קפיצה רגעית ב- 2010 בכמות ההובלות החיצוניות, כי המרלוג נדחה בשנה. אני כבר נפרדתי מחלק מחברות ההובלה ולכן למי שנשאר היתה קפיצה רגעית ב- 2010, וחזרה ב- 2011".


בשום שלב, טמפו לא נאותה לפצות את התובע על ההרעה בתנאי העסקתו. הנתבעת סברה כי עצם הביצוע ההדרגתי של הצמצומים הוא מספק. מר שחק הסביר (פ' ע' 36 ש' 21-14):

"ש. האם טמפו חשבה שהיא צריכה לתת פיצוי כספי, או שלא?...
ת. מהמכתב הראשון ב- 2008 ועד נובמבר 2011 זה 3.5 שנים להערכתי. אני מוסיף למכתבים הפורמליים, יש גם בכל ישיבה ופגישה רגעית בחצר המפעל, קבלנים באים ואומרים שהעבודה יורדת, ואמרתי שהיא תמשיך לרדת ושייערכו ושיחפשו את עצמם בחוץ. במקום לשבת לידי ולבכות למה אין עבודה, שיחפשו עבודה בחוץ".


אך בכך נכשלה הנתבעת. ההדרגתיות של הצמצום אינה תחליף ל"הודעה סבירה". מהות ההודעה הסבירה היא בהגדרת תקופת זמן ברורה נוספת, מעת מסירת ההודעה ואילך, שבמהלכה המתקשר יוכל להנות מאותם תנאי התקשרות, ללא שינוי. לחלופין, ואם ההרעה בהתקשרות מוחלת מיידית, היה על הנתבעת לפדות את ההודעה הסבירה בפיצוי כספי. הנתבעת לא עשתה כן. היא בחרה להנות משני העולמות: מחד, לשמור על המשך ההתקשרות עם המוביל, עד לבירור תוצאות הפיילוט ואימוץ מודל עיסקי חלופי. בד בבד, היא נמנעה מליתן לתובע הודעה סבירה או פיצויים תמורתה.
בענין הנדון כאן, יש להתחשב בכך שהתובע עבד בשירות הנתבעת כארבעים שנים, והתאים את משאיותיו לצרכיה. התובע העיד (פ' ע' 10 ש' 22-15):

"אני משנת 1968 עובד שם, שהיתה נקראת מבשלת שכר לאומית. עבדתי שם עם הבעלים הקודם רובינסון, שהתאבד אח"כ. המפעל נמכר לגולדמן הקנדי ובשנת 1985 חברת טמפו קנתה את מבשלת שכר לאומית והפכה לטמפו. כך שאני משנת 1968 עובד שם, עד ליום שעצרו לי את העבודה. מעל 45 שנה שירתתי את החברה בנאמנות וביושר. לא יכול להיות שאדם עבד 45 שנה וזורקים אותו לכלבים, הופכים את הציוד שלו לגוש ברזל ומחזירים אותי אחורה 45 שנה. אם היום בגילי אני צריך לקבל הבטחת הכנסה מהמל"ל, שהיו לי 4 נהגים שעבדו בשבילי, זה לא מקובל ולא בתום לב. לא רוצים אותי בחברה? תזמן אותי, השקעתי ככה, בוא נשב ונגמור בצורה יפה וכל אחד ילך לדרכו. אבל לא לזרוק אותי לכלבים".


התובע הדגיש כי הקדיש את כל זמנו לחברה, וכי זה היה מקור עיסוקו הבלעדי: "בשנים שעבדתי שם הפכתי לבן בית. 46 שנה שירתתי את החברה הזו, ביום ובלילה. הייתי צמוד רק לחברה, עם הלוגו שלה, עם הטראפיק בתוך המכוניות. השקעתי אלפי שקלים במכוניות האלה. זה רכב ייעוד" (פ' ע' 11 ש' 6-4). הנתבעת טענה כי היה בכוחו לבצע הובלות לחברות אחרות, שאינן מצריכות קירור (ר' עדותו של מר שחק, פ' ע' 29 ש' 18-15 וכן בע' 30 ש'24-21). אך בפועל, הנתבעת דרשה מהתובע לגלות נאמנות וזמינות. ראשית, מר שחק הודה שהחברה ציפתה שחלק מהמשאיות של המוביל תשאנה את הלוגו של טמפו (עדותו בפ' ע' 30 ש' 18-16). שנית, מר שחק לא הכחיש שהתובע נדרש להיות זמין עבור הנתבעת, וכי אם רצה להוביל עבור חברות אחרות – היה עליו לעשות זאת בשעות שלאחר העבודה עבור טמפו, אחה"צ או בלילה, ולהפעיל את המשאיות 24 שעות ביממה (ר' עדותו בפ' ע' 30 ש' 3-1). אין צורך לאמר, כי מהלך כזה מצריך התארגנות מיוחדת, ואין הוא במסגרת הציפיה הסבירה. התובע היה כבר בן 61 בשנת 2008, בעת שהנתבעת פתחה בצמצומים.
בקביעת משך הזמן יש להתחשב גם בחוסר תום-לבה של הנתבעת בדרך בה הילכה כלפי התובע. אמנם, הנתבעת היתה רשאית להריץ "פיילוט" להתייעלות, ולאמץ מודל עיסקי חדש. אך לא היה זה ראוי לגלגל על הנתבע את סיכוני הפיילוט ועלויות המעבר. הנתבעת, כאמור, ביקשה לאחוז בחבל בשני קצותיו: מצד אחד להמשיך ולהנות משירותי התובע כל עוד תיזקק להם, אך בה בעת לצאת ידי חובתה במסירת הודעות עמומות (וכפי שנסקר לעיל). נוכח ההתקשרות שנמשכה עשרות שנים; גיל התובע; הוצאות ההסתמכות שביצע (בהתאמת משאיותיו), והנאמנות שגילה בשירות הנתבעת (בכך ששמר את זמנו לשירות הנתבעת ולא נקשר עם יצרנים חלופיים); היה על הנתבעת להודיע לו בבירור על המועד שבו עבודתו תופסק, ועד לאותה נקודת זמן – לאפשר לו לעבוד באותם תנאים. לחלופין, היה עליה לפדות את משך הזמן בתשלום פיצויים.
בנסיבות הענין, אני סבורה כי ראוי לאמץ גם במקרה דנא את פרק הזמן המקובל של שנה אחת כ"הודעה סבירה". על הרקע הזה, אפנה לבחון את דרישות התובע בפן הכספי.


ההיבט הכספי


התובע עתר לפצותו בגין הפסד הכנסה לשנת 2008 (115,628 ₪); הפסד הכנסה בשנת 2009 (323,220 ₪); הפסד הכנסה בשנת 2010 (358,614 ₪); וכן בגין מכירת המשאיות בהפסד (280,000 ₪). יש לדחות על הסף את דרישת התובע בענין הפסד במכירת משאיות. הטעם לכך נעוץ בזה, שהמשאיות נרכשו על פי החלטתו והיו בבעלותו. כקבלן עצמאי, הוא הנושא בסיכון של אובדן הציוד, ירידת ערכו, תחזוקתו וכיו"ב. חובת הנתבעת ליתן לתובע הודעה סבירה על סיום הקשר החוזי אינה כוללת פיצוי בגין ערך הציוד.
הפסד לשנת 2008 – התובע טען כי בשנה זו הנתבעת סיפקה לו הובלות (מחזור) בהיקף של 1,289,821 ₪ בלבד, בעוד שבשנת 2007 סיפקה הובלות בהיקף של 1,739,186 ₪. לפיכך, היקף המחזור לשנת 2008 פחת בהשוואה לשנה הקודמת (ס' 18.2.1 לתצהיר התובע). בהתאמה, ההכנסה (רווח לפני מס) קטנה מסך 280,833 ₪ בשנת 2007, לסך 165,205 ₪ בלבד בשנת 2008 – קיטון של 115,628 ₪ (ס' 18.2.1 לתצהיר התובע וכן דו"23 28 לתצהירו).
הנתבעת טענה כי שנת 2007 הציגה תוצאות עיסקיות חריגות עבור התובע (ס' 16 לסיכומיה). במסמך רו"ח זאב ברנד נ/1, מוצגים נתונים של חמש השנים שקדמו לפיילוט ולהודעת הנתבעת מפברואר 2008. ממוצע המחזור בשנים 2007-2003 עומד על 973,047 ₪, וממוצע ההכנסות על 95,228 ₪. לפי ראייה זו, ההכנסה בשנת 2008 לא קטנה מהממוצע, ואף עלתה עליו.
ואולם יש ליתן את הדעת לכך, שמשנת 2003 ואילך, היקף ההכנסה של התובע היה מצוי בעליה מתמדת ומשמעותית (נ/1):

בשנת 2003 – (21,200);
בשנת 2004 – (17,844);
בשנת 2005 – 62,479 ₪;
בשנת 2006 – 164,875 ₪;
בשנת 2007 – 287,831 ₪.


אכן, ממצב של הפסד, התובע עבר למצב של רווח. הקפיצה בהכנסות בין שנת 2004 לשנת 2005 היא של כ- 450%; בין שנת 2005 לשנת 2006: כ- 163%; הקפיצה בין שנת 2006 לשנת 2007: כ- 75%. במשך שלוש שנים ברציפות, התובע הציג תוצאות עסקיות של רווח שהולך ועולה. בנסיבות אלה, נראה לי נכון לקבל את נתוני שנת 2007 כנתונים שמרניים, שניתן לבסס עליהם ממצא ביחס לתוצאות שהיו צפויות לשנת 2008.
כאמור, היה על הנתבעת לאפשר לתובע לעבוד במשך שנה אחת ("הודעה סבירה"), באותם תנאי התקשרות וללא שינוי, וזאת בטרם סיום ההתקשרות. הנתבעת לא עשתה כן. בנסיבות אלה, אני מקבלת את דרישת התובע בראש הפסד ההכנסות לשנת 2008, ופוסקת כי על הנתבעת לפצותו בסך 115,628 ₪. יצוין כי העובדה שבפועל התאפשר לתובע לעבוד חלקית בשירות הנתבעת בשלוש השנים העוקבות (2011-2009) לא פיצתה אותו עבור ההפסד בשנת 2008, שכן כל אחת משלוש השנים הנ"ל הסתיימה בהפסד; ראו דו"ח רווח והפסד לשנת 2009: הפסד של 42,387 ש"ח – נספח 249 לתצהיר התובע; לשנת 2010: הפסד 77,781 ₪ - נספח 25; ולשנת 2011: הפסד 110,902 ₪ – נספח 26 לתצהיר התובע. הנתבעת אינה חולקת, כי שנים אלה הסתכמו בהפסדים (ס' 18 לסיכומיה).
התובע אינו זכאי להפסדי שכר בשנים 2009 ואילך, שכן אלה חורגים מטווח ההודעה הסבירה.
התוצאה היא שאני מקבלת את התביעה בחלקה וכמפורט לעיל. הנתבעת תוסיף ותישא בהוצאות התובע בהליך דנא: אגרה, שכר בטלת עדים וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.6%.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון