תאונת דרכים ברחוב קק"ל בפניי תביעת כספית מיום 23.8.12 ע"ס 13,437 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 26.2.12. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר. ביום 13.2.14 נערכה בפניי ישיבה מקדמית, שבה נשמעו ראיות הצדדים. בתום הישיבה הוחלט על הגשת סיכומים קצרים ומהירים בכתב, והצדדים הגישו סיכומיהם כנדרש. מדובר בתביעה של בעלת הרכב הניזוק בתאונה, התובעת פיצוי, כבעלת הרכב הניזוק, על כל נזקי הרכוש שנגרמו לרכב ולה בתאונה. הנתבע הינו הנהג ברכב המזיק (הנטען בתביעה). הרכבים המעורבים בתאונה בתאונה מעורבים 2 רכבים: רכב התובעת - רכב פרטי מתוצרת מזדה (2) בצבע כסף ש.י. 2011 מ.ר. 6510671 (להלן - "רכב התובעת"). רכב הנתבע - רכב פרטי מתוצרת מזדה (3) מ.ר. 1920661 (להלן - "רכב הנתבע"). מקום התרחשות התאונה: כניסה לצומת מרומזר של הרחובות קק"ל ובני אפרים בת"א. שעת התרחשות התאונה: 12:00. המחלוקות מחלוקת בשאלת האחריות לקרות התאונה הצדדים הציגו גרסות מנוגדות לגבי אופן התרחשות התאונה, כאשר התשובה לשאלת האחריות לקרות התאונה נגזרת משאלת הגרסה הנכונה מבין השתיים. עפ"י גרסת התובעת, רכב התובעת עמד בעצירה מוחלטת בכניסה לצומת המרומזר כאשר האור ברמזור בכיוונו היה אדום ואז רכב הנתבע התנגש בו מאחור, ואילו עפ"י הגרסה הנגדית של הנתבע, בעוד רכב הנתבע עומד בעצירה מוחלטת מאחורי רכב התובעת (לפני הצומת באור אדום ברמזור) נסע רכב התובעת לאחור ופגע ברכב הנתבע. מחלוקת בשאלת זהות נהג רכב התובעת השאלה היא מהי זהותו של נהג רכב התובעת בשעת התאונה: האם זהו הנהג שפרטיו צוינו בכתב התביעה (שי ציון - להלן "שי") או האם זהו הנהג שהעיד בפניי כנהג הנכון (יהודה זיו - להלן "יהודה"). יצוין כי במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבע גם לא הציג חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעת שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקש לחקור את השמאי מטעם התובעת (הטענות הכלליות שהועלו ע"י הנתבע הן טענות בעלמא שלא עולות כדי הכחשה עניינית וודאי לא מהוות משקל נגד לראיות התובעת בעניין הנזק). שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת. הראיות שהציגו הצדדים כתבי הטענות, על נספחיהם. הודעה על התאונה שנמסרה לתובעת. תמונות בצבע של נזקי רכב התובעת. עדויות מטעם שני הצדדים בישיבה בפניי: מטעם התובעת - עדות נהג רכב התובעת; ומטעם הנתבע - עדות הנתבע עצמו (כנהג רכב הנתבע) וכן עדות אשת הנתבע (כנוסעת ברכב הנתבע). הכרעה אני מוצא לקבל את התביעה. כללי - על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993); בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן ( 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי ( 5.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי ( 16.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ ( 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. מן הכלל אל הפרט אתחיל דווקא בשאלת זהות נהג רכב התובעת. לגבי שאלת זהותו של נהג רכב התובעת לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים, מצאתי לקבוע כי נהג רכב התובעת במועד התאונה הוא יהודה (ולא שי). אמנם התובעת יצרה בלבול וקושי מסוימים, בכך שרשמה בכתב התביעה וגם בטופס ההודעה על התאונה את שמו של שי דווקא, אך לאחר ששמעתי את העדים ואת טענות הצדדים, לא נותר בליבי ספק שיהודה הוא זה אשר נהג בפועל בזמן התאונה. יצוין כי, למעשה, גם הנתבע עצמו סבר וידע שיהודה הוא הנהג הנכון ברכב התובעת. והראייה לכך שהנתבע התקשר (שוב ושוב) למספר הטלפון הנייד של יהודה (מספר שיהודה מסר לנתבע במעמד התאונה), ובהקשר זה אפנה לתמלולי השיחות המוקלטות שצורפו לכתב ההגנה ואף למהלך שיחת הטלפון המיוחדת שתועדה במהלך הישיבה בפניי. הנתבע אמנם טען במהלך עדותו בישיבה בפניי כי יהודה (שהעיד לפני הנתבע) אינו האדם שנהג ברכב התובעת, אך לא מצאתי לסמוך על הכחשה זו של הנתבע, שהתרשמתי שהיא נועדה לשוות לנתבע אמינות בהכחשתו ובטענתו לגבי המרמה לכאורה בנושא זהות הנהג ברכב התובעת. מצאתי שדווקא התמלולים אותם צירף הנתבע לכתב הגנתו פועלים נגדו, משום שעולה מהם שהנתבע מזהה היטב את קולו של יהודה כקולו של הנהג שהיה מעורב עימו בתאונה ומבין כי שי הוא שם לא נכון שנרשם ע"י התובעת. מכל מקום, מצאתי כמהימנה במיוחד את עדותו של יהודה לפיה הוא עצמו נהג ברכב התובעת, ויהודה ידע להעיד באופן מפורט ומשכנע לגבי נסיבות התאונה, באופן שרק מי שנהג בפועל ברכב התובעת בשעת התאונה יכול היה לדעת ולהעיד. התובעת מסרה (אמנם באיחור רב וללא אסמכתא מספיקה) הסבר סביר לשוני בין פרטי הנהג הרשומים בכתב התביעה ובטופס ההודעה לבין פרטיו של יהודה. הסבר זה מקורו בעבודתו המיוחדת של יהודה במשרד ממשלתי מיוחד. גם יהודה בעדותו תמך בהסבר זה של התובעת. יצוין כי במהלך הישיבה בפניי, ומשהתרשמתי שלשאלת זהות הנהג ברכב התובעת חשיבות (גם במישור המהימנות הכללית של כל העדים), הוריתי על זימונה של אשת הנתבע לעדות באותה ישיבה, והיא אכן התייצבה והעידה בפניי. בטרם העידה וכששאלתי את הנתבע שאלות בניסיון להבין מה ראתה ויודעת אשתו, אמר הנתבע כי היא לא ראתה את הנתבע במעמד התאונה והוסיף "היא לא ראתה כלום". אולם בעדותה של אשת הנתבע היא העידה שכן הסתכלה על נהג רכב התובעת, בניגוד לעדות הנתבע. יחד עם זאת, אשת הנתבע אמרה (ביוזמתה למעשה) "אני לא זוכרת אותו את הנהג השני שנכנס בנו" (שורות 6+7 בעמ' 11 לפרוטוקול). התרשמתי כי אשת הנתבע מודעת לספק בשאלת זהות נהג רכב התובעת וביקשה בעדותה להימנע ממסירת כל הידוע וכל הזכור לה, כדי שלא להזיק לבעלה הנתבע. מצאתי אפוא, שאין בעדות אשת הנתבע כדי לחזק את עדות הנתבע, ויש בה אולי אף כדי לחזק את עדות יהודה בשאלת זהות נהג רכב התובעת. לגבי שאלת האחריות לקרות התאונה לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע, כאשר הגרסה המועדפת הנ"ל מבססת אחריות בנזיקין של הנתבע לקרות התאונה. אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה: מצאתי את עדותו של נהג רכב התובעת (יהודה) מהימנה ומשכנעת יותר מאשר עדותם של הנתבע ושל אשתו. העדות הראשונה גם מתיישבת באופן מלא יותר עם מכלול הראיות ועם השכל הישר. משמצאתי להעדיף את עדותו של יהודה על פני עדותו של הנתבע בשאלת זהות נהג רכב התובעת, פועלת העדפה זו לטובת התובעת גם בבחינת העדויות הסותרות בשאלה השנייה של האחריות לקרות התאונה. נראה כי הנתבע נתן משקל ודגש מיוחדים (בהתנהלותו וגם בסיכומיו) לשאלת זהות נהג רכב התובעת, כאשר שאלת האחריות היא משנית מבחינתו. נהג רכב התובעת מסר הסבר משכנע וסביר (שאף מצא עיגון בעדויות הנתבע) לפגיעת רכב הנתבע ברכב התובעת מאחור (אבדן ריכוז/תשומת לב של נהג רכב הנתבע עובר לתאונה), בעוד שלא מצאתי כל הסבר משכנע לנסיעה לאחור הנטענת של רכב התובעת לעבר רכב הנתבע. מצאתי לסמוך על עדות נהג רכב התובעת כי הנתבע שינה (במכוון) גרסתו לגבי אופן התרחשות התאונה, משנהג רכב התובעת לא היה נכון לשתף עימו פעולה לגבי הסדרת הרכב. אין חולק כי היו שיחות טלפון מאת הנתבע אל יהודה (נהג רכב התובעת), כולן ביוזמת הנתבע, כאשר לדברי יהודה הנתבע הביע רצון לתקן את רכב התובעת על חשבונו של הנתבע במוסך של קרוב של הנתבע. התרשמתי כי הנתבע הסתבך בעדותו בניסיון להסביר את הלך הרוח המסוים בו היה נתון עובר לתאונה, כאשר לדבריו איבד "קשר ריכוז" להבדיל מ"קשר עין", הבדל שלא הובהר די צורכו, שלהתרשמותי נועד לכסות על העובדה הפשוטה שהנתבע לא היה ער לנעשה מלפניו ולכן נוצרו תנאים לכך שהתנגש ברכב שלפניו, במיוחד נוכח דבריו כי היה זה יום גשום, שמקשה על הראייה. התרשמתי גם כי הנתבע הסתבך בעדותו בניסיון להסביר האם שני הרכבים גם יחד עמדו אל מור אדום ברמזור בכיוונם משך של 20-30 שניות בטרם התאונה, או שרק הרכב הנתבע עמד כך. הדעת נותנת כי, לשיטת הנתבע, לא אמור להיות לנתבע כל קושי לאשר כי גם רכב התובעת עמד לפניו בדיוק אותו משך זמן כאמור, ומן העובדה שהעד התקשה בכל זאת לאשר זאת ניתן להסיק שהוא ביקש ליצור עמימות לגבי נסיבות התאונה, או, לחילופין, כי הנתבע לא ראה מה נעשה לפניו בכביש באותן שניות, משדעתו הוסחה כאמור. לא מצאתי לסמוך על דבריה של אשת הנתבע בשאלת האחריות, הן משהיא ממילא טוענת שלא ראתה ולא יודעת הרבה והן משהתרשמתי, כאמור לעיל, שעדותה מגמתית לטובת הנתבע. יוסף, כי גם עדה זו הסתבכה בעדותה כאשר העידה שזוכרת שרכב התובעת היה כבר מעבר לצומת לפני התאונה, דבר בלתי סביר בעליל: אין כל סבירות בטענה שרכב התובעת חזר בנסיעה לאחור את כל מרחק הצומת. לדברי הנתבע בעדותו היה לו ביטוח מקיף לרכב הנתבע למועד התאונה, וחרף כך מצא שלא להפעיל את הביטוח, ולו כדי לקבל הגנה משפטית חינם מהמבטחת (ותחת זאת העמיד הנתבע לעצמו ייצוג משפטי פרטי בתשלום). הדבר תמוה ואינו סביר, ומעורר סברה שלנתבע לא היה ביטוח תקף, שכן אדם סביר היה פונה למבטחת שלו (דבר שהוא גם מחויב לעשות עפ"י דין ועפ"י תנאי ביטוח מקובלים) ומבקש ממנה לייצגו (על חשבונה). גם טענת הנתבע שלרכבו לא נגרם כל נזק, בהינתן הנזק שנגרם לרכב התובעת, אינה סבירה. מכל מקום, הנתבע לא המציא תמונות של רכבו להוכחת דבריו, וכל אלו פועלים ראייתית לחובתו. סיכום התביעה מתקבלת במלואה. על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 13,437 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 23.8.12 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 365 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 23.8.12 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 3,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. כפי שמסרתי לצדדים במהלך הישיבה בפניי, בתיק זה שקלתי האם יש מקום להעביר את הדברים לחקירה משטרתית, בשים לב לכך שנראה כי אחד משני הנהגים המעורבים העיד עדות שאינה אמת, במודע כנראה. במחשבה נוספת ונוכח הטעות של התובעת בכתב התביעה (לגבי זהות נהג רכב התובעת במועד התאונה) - טעות שיצרה ספק ובלבול מסוימים וראשוניים ולפחות -, אמנע מהעברת הדברים ביוזמתי לחקירה משטרתית. אבקש מב"כ התובעת להעביר פס"ד זה למנכ"ל התובעת, שייקח לתשומת ליבו את התקלה הנוצרת כאשר התובעת רושמת במסמכיה (במודע לכאורה) שם בלתי נכון של הנהג ברכב התובעת במועד התאונה. תאונת דרכיםקרן קיימת לישראל