ערבות אישית על עסקה ללא הגיון כלכלי

ערבות אישית על עסקה ללא הגיון כלכלי הנתבע טען כי ההסכם אינו חל על העסקה, משום שהעסקה לא היתה בעלת היגיון כלכלי ואילו הוא הסכים שהתובעת תממן רק עד 70% מעסקת יבוא שתעשה הנתבעת. זאת, לטענתו משום שמעבר לאחוז הזה, אין כל היגיון כלכלי בעסקה 1. מדובר בתביעה שהגישה התובעת כנגד שלושה נתבעים. הנתבעת 1 היא חברה בע"מ, ואילו הנתבעים 2 ו- 3 נתבעו מכח כתבי ערבות שחתמו לטובת התובעת. כנגד הנתבעים 1 ו- 2 ניתן פסק דין, בהסכמה, והמחלוקת שדורשת עתה הכרעה היא בעניינו של הנתבע 3 בלבד. 2. התובעת, כאמור, טוענת כי הנתבע 3 חתם על כתב ערבות אישית, שבו התחייב לערוב לכל חובות הנתבעת 1 כלפי התובעת. הנתבע 3 טוען כי כתב הערבות עליו חתם הוא חלק מהסכם שנעשה בין התובעת לנתבעת 1 וכי הערבות שנתן לתובעת מוגבלת לכן אך ורק להתחייבויות מכח אותו הסכם. לטענתו, החובות נשוא התביעה כאן אינם בגין עסקאות שהן מכח אותו הסכם ולפיכך הוא לא ערב לחובות אלה כלפי התובעת. הנתבע 3 טען גם כי התובעת לא הוכיחה את עצם קיומם של החובות וכי יש לדחות את התביעה נגדו גם מטעם זה. 3. בין התובעת לנתבעת 1 נחתם ביום 25/7/10 הסכם, שעל פי כותרתו הינו בדבר "שיתוף פעולה ושיתוף ברווחים ביחס ליבואם לישראל ושיווקם בישראל של בני בקר מליטא והונגריה" (נספח א' לתצהיר התובעת). בפרק ד' לאותו הסכם, שכותרתו "בטוחות", הסכימו הצדדים כי תינתנה ערבויות אישיות לחובות החברות. 4. כך, בסעיף 9 להסכם נכתב: "9. הצדדים מסכימים כי: א. מר רן X ומר אורי X יערבו אישית לחובות חברת X כלפי חברת X X, כאמור גם בנספח הערבות האישית המצורף בזה להסכם זה. ב. מר דורון X ומר אשר X יערבו אישית לחובות חברת X X כלפי חברת X, כאמור גם בנספח הערבות האישית המצורף בזה להסכם זה." בהתאם, צורפו להסכם שני נספחים זהים בתוכנם, שכותרתם "נספח ערבות אישית". בנספח, שעליו חתום הנתבע 3, נכתב: "אנו החתומים מטה, מר דורון X ת.ז..... ומר אשר X ת.ז..... ערבים אישית בזה לחובותיה של חב' X X ח.פ.... לחברת X תוצרת חקלאית בע"מ ח.פ....". 5. אין מחלוקת על כך שהנתבע 3, כמו גם הנתבע 2, חתומים על המסמך, ואולם הצדדים חלוקים בשאלת הפרשנות הנכונה לערבות כפי שניתנה בו. התובעת טוענת כי מדובר בערבות כללית, לכל חובות הנתבעת 1, והיא אינה מוגבלת. הנתבע 3, לעומת זאת, טוען כי הערבות היא נספח להסכם ומשכך, היא נועדה להבטיח אך ורק את התחייבויותיה של הנתבעת 1 על פי אותו הסכם. 6. במחלוקת זו אני מעדיפה את גרסת הנתבע 3. אמנם, נוסח הערבות אינו מגביל אותה מפורשות אך ורק להתחייבויות נשוא ההסכם, ואולם, לא ניתן לנתק את הערבות, ונוסחה, מההסכם. 7. הערבות הינה חלק מאותו הסכם ועובדה זו עולה מפורשות הן מלשונו של ההסכם והן מכותרת הערבות. מכותרת פרק ד' להסכם ברור כי הערבות היא בטוחה להסכם, ולהתחייבויות ההדדיות שנטלו החברות עליהן בקשר לאותו הסכם. לכן, גם שמו של פרק ד' הינו "בטוחות", שם שממנו ברור כי הערבויות נועדו להבטיח את ההתחייבויות ההדדיות כפי שפורטו בהסכם. 8. העובדה שהערבות האישית היא להתחייבויות שנטלו החברות על עצמן באותו הסכם, עולה גם מכך שאלה צורפו כנספח להסכם והן מהוות לכן חלק ממנו. העובדה שמדובר בנספח להסכם עולה הן מסעיף 9 להסכם עצמו והן מכותרת הערבויות ששתיהן נושאות, כאמור, את הכותרת "נספח ערבות אישית". זאת בניגוד, למשל, לערבות אחרת שעליה חתם הנתבע 3 אשר אינה נספח אלא "הצהרת ערבות אישית" (נספח ג' 1 לתצהיר התובעת). 9. אני דוחה את טענת התובעת לפיה יש לראות בערבות נשוא התביעה ערבות לכל חובותיה של הנתבעת 1, גם ללא קשר להסכם, וזאת משום שלא נכתב בה במפורש כי היא מוגבלת אך ורק להתחייבויות נשוא ההסכם. אם נדקדק בלשונה של הערבות ניתן לראות בה פנים לכאן ולכאן. מחד, אמנם, לא נכתב בה באופן מפורש כי היא מוגבלת רק להתחייבויות נשוא ההסכם ואולם מאידך גם לא נכתב בה במפורש כי היא לכל חובותיה של הנתבעת 1 כלפי התובעת, נוסח שמופיע בנספח ג' 1 ו- ג' 2 לתצהיר התובעת. יוצא, שנוסחה הספציפי של הערבות אינו יכול ללמד, לכשעצמו, על כוונת הצדדים, שכן יש בו פנים לכאן ולכאן. 10. לעומת זאת, ברור, ממכלול המסמכים שצורפו על ידי התובעת, והעובדה שהערבות נחתמה יחד עם ההסכם כי כוונת הצדדים היתה כי הערבות תשמש להבטחת ההתחייבויות שנטלו עליהן החברות שהיו צד להסכם, ולהתחייבויות אלה בלבד. 11. בניסיון לשכנע כי הערבות כללית, ואינה מוגבלת לחובות מכוח ההסכם, טענה התובעת כי התנהלות הנתבע 3 מלמדת על כך שהוא ידע היטב שמדובר בערבות כללית ובלתי מוגבלת. לטענת התובעת ניתן ללמוד על כך הן מהמסרונים שהוחלפו בין התובעת והנתבע 3 לפני הגשת התביעה, והן מנסיונו של הנתבע להבריח נכסים, במטרה, לטענת התובעת, לחמוק מהתחייבויותיו על פי אותה ערבות. 12. אין בידי לקבל טענות אלה של התובעת. המסרונים שהוצגו ע"י התובעת אינם מלמדים אלא על כך שהנתבע ביקש לעיין שוב בנוסח הערבות עליו חתם, ואין להסיק מהם את מה שטוענת לו התובעת. אשר לעסקת המכר שבה, לטענת התובעת, ניסה הנתבע להבריח נכסים - לא עלה בידי התובעת להוכיח כי אכן מדובר בניסיון להברחת נכסים. ההסכם בגין אותה עסקת מכר (ת/3) נחתם, אמנם, יום לאחר אותם מסרונים - אולם טענת הנתבע, לפיה המו"מ שקדם לאותה עיסקה החל כבר מספר חודשים קודם לכן (עמ' 46 שו' 12-15) לא נסתרה - והיא גם מתיישבת עם תנאי השוק והגיונם של הדברים. 13. לפיכך, אני קובעת כי ערבותו של הנתבע היא לחיובים מכוח ההסכם בלבד. יש לבחון אפוא אם החובות נשוא התביעה מקורם בהתחייבויות נשוא ההסכם. 14. בהקשר זה טען הנתבע 3 טענה נוספת ולפיה ההסכם שונה לאחר שנחתם בידי החברות ובשל כך פקעה הערבות שנתן. הנתבע טען כי התובעת עצמה טענה, בסעיף 11 לכתב התביעה, כי "מאז חתימת ההסכם שונו חלק מתנאיו". לטענתו, הוא לא ידע או שמע על שינוי תנאי ההסכם ומעולם לא הסכים לשינוי תנאים כלשהם, ויש לכן לראות את ערבותו כבטלה. אני דוחה טענה זו של הנתבע. ראשית, משום שלפי עדות עד התובעת, שלא נסתרה, ואשר הותירה רושם מהימן מאוד, השינוי היחיד שהיה בהסכם הוא שינוי שהיה לטובת הנתבעת 1, באופן שהתובעת ויתרה לטובת הנתבעת 1 על חלק מהרווח שלו היתה זכאית התובעת לפי ההסכם. מדובר בשינוי שבא להיטיב עם הנתבעת וממילא עם הנתבע 3 שערב לחובותיה, והוא אינו מביא לכן לבטלות הערבות. שנית, משום שהנתבע היה שותף מלא לכל ההתנהלות בין החברות, ובכלל זה לאותו שינוי, כפי שעולה מסעיף 16 לתצהירו של מר דה-לוי. עדותו של מר דה-לוי הותירה, כאמור, רושם מהימן מאוד והיא נתמכת גם בעדותו של מר X (עמ' 24 שו' 5-11). 15. טענה נוספת שהעלה הנתבע היא כי ההסכם, והערבות, עניינם אך ורק "ארוע יבוא". אין בהסכם או בערבות כל הגבלה לכך שההתחייבויות ההדדיות של הצדדים נוגעות אך ורק ל"ארועי יבוא" כהגדרת מונח זה בסעיף 2 להסכם. ההסכם מדבר בעד עצמו והוא כולל שיתוף פעולה ושיתוף ברווחים הן ביבוא והן בשיווק של בני בקר, כמפורט בפרק ב' להסכם. יש לבחון אפוא את החובות נשוא התביעה: החוב על סך 332,804.27 ₪ בגין מכר עגלים - 16. בחודש 2/12 מכרה התובעת לנתבעת עגלים תמורת הסך של 321,436 ₪. העגלים סופקו והנתבעת מסרה שיק דחוי שסכומו כמפורט לעיל. מועד פרעונו של השיק הדחוי היה 1/7/12 ואולם לקראת מועד פרעון השיק הזה, כך לטענת התובעת, הודיעה הנתבעת לתובעת כי לא תוכל לפרוע את השיק והנתבעת ביקשה מהתובעת שלא תפקיד את השיק על מנת שלא יסורב בבנק באופן שעלול לפגוע בנתבעת. לפיכך, הסכימה התובעת להמתין עם פרעון השיק. על מנת למנוע את חזרת השיק "בלתי נפרע" הסכימה התובעת לתת לנתבעת שיק שסכומו כסכום השיק, על מנת שהנתבעת תפקיד אותו בחשבונה והוא ישמש, למעשה, לפרעון השיק שנתנה הנתבעת לתובעת. בהתאם, נתנה הנתבעת לתובעת שיק אחר, שנועד לשלם את התמורה עבור העגלים שאותם מכרה התובעת לנתבעת ב- 2/12 כמפורט לעיל. אותו שיק חזר "בלתי נפרע" והתובעת דורשת לכן מהנתבעת, ומהנתבעים שערבו לה, את הסכום האמור. 17. הנתבע טוען כי אין מדובר בעסקה שההסכם, וערבותו, חלים עליה. עוד טען כי אין כל ראיה לכך שהעגלים אכן סופקו לנתבעת וממילא אין ראיה לכך שהנתבעת אכן חבה את הסכום האמור לתובעת. אקדים ואומר שאני דוחה את טענת הנתבע לפיה לא הוכח כי העגלים סופקו לנתבעת. 18. הנתבעת, כפי שכבר פורט לעיל, הסכימה למתן פסק דין נגדה על כל סכום החוב נשוא התביעה ובכללו סכום החוב בגין העסקה הזו. מכאן, שהנתבעת מודה בכך שהעגלים סופקו לה ובכך שלא שילמה עבורם. בכך הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה בעניין הזה. הנתבע, שמבקש לסתור, הוא שצריך היה להוכיח כי העגלים לא סופקו או כי אין חוב כזה. זאת לא עשה, ולפיכך יש לדחות את טענתו בעניין הזה. 19. אשר לטענת הנתבע לפיה העסקה נשוא החוב הזה אינה מכח ההסכם וערבותו אינה חלה עליה - גם דינה של טענה זו להדחות. העיסקה עניינה מכר של עגלים מהתובעת לנתבעת ולפיכך חל עליה ההסכם שבין החברות. מלבד טענה סתמית שטען הנתבע ולפיה ההסכם אינו חל על העיסקה או כי באותה עסקה לא דובר בעגלים שיובאו על ידי התובעת, לא הביא הנתבע כל ראיה שהיא לעניין הזה, ולפיכך, אני דוחה את טענתו בעניין הזה. אשר לטענת הנתבע כאילו מדובר "בעסקת מימון" - גם דינה של טענה זו להדחות. שוכנעתי, כי השיק נשוא התביעה בא להחליף שיק קודם, שנתנה הנתבעת בגין רכישת אותם עגלים. מדובר לכן בחוב שנוצר בעת שכתב הערבות היה בתוקף ובטרם הודיע הנתבע 3 כי הוא מבטל את ערבותו לחובות הנתבעת. 20. לפיכך, אני מקבלת את התביעה ככל שהיא נוגעת לחיוב הזה. החוב על סך 615,180.34 ₪ - בגין מימון משלוח יבוא - 21. בעניין זה טענה התובעת כי הנתבעת הציעה לה להשתתף במימון משלוח עגלים מליטא, באופן שהתובעת תממן את המשלוח בשיעור של 100%. בהתאם, מסרה הנתבעת לתובעת שיקים דחויים, לכיסוי עלות הייבוא ולכיסוי חלקה של התובעת ברווח, והכל כמפורט בהסכם. השיקים לא נפרעו ולפיכך טוענת התובעת כי על הנתבע לשלם לה את סכום השיקים, מכח ערבותו לחובות הנתבעת. 22. הנתבע טוען כי מדובר בעסקה שנעשתה לאחר שפרש כבר מהנתבעת ואין הוא ערב לכן לחוב הזה. עוד טען כי אין מדובר בחוב שההסכם חל עליו ולפיכך אין מדובר בחוב שערבותו חלה עליו. אני דוחה את טענות הנתבע. 23. אין כל חשיבות לשאלה מתי פרש הנתבע מהנתבעת או מתי מכר הנתבע את זכויותיו בנתבעת. המועד הרלוונטי הוא זה שבו הודיע הנתבע על ביטול ערבותו . הנתבע חתם על ערבות אישית כלפי התובעת וכל עוד לא ביטל אותה, רשאית היתה התובעת לראות בו ערב לחובות הנתבעת. החוב נוצר עוד לפני שהודיע הנתבע לתובעת כי הוא מסיר את ערבותו לחובות הנתבעת, הודעה שנמסרה על ידו רק ביום 1/7/12 (סעיף 12 ג' לתצהיר הנתבע 3). 24. הנתבע טען כי ההסכם אינו חל על העסקה, משום שהעסקה לא היתה בעלת היגיון כלכלי ואילו הוא הסכים שהתובעת תממן רק עד 70% מעסקת יבוא שתעשה הנתבעת. זאת, לטענתו משום שמעבר לאחוז הזה, אין כל היגיון כלכלי בעסקה (עדותו בעמ' 57 שו' 13-17). מדובר בטענה שאינני מאמינה לה ונראה שהיא הועלתה על ידי הנתבע אך ורק מתוך ניסיון לחמוק מערבותו האישית לאותה עסקה. עדותו של הנתבע בפני הותירה רושם שלילי מאוד. מעבר לרושם הבלתי אמצעי הזה, גם מדובר בטענה שעלתה לראשונה אך ורק במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע ואין לה זכר בכתבי בית דין קודמים שהגיש הנתבע. לא היה לנתבע הסבר לכך (עמ' 57 שו' 31). 25. למותר לציין שאין לטענה זו גם כל זכר או ביסוס בהסכם עצמו, והנתבע עצמו מודה בכך (עמ' 57 שו' 9, 19). לא רק שאין לטענה כל ביסוס בהסכם - ההסכם קובע את ההיפך הגמור. ההסכם קובע, אמנם, כי כל אחד מהצדדים יישא באופן רגיל במחצית מעלות היבוא ובהתאם גם ישתתפו הצדדים בחלקים שווים ברווחים שיתקבלו מהייבוא, ואולם ההסכם מתייחס מפורשות למצב שבו לאחד הצדדים לא תהיה אפשרות לשאת במחצית מעלות היבוא ובמקרה כזה יישא הצד האחר בעלות ארוע היבוא בשיעור גבוה יותר ובהתאם גם חלקו ברווחי היבוא יהיה גבוה יותר (סעיף 3 ז' להסכם). אין בהסכם כל הגבלה לפיה שיעור ההשתתפות של הצד המממן לא יעלה על 70%, כפי שניסה הנתבע לטעון. עובדה זו, יחד עם העובדה שהנתבע העלה טענה זו רק בחקירתו הנגדית, מערערת מאוד את מהימנותו של הנתבע. 26. הנתבע ניסה לטעון כי ההסכם אינו חל על אותה עסקה שכן על פי ההסכם חלוקת הרווחים נעשית לאחר שיווק בני הבקר בישראל ואילו במקרה דנן נעשה חישוב הרווחים עוד לפני שיווק בני הבקר. אני דוחה גם טענה זו של הנתבע. אין בהסכם כל חיוב לכך שחישוב הרווח יבוצע רק לאחר המכירה להבדיל מהתשלומים בגין הרווחים האלה. אלה אכן משולמים רק לאחר המכירה וכך נעשה גם במקרה שבפני שכן השיקים שנתנה הנתבעת היו דחויים. 27. אני קובעת אפוא כי גם העסקה השניה, נעשתה בהתאם להסכם ולפיכך ערבותו של הנתבע 3 חלה עליה. 28. גם ביחס לחוב הזה ניסה הנתבע לטעון כי התובעת לא הוכיחה שהשיקים שמסרה לנתבעת למימון עסקת הייבוא, נפרעו. במילים אחרות, הנתבע ניסה לטעון כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי שילמה לנתבעת את הסכום שאותו היא דורשת כעת בחזרה מהנתבעת. אני דוחה טענה זו. ציינתי כבר כי הנתבעת הסכימה לכך שיינתן פסק דין כנגדה והודתה בכך בקיומו של החוב כולו ובכלל זה החוב נשוא אותה עיסקת יבוא. אם ביקש הנתבע לסתור עניין זה, היה עליו להביא ראיות לכך, ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. שיעור הריבית - 29. התובעת דרשה בכתב התביעה ריבית לפי פקודת השטרות ואולם לא מצאתי מקום, בנסיבות העניין, לחייב את הנתבע אלא בריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. 30. לפיכך, אני מחייבת את הנתבע 3 לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה, 923,756 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה - 6/8/12 ועד התשלום בפועל. ערבות אישיתערבות