האם יש אחריות לעיריית תל אביב על נפילה במדרכה במהלך הליכה ?

האם יש אחריות לעיריית תל אביב על נפילה במדרכה במהלך הליכה ?

רקע

בפניי מונחת תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף אותה הגיש התובע יליד שנת 1946 (להלן "התובע") כאשר לטענתו בתאריך 30.01.11 בעת הליכתו ברחוב אנטוקולסקי מעד ונפל בעקבות שיבוש בריצוף המדרכה (להלן "המפגע") וכתוצאה מכך נגרמו לו חבלות בגופו (להלן "התאונה").

התביעה הוגשה כנגד עיריית תל אביב יפו (להלן "הנתבעת") – בהיותה הרשות המקומית הממונה והאחראית על תקינות השטחים הציבוריים המוניציפאלי של העיר תל אביב - יפו.
בפניי עלו להעיד התובע, מר משה שבח אחיינו של התובע, ומר משה שבח בנו של התובע, וכן מר אייל חכים (להלן "מר חכים") המשמש בתפקיד רכז תביעות ביחידת אחזקת דרכים בעיריית תל אביב.
לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי במסמכים שבתיק, בתמונות מזירת האירוע, ושקלתי את טיעוני הצדדים בסיכומיהם, שוכנעתי שיש מקום לדחות את התביעה, והכל לפי המפורט להלן.

טענות הצדדים

התביעה ייחסה לעירייה, אחריות בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה. לטענת התביעה, רשלנות הנתבעת באה לידי ביטוי בכך שלמרות היות המדרכה חסרה מרצפה העירייה לא פעלה על מנת להסיר את המפגע, ולא הזהירה מפני סכנתו האפשרית, לא דאגה לבטיחות המדרכה ולא תחזקה אותה כראוי.

כמוכן טען ב"כ התובע המלומד, כי אי הסרת המפגע עולה כדי הפרת החובה החקוקה כפי שנחקקה בפקודת העיריות [נוסח חדש], ובחוק התכנון והבניה תשכ"ה- 1965, ובחוק הבטיחות במקומות ציבוריים תשכ"ב- 1962.
בנוסף טען ב"כ התובע המלומד כי לאור העובדה, שהתובע נפל כתוצאה מאותו מפגע ונגרמו לו נזקים פיזיים ונפשיים, יש לחייב את העירייה בפיצויי התובע על אותו נזק.
לטענת התובע מהתמונות שצורפו ניתן לראות בבירור את חומרת המפגע ופוטנציאל הסכנה הטמונה בו.

מאידך הנתבעת הכחישה את טענות התובע, את עצם אחריותה לאירוע ואת הנזקים הנטענים.
ראשית, כיוון שהמדובר במקרה טריוויאלי של נפילה כתוצאה מאיבוד שווי משקל, ביום שהיה גשום (ולשם כך גם הוגשה תעודת עובד ציבור של השירות למטרולוגיה) ועל כן אין לעירייה כל שליטה ואחריות בגין האירוע הנטען.

שנית, עצם האירוע מוכחש. לא הובאו לבית המשפט עדויות חיצוניות – על אף שכנראה היו עדים לאירוע – מלבד עדותו של התובע, שמסר גרסאות שונות וסותרות, כאשר בעדותו טען התובע כי פונה ישירות ממקום התאונה לחדר המיון ע"י בנו, אך בתצהיר התשובות לשאלון שהגיש בסע' 97 מסר גרסה שונה מזו, שתחילה נלקח לביתו של בנו ע"י עוברי אורח ורק לאחר מכן פונה לחדר המיון. זאת ועוד, התובע ובנו טענו כי הם אלו שצילמו את התמונות מספר ימים אחרי התאונה, לאחר מכן שונתה הגרסה שבכלל היה זה אחיינו שצילם התמונות. יתירה מזו אף אם נניח כי התמונות צולמו לאחר האירוע וגם אם ניקח בחשבון שהתמונות משקפות נאמנה את מיקום הנפילה, אין המדובר בבור מסוכן, וכל מה שמשתקף מהתמונות, ממבטו של האדם הסביר, הוא הפרש גובה מינימאלי.
שלישית, לעירייה מנגנון מסודר של פיקוח. משמודיעים לעירייה על מפגע, המפגע מתוקן במסגרת מנגנון הפיקוח והתיקונים של העירייה, ובנדוננו הוזמן מר חכים פעמיים לאזור המפגע הנטען וקבע כי לא נמצא שום מפגע המצריך תיקון.

דיון והכרעה:

מטעם התביעה שמעתי את עדותו של התובע, של בנו ושל אחיינו ומטעם הנתבעת את עדותו של מר חכים. כן עיינתי בתמונות אשר הוגשו מבעוד יום לתיק ביהמ"ש וכן במוצגים ת/1 שהוגשו במועד הדיון.
ב"כ התובע המלומד ניסה להסביר את הסתירות בעדותו ובגרסאותיו של התובע בעובדה של בעיות תקשורת בין התובע ועדיו לעורכי הדין שטיפלו בתיק.

אינני סבור שיש בכך די בכדי להסביר את הסתירות והליקויים בעדות התובע לעומת האמור בתצהיר תשובות לשאלון למשל.

לעומת זאת, מר חכים עשה עלי רושם של בעל מקצוע מיומן, מנוסה ומהימן מאוד. בחקירתו הנגדית לא הופרך האמור בתצהירו ובמיוחד בסעיף 4 שבו.

בפן הנורמטיבי יש לבחון את קיומה של עוולת הרשלנות בשלושה שלבים, תחילה יש לבחון את קיומה של חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת על הנתבעת כלפי התובע, שנית יש לבחון את קיומה של הפרת אותה חובת זהירות הקונקרטית, ובאחרונה נבחן האם הנזק הנטען אכן נגרם כתוצאה מההפרה שנעשתה. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, 122 להלן "עניין ועקנין").

בת"א 81090/01 פורז דן נ' הישיבה התיכונים רמת גן ואח', כתבה כב' השופטת טולקובסקי (בסעיף 14 לפס"ד):

"חובת הזהירות הקונקרטית מושפעת ותלויה בשיקולי מדיניות משפטית: בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי) "אין די, שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש" (השופט ויתקון בע"א 333/56 בעמ' 622).
חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון על כן מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כמצופה - עשוי להפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות" .
ובהמשך נאמר:

"חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר, מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" .

נמצא כי על מנת להחיל את חובת הזהירות מן הבחינה הטכנית ומן הבחינה הנורמטיבית על התובע להוכיח כי הנזק הנטען עומד בתווך, כאשר מחד נדרש כי הוא ניתן יהיה להיצפות ע"י הנתבע ומאידך נדרש כי הוא לא ייחשב כסביר, טבעי, ורגיל, באותן נסיבות העניין, כמוכן נדרש כי לא יתקיימו שיקולים שבמדיניות משפטית אשר בכוחם לשלול את הצדקת החלת החובה על כתפיו של הנתבע.

מסקנתי היא כי המקרה שבפנינו נופל לתוככי מתחם הסיכון הסביר. סבורני כי הטלת חובת זהירות קונקרטית מוחלטת בעניין כמו זה שבפני, תגרום ל"עלויות עסקה" בלתי סבירות לחלוטין, ולמדיניות ניהול סיכונים לא אפקטיבית על ידי העירייה בדרך לחלוקת תקציבה המגיע מכיסו של משלם הארנונה העירונית.

אציין עוד שב"כ התובע המלומד הפנה אותי בסיכומיו לפסק הדין שנתתי בת.א 54766/08 בעניין יוסף בלנק נ' עיריית אשדוד. דומני שניתן לאבחן באופן ברור בין המקרה הנ"ל לתיק שבפניי. שם דובר על היתקלות במפגע במגרש משחקים, מקום המשמש למשחקי כדורגל הכרוכים בריצות מהירות וקפיצות לגובה כך שמתבקש כי המגרש יהיה נקי מכול מכשול או מהמורה (ראה עמ' 4 פסקה 5 לפס"ד הנ"ל), אך לא כן המקרה בעניינו.

לא מצאתי רשלנות כלשהי של הנתבעת בתחזוקתה את המדרכה הנדונה. בפרט לא מצאתי כל רשלנות של הנתבעת ביחס לאירוע הספציפי בו נפגע התובע

התובע ועדיו נתפסו למספר סתירות מהותיות :

הראשונה עניינה בעובדות שהתרחשו מיד לאחר נפילת התובע, כאשר בתצהיר תשובותיו לשאלון ציין כי מיד לאחר הפגיעה נלקח בעזרתם של עוברי אורח לביתו של בנו ומשם פונה לחדר מיון, כאשר בעדותו שינה גרסתו וטען כי פונה ישירות ממקום המפגע. השנייה עניינה בגרסאות סותרות שנמסרו ע"י התובע ובנו כאשר בסע' 107 לתצהיר תשובות לשאלון טען כי בנו היה זה שהגיע ימים ספורים אחרי התאונה לצלם את מקום המפגע, כך נטען גם ע"י בנו, אולם בחקירתו הבהיר כי היה זה אחיינו שצילם את התמונות ויישוב הסתירה תלה התובע במשרדו של ב"כ אשר התבלבל בין משה שבח הבן למשה שבח האחיין. כמוכן התובע הציג מספר גרסאות כאשר נשאל האם בא יחד עם בנו למסור את תצהירו, בתחילה ענה כי הם באו יחד בטוענו: "באנו הסברנו וכתבנו התצהיר"(עמ' 5 ש' 11), ולאחר מכן טען: "כי הוא לא קרא את התצהיר נתנו שנינו תצהיר לבד" (עמ' 6 ש' 20).

קשה לתת אמון בגרסת התובע, כשהיא עדות יחיד של בעל דין בהתאם לסעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] שכן בנדוננו לא מצאתי סיבה שבגינה יש לחרוג מפקודת הראיות ולהסתפק בעדותו היחידה של בעל הדין ללא סיוע חיצוני לטענותיו. כמוכן העובדה כי התובע לא עשה כל מאמץ לאתר את אותם עדים, לרבות אלו שהזכיר בנו של התובע בעדותו (ראה עמוד14 שורה 32לפרוטוקול) בכדי להביאו לעדות.

כלל ידוע הוא, כי אי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר ומניח את הדעת, מערערת את גרסתו של אותו צד ולפעמים אף שוללת את מהימנותה.

בע"א 548/78 נועה שעון נ' יוסף לוי, פ"ד לה (1), 736, 762-763 נקבע כי:

"מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

דברים דומים נאמרו גם על ידי כב' השופטת בן-פורת בע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פד"י לז (2) 85, 97.

לדידי, יש ממש בטענות ב"כ הנתבעת. קורה שאנשים נופלים. יתכן גם שהנפילה נגרמה בשל כך שהדרך הייתה רטובה מהגשם או בשל חוסר תשומת לב של התובע.
מה שעולה מכל התמונות – כולל אלו שהוגשו ביום הדיון והתמונה שצילם מר חכים בשטח – הוא שאין מדובר כלל במפגע. המדובר במיקום בו היה נתון תמרור, הוצא משם ונשפך במקום בטון. אין עומק של אפילו 1 ס"מ.

הצילומים שצולמו על ידי התביעה מוטים מאוד, נעשו תוך תקריב מטעה ולא כוללים תמונה שלמה ופנורמית של גובה אדם.

מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת המלומד ולפיה אי אפשר להטיל חובה על עירייה לשלוח פקחים מדי יום ולהחליף כל מרצפת במדרכה שעליה נשפך מלט לאחר שהוצא העמוד. זו גזירה שאין הרשות המקומית יכולה לעמוד בה. רשות מקומית אחראית על תקינות רחובותיה שתחת פיקוחה, אך מדובר על פגמים של ממש ולא פגמים של מה בכך.

לא הוגשו בתיק זה כראיה חוו"ד מומחה. לכתב התביעה אכן צורף "מכתב הערכת נכות" אך בהחלטתי מיום 16/12/012 פסלתי את הראייה הזו שכן היא איננה חוות הדעת שניתן להגישה כראיה. כדי להפוך אותה לראיה צריך היה להגישה לביהמ"ש כראיה בהתאם לפקודת הראיות ולתקנות המומחים. כל זה לא נעשה. מכאן שהתובע ויתר על טענת נכות צמיתה כלשהיא כתוצאה מהאירוע הנטען.

אני מקבל את עדותו של מר חכים לפיה, הנתבעת פעלה בהתאם להנחיות בכל הקשור לתחזוקה שוטפת של המדרכה הנדונה. אני דוחה את טענת התביעה כי הנתבעת התרשלה בקיום הפיקוח והתחזוקה של הטיילת.

ספק רב אם יש קשר סיבתי בין מחדל כלשהו של הנתבעת לבין הנזק שאירע לתובעת. מנסיבות התאונה נראה, כי זו נגרמה כתוצאה מהליכה לא זהירה של התובע שהחליק כנראה על רטיבות במקום ביום שהיה גשום.
לדידי, גם אם יש קשר סיבתי בין הנזק לבין המפגע, אין להטיל על הנתבעת אחריות שכן לא הופרה חובת הזהירות מצידה.

התביעה לא הוכיחה את עומקו של המפגע ומידת מסוכנתו. בתמונות שהוגשו רואים שעומקו המירבי של החספוס אינו עובר את הסנטימטר האחד לכול היותר. הפרש כזה אין בו די כשלעצמו להטיל חבות על העירייה כפי שנקבע בע.א. 1395-08-07 כרמלה כפיר נ. מועצה מקומית גני תקווה (סעיפים 15-16 לפסק הדין) והאבחנה שעשה ב"כ התובע המלומד בעניין יישום פסק דין זה על המקרה הנוכחי אינה מקובלת עלי.

באשר לטענת ב"כ התובע בדבר הפרת החובה החקוקה ע"י הנתבעת, חמישה הם יסודותיה של העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה: א. החובה מוטלת על המזיק מכוח חיקוק; ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; ג. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק; ה. הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק.

בדוננו לא הוכח שהמזיק אכן הפר את החובה המוטלת על כתפיו מכוח חיקוק. כפי שקבעתי לעיל ה"שיבוש" שנוצר כתוצאה מעקירת העמוד, ומילוי הבור במלט, אינו עולה כדי מפגע ואין בו על מנת לסטות מחובותיה המוטלות על העירייה בחיקוק. יתרה מזו וכפי שציינתי, לא שוכנעתי כי אכן הפרתה של החובה החקוקה (לו הייתה מתקיימת), היא שגרמה לתובע את נזקיו, ולא החלקתו מחמת היות הרצפה הרטובה וכיוצא בזה.

למעלה מן הצורך אציין שאין בעדויות התביעה ראיות לגבי הנזקים הנטענים שנגרמו לתובע למעט כאב וסבל. אין הוכחות בנושא השתכרות, הפסדי השתכרות, הוצאות וכו'. גם אם הייתי מקבל את טענות התביעה בקשר לאחראיות העירייה לנפילה, לכל היותר הייתי מעמיד את הנזק בסכום של 7,200 ₪, כמוכן הייתי מעמיד את אשמו התורם של התובע בשיעור של 50% ומחייב בסופו של יום את הנתבעת בתשלום סך של 3,600 ₪ כמקובל במקרים מעין אלו.

סוף דבר

בסופו של יום, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת לא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית אשר מוטלת עליה. תוצאת התאונה, שהתבטאה בפגיעה ממשית, הינה תוצאה של יד המקרה אך אין בה, כשלעצמה, להטיל אחריות על הנתבעת.

למרבה הצער, גם אם מדובר באירוע אשר גרם כנראה לתובע לעוגמת נפש וכאב וסבל, הוא איננו בר- פיצוי. כפי שציין השופט חשין בעניין ע"א 371/90 סובחי נגד רכבת ישראל, פ"ד מ"ז(3) 345:

"סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית".

גם אם הייתי מקבל את התביעה, הייתי דוחה את טיעוני התובע בקשר לגובה הנזק הנטען והאמור בסיכומי ההגנה בנושא זה מקובלים עלי.
בנסיבות אלו הייתי מעמיד את הפיצוי בסך של 3,600 ₪ כמקובל במקרים מעין אלו כשלא הוכחה כל נכות צמיתה כתוצאה מהאירוע ואחרי השתתת אשם תורם משמעותי של 50% על כתפיו של הנפגע על כך שלא נתן את ליבו בעת הליכתו.

התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 1,800 ₪ בצירוף מע"מ כדין. התשלום ייעשה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הבטחה של 20 שנה מהעירייה

  2. סעיף 203 לפקודת העיריות

  3. מינוי למשרת מבקר העירייה

  4. התחייבות כספית בשם העירייה

  5. תקופת צינון מנכ''ל עירייה

  6. ביקורת העירייה על יריד אומנות

  7. קביעות למדריכים עובדי עירייה

  8. תביעה ייצוגית נגד עיריית חולון

  9. תביעה בגין רשלנות עיריית גבעתיים

  10. העברת שטח לעירייה לצורכי ציבור

  11. תשלום חוב לעירייה של השוכר הקודם

  12. האם העירייה יכולה להפעיל בית קפה

  13. דרישה העירייה להשיב תשלומי ארנונה

  14. התחייבות עירייה להנחה בארנונה (במכתב)

  15. מה זה גביה מנהלית על פי פקודת העיריות

  16. טעות במידע תכנוני שנמסר לאדם מהעירייה

  17. תוספת שכר לעובד עירייה לאחר תקופת ניסיון

  18. תביעת רשות מקומית לחובות לפי פנקסי עירייה

  19. חוזה הרשאה לעירייה להקים מועדון ספורט ימי

  20. עתירה להורות לעיריית רמת גן ליתן היתר בניה

  21. תביעה נגד העירייה בגין הריסת בית ללא הסכמה

  22. האם התחייבות עירייה ללא אישור הגזבר תקפה ?

  23. מה התוקף החוקי (משפטי) של "הבטחה מהעירייה" ?

  24. אחריות העיריה לנזק לרכב עקב הצבת דוקרנים בכביש

  25. טעות באישור של העירייה על כך שלא צריך לשלם היטל השבחה

  26. עתירה מנהלית לקבל מהעירייה אישור העדר חובות לרשם המקרקעין

  27. תביעה בשל נפילה בזמן הליכה על מדרכה בשטחה של עיריית אשדוד

  28. נטען כי תיק מידע מהעירייה לא מכיל את כל הדרוש -מסמכים חסרים

  29. האם יש אחריות לעיריית תל אביב על נפילה במדרכה במהלך הליכה ?

  30. ארנונה: נטען כי שהעירייה לא צירפה אסמכתא בדבר משלוח דרישת התשלום

  31. פיצוי מהעירייה בגין נזקים לרכב שנחבל מאבן במהלך נסיעה באחד משבילי העיר

  32. תביעה בטענה שהעירייה מסרה מידע תכנוני שגוי שבעקבותיו נבנו דירות מתחת למפלס

  33. לפתחו של מי מונחת העובדה כי מדיניות אכיפה של העירייה אינה מפורסמת בכל מקור שהוא ?

  34. נטען כי העירייה הוסיפה סיווגים חדשים לצו הארנונה מבלי שהגישה בקשה להוספת סיווג חדש

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון