פגיעה ברכב חונה קרוב מדי לצומת – מי אשם בתאונה ?

פגיעה ברכב חונה קרוב מדי לצומת – מי אשם בתאונה ?

א. רקע התביעה וטענות הצדדים:

  1. בפניי תביעת שיבוב רכב ע"ס 31,586 ₪ להשבת כספים ששילמה התובעת למבוטחה מר עבאס אמאש בגין תאונת דרכים שהתרחשה במהלכה נפגע רכבו מסוג פולקסווגן (להלן: "הפולקסווגן") אשר חנה אותה עת בכפר ג'סר א-זרקא בסמוך לביתו, לבין משאית הנתבעים מתוצרת דאף (להלן: "המשאית") אותה נהג הנתבע 1.
  2. התובעת טוענת כי הפולקסווגן נפגעה בידי המשאית בעת שזו עמדה בצד ימין וצמידות לבית המבוטח מטעמה. לשיטתה הנתבע 1 נסע בחוסר זהירות ופגע לאורך החלק השמאלי של הרכב.
  3. הנתבעים אינם מכחישים את ההתנגשות שבין הרכבים והעובדה שהפולקסווגן נפגעה על ידי המשאית בעודה עומדת דומם בחניה. עם זאת לטענתם, האחריות לתאונה אינה רובצת לפתחם שכן הנתבע 1 הופתע על ידי רכב צד ג' אשר סטה למסלולו ממול באופן פתאומי בעודו נוסע במקביל לפולקסווגן החונה, הוא בלם את המשאית אך בכדי למנוע את התאונה היטה את ההגה ימינה וכתוצאה מכך התנגשה המשאית בפולקסווגן ובכך נגרמו לה נזקיה הנתבעים. הנתבעים גם טוענים שהפולקסווגן חנתה במקום אסור לחניה ובכך נוצר סיכון שהביא למפגש שבין הרכבים עקב פעולת החירום בה נאלץ הנתבע 1 לנקוט.
  4. על כך משיבה התובעת בסיכומיה כי לכל הפחות יש לראות בהתנהגות הנתבע 1 ורכב צד ג' בתור מעוולים במשותף ועל כן אין לנתק ביניהם את האחריות לנזק כלפיה. כן לטענתה, אין כל ראייה כי התאונה התרחשה בצומת לא מטעם הנתבעים ולא מהעולה מכלל הראיות בתיק וכי לשיטתה ולהבדיל מהנטען התאונה היתה נמנעת אילו הנתבע 1 היה נוהג את המשאית במהירות סבירה ועל פי תוואי הדרך. כן נטען כי התגלו סתירות בעדותו של הנתבע 1 ביחס לשאלה מהיכן הגיח רכב צד ג' ( ממולו או מימינו). הנתבעים מבקשים בסיכומיהם לסמוך את ידיהם על עדותו של הנתבע 1 בעניין זה שלא נסתרה לגרסתם ומכלל הראיות בתיק המלמדות לשיטתם כי הופעת רכב צד ג' לא היתה בגדר צפייה סבירה אלא כניסה למצב דברים בלתי נשלט. מכאן לשיטתם, נותק הקשר הסיבתי שבין מעשה הנתבע לבין הנזק שהתגלה בפולקסווגן לאחר התאונה עקב התערבותו של גורם זר מתערב.
  5. ברקע הדברים אציין כי בעוד שמבוטח התובעת הצהיר על גרסתו לתאונה לראשונה בכתב במסגרת טופס ההודעה מטעם התובעת שצורף לתיק, הנתבע 1 מסר את גרסתו במסגרת חקירתו בידי חוקר של הנתבעת 2 אשר ביצע בדיקה מקיפה של המקרה שכללה תחקור הנתבע 1 ומבוטח התובעת על ביקור בזירת האירוע ובדיקת עברו הבטוחי של הפולקסווגן. הדו"ח הוגש לבית המשפט ללא התנגדות הנתבעים ( למעט שני עמודים שנשמטו ממנו בטעות שהוספתם אושרה על ידי חרף התנגדות ב"כ התובעת). עוד יצוין כי המחלוקת בתיק זה נסבה סביב סוגיית האחריות לתאונה שכן בשאלת הנזק נדמה שהצדדים לא חלוקים ביניהם שכן נושא זה לא עמד למבחן בית המשפט ושמאי התובעת לא זומן לחקירה על שמאותו כמצוות תקנה 130 א' לתקסד"א. מכאן ששאלת הבוחן בתיק זה תעמוד על סוגיית האחריות בלבד.
  6. במסגרת תיק זה התקיים דיון הוכחות אחד ביום 17.12.13 במהלכו העידו ונחקרו על עדותם ,מבוטח התובעת, עד נוסף מטעם התובעת בשם יעקב ג'ורפן המתגורר בסמוך לבית מבוטח התובעת ואשר לטענתו ראה את התאונה שבין הרכבים וכן הנתבע 1 אשר כאמור נהג במשאית. בסופו של ההליך סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.


ב. החומר הראייתי הדרוש להכרעה:

7. בפני בית המשפט הוצגו הראיות הבאות העקרוניות להכרעה בסוגיה שבמחלוקת:


פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 17.12.13.
כתבי בין הדין של הצדדים על נספחיהם לרבות חוות דעת שמאי התובעת.
הודעת מבוטח התובעת בכתב.
דו"ח החוקר של הנתבעים.
תמונות זירת האירוע התאונתי.


ג. דיון ומסקנות:

8. לאחר זיקוק מלוא חומר הראיות שבפניי ובחינת עדי הצדדים והתרשמותי מהם באופן בלתי אמצעי, שוכנעתי בגרסת התובעת בדבר רשלנותו של הנתבע 1 אשר גרמה לתאונה. אני סבור שאחריותו זו של הנתבע 1 עומדת לבדה ללא קשר לסוגיית רכב צד ג' שכן לא התרשמתי בדבר ניתוק הקשר הסיבתי הקשור בו. יחד עם זאת לטעמי יש להפחית אשם תורם בשיעור של 20 אחוזים אותו יש להשית על כתפי נהג התובעת זאת לנוכח מסקנתי כי חניית הפולקסווגן לצד ביתו של נהגה, היוותה סיכון תעבורתי בכך שהיא צמצמה את מרחב התמרון לרכבים חולפים ובכללם רכבים כבדים כדוגמת רכב הנתבעים זאת ובפרט לנוכח מסקנתי כי העמדת הרכב במקום זה היתה בקרבה יתרה לצומת ממנו לעמדת הנתבע 1, הגיח רכב צד ג' שגרם לו לסטות ימינה עם המשאית אל עבר הפולקסווגן החונה.
ואלה נימוקיי לפסק הדין:



הצדדים היו חלוקים ביניהם ביחס לשאלה באם ניתן לקבל את עמדת הנתבע 1 בדבר הסיבה להסטת המשאית מפאת רכב שהפתיע אותו כסיבה המקלה מבחינתו ביחס להעדר אחריותו לתאונה. אני סבור כי מדובר בשאלה המשליכה על מכלול האחריות בתיק ומלמדת על אופי נסיעת המשאית עובר לתאונה. בעניין זה התגלו בקיעים בגרסתו במקור של הנתבע 1 בנוגע לשאלה מהיכן הגיע אותו רכב צד ג' אשר לשיטתו גרם לו לסטות ימינה אל עבר רכב התובעת.


כך, במסגרת דו"ח החוקר מטעם הנתבעים נרשם שהנתבע 1 השיב לשאלה זו של החוקר בכך שטען שרכב צד ג' הפתיע אותו בעת שבא ממולו כמתועד בידי החוקר כך: "הופתע ברכב שהגיע מולו" ובהמשך אף הדגיש כי הנתבע 1 מסר לו כי הסיט את המשאית: " בניסיון למנוע התנגשות ברכב אחר שהגיע מולו" [עמ' 4 לדו"ח, ההדגשה שלי –ע.ס].

בדו"ח זה גם מצוטטת תשובת חקירת מבוטח התובעת לשאלת החוקר בהקשר למה שנאמר לו על ידי הנתבע 1 לאחר התאונה, וזה השיב כך:

"הוא התנצל וטען שלא הייתה לו ברירה איבד בלמים וכן היה רכב שנסע ממול" [עמ' 5 לדו"ח, ההדגשה שלי-ע.ס].

כיוון נסיעת רכב צד ג' עובר לתאונה מקבל תפנית חדה במסגרת עדותו של הנתבע 1 בפני בית המשפט או אז נטען על ידו כי רכב צד ג' הפתיע אותו בעת שהגיח באופן פתאומי מימינו , ולא ממולו וכדבריו: "הוא לא היה באוטו ומצד ימין שלי בא מיניבוס עם אנשים..." [עמ' 3 שורה 13 לפרו' הדיון, ההדגשה שלי-ע.ס] ובהמשך אף הטעים כי רכב זה יצא מהצומת אליו נכנס עם המשאית שבה נהג [עמ' 4 שורה 5 לפרו' הדיון].

לעומתו, מבוטח התובעת והעד הנוסף מר ג'ורפן יעקב חזרו בעדותם על גרסתם במקור לפיה לאחר התאונה מסר להם הנתבע 1 כי נאלץ להתנגש ברכב התובעת כיוון שרכב נוסף בא ממולו ולא מימינו אך הוא לא הצליח לעצור את המשאית כיוון שאיבד את הבלמים [ עמ' 1 שורה 21 ועמ' 2 שורה 1 לעדות מבוטח התובעת ועמ' 2 שורה 23 לעדותו של מר ג'ורפן], לאמור, הסיבה לכאורה לתאונה אינה קשורה קשר ישיר לרכב צד ג' אלא כיוון שהנתבע 1 לא הגיב בזמן להופעתו כיוון שנהג בפזיזות ולכן נבצר ממנו להגיב באופן מידי לכך.

בהקשר לכך ולשם הדגשם של דברים אציין כי הנתבע 1 העיד כי מהירות נסיעתו לפני התאונה עמדה על לא יותר מ-40 קמ"ש [עמ' 4 שורה 23 לפרו' הדיון] מאידך ובאותה נשימה בעדותו טען כי מיד לאחר התאונה הוא עצר משאית זו כ- 50 מטרים לאחר הצומת [שם בעמ' 4 שורה 8] וכי נבצר ממנו לבלום אותה בפתאומיות כיוון שמדובר במשאית, שהינה רכב כבד שאינו מסוגל לעצור באופן פתאומי [שם בעמ' 3 שורה 17]. עדות זו אינה מתיישבת עם דברים שאמר בהמשך עדותו שם ציין כי רכב צד ג' הפתיע אותו ממרחק קצר ביותר של מטר [עמ' 3 שורה 17 לפרו' הדיון]. אילו כך היה קורה אך סביר והגיוני שהתאונה במקרה שכזה היתה מתרחשת בין המשאית לרכב צד ג' ראשית לכל ולא בין המשאית לפולקסווגן בלבד מאחר ובמהירות נסיעתו המוצהרת הנתבע 1 לא היה מסוגל לעצור את המשאית במרחק בלימה קצר כל כך.

נדמה לי כי הסטת הרכב ככל שבאמת מדובר בעטיו של רכב צד ג', אינה פועל יוצא של הופעתו הפתאומית של זה, אלא קשורה בנסיעתו הלא זהירה של הנתבע 1 שלא היתה פרופורציונאלית לתוואי הדרך שבו נסעה המשאית עליו העיד זה כי בשני צדיו חנו רכבים וזאת בה בשעה שמדובר בכביש דו סטרי, דבר אשר חייבו נסיעה אטית ביותר בוודאי שאינה מתקרבת ל-40 קמ"ש ואף נמוכה ממנה בהרבה זאת ובשים לב גם לעובדה שעסקינן במשאית התופסת את מירב רוחב הכביש הנראה גם בתמונות כצר ביותר, ביחס לאפשרות מעבר של שני רכבים בו זמנית משני כיוונים שונים. לכך נוסיף את האמור בהמשך עדותו של הנתבע 1 לפיה התאונה אירעה בעת ירידה [ עמ' 3 שורה 28 לפרו' הדיון] ונמצא למדים כי הטיית המשאית ימינה אל עבר רכב התובעת אינה קשורה במישרין לרכב צד ג' אלא לכל הפחות בעקיפין מפאת נהיגתו הלא סבירה של הנתבע 1 במשאית בשים לב לאמור ועל כן חוסר יכולתו לבלום את המשאית בזמן אמת בחירום, דבר המתיישב נכונה עם דברים שאמר מיד לאחר התאונה למבוטח התובעת והעד מטעמו בנוגע לסיבה בגינה אירעה התאונה הקשורה בכך שלא הצליח לעצור את רכבו.

לטעמי נהיגה במהירות סבירה שהיתה מביאה בחשבון את-



המצאות רכב התובעת חונה בימין לדרך [דבר הנראה לעין לבאים מהכיוון ממנו הגיעה המשאית].
העובדה שמדובר בכביש יחסית צר בעוד שהנתבע 1 נהג במשאית התופסת חלק ניכר מהכביש.
העובדה שמדובר בכביש דו סטרי כשמשני צדיו עתידים להגיע רכבים.
טענת הנתבעים שלא נסתרה לפיה משני צדי הכביש חנו רכבים בעת התאונה שצמצמו את מרווח הנסיעה באופן כללי.
הטענה שהמשאית החלה בכניסה לצומת טרם שאירעה התאונה (כעמדת הנתבעים לעניין זה במקור, הגם המחלוקת בעניין זה עם התובעת) ועל כן חייבה נקיטת משנה זהירות ממילא.

יכלה למנוע בנקל את התאונה או לפחות למזער את נזקיה וזאת לא התרשמתי כי נעשה בענייננו. הדבר מוסק כאמור ממרחק הבלימה המוצהר של המשאית, ממהירות נסיעתה הנטענת ומנתונים נוספים שציינתי לעיל שאינם תואמים התנהגות תעבורתית מצופה בעת נסיעה בדרך המתוארת.

9. מעברו השני של המתרס אני למד כי נהג התובעת החנה את רכבו בקרבה יתר לצומת הצמוד למקום מגוריו . הדברים עולים מעדותו של הנתבע 1 לעניין זה [ בעמ' 3 שורה 12] שלא נסתרה אלא אף נתמכה בפרטים הבאים:


מבוטח התובעת הודה כי ככלל החנייה בכפר הינה שלא בדרך הטבע וכללי התעבורה אינם חלים כעקרון במקום שכן :"הכפר כולו מבחינה תחבורתית לא מוסדר. אתה שם את הרכב ליד הבית וזהו.." [עמ' 1 שורה 28 לפרו' הדיון].
במסגרת חקירתו על ידי חוקר הנתבעת 2, מבוטח התובעת תיאר באופן הבא את מיקום התאונה והדרך להגיע אליו כתיאור המדמה קירבה לצומת דרכים: " מדובר בכביש ראשי החוצה את הכפר ממזרח למערב. אחרי שנכנסים מתחת לגשר ממשיכים ישר, ימינה, שמאלה".
הוכח שרכב כלשהו, בין שבה מימין או משמאל הפתיע את הנתבע 1. בהתאם לתמונות זירת האירוע התאונתי שהוצגו בפניי, הסבירות שרכב זה הגיח מהצומת הינה גבוהה ביותר שכן אילו זה היה בא ממול למשאית בנסיעה ישרה בכביש שבו מצוי בית המבוטח התובעת, סביר כי הנתבע 1 היה רואה אותו מלפנים ולא מופתע ממנו.

10. תקנה 72 (א)(3) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 המשמשת כמסגרת הנורמטיבית לחובת הזהירות המושגית, קובעת כי:
"(א) לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, .....

(3) בתוך צומת או בתחום שנים עשר מטר ממנו, פרט לקטע שסימנה רשות תימרור, בתמרור או בסימון על אבני השפה, שמותר לחנות בו;"

מהנתונים שעמדו לרשותי אפוא אני למד כי חניית הפולקסווגן היתה קרובה מאד לצומת ולכן היוותה סיכון תעבורתי. בשים לב להנחה המקובלת עליי שהנתבע 1 הופתע בידי צד ג' בצומת, אזי סביר כי אילו מבוטח התובעת היה נמנע מלהחנות את הפולקסווגן בקרבת ביתו הסמוך לצומת כאמור, אזי הפגיעה בה היתה נמנעת או לפחות ממוזערת. בשים לב לתוואי הדרך כמתואר לעיל באופן כללי ועובדת חניית רכבים משני עברו של הכביש ולנוכח רוחבה הלא שגרתי של המשאית אני סבור כי לתובעת תרומת מה לנזק.
אציין כמסקנה חלופית כי על מבוטח התובעת היה גם להימנע מלהעמיד את רכבו בצמידות לביתו ללא קשר לקרבת הרכב לצומת, שכן בעשותו כן הוא צמצמם משמעותית את מרווח המעבר של רכבים חולפים משני עברי הכביש המתקשה ממילא להחיל שני רכבים הבאים מכוונים מנוגדים ועל כן העמדת הפולקסווגן (המשמש להסעת נוסעים ובשל כך גם רחב יותר מרכב פרטי) יצרה סיכון תעבורתי כלפי המשאית מהטעם הזה לבדו.
בנסיבות אלו ומהטעמים החלופיים לעיל, אני מעמיד את שיעור האשם התורם העצמי של התובעת על 20 אחוזים. שיעור זה בהיותו אשם תורם כאמור, יש להפחית מסכום הנזק לפיצוי.

ד. סוף דבר:

11. אשר על כן, אני מורה על קבלת התביעה בניכוי 20 אחוזים מסכומה.

12. הנתבעים באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת 80 אחוזים מסך הנזק הישיר הנתבע וזאת בסך 24,173 ₪ בצירוף שכ"ט שמאי ע"ס 638 ₪ ובסה"כ 24,811 ₪, בצירוף הצמדה למדד מיום 9.1.11, שכ"ט עו"ד בשיעור 17.7 אחוזים, אגרת בית משפט ששולמה בפתיחת התיק ושכר עדי התובעת כפי שנפסק בדיון.
הסכומים האמורים ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.











רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון