לא הצליחה לאתר את הנתבעים כדי למסור את כתב התביעה לטענת התובעת, היא התקשרה עם הנתבעים 2-3 אשר ניהלו אולם שמחות והקימו את הנתבעת 1, באמצעותה נוהל אותו אולם. לטענת התובעת גרמו הנתבעים 2-3 לתובעת שלא להבחין בינם לבין החברה - הנתבעת 1 אשר הייתה בבעלותם. ההתקשרות בוצעה תחילה עם הנתבעים 2-3 ולאחר ביקשו הנתבעים 2-3 להמירה, עם הקמת הנתבעת 1, להתקשרות עמה. לטענתה של התובעת הנתבעים 2-3 נהגו לרכוש ממנה מוצרים, התחייבו לשלם עבורם, אך לא עמדו בהתחייבויותיהם. התובעת טוענת כי בחודש 2/04 ולאחר בקשת התובעת כי יסלקו יתרת חובם, מסרו לה הנתבעים שלושה שיקים ע"ס 13,961 ₪ מחשבון הנתבעת 1 והתובעת הוסיפה וסיפקה להם עוד סחורה, אלא שהשיקים הללו חוללו באי פרעון. לטענת התובעת היה על הנתבעים כמנהלים לדעת כי השיקים לא יכובדו ומרבית החוב נוצרה עוד טרם היווסדה של הנתבעת 1, כך שהחוב הוא חובם האישי של הנתבעים 2-3, הנתבעים 2-3 נהגו בחוסר תום לב כלפי התובעת והקימו את הנתבעת 1 על מנת לחמוק מחובותיהם וגרמו בהתנהלותם לנזקים לתובעת ומשכך עותרת התובעת לחייבם בצוותא עם הנתבעת 1 בחוב לתובעת בסך 31,241 ₪ כערכם נכון ליום הגשת התביעה. הנתבעים טענו כי אכן הנתבעת 1 ניהלה אולם שמחות ואולם זה פעל עוד בטרם נוסדה הנתבעת 1, אלא שאז הייתה הנתבעת 1 קיימת בשם שונה. לטענת הנתבעים שמה של החברה, הנתבעת 1 אשר היה "אולמי דה מול קרית מוצקין בע"מ", שונה אל נוכח השינוי בהרכב הבעלים. הנתבעים טוענים כי הנתבע 2 שימש כמנהל ובעל מניות הנתבעת 1 וניהל את אולם השמחות בצוותא עם מר אלכס וייג, אשר משום מה אינו נתבע בתביעה זו. לטענת הנתבעים, הנתבע 3 הוא בנו של הנתבע 2, אך הוא היה בעת הרלבנטית לתובענה זו, עובד מן המניין בלבד ותו לא. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה כנגדם מאחר ומדובר בחוב אשר נוצר לכל המאוחר בשנת 2004 ומשכך התובענה התיישנה, הם מעולם לא ברחו מן הארץ וככל שהיה נעשה ניסיון לאתרם בזמן אמת, הרי שלא היה כל קושי בכך, ואף נשלח אליהם מכתב התראה ב 3/12 הכולל העתק התביעה אשר הוגשה ב 12/06 ונמחקה. לטענת הנתבעים מעבר לטענת ההתיישנות, הרי שאין יריבות לתובעת אל מול הנתבעים 2-3 והנתבעים 2-3 מעולם לא הציגו מצג כי הם מתחייבים באופן אישי כלפי התובעת או חתמו על התחייבות אישית. לטענת הנתבעים, הנתבע 3 שימש כעובד מן המניין אצל הנתבעת 1 ומשכך אין כלל מקום לחיובו בחובות החברה בה עבד. לטענת הנתבעים, הם לא עשו שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 על מנת להונות או לקפח אדם או עשו שימוש שנועד לסכל כוונת כל דין ומשכך אין מקום להרמת המסך הנטענת בידי התובעת. יתרה מכך, לטענת הנתבעים, השיקים אשר נמסרו לתובעת, לא היו כלל תנאי לאספקת סחורה, כך שטענות התובעת כי הנתבעים מסרו שיקים על מנת לסובב אותה בכחש דינן להידחות. הנתבעים טענו כי כרטסת הנהלת החשבונות אשר צורפה לכתב התביעה, כלל לא ברור כי היא אכן שייכת לנתבעת 1, מה גם שניתן לראות בה כי חובותיה של הנתבעת 1 שולמו כסדרם, למעט אותם שלושה שיקים אחרונים. נוכח הדברים האמורים עתרו הנתבעים לדחיית התביעה כנגדם. דיון : תחילה לשאלת ההתיישנות. הנתבעים טענו כי תביעת התובעת התיישנה אל נוכח העובדה כי התובענה האמורה הינה בגין חוב אשר נוצר לכל המאוחר בשנת 2004 ומני אז ועד להגשת התובענה אשר בפני, חלפו למעלה משבע השנים הנקובות בחוק. לטענת הנתבעים ידוע להם על תביעה אחת בלבד אשר הוגשה כנגדם בגין אותה עילה ואף זו נמחקה מחוסר מעש כך שמירוץ ההתיישנות נעצר למשך פרק זמן קצר בן מספר חודשים בלבד ועדיין הוגשה תובענה זו לאחר חלוף תקופת ההתישנות הנקובה בחוק. התובעת טענה כי הוגשו שתי תובענות זהות, האחת ביום 3/11/04 ואילו האחרת ביום 7/12/06 (ראה סעיף 3 לת/1). סעיף 15 לחוק ההתישנות קובע כי "הוגשה תובענה לפני בית המשפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". אשר למקרים אשר בהם יראו תובענה כ"תובענה שנדחתה", נקבע כי גם תביעה שנמחקה, מפסיקה את מירוץ ההתיישנות. ראה ברע"א 8444/04 קלר ישראל נ. ב.י.מ. חברה לבניין בע"מ (ניתן ביום 16/6/05) רע"א 68/69 צור חברה לביטוח בע"מ נ. סרסור פ"ד מג(2) 624. מניין השנים מאז נוצרה עילת התובענה ב 4/04 אמור היה להעצר בהתאם להוראות חוק ההתיישנות ב 4/11. התובענה אשר בפני הוגשה ב 10/12. התובעת לא המציאה בפני נתונים, מעבר לתאריך הגשתן של שתי התובענות הקודמות, הזהות לטענתה, לתובענה זו, כמה זמן התנהלו תובענות אלו עד למחיקתן, כך שניתן יהא לחשב את פרקי הזמן בהם נעצר מירוץ ההתיישנות. לא הומצאו אף עותקי אותן תובענות וזאת על אף שמדובר בתובענה אותה הגישה התובעת ונטל ההוכחה על כתפיה בעניין זה. נוכח האמור , לא הוכיחה התובעת כי התובענה אשר בפני לא התיישנה וניתן היה לדחות את התובענה מחמת עניין זה בלבד. יודגש כי אף לו הייתי קובעת כי לא התיישנה התובענה, הרי שזו הוגשה בשהוי ניכר ורב מאד אשר ללא ספק גרם לנזק ראייתי ניכר לנתבעים. התובעת לא הציגה כל ראיה לטענתה כי הנתבעים לא אותרו על ידה, מהלכן של השנים, לא הוצגו מכתבי התראה אשר נשלחו אל הנתבעים, לא הוצג דו"ח חוקר אשר ביקש לאתר את הנתבעים וכשל וככלל לא הוצג לעניין זה אף לא בדל ראיה. אף לעניין התביעה גופה, התובענה מתבססת על כרטסת אשר הציגה התובעת ואשר נטען על ידה כי המדובר בכרטסת של הנתבעת 1. הכרטסת אינה נושאת את שם הלקוח, לא הוצג לעיונו של בית המשפט המקור, כי אם תצלום, ממנו קשה עד מאד לפענח את המספרים הנכונים והאסמכתאות לביצוע הפעולות בכרטסת ולא הובא לעדות עורך הכרטסת או רואה החשבון של התובעת אשר יוכל להעיד על תוכנה. מי שהעיד מטעמה של התובעת ועדותו הינה למעשה עדות יחידה בעניין זה ובכלל, הינו מר שביט אייל , אשר עובד בתובעת כסמנכ"ל כספים מזה כתשעה חודשים. בזמנים הרלבנטיים מר שביט כלל לא עבד בחברה וכל אשר העיד הינו ממה שנמסר לו בידי אי מי ולא מידיעה אישית. מר שביט בכנותו, הבהיר זאת בפתח עדותו. כאשר נשאל מר שביט אודות הכרטסת וכיצד ניתן לשייך אותה לנתבעת 1 הוא משיב "זה צולם לא בצורה הכי מוצלחת אבל אפשר לזהות את השיקים, את מספרי החשבוניות, את התאריכים, אם תקחי את השיקים, יש את התאריך, הסכום ומספר החשבונית, זה צולם לא טוב". (ראה עמ' 3 שורות 18-22 לפרוטוקול) כלומר, שיוך הכרטסת לנתבעת 1 הינו על בסיסם של העתקי שלושת השיקים של הנתבעת 1 אשר חוללו והעתק צורף לתצהיר מר שביט (ראה נספח ב לת/1) כמו גם חשבוניות אשר הוציאה התובעת עבור סחורה אשר לטענתה, סיפקה לנתבעת 1 ותמורתן לא נפרעה. כאשר נשאל מר שביט האם קיים סימן נוסף באמצעותו ניתן לשייך את הכרטסת האמורה לנתבעת 1 הוא משיב בפשטות שלא. כל תשובותיו של מר שביט לחיובים המופיעים בכרטסת האמורה, ניתנו על דרך ההנחה ועל דרך עיונו בנספחים לתצהירו, אשר הוא עצמו הודה כי אין לו עוד חומר ששימש בסיס להכנת תצהירו, כי אם אך שתי החשבוניות והעתקי שלושת השיקים, אשר נילוו לתצהירו. מר שביט שב והצהיר "כל מה שכתוב בעדות, מבוסס על מסמכים ומה שנאמר לי על ידי באי כוחי... אין לי מושג מה נעשה טרם זמני ואין לי מושג מה נעשה, אני רק יכול להעריך .... "(ראה עמ' 5 שורות 12 ואילך לפרוטוקול). כרטסת הנהלת חשבונות אכן יכולה לשמש כראיה לכאורה לגובה חוב נטען ובלבד שהיא מנוהלת כראוי לפי כללי חשבונאות מקובלים. אין צורך בחיוב התובע בהבאת התיעוד אשר בבסיס הכרטסת, כפי שכבר נקבע בפסיקה. הכרטסת יכולה לשמש כרשומה מוסדית וככזו ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בהליך משפטי, אם נתקיימו בה התנאים הנקובים בס. 36 לפקודת הראיות. במקרה אשר בפני, לא הוכח בפני כי הכרטסת אכן הייתה מתעדכנת באופן שוטף, במהלך ניהולם הרגיל של עסקי התובעת. הובא אך מקטע מהכרטסת ואף זאת בלא ציון שמו של הלקוח בגינו היא מתנהלת. לא מצאתי כל עדות בדבר איסוף הנתונים נשוא הרשומה או דרך עריכתה ולפיכך לא ניתן לקבוע דבר באשר לאמינותה, בוודאי קשה לקבלה כראיה לכאורה. יוזכר כי השיהוי הרב בו נקטה התובעת, מעורר קושי של ממש עבור הנתבעים לבדוק את התיעוד המשמש בסיס לכרטסת וכך הם אינם יכולים לערער אחר נכונות הרשום בה. ראה בעניין זה האמור בת.א. (מחוזי חיפה) גרומן שירותי דלק בע"מ נ. סונול ישראל בע"מ (ניתן ביום 18/8/11). הנתבעים כפרו בגובה החוב וטענו כי מלוא חיוביה של הנתבעת 1 לתובעת נפרעו ומשכך חל הכלל הבסיסי כי המוציא מחברו עליו הראיה ואת זאת לא הוכיחה התובעת. הנה כי כן, חובותיה הנטענים של הנתבעת 1 לא הוכחו וכל אשר בפני הינו העתק כרטסת הנהלת חשבונות שאותה לא ניתן לקבל ולו כראיה לכאורה ועדותו של סמנכ"ל הכספים דהיום, אשר מתבסס בעדותו על אותה כרטסת שאין בדל ראיה לאופן איסוף הנתונים המצויים בה או דרך עריכתה. התובעת טענה כי הנתבעים 2-3 עשו להקמת הנתבעת 1 על מנת לחמוק מחיוביהם תוך שימוש בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה - הנתבעת 1. לפיכך עתרה התובעת להרמת מסך, כך שלו יקבע כי הנתבעת 1 חבה בחוב הנטען, הרי שיש לחייב אף את הנתבעים 2-3. הוראותיו של חוק החברות , התשנ"ט 1999 קובעות בסעיף 6 : "(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו. (ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א). (ד) בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" - בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה." הפסיקה קבעה כי ניתן להתעלם מאישיותה המשפטית של התאגדות כאשר חבריה מנצלים לרעה אישיות משפטית נפרדת זו. נקבע כי הדבר יעשה במקרים חריגים וכי הרמת המסך תיעשה לצורך הגשמת תכלית נורמה משפטית כגון חוזה או דבר חקיקה. ראה בעניין זה ע"א 524/88 פרי העמק נ. שדה יעקב פ"ד מה' (4) 529. הפסיקה קבעה עוד כי הרמת המסך אינה דבר של מה בכך והוראותיו של סעיף 6 נועדו למקרים חריגים בלבד , בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי להונות אדם, לקפח נושה או לעשות מעשה שפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר. ראה בע"א 2634/09 רוטנברג נ. אלגו השקיה בע"מ ניתן ביום 6/1/11. טענותיה של התובעת כי הנתבע 3 הוא אשר עבד מולם והוא זה אשר ביצע את ההזמנות מהתובעת, ומשכך יש לחייבו בחובותיה הנטענים של הנתבעת 1 , אינה עונה לתנאים הנדרשים לצורך הרמת מסך. לא הוכח בפני כי נעשה שימוש לרעה באישיות החברה, בידי הנתבע 3 אשר היה שכיר בחברה בהתאם לעדותו, עדות אשר לא נסתרה כלל, אף לא בחקירתו הנגדית. אשר לטענה כנגד הנתבע 2, כי שימש כבעלים ובעל מניות בנתבעת 1 ומכוח זאת מסר שיקים לתובעת כאשר ידע היטב כי מצבה הכלכלי רעוע, הרי שהנתבע 2 העיד כי תפקידו לא כלל טיפול בכספי החברה. הנתבע 2 העיד כי "אני לא ראיתי חשבוניות, אני בסה"כ הייתי מנהל אירועים. מבחינת כספים היה אלכס וייג, הוא היה מוציא שיקים פעם בחודש ומתנהל מול הספקים. ש. כאשר בא אליך אלכס וייג לחתום על השיקים, אתה חתמת ולא בדקת מה מצב החברה? ת. היה חלוקת תפקידים, זה לא היה התפקיד שלי לבדוק" (ראה עמ' 8 שורות 6-9 לפרוטוקול) עדותו זו של הנתבע 2 לא נסתרה ולא הוכח בפני כי אכן פעל לפתוח חברה, ומסר שיקים כאלה ואחרים תוך ידיעה כי מצב חשבונה של החברה לא יאפשר את פרעונם. אדרבא, מעדויות הצדדים עולה כי דווקא מר אלכס וייג עסק בענייני הכספים אצל הנתבעת 1 ודווקא מר וייג לא נתבע כלל בידי התובעת וזו אף לא זימנה אותו לעדות על אף היותו איש הכספים ומי אשר יכול לבסס טענת התובעת בדבר שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת תוך ניסיון להונות את התובעת. העדר עדות זו, עומד לתובעת לרועץ בהתאם לחזקה כי לו היתה מובאת עדות זו מטעמה, הרי שלא הייתה מחזקת את גרסתה , כי אם להיפך. זאת ועוד, התובעת לא המציאה לעיוני כל התחייבות אישית של מי מהנתבעים לחובות הנתבעת 1 ככל שקיימים. העובדה כי על חשבונית כזו או אחרת נרשם שמו של מי מהנתבעים, אינה מעידה אלא על כך כי הוא היה איש הקשר עם התובעת ולאו כי התחייב אישית לערוב לפרעון החשבונית (ראה עמ' 11 שורות 10-14 לפרוטוקול). הנה כי כן, לא מצאתי כי יש לקבל טענותיה של התובעת באשר לערבות אישית של מי מהנתבעים 2-3 לפרעון חובות הנתבעת 1 ככל שהללו קיימים ואף לא מצאתי כי נתמלאו התנאים להפעלת החריג בדבר הרמת מסך ההתאגדות תוך חיובם של הנתבעים 2-3. מכל המקובץ עולה, כי בפני תביעה אשר התיישנה זה מכבר ולא הוכח כי תובענות אשר הוגשו במהלך השנים עצרו את מירוץ ההתיישנות באופן שהתובענה הוגשה במועד. אף לו היתה התובעת מוכיחה כי אכן הוגשה התובענה טרם התיישנותה, הרי שהתובעת נקטה שיהוי רב שלא ניתן לו הסבר המניח את הדעת ופגע פגיעה של ממש ביכולתם של הנתבעים להתגונן בפני התביעה. התובעת הסתמכה על כרטסת הנהלת חשבונות שלא הוכח כי ניתן לקבלה כראיה לאמיתות תוכנה ומשכך לא הוכח אף גובה החוב הנטען, כפי שפורט לעיל. התובעת הסתמכה בעניין זה על עדות יחידה של סמנכ"ל הכספים מטעמה, שלא היה עובד של התובעת בזמנים הרלבנטיים והסתמך על אותה כרטסת שהוצגה לו. לא מצאתי כי יש לקבל טענותיה של התובעת, אשר נטענו בשפה רפה ולא בכדי, בדבר ערבות אישית של מי מהנתבעים 2-3 בחובות הנתבעת 1 ואף לא מצאתי כי קיימת עילה להפעלת החריג המצוי בסעיף 6 לחוק החברות בדבר הרמת מסך ההתאגדות. משכך, יש לדחות את התובענה כנגד הנתבעת 1 בהעדר הוכחה בדבר גובה חובה הנטען ומפאת התיישנות התביעה כנגדה ואף כנגד הנתבעים 2-3 מפאת כל הטעמים אשר צויינו לעיל. סוף דבר, התביעה נדחית על כלל רבדיה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך 1000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 2500 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. כתב תביעהמסמכים