נטען כי תעודת זיכוי הוצאה תחת אילוץ

נטען כי תעודת זיכוי הוצאה תחת אילוץ

כאמור, התובעת מסרה תעודת זיכוי לנתבעת. טענתה כעת כי תעודה זו הוצאה תחת אילוץ או בנסיבות של עושק הינה בניגוד למסמך שערכה וטעונה הוכחה. לשם כך היה עליה לפרוס תשתית עובדתית ראויה, שכן נטל הראיה על כתפיה (ראה לעניין זה ע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה פ"ד מז (2) 598).



עניינו של פסק הדין שלפניי בתביעה כספית לתשלום יתרת תמורה, בגין עבודה שבוצעה ואשר על תמורתה אולצה התובעת לטענתה, לוותר.

טענות התובעת

התובעת הינה חברה פרטית בע"מ המפעילה מפעל למיחזור ולעיבוד פלסטיק. הנתבעת הינה תאגיד העוסק בייצור מוצרי פלסטיק מחומרי גלם, המכילים בין היתר פלסטיק ממוחזר ומעובד.

הנתבעת פנתה לתובעת על מנת שזו תספק לה שירותי גריסה ועיבוד פלסטיק. בין הצדדים סוכם כי עבור עיבוד פלסטיק תשלם הנתבעת לתובעת סך של 1.70 ₪ לכל ק"ג ועבור גריסתו סך של 0.7 ₪ לק"ג. תנאי התשלום סוכמו לשוטף + 90.

בחודש 12/11 ביצעה התובעת עבודה בסך כולל של 85,692 ₪ כולל מע"מ. הנתבעת סירבה לשלם את סכום החשבונית, בטענה כי יש לקזז ממנו עלות עיבוד של 18 טון פלסטיק בטענות מטענות שונות.
על מנת להקטין את נזקיה ולקבל שכר בגין העבודות שביצעה, נאלצה התובעת למסור לנתבעת ביום 29.3.12 חשבונית זיכוי ע"ס 35,498 ₪.
עוד טוענת התובעת, כי סמוך ליום 14.2.12 טענה בפניה הנתבעת כי 4 טונות מתוך החומר המעובד אינו תקין, וחייבה אותה לעבדו מחדש ללא תשלום.
לטענת התובעת, הסיבה בגינה צריך היה לעבד את החומר מחדש הינה חשיפתו ללחות במחסני הנתבעת.

התובעת עותרת לפסוק לה את התשלום בגין חשבונית הזיכוי בסך של 35,498 ₪, וכן עבור עיבוד ארבעה טון לפי 1.7 ₪ ובסה"כ 7,888 ₪.
הסכום הנ"ל, בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה ליום הגשת התביעה, מסתכם לסך של 44,073 ₪.

טענות הנתבעת

בתחילת שנת 2011 או בסמוך לכך, נחתם בין הנתבעת לתובעת הסכם למיחזור חומרי פלסטיק. במסגרת ההסכם נקבע כי התובעת תאסוף ותשנע מהנתבעת שאריות של חומרי פלסטיק, תעבד אותם ותייצר מהם חומרי גלם, אשר ימסרו לנתבעת כנגד תמורה של 1.70 ₪ לק"ג.
בסע' 6 להסכם קבעו הצדדים כי התובעת תישא באחריות לפגם שיתגלה בחומר הגלם.

בחודשים 11-12/11 קיבלה הנתבעת מהתובעת חומר גלם לייצור במשקל של 43,453 טון. לאחר שנעשה ניסיון להשתמש בחומר לייצור, התברר כי חלק ניכר ממנו פגום ואינו ראוי לשימוש.
משנוכחה הנתבעת כי החומר פגום, שטחה טענותיה בפני מנהל התובעת אשר הגיע למשרדי הנתבעת, לבירור העניין עם מנהל הייצור של הנתבעת וסמנכ"ל הכספים שלה. לאחר מספר פגישות, הציע מנהל התובעת לקחת עמו לבדיקה חלק מהחומר לשם עיבוד מחדש, ואכן כך בוצע. מנהל התובעת נטל ארבעה טון מחומר הגלם ועיבדו מחדש, אולם הדבר לא סייע. החומר נותר פגום ולא ניתן היה להשתמש בו. משנוכחה התובעת כי החומר פגום, זיכתה את חשבון הנתבעת בסך של 35,498 ₪.

הנתבעת מציינת, כי את הטענה הנוגעת לאופן אחסון החומר אצלה יש לדחות, שכן כל המוצרים נארזו על ידי התובעת באריזת פלסטיק מסוג "ביג באג" וכולם נשמרו באותו אזור. ככל שהיה חומר נפגם בשל אופן אחסונו, אזי היה הדבר משפיע על מלוא המשלוח ולא רק על 18 טון מתוכו. כמו כן, ככל שהחומר נפגם מסיבה זו, היה האשם בגין כך על התובעת בשל האופן שבו ארזה את חומר הגלם.

כתב התביעה אינו מגלה כל עילה. התובעת לא אולצה לעשות דבר. מדובר בשתי חברות והתקשרות עסקית ביניהן, ולא בצדדים היכולים לחייב ולאלץ האחד את השני.
דרך התנהלות זו של זיכוי עבור חומר גלם פגום נקבעה בהסכם ההתקשרות ולא הייתה זרה לתובעת, ואף במועד מאוחר יותר זוכתה הנתבעת על ידי התובעת, כאשר השיבה לידיה חומר פגום.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שלפניי, אני דוחה את התביעה, ואנמק.

אין מחלוקת על עיקר העובדות העומדות ביסוד ההליך. אין חולק כי הצדדים התקשרו בהסכם מסחרי בכתב, לטיפול, שינוע, גריסה, גירעון ומכירת חומרי גלם.
אין חולק כי הנתבעת הזמינה מהתובעת חומר גלם לצרכיה, בגינו הוציאה התובעת חשבונית מס' 0168 ביום 24.12.11, בסך כולל של 85,690 ₪.
עוד אין חולק, כי ביום 29.3.12 הוציאה התובעת חשבונית זיכוי 0208 ע"ס של 35,498 ₪ וכי תמורת עבודתה קיבלה מהנתבעת סך של 50,192 ₪.

ליבת המחלוקת בין הצדדים הינה סביב טענת התובעת כי אולצה במסגרת יחסיה העסקיים עם הנתבעת להוציא את תעודת הזיכוי הנ"ל. זאת, על מנת לזכות (לכל הפחות) בהפרש המגיע לה בגין חשבונית 0168, היינו, בסך של 50,192 ₪.

טענת אילוץ זו לא עלה בידי התובעת להוכיח. שוכנעתי כי חשבונית הזיכוי נמסרה בנסיבות עסקיות רגילות, בשל פגם בחומר הגלם שסופק.

אדרש אם כן לפלוגתא זו תוך בחינת טענות הצדדים. לאחר מכן אדרש בקצרה לטענות הנוספות, בעניינן אף נטען להרחבת חזית אסורה.
אציין בהקשרה של טענה זו בדבר הרחבת חזית, כי חרף טענות התובעת בסיכומיה, סבורני כי אין על הנתבעת חובה להוכיח מהי הסיבה בגינה ביקשה הנתבעת לקזז את הסכום שבמחלוקת מהחוב הכולל. על התובעת הנטל להוכיח כי זיכוי זה נעשה כאילוץ, כפי טענתה בתביעה, או כפי שטענה לראשונה בסיכומי התשובה - בנסיבות של עושק.

ולגופו של עניין -
כאמור, התובעת הוציאה לנתבעת תעודת זיכוי על סך של כ- 35,498 ₪, בגין חומר אשר נטען כי היה פגום ולא ניתן לעשות בו שימוש.

חומר הגלם הינו בבעלות הנתבעת. בהתאם להסכם שבין הצדדים, התובעת אוספת אצל הנתבעת את כל שאריות החומרים המיועדים לגריסה ומחזור. התובעת משנעת, גורסת, מגרענת ומשיבה את כל החומרים שנלקחו מהנתבעת לנתבעת עצמה. שכרה של התובעת הינו נגזרת של עבודת העיבוד שהיא מבצעת לחומרי הגלם של הנתבעת.

אין חולק כי הצדדים הסדירו את אופן הפעולה במקרה שבו מתגלה פגם במוצר שעובד והושב למפעלי הנתבעת. סע' 6 להסכם קובע, כי התובעת מתחייבת לשמור על ניקיונו של החומר המטופל, על איכותו ועל שינועו כיאות. עוד נקבע בהוראה זו כי במקרה של המצאות לכלוך או כל פגם אחר שיתגלה במהלך האחסון או העיבוד אצל הנתבעת, תשא התובעת בהוצאות הנזק.

הנתבעת טענה כי החומר היה פגום וכי לא ניתן היה לעשות בו שימוש. גם התובעת אישרה בתצהיר מנהלה, מר זועבי, כי הסיבה לכך שהיה צורך לעבד ארבעה טון מהחומר מחדש הינה בשל לחות שספג אף כי לשיטתה פגם זה נוצר כתוצאה מאחסון החומר במחסני הנתבעת, כאשר החומר נותר חשוף וקיבל לחות (סע' 13 לתצהיר ראה גם עמ' 13 לפרוטוקול ש' 1 ואילך).

נוכח האמור, ובהתאם להוראות ההסכם, על התובעת לשאת בהוצאות הנזק. ודוק, הצדדים הסכימו מפורשות כי האחריות על התובעת, כל אימת שיתגלה פגם גם במהלך האחסון או העיבוד אצל התובעת.

הוראה זו, כנלמד מהסברי הצדדים, אינה שרירותית. התובעת אחראית לאריזת החומר ושינועו לנתבעת. האחריות לחומר עצמו לרבות לכך שלא תצטבר בו לחות הינה על כן על התובעת.

מהאמור עולה, כי למצער בכל הנוגע לאותם ארבעה טונות, ממילא גם אם הנזק אירע במועד בו היה מאוחסן במחסני הנתבעת, אזי האחריות על התובעת, ואין מקום לחייב את הנתבעת לשאת בתשלום בגין העיבוד מחדש. אציין, כי ממילא לא הוכח דבר בכל הנוגע לאשמתה של הנתבעת ללחות שהצטברה בחומר.

דברים אלה, כך נראה, היו מקובלים באותם מועדים גם על התובעת, שכן על תעודת המשלוח במסגרתה ניטל החומר רשם מנהל הנתבעת בעצמו בזמן אמת "ללא חיוב".
יתרה מכך, בעדותו אישר המנהל כי לא היה בדעתו לחייב בגין עבודה זו, על אף שלשיטתו הוא אינו מחויב לכך (עמ' 9 ש' 26 ואילך).

דרישת התובעת כעת לחיוב הנתבעת בתשלום עבור העיבוד מחדש מחייבת הוכחה כי הנתבעת היא שאחראית לנזק. הוכחה כזו לא הובאה וטענת מנהל התובעת כי האחריות לכך הינה על הנתבעת, נטענה בעלמא.

יתרה מכך, מטעם התובעת זומן לעדות מי שערך את ההסכם בין הצדדים והיה, עובר להתרחשות האירוע נושא ההליך, סמנכ"ל התפעול של הנתבעת, מר עודד טל. מר טל סיפר כי במהלך שנת ההתקשרות בין הצדדים, בכל פעם שנתגלתה בעיה בחומר הגלם, הוא הוחזר לתובעת לעיבוד נוסף (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 7-10). גם מר טל לא אזכר כי בגין העיבוד מחדש חויבה הנתבעת בזמן עבודתו בתשלום כלשהו.
אכן מר טל טען כי ככל שהפגם (לכלוך) הינו בחלק החיצוני של החומר הארוז האחריות הינה על הנתבעת וגם מר אבגי סמנכ"ל הכספים מטעם הנתבעת אישר שככל שהאשם היה בנתבעת היא לא הייתה מפנה דרישה לתובעת ואולם, לא הוכח כי אלה היו פני הדברים ורישום התובעת בתעודת המשלוח אף מעיד ההיפך.

כאמור, בהתאם להוראת ההסכם המפורשת, על התובעת לשאת בהוצאות הפגם אף אם ארע במועד האחסון אצל הנתבעת, ולפיכך אין לקבל את דבריה כעת כי עבודה זו בוצעה על ידה בהתנדבות ורכיב זה של התביעה, יש לדחות.

נוכח הראיות שהונחו לפניי, דעתי היא כי קביעה זו יפה גם כלפי יתר החומר שבמחלוקת, אולם כאמור אדרש תחילה לסוגיית האילוץ הנטענת.

התובעת טוענת בהקשר זה כי הנתבעת סירבה, ללא צידוק, לשלם את סכום החשבונית. טענותיה השונות בגין כך נטענו לראשונה רק בסוף מרץ 2012, בסמוך למועד התשלום.
התובעת אינה טורחת לפרט בכתב התביעה ואפילו לא בתצהיר מטעמה, מה היו טענות הנתבעת ביחס לאותם שמונה עשר טון, אף כי לעניין זה חשיבות של ממש אפילו לצורך בירור טענת האילוץ, והיא מסתפקת בטענה הכללית כי מדובר היה בטענות שונות.

לדבריה, על מנת להקטין את נזקיה ולקבל שכר בגין העבודות שביצעה, נאלצה לאחר שמנהלה נפגש עם נציגי הנתבעת ביום 20.3.12, להוציא ביום 29.3.12 חשבונית זיכוי על סך של כ – 35,498 ₪, וזאת כתנאי לקבלת יתרת הסכום.

כאמור, התובעת מסרה תעודת זיכוי לנתבעת. טענתה כעת כי תעודה זו הוצאה תחת אילוץ או בנסיבות של עושק הינה בניגוד למסמך שערכה וטעונה הוכחה. לשם כך היה עליה לפרוס תשתית עובדתית ראויה, שכן נטל הראיה על כתפיה (ראה לעניין זה ע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה פ"ד מז (2) 598).

סע' 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (ולהלן חוק החוזים) קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה".

התובעת מכוונת בדבריה למעשה לכפייה כלכלית. מנהל התובעת הבהיר, כי הויתור נעשה על מנת לזכות ביתרת הסכום. בסע' 11 לתצהירו טען כי התובעת מעסיקה פועלים, יש לה הוצאות בגין המפעל שהיא מנהלת ואי קבלת התקבול עלול היה להביא לבעיות בתזרים המזומנים ולפגיעה כלכלית בתובעת. כן טען בחקירתו כי במידה והסכום לא היה מופקד היו מושבים שיקים בחשבונו (עמ' 14 ש' 23).

"כפיה כלכלית מתקיימת כאשר מתקשר אדם בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי מסחרי בלתי חוקי המופעל כלפיו" (ראה פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי (תשס"ה) עמ' 330

"כפיה כלכלית המזכה בביטול חייבת לעמוד בשני מבחנים: מבחן האיכות ומבחן העצמה. עליה להיות פסולה מבחינה מוסרית, חברתית או כלכלית (מבחן האיכות) וכן עליה להיות כזו "שהמתקשר אינו יכול בנסיבות העניין להימלט מבין מלתעותיה" (מבחן העצמה)"
(פרופ' שלו, שם עמ' 332)

לא הוכח כלל אותו לחץ כלכלי נטען מטעם הנתבעת היינו, כי הנתבעת אכן התנתה את התשלום כולו או חלקו בקבלת הזיכוי. לא נטען כי הוחלפו דברים בין הצדדים בעניין זה כי התובעת דרשה את מלוא הסכום או את חלקו וסורבה.
יתרה מכך, התובעת לא הביאה בפני בית המשפט כל ראיה לכך שהיא עצמה הייתה נתונה בלחצים כלכליים בכלל בוודאי כאלה שבגינם נאלצה להסכים למתן זיכוי. לא הובאה ראיה מתוך חשבונותיה בדבר מצבה הכלכלי באותם מועדים או כי הייתה נתונה בסיכון כי שיקים שמסרה יושבו בחשבונה.

ואף גם זאת, לא הובאה כל ראיה כי הנתבעת הייתה מודעת לאותו מצב נטען (שלא הוכח) וכי ניצלה אותו על מנת להשיג הישגים כלכליים לטובתה.

כל שהוכח הינו כי במסגרת היחסים העסקיים בין הצדדים, הוצאה חשבונית זיכוי על יסוד חומר גלם שנמכר וכי בפי הנתבעת הייתה טענה (לגיטימית) כי היה פגום.


כמו באותו עניין כך אף לפניי. התובעת לא הרימה את הנטל להראות כי הייתה במצוקה כלכלית כלשהי, לא הוכחו חילופי דברים בין הצדדים, לא הוכח כי הנתבעת הייתה מודעת למצבה הכלכלי של הנתבעת, לא הוכחה העדר אלטרנטיבה לפעולה ולא הוכח כי היה בכך יותר מאשר פשרה שעשתה התובעת כדי לקבל כספים, פשרה עליה אין היא רשאית להתחרט כעת.

על יסוד האמור לעיל, יש לדחות את הטענה בדבר אילוץ על דרך של כפייה או עושק, ומשנדחות טענות אלה יש לדחות את התביעה.

למעלה מן הצורך ועל מנת שלא יימצא הנייר חסר, אציין כי נתתי אמון בדברי נציגי הנתבעת לעניין אופן התרחשות הדברים. הדברים שנאמרו על ידי מנהל הייצור מר אזולאי וסמנכ"ל הכספים מר אבגי התיישבו אלה עם אלה ועם החקירה הנגדית.
בתמצית אציין כי מהעדויות נלמד שלנתבעת סופק חומר מעובד במשקל של כ- 43 טון בחודש דצמבר. לאחר שהחלה לעבדו לצרכיה הוברר לה כי חלק ממנו פגום. מנהל התובעת זומן למפעל הנתבעת בחודש ינואר אז הוצג בפניו מלוא החומר הפגום והצדדים שיתפו פעולה לצורך פתרון התקלה. לבקשת מנהל התובעת עורבב החומר עם חומרים אחרים ויובש אך הדבר לא סייע. במקביל (ב- 14.2.12) נטל מנהל התובעת חלק מהחומר (ארבעה טון) על מנת לנסות לעבדו מחדש אך גם עניין זה לא סייע. נוכח העובדה שהחומר נותר פגם אף לא היה מקום לבחון את שאר הכמות בשל העלות הכרוכה בכך, ולפיכך הופק הזיכוי כפי שהופק.

כאמור, מצאתי לקבל גרסה זו ולהעדיפה על פני גרסת מנהל התובעת מר פאוזי אשר נמסרה בתביעה ובתצהיר באופן חלקי בלבד, ללא תשתית עובדתית מספקת וללא כל הסבר ממשי מדוע נדרשה תעודת הזיכוי ומדוע נמסרה על ידי התובעת.

כמו כן מצאתי ממש בטענת הנתבעת כי לא היה עליה להוכיח את אופיו המדויק של הפגם בחומר הגלם או כי כשלה בכך. טענות אלה הינן בבחינת הרחבת חזית אסורה. כזכור, כל שטענה התובעת בתביעתה היה כי בשל טענות שונות נמנעה הנתבעת מתשלום. התובעת לא הבהירה מטעמיה מה היו אותן טענות ולא הניחה כל תשתית עובדתית בעניין זה, בפניה היה על הנתבעת להתגונן. רק בחקירתו, ציין מנהל התובעת לראשונה כי ביקש לראות ולקבל תעודות בדיקה המעידות על פגם בחומר הגלם, וכי הדבר נמנע ממנו. זאת, אף שבעצמו אישר כי כשהתעוררה בעיה במקרים קודמים, הוא היה מוזמן למקום לבדוק ולראות את התקלה בעיניו.
עוד טען בחקירתו לראשונה כי ביקש לעבד את החומר מחדש והנתבעת לא אפשרה זו.
גם טענה זו לא נשמעה בכתב הטענות או בתצהיר, ועל כן אף היא בבחינת הרחבת חזית אסורה ואין לשומעה.

על יסוד כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובעת תשא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט ב"כ בסך של 6,000 ₪.

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון