תפיסת משאית על ידי נציגי המשרד להגנת הסביבה (תביעת פיצויים) 1. התובע הוא בעלים של משאית, שאיתה הוא מבצע עבודות של פינוי פסולת ועפר מאתרים שונים. הנתבעת 1 היא חברה בע"מ העוסקת בביצוע עבודות עפר, והנתבע 2 הוא מנהלה של הנתבעת 1 ובעל השליטה בה. 2. התובע טוען כי במהלך עבודות שביצע עבור הנתבעים, נתפסה המשאית ביום 25/10/11, על ידי נציגי המשרד להגנת הסביבה וננקטו כנגדו הליכים משפטיים, ובכלל זה הליכים פליליים. לטענתו, בשל תפיסת המשאית, והשבתתה, נגרמו לו נזקים רבים ובכלל זה הפסדי הכנסות, הוצאות בגין תיקונים שנדרשו למשאית בעקבות ההשבתה, פגיעה במוניטין, הוצאות משפטיות וכן נזקים גופניים, שכן בעקבות הלחץ הנפשי שבו היה נתון, הוא נאלץ לעבור צנתור. בסך הכל עומדים נזקי התובע, לטענתו, על סך 248,342 ₪. מטעמי אגרה, העמיד התובע את התביעה על 180,000 ₪ בלבד. 3. הנתבעים מכחישים את כל טענות התובע. הנתבע 2 טען כי יש לדחות את התביעה נגדו על הסף וזאת מחמת העדר עילה וחוסר יריבות. לגופו של עניין טענו הנתבעים כי לא היה שום פגם בעבודות שביצעו ובהוראות שנתנו לתובע וכי מלכתחילה לא היה מקום לתפיסת המשאית על ידי המשרד להגנת הסביבה. לפיכך, לטענתם, אין לחייב אותם בנזקים שנגרמו לתובע, אם נגרמו לו, כתוצאה מתפיסת המשאית. 4. הנתבעים טענו גם כי התובע הוא שמנע את שחרורה של המשאית, בכך שלא מילא אחר התנאים שנקבעו בהחלטת כב' השופט שרעבי. לטענת הנתבעים, בעקבות תפיסת המשאית ועל מנת להקטין את נזקי התובע, הוגשה בשמו של התובע, ועל ידי עורך דין מטעמם, בקשה לשחרור המשאית. בקשה זו נדונה בפני כב' השופט שרעבי שהחליט בסופו של דבר, בהסכמת כל הנוכחים בדיון, ובכלל זה התובע עצמו, להורות על שחרור המשאית בכפוף להפקדת 70,000 ₪ במזומן וחתימת התובע על התחייבות להמנע מעבירה נוספת על חוק שמירת הניקיון. 5. הנתבעים טוענים כי הם היו מוכנים להפקיד את הסכום המזומן אולם התובע סרב לחתום על ההתחייבות ובשל כך נמנע שחרורה של המשאית. בנסיבות האלה, כך טוענים הנתבעים, התובע הוא שאחראי לכך שהמשאית לא שוחררה בתום הדיון שהיה בפני כב' השופט שרעבי ביום 16/11/11, והיא שוחררה רק במועד מאוחר יותר. לפיכך, טוענים הנתבעים כי ככל שנגרם לתובע נזק עקב תפיסת המשאית וככל שיימצאו חייבים לפצותו בגין הנזק הזה, הרי שעליהם לפצותו רק על נזק שנגרם עד ליום 16/11/11, שכן במועד הזה ניתן היה לשחרר את המשאית, אילולא התעקשותו של התובע שלא לחתום על אותה התחייבות. 6. הנתבעים טוענים גם כי התובע לא הוכיח את הנזקים שטען להם בכתב התביעה וכי גם מהטעם הזה דין התביעה להדחות. שאלת חבותו האישית של הנתבע 2: 7. אין מחלוקת על כך שההתקשרות של התובע היתה עם הנתבעת, שהיא חברה בע"מ. למרות זאת הוגשה התביעה גם נגד מנהלה של הנתבעת ובעל השליטה בה. בכתב התביעה לא פירט התובע דבר באשר לסיבה שבגינה הוא סבור שיש לחייב את הנתבע 2 באופן אישי, למעט הטענה כי הנתבע 2 הוא מנהל ובעל השליטה בנתבעת 1. אין די בכך שהנתבע 2 הוא מנהלה של הנתבעת 1 או בעל השליטה בה, על מנת להשית עליו אחריות אישית. אכן, ישנם מקרים שבהם יחוייב אורגן בתאגיד בחבות אישית ואולם התובע לא הוכיח כי בנסיבות המקרה שבפני התקיימו התנאים או הנסיבות שבגינן יש מקום לחייב את הנתבע 2 בחבות אישית. למעשה, הוא גם לא פירט תשתית עובדתית או טענות מתאימות בעניין הזה בכתב התביעה או בתצהיר עדותו הראשית. בסיכומי התשובה שהגיש התובע, פורטה פסיקה, שמלמדת על כך שאכן יש מקרים שבהם יחוייב אורגן באחריות אישית בנזיקין. עם זאת, לא מדובר בחבות אוטומטית, שמקורה בכך שאותו אורגן הוא בעל שליטה או מנהל בתאגיד. על התובע להוכיח כי מתקיימים התנאים להטלת חבות אישית ואילו במקרה שבפני אין לעניין הזה כל פירוט בכתב התביעה או בתצהיר התובע. לפיכך, יש לדחות את התביעה נגד הנתבע 2, בשל העדר יריבות והעדר עילה. אחריות הנתבעת 1 8. השאלה הראשונה שיש להכריע בה היא האם פינוי הפסולת, בעת שבו נתפסה המשאית, נעשה כדין, שכן אם נעשתה כדין, הרי שהנתבעת אחראית לכך שהמשאית נתפסה והושבתה. אני סבורה כי בעניין הזה עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו ולהראות כי הנתבעת אחראית לתפיסת המשאית, בכך שהורתה לו לפנות את העפר והפסולת בלא שהיו בידה היתרים כדין לביצוע הפינוי באופן האמור. 9. הוכח, כי פינוי העפר נעשה על פי הוראות הנתבעת ועל פי ההנחיות שניתנו על ידה, באמצעות מנהל העבודה מטעמה. עדותו של התובע בעניין הזה (סעיף 3 א' לתצהיר, עמ' 8 שו' 2-3), נתמכה בעדות עד הנתבעים (עמ' 30 שו' 31) ובעדותו של מר צרור, נציג המשטרה הירוקה (עמ' 19 שו' 23-25, עמ' 25 שו' 18-25). אמנם, בסופו של דבר לא הוגש כתב אישום כנגד הנתבעת ואולם זאת רק משום שנציג המשרד לאיכות הסביבה, החליט, על פי הסמכות הנתונה לו, להמיר את הגשת כתב האישום בקנסות ובכך לסגור את התיק (עמ' 24 שו' 26). עובדה זו, ובפרט כאשר הנתבעת או מי מטעמה שילמו את אותם קנסות, וכאשר לא הוצגו על ידי הנתבעת אישורים לביצוע פינוי הפסולת, די בה על מנת להרים את הנטל המוטל על התובע בהליך האזרחי שבפני. 10. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת נושאת באחריות לתפיסת המשאית, תפיסה שנעשתה בשל האופן שבו התנהל פינוי העפר - שבוצע על פי הוראותיה. תפיסת המשאית 11. המשאית נתפסה ביום 25/10/11. הנתבעת פעלה להגשת בקשה לשחרור המשאית - ודיון בבקשה נקבע בפני כב' השופט שרעבי ליום 16/11/11. בדיון, שנכחו בו התובע, נציגי הנתבעת ונציגי המשטרה הירוקה, הורה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, כי המשאית תשוחרר בכפוף להפקדה כספית בסכום של 70,000 ₪, חתימת התובע על התחייבות עצמית בסכום של 100,000 ₪ וכן חתימה על שיעבוד המשאית ועיקולה (נספח 5 לנספחי התובע). התנאים לא מולאו, והמשאית נותרה תפוסה עד ליום 18/1/12. 12. התובע טוען לנזקים בגין תפיסת המשאית לכל התקופה, ואולם הוכח כי התובע הוא שמנע את שחרורה של המשאית ביום 16/11/11 או מיד לאחריו. 13. התובע הודה כי אף שנכח בדיון ואף שידע היטב כי שחרורה של המשאית אינו אפשרי מבלי שיחתום על התחייבות ושיעבוד כפי שהורה כב' השופט שרעבי, הוא סרב לחתום על התחייבות ושיעבוד. בכך, מנע התובע את שחרור המשאית באותו מועד. אני דוחה אפוא את טענות התובע כאילו לא שוחררה המשאית באותו מועד רק משום שהנתבעים נמנעו מלהפקיד את הערבות הכספית שעליה הורה כב' השופט שרעבי. התובע הודה כי סירב לחתום על ההתחייבות והשעבוד (עמ' 13 שו' 28-32 וס' 19 לסיכומיו), ובנסיבות האלה לא היה עוד כל טעם לכך שהנתבעים יפקידו את הערבויות הכספיות. 14. בעניין זה לא ניתן להתעלם מכך שבעת הדיון, שהיה בפני כב' השופט שרעבי ביום 16/9/13, טען ב"כ התובע כי התובע התכוון לחתום על התחייבות עצמית אך הדבר לא הגיע לשלב הזה מאחר שהנתבעים סרבו להפקיד את הערבות הכספית (עמ' 2 שו' 22-23). בפועל, התברר מחקירת התובע כי ההיפך הוא הנכון, והתובע הוא שמנע את שחרור המשאית בכך שסרב לחתום על ההתחייבות והשעבוד האמורים. אני מאמינה בעניין זה לעדות עדי הנתבעים, שציינו כי הם היו ערוכים ומוכנים להפקיד את הסכום האמור והוא לא הופקד רק משום שהתובע סרב לחתום על ההתחייבות וסרב להכנס עם עורך הדין של הנתבעים למזכירות בית המשפט לצורך הסדרת הבטחונות שעליהם הורה כב' השופט שרעבי, ובכלל זה אותה חתימה על ההתחייבות להמנע מעבירה נוספת. 15. לפיכך, כל נזק שנגרם לתובע בשל אי שחרורה של המשאית ביום 16/11/11 אינו באחריות הנתבעת. הנזקים 16. לעניין הנזקים שנגרמו לתובע - התובע לא הביא ראיות להוכיח את הנזקים שטען להם, אם לגבי התקופה שלפני יום 16/11/11 ואם לגבי התקופה שלאחריה. התובע טען בעניין הזה כי בשל השבתת המשאית נגרם לו נזק בסכום של 1,500 ₪ לכל יום. התובע לא הציג כל ראיה לעניין הזה וטען כי נקב בסכום הזה משום שזהו הסכום שקיבל מהנתבעת בגין כל יום עבודה של המשאית. 17. התובע לא הציג כל ראיה לכך שאכן זהו הסכום שקיבל מהנתבעת. מהחשבוניות שהציג התובע (נספח 12 לתצהירו) כלל לא ניתן ללמוד מהו הסכום היומי ששולם לו. מעבר לכך, גם לו היה התובע מוכיח כי שולם לו סכום של 1500 ₪ בגין כל יום עבודה, אין בכך משום הוכחה לכך שזהו סכום הנזק שנגרם לו בגין כל יום של השבתת המשאית. ברור, כי הסכום שקיבל התובע מהנתבעת בגין כל יום עבודה של המשאית, משקף לא רק את הרווח של התובע, אלא גם סכום ההוצאות שעל התובע להוציא לצורך אותה הכנסה. במילים אחרות - כאשר המשאית עובדת, היא מייצרת לא רק הכנסות אלא גם הוצאות, שנגרמות בשל בלאי של חלקי המשאית, הוצאות דלק, עלויות שכר עבודה לנהג וכיוצ"ב (ור' עדות התובע עמ' 15 שו' 22). על מנת להוכיח מהו סכום הנזק בפועל, היינו, סכום ההכנסות בניכוי ההוצאות, היה על התובע להציג נתונים, אם בדרך של חוות דעת ואם בדרך אחרת, וזאת לא עשה. התובע גם לא הציג כל ראיה לכך שהוא עובד, או עבד באותה תקופה, בכל יום מימות השבוע. להיפך, התובע הודה כי בשבתות אינו עובד ולמעשה הוא עובד רק "מתי שיש עבודה" ועל בסיס יומי (עמ' 15 שו' 24-29). גם מהחשבוניות נספח 12 ברור כי ימי העבודה השתנו מעת לעת - וכך גם הסכום החודשי ששולם לתובע. לא ניתן לכן לקבוע כי התובע הוכיח את טענתו, לפיה הנזק שנגרם לו בגין השבתת המשאית הינו בסכום של 1,500 ₪ לכל יום. בהעדר נתונים מכל סוג שהוא באשר להוצאות שאותן הוא נדרש להוציא בכל כל יום עבודה של המשאית, בפרט כשלכאורה אין קושי להמציא כאלה, אין מקום לפסוק לו סכום כלשהו בעניין הזה, גם לא על דרך של הערכה. 18. התובע טען כי בגין השבתת המשאית נגרמו לה נזקים בשל התרוקנות המצבר, הישחקות הצמיגים והצורך להחליף את בוסטר האויר. סכום ההוצאות הכולל בגין נזקים אלה, עומד, לטענת התובע, על סך 11,342 ₪. התובע צרף קבלות על רכישת חלפים ותיקונים בהקשר הזה ואולם לא ניתן לראות במסמכים אלה משום ראיה להוכחת טענות התובע. הרכב הוחזר לידיו של התובע ביום 11/1/12. החשבונית על רכישת הצמיגים נושאת תאריך 31/12/11, כשבועיים טרם שחרור המשאית. התובע לא הציג כל ראיה לכך שאין לו משאית נוספת וגם לא הציג הסבר מניח את הדעת מדוע רכש, כביכול, צמיגים עבור המשאית שנתפסה, כשבועיים טרם שחרורה של זו. בנסיבות האלה, אין די בצרוף החשבונית על מנת ללמד על הקשר שבין רכישת הצמיגים למשאית שנתפסה. תשובות התובע בעניין הזה, כשנשאל כיצד רכש צמיגים למשאית עוד לפני שזו שוחררה, היו תמוהות ביותר, בפרט כאשר לטענתו כוללת החשבונית מיום 31/12/11 גם את עלות הרכבת הצמיגים, אף שהיא הוצאה, כאמור, כשבועיים טרם שחרורה של המשאית וטרם שהצמיגים החדשים יכולים היו להיות מורכבים עליה (עמ' 16 שו' 9-25). לפיכך, לא עלה בידי התובע להוכיח את הנזקים הנטענים ביחס לצמיגים. 19. אשר למצבר - בעניין זה הוצגה חשבונית, שתאריכה מאוחר ב- 10 ימים לפחות מהמועד שבו שוחררה המשאית. גם בעניין הזה לא היה לתובע הסבר לפער הזה בזמנים, בפרט כאשר המשאית יצאה בנסיעה מהמקום בו אוחסנה על ידי המשרד לאיכות הסביבה וברור לכן כי באותה עת עבד המצבר. בניסיון להסביר את הפער בלוחות הזמנים האלה, טען התובע כי הוא רכש את המצבר לפני התאריך הנקוב בחשבונית אך קיבל את החשבונית במועד מאוחר יותר (עמ' 17 שו' 4). לא ניתן להסתפק בעדות התובע בעניין הזה כאשר התובע נמנע, ללא הסבר מניח את הדעת, מלזמן את עורך החשבונית. מחדלו של התובע בעניין הזה פועל לחובתו וההלכה בעניין זה ידועה. 20. אשר לבוסטר האוויר - גם כאן לא הוצגה כל ראיה לכך שיש קשר בין תפיסת המשאית והשבתתה לצורך בהוצאה הזו. יצויין, כי לצורך הוכחת הקשר הסיבתי בין כל הנזקים, הצמיגים המצבר והבוסטר, היה על התובע להציג חוות דעת והדבר לא נעשה. בהעדר חוות דעת וכל שכן לנוכח התמיהות שעולות ממועדי החשבוניות אל מול מועד שחרורה של המשאית, לא ניתן לקבוע כי עלה בידי התובע להוכיח את הנזק בעניין הזה. 21. התובע טען כי נגרם לו נזק בסכום של 50,000 ₪ מאחר שבעקבות תפיסת המשאית נרשמו לחובתו קנסות והפרות חוק, שמכתימות את עברו ועלולות להסב לו נזקים בעתיד (סעיף 13 ג' לכתב התביעה). אמנם , פעולת הפינוי "נזקפה" לחובת התובע , והקנסות הוצאו על שמו, אולם לא ניתן להתעלם מכך שהתברר מחקירת התובע כי עוד ביום 28/5/10 נתפס כשהוא משליך פסולת ברשות הרבים ובניגוד לחוק ונגזר עליו עונש של קנס ומאסר על תנאי. כך גם בשנת 2006. יוצא, כי עברו של התובע היה "מוכתם" עוד לפני הארועים נשוא התביעה. בנסיבות האלה אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 5,000 ₪ בלבד בעניין הזה. 22. התובע טען גם כי עקב השבתת המשאית נפגע שמו ונפגע המוניטין העסקי שלו, שכן קבלנים ומזמיני עבודה אשר היו איתו בקשרי עבודה בעבר, חדלו מלהזמין ממנו עבודות ועברו לעבוד עם קבלני משנה אחרים, דבר שהביא לאובדן מקורות הכנסה לתובע. (סעיף 13 ד' לכתב התביעה). את נזקיו בעניין הזה העריך התובע בסכום של 70,000 ₪. גם כאן מדובר בטענה שהתובע לא הציג ראיה כלשהי להוכיח אותה. התובע לא הוכיח קיומו של מוניטין עסקי כלשהו. לא ניתן להתבסס בעניין הזה רק על עדותו היחידה של התובע, שלא הציג חוות דעת או ראיה אחרת לקיומו של מוניטין עסקי. התובע לא הביא ראיה כלשהי לכך שקבלנים או מזמיני עבודה אחרים ביקשו להזמינו לעבודה ונמנעו מכך רק בשל השבתת המשאית אף שלו היה ממש בטענה זו, לא היה לכאורה כל קושי להוכיח אותה באמצעות זימון אותם עדים. גם כאן מדובר במחדל של התובע שפועל לחובתו. עם זאת, ברור כי בשל תפיסת המשאית והשבתתה נגרמה עגמת נפש רבה לתובע, ולו בשל הצורך לנקוט בהליכים לשחרורה. בגין כך הוא זכאי לפיצוי, שאותו אני מעמידה על סך של 15,000 ₪. 23. התובע טען כי בעקבות הלחץ הנפשי, שבו היה נתון עקב תפיסת המשאית, הוא עבר צנתור בחודש ינואר 2012 ונגרמו לו בשל כך נזקים, שאותם הוא מעריך בסכום של 50,000 ₪. התובע לא הציג חוות דעת או מסמך רפואי אחר, שיוכיח כי עבר צנתור, וכל שכן שלא הציג חוות דעת שלפיה יש קשר סיבתי בין הצנתור ללחץ נפשי בכלל וכל שכן ללחץ נפשי שבו היה נתון, כביכול, בעקבות תפיסת המשאית. לפיכך יש לדחות את טענותיו בעניין הזה. 24. התוצאה היא לכן כדלקמן: א. התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית. ב. הנתבעת 1 תשלם לתובע סך של 20,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. ג. הנתבעת 1 תישא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד לתובע בסכום כולל של 7,000 ₪. ד. לא מצאתי מקום, בנסיבות העניין, לפסוק לנתבע 2 הוצאות בגין דחיית התביעה כנגדו. איכות הסביבהפיצוייםמשאית