בפניי תביעת כספית מיום 22/11/12 ע"ס 3,948 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 22/03/12. ביום 23/06/13 הוגשה הודעה לצד שלישי על ידי הנתבע, נגד נהג הדייהטסו. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר. ביום 11.2.14 נערכה בפניי ישיבה מקדמית, שבה נשמעו ראיות הצדדים. מדובר בתביעת תחלוף (שיבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, כלומר תביעה שבה נכנסה חברת הביטוח התובעת בנעלי המבוטח שלה (הניזוק הישיר), לאחר ששילמה לו תגמולי ביטוח בגין התאונה מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם, והגישה, לאחר שזכות הפיצוי בנזיקין של המבוטח כנגד הנתבעים המזיקים עברה אליה כאמור, את תביעת הנזיקין הכספית שבנדון. הרכבים המעורבים בתאונה בתאונה מעורבים 2 רכבים: רכב התובעת - רכב פרטי מתוצרת דייהטסו (להלן: "הדייהטסו"). רכב הנתבע - רכב פרטי מתוצרת פיאט (להלן: "הפיאט"). מקום התרחשות התאונה: כביש 431 לכיוון מודיעין. שעת התרחשות התאונה: 16:00 (אור יום). המחלוקות אין חולק לגבי מקום התאונה וכן אין מחלוקת כי הפיאט פגעה בדייהטסו מאחור. המחלוקת הראשונה בענייננו היא לעניין האחריות לתאונה, בשאלה האם התאונה נגרמה כתוצאה מאי שמירת מרחק של הפיאט או מבלימת פתע של הדייהטסו. המחלוקת השניה בענייננו היא בשאלה ביטוחית- האם בנסיבות (התשלום ונסיבות התשלום שנעשו בין מבוטח התובעת לבין הנתבע), קיימת לתובעת עילת שיבוב, כאמור בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. גרסת התובעת הדייהטסו עצרה לפני רמזור שבו הופיע אור אדום בכביש 431 ואז פגעה בה הפיאט מאחור. גרסת הנתבע נהג הפיאט שמר מרחק סביר מהדייהטסו אך הדייהטסו בלמה בלימת פתע ולכן נגרמה התאונה. לאחר האירוע, שילם הנתבע לבקשת נהג הדייהטסו (בנו של מבוטח התובעת) ולצורכי פשרה, סכום של 1,200 ₪ בגין הנזק שנגרם לדברי נהג הדייהטסו, לרכבו. עם קבלת התשלום, חתם נהג הדייהטסו על אישור כי קיבל את הסכום וכי לא יהיו לו תביעות נוספות בעתיד בגין התאונה. גרסת הצד השלישי התשלום על סך 1,200 ₪ שקיבל נהג הדייהטסו מהנתבע הינו בגין ההשתתפות העצמית והפסד הנחת היעדר תביעות אשר לא נכללו בפיצוי שקיבל מבוטח הדייהטסו מהתובעת. הראיות שהציגו הצדדים כתבי הטענות, על נספחיהם. טופס הודעה על תאונה מטעם התובעת (מוצג ת/1). תמונות שחור לבן של נזקי הדייהטסו (מוצג ת/2). אישור על תשלום מצד הנתבע לנהג הדייהטסו, שנכתב על ידי נהג הדייהטסו (מוצג ת/3). טופס פתיחת תיק במשטרת ישראל (מוצג ת/4). קבלה על סכום ששולם למוסך על ידי נהג הדייהטסו (מוצג ת/5). גיליון שחרור ממיון של נהג הדייהטסו (מוצג ת/6). תכתובת של נהג הדייהטסו עם התובעת ועם חברת ביטוח נוספת בה בוטחה הדייהטסו לאחר התאונה (מוצג ת/7). עדויות הנהגים המעורבים בדיון בפניי. הכרעה אני מוצא לדחות את התביעה. לעניין המחלוקת בשאלת האחריות מצאתי כי הנתבע אחראי באופן בלעדי להתרחשות התאונה. ראשית, אין מחלוקת בין הצדדים כי הפיאט פגעה בדייהטסו מאחור כשהדייהטסו הייתה בעצירה מאחר שברמזור שלפניה הופיע אור אדום. שנית, מצאתי להאמין לנהג הדייהטסו שאמר כי הפיאט הגיעה במהירות מאחור, שכן לנהג הדייהטסו נגרם נזק גוף (שמעדותו עולה גם כי עבורו קיבל פיצוי) ולכן נראה כי פגיעת הפיאט בדייהטסו הייתה די חזקה. מכך ניתן ללמוד כי נהג הפיאט נסע במהירות גבוהה מדי בנסיבות (כשיש רכבים נוספים בכביש, לפני רמזור) וזו הסיבה לכך שלא הספיק לעצור מאחורי הדייהטסו מבלי לפגוע בה, בעוד שהיה על נהג הפיאט לנסוע במהירות סבירה ובמרחק סביר, שיאפשרו לו לעצור מאחורי רכב שעוצר לפניו, מבלי לפגוע בו. לעניין המחלוקת בשאלה הביטוחית סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") מעגן את זכות השיבוב של מבטחת ששילמה למבוטחה תגמולי ביטוח וזוהי לשונו: "היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם". התובעת טוענת כי מכוח הסעיף הנ"ל, נתונה לה הזכות לתבוע פיצוי (סכום הנזק ששילמה למבוטח) מהמזיק (הנתבע) בגין הנזקים שנגרמו לדייהטסו בתאונה נשוא התביעה. מכתב ההגנה עולה כי הנתבע שילם לנהג הדייהטסו (בנו של מבוטח התובעת) סכום של 1,200 ₪ בגין הנזק שנגרם לדייהטסו בתאונה. לכתב ההגנה אף צורף אישור (מוצג ת/3) על כך שהנתבע שילם לנהג הדייהטסו סכום של 1,200 ₪, שאותו כתב נהג הדייהטסו בעצמו (כך אמר נהג הדייהטסו בעדותו) וכך כתוב באישור: "לכל מאן דבעי, בנוגע לתאונה בתאריך 22/03/12 בה רכב מס' 7777919 פגע ברכבי 35-058-63 ע"ש רוגם ורכזון ונגרם לרכב נזק בעלות של 4,000 ₪ הנני מאשר כי התקבל תשלום בסך 1,200 ₪ ממר נאסר ולא יהיו לי תביעות בעתיד בנושא". הנתבע טוען בכתב הגנתו ובהודעה לצד שלישי, כי ככל שייקבע שעליו לשלם לתובעת את סכום הנזקים שנגרמו לדייהטסו, יהיה זכאי לקבל את אותו סכום מנהג הדייהטסו, שלו שילם הנתבע סכום של 1,200 ₪ לאחר התאונה, שכן לדברי הנתבע מדובר בסכום ששולם במסגרת פשרה בין הצדדים, תוך התחייבות נהג הדייהטסו שלא להגיש תביעות נוספות בגין אותה תאונה. לפיכך, בענייננו קמה מחלוקת בשאלה האם רשאית המבטחת להיכנס בנעלי המבוטח ולתבוע את נזקיה, כאשר בין המבוטח (בענייננו מדובר בבנו של המבוטח) ובין המזיק הוסכם על סכום שישולם למבוטח על ידי המזיק. עפ"י הפסיקה, לשם הכרעה במחלוקת מסוג זה, יש לבדוק האם הסכם הפשרה נעשה לפני תשלום תגמולי הביטוח מהמבטחת, כאשר במקרה כזה, אם הסכם הפשרה מהווה הסדר כולל ויש בו ויתור על זכות המבטח או חליפיו לתבוע את המזיק בגין אותה תאונה, אז מנועה המבטחת מלהגיש תביעה נגד המזיק [ת"א (שלום ת"א) 39931/03 הדר בע"מ- חברה לביטוח נ' שירי, פסקה 11 ( 10/02/05]. לחילופין, ככל שפנה המבוטח אל המזיק לאחר שקיבל את המגיע לו עפ"י פוליסת הביטוח, כדי לקבל מהמזיק את מה שלא קיבל מהמבטחת, אז לא יוכל המזיק לטעון כי שילם למבוטח או כי המבוטח ויתר [תא"מ (שלום ת"א) 9592-09-09 איי איי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' סלע, עמ' 5 ( 24/12/10)]. בענייננו, נהג הדייהטסו אמר בעדותו באופן מפורש כי כשנחתם המסמך בינו לבין הנתבע, בו הוסכם שהנתבע ישלם לו סכום של 1,200 ₪, המבוטח עדיין לא קיבל פיצוי מחברת הביטוח. כשנשאל נהג הדייהטסו בדיון האם באותו שלב הפעיל את הביטוח, ענה כי אינו זוכר. נהג הדייהטסו, באופן תמוה, לא כתב על גבי המסמך את תאריך עריכתו ולכן לא ניתן לדעת בדיוק מתי נחתם אך כשסיפר בעדותו על ההתרחשויות שלאחר התאונה, ציין כי שוחח עם הנתבע על מנת לראות איך הם מסתדרים לגבי התשלום ופנה למוסך כדי לקבל הצעת מחיר. נהג הדייהטסו לא ציין כי פנה לחברת הביטוח ואף אמר כי קיבל את התשלום מהנתבע מספר ימים לאחר התאונה. לפיכך, נראה כי פניית נהג הדייהטסו לחברת הביטוח בנוגע לתאונה נשוא התביעה, נעשתה רק לאחר שהצדדים חתמו על המסמך (מוצג ת/3). נוסח המסמך שנחתם בין נהג הדייהטסו לנתבע, מלמד על כך שנהג הדייהטסו (בנו של המבוטח) ויתר על זכותו להגיש בעתיד תביעה נגד הנתבע בדין אותה תאונה וכן מהווה למעשה הסדר כולל וסופי ביניהם, שכן נכתב מפורשות כי נהג הדייהטסו קיבל תשלום מהנתבע וכי נהג הדייהטסו מוותר על הגשת תביעות נוספות נגד הנתבע בעתיד. זאת ועוד, בעדותו אמר נהג הדייהטסו כי רצה "לסגור את זה" (שורה 16 בעמ' 8 לפרוטוקול) ואף כשנשאל אם בתשלום סכום של 1,200 ₪ התכוון לשחרר את הנתבע מתשלום נוסף (של ההפרש בין הנזק שנגרם לדייהטסו עפ"י הצעת המחיר בסך 4,000 ₪) ענה הנתבע תשובה חיובית. גם מעדותו של הנתבע, עולה כי הבין מנהג הדייהטסו ומהמסמך שנחתם ביניהם, כי בתשלום של 1,200 ₪, יש כדי לסגור את כל העניינים ביניהם. לאור האמור לעיל, מסקנתי היא כי הנתבעת הייתה מנועה מהגשת תביעה בנסיבות, כנגד הנתבע ולפיכך אין רלוונטיות בהקשר לתביעה זו, לקביעה כי הנתבע אחראי לקרות התאונה. סיכום התביעה נדחית וממילא נדחית גם ההודעה לצד השלישי. התובעת תשלם לנתבע שכ"ט עו"ד בשיעור 2,000 ₪. משהצד השלישי הוא מבוטח התובעת ומשהצד השלישי גם מיוצג על ידי משרד ב"כ התובעת, ההודעה לצד שלישי נדחית ללא צו להוצאות. כבישתאונת דרכים