תביעת פיצויים נגד המשטרה על בסיס הקלטת וידאו של המעצר

תביעת פיצויים נגד המשטרה על בסיס הקלטת וידאו של המעצר עניין לנו בתביעה כספית בסך 50,000 ₪ כנגד מדינת ישראל בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, בעקבות מעצרו מיום 9.9.12. מבוא התובע הינו מנהל אגודת "חקלאי יודפת - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ" (להלן - האגודה). ביום 21.6.12 התקיים בסמוך ליישוב יודפת אירוע (להלן - האירוע) אשר כרטיסים אליו נמכרו בחנות המפעל של הישוב יודפת (להלן - החנות). ביום 9.9.12 הגיעו לחנות שני נציגי משטרת ישראל (להלן - השוטרים) ועצרו את התובע בחשד למעורבות בקיום האירוע . לטענת התובע הדבר נעשה תוך הפגנת אלימות וגרם לנזקים שונים, לרבות פגיעה בעסקי האגודה ופגיעה בשמו הטוב של התובע. התובע הגיש תביעתו הן כנגד מדינת ישראל והן כנגד שני השוטרים אשר עצרו אותו. במסגרת כתב ההגנה מטעם המדינה, נמסרה הודעה על חסינות השוטרים לפי ס' 7ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. התובע התנגד להודעה על חסינות אולם בסופו של דבר הסכימו הצדדים על הכרה בחסינות השוטרים ודחיית התביעה כנגדם (הודעה מיום 10.11.13 והחלטה בדיון מיום 24.2.14). עיקרה של תביעה זו התנהל על בסיס קיומה של הקלטת וידאו של המעצר (להלן - ההקלטה) אותה ביקש התובע להגיש לאחר גביית עדויות השוטרים (הבקשה קדמה לדחיית התביעה האישית כנגדם). המדינה התנגדה להצגת הקלטת בשלב מאוחר או להצגתה בכלל מאחר וההקלטה לא צוינה בגילוי מסמכים מוקדם כנדרש בתקנות לגבי תביעות בסדר דין מהיר. בהחלטה מיום 3.11.13 אישרתי את בקשת התובע להגשה מאוחרת של ההקלטה, על אף המחדל הדיוני הכרוך בכך, לאור הרלוונטיות שלה. אולם נקבע כי הגשתה תתבצע לאחר שיוגשו תצהירי עדות מטעם המדינה, כך תוכל ב"כ המדינה להיערך לחקירה נגדית על בסיס ההקלטה. לאחר שהוגשו תצהירי הצדדים, לרבות ההקלטה, הוצע לצדדים כי התיק יתנהל על דרך הפשרה. המדינה סירבה ואולם הציעה כי יוגשו סיכומים בכתב ויינתן פסק דין מנומק. על כן, נקבע בהחלטה מיום 24.3.14 כי התיק יתנהל ללא שמיעת עדויות והצדדים יסכמו טענותיהם בכתב. מסכת הראיות מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות של התובע וכן של שלוש עדות נוספות לאירועים נשוא התביעה - הגב' מיכל עזרוני, הגב' שרי אורלין והגב' הגר סלומון. כמו כן, הוגשה ההקלטה אשר צולמה על ידי הגב' הגר סלומון בטלפון הסלולרי שלה. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי העדות של השוטרים - רס"ב יהודה פלנסיה ורס"ר יוסי קראיף. תמצית טענות הצדדים טענות התובע התובע הינו אדם נורמטיבי אשר ללא עוול בכפו מצא עצמו נתון לביזוי, השפלה, פגיעה בשמו הטוב ואלימות פיסית. זאת על אף שמלכתחילה הסכים לשתף פעולה עם השוטרים ובסופו של דבר אף זוכה מן העבירות המיוחסות לו. כבר בשיחת הטלפון אשר קדמה להגעת השוטרים לחנות, נאמר לו על ידי אחד מהם כי הוא יגיע לעצור אותו, מה שמעיד כי הפעולה תוכננה מראש ולא הופעל שיקול דעת על ידי השוטרים. הוכח כי השוטרים אחזו בחוזקה בידי התובע, דחפו אותו, כינו אותו "עבריין" ובסופו של דבר אזקו אותו בפני עובדי החנות. לאור התנהלותם הבריונית של השוטרים כלפי התובע, החליטה אחת מעובדות החנות לצלם את הסיטואציה באמצעות הטלפון הסלולרי שלה. אופן התנהלות השוטרים מהווה רשלנות באופן הפעלת סמכותם לעצור וכן הפרה של חובות חקוקות שכן לא היה מקום לעצור את התובע בנסיבות העניין ובוודאי שלא באופן האגרסיבי בו הדבר נעשה. כמו כן, אופן פעולת השוטרים פגעה בכבודו ובפרטיותו של התובע, מה שמהווה "עוולה חוקתית" עצמאית. המדינה אחראית למעשי ומחדלי השוטרים מכח אחריותה על פי דין ומכח הודעת החסינות שהגישה בתיק זה. התובע מעריך נזקיו בסך של 50,000 ₪ בין על בסיס הנזקים שנגרמו לו מכח העוולות הנ"ל ובין אם על בסיס העוולה של פרסום לשון הרע המעניקה סכום פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪. טענות המדינה התובע הודה כי החנות אשר מנוהלת על ידי האגודה שהוא עומד בראשה מכרה כרטיסים לאירוע שהתקיים ללא היתר. בגין מעורבות האגודה באירוע, היא הורשעה בהליך הפלילי שנוהל כנגדה וכנגד אחרים, לרבות התובע. השוטרים ביקשו לחקור את התובע ועובדת נוספת של החנות בנוגע למעורבות בקיום האירוע. בתחילה ניסו לבצע בירור טלפוני שלא צלח, נוכח בקשת התובע כי לא יתקשרו לחנות. לכן, נאלצו השוטרים להגיע לחנות. השוטרים הגיעו לחנות והודיעו לתובע כי הוא דרוש לחקירה בתחנת המשטרה אולם הוא סירב להגיע לתחנת המשטרה, אפילו כאשר ניסו לתאם עמו מועד חלופי. התובע עמד בסירובו, אפילו לאחר שהודיעו לו על עיכובו לחקירה. השוטרים נהגו באורך רוח על אף התלהמות התובע ורק לאחר שהאחרון אמר כי לא יגיע לתחנה ולאור התנהגותו שאינה תואמת להתנהגות של אדם נורמטיבי המקבל הוראה משוטרים בעת מילוי תפקידם, נאלצו לעצרו לשם קיום החקירה. מנגד, עובדת החנות הנוספת אשר נדרשה לחקירה מילאה אחר הוראות השוטרים ולכן לא עוכבה ולא נעצרה. כל פעולות השוטרים נעשו על פי דין ובסמכות. די באי-ציות להוראות העיכוב בכדי להוות עילה למעצר. אולם השוטרים ניסו לתאם עם התובע מועד להגעתו לחקירה, על אף שאין להם חובה לעשות כן, במיוחד לאור התנהגות התובע כלפיהם. כאשר התברר לשוטרים כי לא ניתן יהיה לחקור את התובע מבלי לעצרו, ביצעו את המעצר. שני השוטרים היו לבושי מדים וענדו תגי זיהוי גלויים והבהירו לתובע את אופי העבירה בה הוא חשוד ולכן ביצעו את הדרוש בדין לצורך זיהוי ומתן הסברים לצורך ביצוע מעצר. מאחר ופעולת השוטרים נעשתה בסמכות וללא רשלנות, היא חוסה תחת ההגנה שבסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952. קבלת התביעה משמעה מתן לגיטימציה להתנערותו של התובע מחובתו החקוקה למסור למשטרה כל מידע הנדרש על ידה לצורך חקירת עבירה ומנגד הרפיית ידיה של המשטרה ביכולתה לחקור עבירות. התובע לא הוכיח נזקים כלשהם וכל טענותיו לעניין זה נטענו בעלמא. ככל שנגרמו לתובע נזקים כלשהם בגין המעצר, הרי שעקב העובדה שהמעצר נבע מהתנהלותו, מוטל עליו אשם מלא בגין נזקיו. אין אמת בטענות התובע כאילו השוטרים נהגו בו באלימות פיסית או מילולית. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בראיות הצדדים ושקלתי טענותיהם, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות. מעיון בחומר הראיות לא שוכנעתי כי התנהלות השוטרים מגעת כדי רשלנות בביצוע חובותיהם על פי דין ואף לא כדי פגיעה בשמו הטוב או זכויותיו של התובע. יתרה מכך. אף אילו ניתן היה לקבל טענת התובע כי יש טעם לפגם בהתנהלות השוטרים אשר הובילה למעצרו באור יום, בתוך עסקו, במהלך יום עסקים אינטנסיבי, מה שאין כן בנסיבות דנן, הרי מהראיות ניכר כי יש לייחס לתובע אשם מכריע לתוצאה כפי שיבואר להלן. ראיה חשובה בהליך זה מהווה הקלטת שהוצגה מטעם התובע. החומר המתועד, בצירוף יתר הראיות שהוצגו בהליך זה, משמש בסיס מוצק דיו כדי לשלול את דרישותיו של התובע. נתתי דעתי לטענות התובע לפיהן אין הקלטת שהוגשה מטעמו מתעדת את מלוא הארוע, ואולם לאחר צפייה בקלטת דומני כי די בקטע המצולם כדי להעיד כאלף מילים על רוח הדברים בין הצדדים במועד התרחשות המעצר נשוא תביעה זו. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובע התייחס להקלטה בתור ראיה מכרעת להוכחת תביעתו ולכן ביקש להגישה רק לאחר שמיעת העדויות מטעם המדינה. זאת ועוד. ההקלטה מתעדת את התנהלות הצדדים במהלך מרבית המפגש ביניהם (למעט שלב כניסת השוטרים לחנות ויציאתם ממנה כאשר התובע כבר אזוק). בתיעוד נצפים השוטרים מבקשים לעיין בתעודת הזהות של התובע וניכר כי עניין זה מהווה, לדידו של התובע, עניין מתריס במיוחד שכן הינו חוזר ודורש כי תוחזר לו תעודת הזהות שלו וחלק ניכר מהדו שיח עוסק בכך. ברי כי אין המדובר במוקד המחלוקת ולא ברור מדוע מצא לנכון התובע להתמקד דווקא בנושא זה. לכל אורך המפגש בין הצדדים ניכר כי התובע מתריס בשוטרים, מתווכח עימם ומפריע להם בביצוע עבודתם. ברור מן ההקלטה כי השוטרים היו במדים ולכן לא ניתן לקבל את טענת התובע כאילו לא הזדהו. עוד עולה מן ההקלטה כי השוטרים אמרו לתובע כי הוא חשוד בניהול עסק ללא רישיון ועל כך הגיב כי "לעסק שלי יש רישיון". זאת על אף שהיה ברור לו כי לא מדובר בעסק אותו הוא מנהל באופן שוטף אלא באירוע, שכן הדבר הובהר לו עוד בשיחת הטלפון המקדימה (ס' 11-12 לתצהיר התובע). התובע ממשיך להתווכח עם השוטרים על מועד ההגעה לתחנה, כאשר הוא מבקש לבוא לתחנה ביום שלישי בשתיים והשוטרים, אשר מלכתחילה ביקשו לתאם עמו מועד ולא לכפות עליו מועד, אומרים כי השעה שביקש היא מאוחרת מדי ומציעים את השעה עשר. על כך משיב התובע "אני בן אדם עסוק, אתה לא רוצה לא צריך, תעשה מה שצריך" לאחר ויכוח נוסף בנוגע לשעת ההגעה לתחנת המשטרה מוסיף התובע ואומר "גם את זה אני יכול לדחות לך". בשלב זה נראה כי השוטרים חשו כי אין בכוונת התובע לבוא כלל, ואז הם מורים לו להתלוות אליהם לתחנה באופן מיידי, כאשר התובע עומד בסירובו שואל אחד השוטרים "אתה מוכן לבוא או שאני צריך לשים לך אזיקים", בתגובה התובע מושיט ידיו קדימה בהתרסה ומורה לשוטר "שים אזיקים". או אז נאזק התובע והובל למעצר. התנהגותו של התובע, כפי שהיא מוצגת בהקלטה שצירף, מראה כי התובע התנהג בצורה מתלהמת ומתריסה, תוך התעלמות מכך שמולו עומדים עובדי ציבור הממלאים את תפקידם והתעלמות מכך שהגעה לחקירה משטרתית הינה חובתו כאזרח. חובה זו אין לזלזל בה ואין להתנהג כאילו עיסוקיו של אדם, מכובדים ככל שיהיו, יכולים לדחות אותה או להתלות אותה. אמנם לתובע שמורה הזכות שלא להגיב ולא להפליל עצמו, אולם עמידה על זכותו זו אינה מצדיקה התנהגות מתלהמת כפי שהוצגה על ידי התובע ואינה מצדיקה ווכחנות ביחס לזימון לחקירה משטרתית. מחומר הראיות שהוצג עולה כי התובע היה גורם רלוונטי לחקירה שניהלו השוטרים. אין מחלוקת כי מכירת הכרטיסים לארוע נשוא החקירה בוצעה מהחנות אותה מנהל התובע, כי התובע עצמו ידע על כך והתיר את המכירה, תוך שהוא עצמו מציין כי עשה זאת לאחר שווידא עם מפיקי הארוע כי מדובר בארוע המתקיים כחוק ומחזיק בכל האישורים הנדרשים (סעיף 6 לתצהירו). על פי טענת התובע בעצמו, השוטרים ניסו ליצור איתו קשר טלפוני אך הוא הפנה אותם למיכל, היא הדמות הבקיאה בפרטים לטעמו. כאשר לא עלה בידי השוטרים לאתר את מיכל, חזרו והתקשרו לחנות עד כי התובע דחה אותם בטענה כי השיחות מפריעות לניהול עסקי החנות (ס' 12-14 לתצהיר התובע). אציין, כהערת אגב, כי לא ברור מה סדר הזמנים שהכתיב את ניהול החקירה בגין ארוע מיום 21.6.12 באופן שבו דווקא ביום 9.9.12 התעוררה דחיפות בחקירת התובע ומיכל. אולם, מאחר ולא הובאו כל ראיות בעניין זה ממילא אין הנושא יכול וצריך להיות מוכרע במסגרת הליך זה. מבלי להתייחס לשיקולי החקירה ואופן ניהולה, ברי כי משעה שלא קיבלו השוטרים את המענה הנדרש בצורה טלפונית, מהווה הדבר נימוק ראוי לכך שהשוטרים חשו שעליהם להגיע לחנות ולדבר עם הגורמים הרלוונטיים לחקירה. השלבים בסיטואציה שבמפגש בין השוטרים לתובע עולים בבירור מהקלטת. מדרג ההסלמה ניכר בבירור מדו השיח בין הצדדים. תחילה מתבקש התובע להגיע לחקירה בתחנת המשטרה, נעשה ניסיון להתאים את מועד החקירה ללוח הזמנים שביקש, ומשעה שניכר כי אין בכוונתו לשתף פעולה, הפעילו השוטרים את סמכותם לעכבו ובסופו של יום אף לעצור אותו. ב"כ המדינה מציגה בסיכום טענותיה את כל הוראות החוק והפסיקה המטילות חובה על התובע להגיע לחקירה על פי דרישה. דומני כי הבסיס החוקי ביסוד זכות השוטרים לזמן את התובע לחקירה וחובתו להתייצב אליה אינו במחלוקת. הדבר צריך להיות מובן לכל אזרח במדינת חוק. שוטרי משטרת ישראל פועלים לשמירת החוק והסדר ולהגנה על החברה האזרחית. כאשר אדם מוזמן לחקירה על ידי שוטר עליו להתייצב לחקירה ללא ויכוח. כך בוודאי כאשר השוטרים ניסו לתאם עם התובע מועד שיהיה לו נוח להגעה לחקירה והוא בחר שלא לשתף פעולה והמשיך להתווכח עמם. מבלי לגרוע מהאמור, אינני מקבלת את טענת המדינה כאילו העבירה בה נחשד התובע הינה עבירה אשר הצדיקה את המעצר. הרי גם מטענות המדינה עולה כי עובדת החנות אשר נחשדה באותה עבירה לא קיבלה את ההזמנה לחקירה ללא התנגדות ולא נעצרה (ס' 6 לתצהיר יהודה פלנסיה וס' 3 לתצהיר יוסי קראיף). ברור כי מעצר התובע נבע אך ורק עקב התנגדותו ועקב העובדה שגם לאחר שהשוטרים אמרו לו כי הוא מעוכב ודרוש לחקירה, סירב להתלוות אליהם. לעניין זה נקבעה בחוק עילת מעצר עצמאית - ראו ס' 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996: "(ב) שוטר מוסמך לעצור אדם ולהביאו לתחנת המשטרה לתכלית שלשמה ביקש לעכבו, אם האדם אינו מציית להוראותיו שניתנו על פי סמכויות העיכוב המסורות לו בדין, או אם הוא מפריע לו להשתמש בסמכויות העיכוב." בענייננו , השוטרים ביקשו לזמן את התובע לחקירה והיו מוכנים לתאם עמו מועד נוח לו. לאור התנגדותו והתנהגותו המתלהמת, סברו כי אין בכוונת התובע להגיע לחקירה וזאת על אף שכבר הודיעו לו כי הוא מעוכב לצרכי חקירה. לכן פעלו כדין כאשר עצרו אותו. יש להוסיף כי על אף שהשיג ושיח שהתנהל בין התובע לבין השוטרים עלה לטונים גבוהים בשלב מסוים, אין שום עדות בהקלטה לאלימות מילולית מצד השוטרים ובוודאי שלא לאלימות פיסית מצדם משך כל הסיטואציה המוקלטת. פעולת האיזוק עצמה באה בעיקר על רקע התרסת התובע שאמר לשוטרים לאזוק אותו, אגב הושטת ידיו לפנים. נוכח האמור, באתי לכלל מסקנה כי לא נפל דופי בפעולות בהן נקטו השוטרים באופן המשית לפתחם אחריות במישור הנזיקי. אעיר, כי אף אם היה מקום מטעם שני הצדדים להרגיע רוחות בשלבי הסלמת המקרה, בוודאי שאין בכך לבסס רשלנות וממילא לא ניתן להטיל התנהלות זו אך לפתחם של השוטרים, באשר לעניות דעתי, מהראיות עולה כי לתובע אשם מכריע בהסלמת הסיטואציה עד כדי מעצרו בפועל. משום כך, דין התביעה להידחות וממילא אין מקום לדון בדרישת התובע לפיצוי בגין נזקיו. סוף דבר, התביעה נדחית. נוכח הסכמת הצדדים לניהול ההליך על דרך של הגשת סיכום טענות בכתב תוך חיסכון בזמן שיפוטי והצורך בשמיעת עדים, יישא התובע בהוצאות המדינה ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪. מעצרמשטרהפיצוייםהקלטה