בהתאם להוראת תקנה 65 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 וגישת הפסיקה גם נהג העומד לחצות צומת שבכיוון נסיעתו דולק אור ירוק ברמזור, מחוייבת להיזהר ולוודא כי הצומת פנוי וחופשי בכיוונים מצטלבים ללא הפרעות שאינם מאפשרים לעבור בבטחה (ראו: בע"א 586/84 גדעון מקלף ואח' נ' שרה זילברברג ו23 אח', פ"ד מג (1),137). לפניי תביעה ותביעה שכנגד לפיצוי בגין נזק שנגרם לכלי הרכב של הצדדים כתוצאה מתאונה שארעה ביום 12.11.12 בצומת הרחובות בר אילן ואהרון קציר בקרית אונו. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת האחריות לקרות התאונה כאשר כל אחד מהצדדים טוען כנגד הצד שכנגד כי נסע בניגוד להוראת רמזור אדום וגרם לתאונה. בדיון שהתקיים בפני נחקרו התובע, נהגת רכבו והנתבעת 1. כן הוצגו בפניי תמונות הנזק בשני כלי הרכב המעורבים בתאונה, החקירות במשטרה וההודעות לחברות הביטוח. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. השאלה העיקרית הינה מי מהנהגות נכנסה לצומת בניגוד להוראת רמזור אדום. מן העדויות ומהטיעונים שנשמעו בפני עולה כי הצדדים אינם חלוקים לגבי מיקום כל אחד מכלי הרכב בצומת, העובדה שרכב התובעת עבר חלק ניכר מהצומת טרם התאונה וכניסת רכב הנתבעות לצומת בנסיעה רצופה. נהגת רכב התובע (להלן: "הנהגת") העידה כי נסעה כמדי בוקר בדרכה לעבודה, עמדה ראשונה בצומת, בנתיב הקיצוני הימני, לפני רמזור אדום. לטענת הנהגת, המתינה בין דקה וחצי לשתי דקות, הרמזור התחלף לירוק והיא יצאה אל הצומת, הגיעה כמעט לסוף הצומת ורכב פגע בה מצד ימין. הנהגת העידה על עצמה כי היא נוהגת לאט ומכונה "נהגת סבתא". בחקירתה הנגדית עומתה הנהגת עם גרסתה מול עדותה במשטרה והודעתה לחברת הביטוח והיא חזרה על הגרסה כי עמדה ברמזור אדום והחלה לנסוע לאחר שהתחלף לירוק. התובע העיד לחיזוק עדות הנהגת. לטענתו הגיע למקום כחמש דקות לאחר התאונה, ראה את רכבו זרוק בצד שמאל של הצומת ואת הרכב הנתבעות. עוד טען התובע כי בינו לבין הנתבעת 1 התנהלה שיחה, היא התנצלה, הייתה אוירה של סליחה והוא הבין שהיא מודה. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") העידה כי נסעה ברמזור ירוק מלא, נכנסה לצומת ריק ופתאום הגיח רכב התובע במהירות שיא, ברגע האחרון היא הצליחה מעט לעצור את רכבה ואז הייתה התנגשות. לטענת הנתבעת 1 רכב התובע התנגש בה. נקודת המפגש בין כלי הרכב היה בחלק הקדמי של רכב הנתבעת 1 עם הצד של רכב התובע. לגבי מהירות נסיעתה, טענה הנתבעת כי נסעה לאט, במהירות של 40-30 קמ"ש וכי לא נכנסה לצומת לאט והיה לה מספיק זמן לעצור. הנתבעת העידה כי לראשונה ראתה את רכב התובע כדקה לפני מאוחר יותר נשאלה כיצד לא ראתה את רכב התובע השיבה כי הנהגת בא ממש בטיסה. בהתייחס לשאלה מדוע לא הסתכלה לפני שנכנסה לצומת אם נסעה בנסיעה רצופה השיבה נתבעת כי נסעה בירוק. באשר לעדות התובע, הנתבעת הכחישה ההתנצלות הנטענת והציגה גרסה שונה לשיח בינה ובין התובע. מעבר לעדות הנהגת, התובע והנתבעת, לא הובאו בפניי עדויות נוספות ואף לא הוגשו ראיות מהן ניתן ללמוד על מופע הרמזורים בעת התאונה, אופן התחלפות הרמזורים, ראיות לגודל הצומת, המרחקים שהיה על כל אחד מכלי הרכב לעבור עד שהגיעו למצב של ההתנגשות או חוות דעת של בוחן תנועה וכד'. 10. עדות התובע כשלעצמה אינה יכולה להוות סיוע לעדות הנהגת בדבר מופע האור ברמזור בעת נסיעתה בצומת, שכן התובע העיד כי לא היה במקום בעת קרות התאונה והגיע רק מאוחר יותר. בנוסף, משקל עדותו נמוך יחסית משום היותו בעל דין בתובענה ובעלה של הנהגת וככזה בעל עניין בתוצאות ההליך. בנסיבות אלה פניי למעשה גרסת הנהגת אל מול גרסת הנתבעת כשאף אחת מהגרסאות אינה נתמכת בראיות. 11. גישת הפסיקה היא כי על בית המשפט לשאוף להכריע במחלוקת העובדתית המונחת לפניו ולקבוע ככל האפשר איזו מהגרסאות היא הנכונה. אולם כאשר אין באפשרותו להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני האחרת, עליו להכריע את הדין על פי נטלי ההוכחה הרלבנטיים. במשפט אזרחי על בית המשפט לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו על ידי בעלי הדין ניתן להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו, דהיינו שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסת בעל הדין שכנגד (ראו: ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז(5)333; בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן, ( 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרושוילי נ' זפסלקי, ( 5.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי, ( 16.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ, ( 5.5.13); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ,(לא פורסם 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, ( 9.5.11)) 12. במקרה שלפניי בחינת עדויות הנהגת והנתבעת האחת אל מול השנייה מלמדת כי שתי הנהגות היו עקביות בהכחשת חציית הצומת בניגוד להוראת רמזור אדום. הנהגת עמדה לאורך כל הדרך על גרסתה כי עמדה ברמזור אדום והחלה בנסיעה כשהתחלף הצבע ברמזור לירוק ומנגד הנתבעת חזרה על הטענה כי נכנסה לצומת בנסיעה רצופה בחסות צבע ירוק מלא ברמזור. עמידת כל אחת מהנהגות על גרסתה היא אין בה די כדי לבסס עליה ממצאים ובהיעדר חיזוק לאף אחת מעדויות אין באפשרותי להעדיף גרסה זו או גרסה אחרת. 13. בחינת סבירות העדויות ביחס למכלול הראיות שהובאו בפניי מובילה למסקנה כי גרסת הנהגת סבירה יותר, מתיישבת עם מוקדי הנזק ואופיים בכלי הרכב ועם הגיונם של דברים מהטעמים שיובאו להלן. 14. באין חולק כי הנתבעת נכנסה לצומת בנסיעה רצופה ולאור טענתה כי ראתה את הירוק חצי מטר לפני הצומת ביחד עם טענתה לגבי מהירות נסיעתה אזי נראה כי יכולת הבלימה שלה במקרה של התחלפות הרמזור טרם כניסה לצומת קלושה והסיכוי לכניסתה לצומת כשהרמזור אדום או במהלך התחלפות הרמזור גדול יותר מהסיכוי שהנהגת אשר לטענתה עמדה ברמזור אדום ועמד מאחוריה רכב, תתחיל בנסיעה על אף הרמזור אדום תספיק לעבור כמעט את כל הצומת ואז תקרה התאונה. 15. הצדדים אינם חלוקים לגבי שדה הראיה בצומת. הנהגת העידה כי כשיצאה מהצומת הסתכלה על הצומת בכלליות ואישרה שלא ראתה את רכב הנתבעת. הנהגת אף טענה כי עמדה מאחוריה משאית וכשנשאלה לגבי המשאית לאחר התאונה השיבה כי לו הייתה מספיקה לעבור את הצומת המשאית הייתה נפגעת. הנתבעת העידה כי ראתה את רכב התובע כ"דקה לפני". נראה כי האמרה "דקה לפני" אינה משקפת יחידת זמן שוות ערך לדקה אלא זוהי צורת ביטוי שכן, בהנחה שהנתבעת נסעה במהירות שבה טענה, הרי שהמרחק שממנו הייתה אמורה להגיע לו הייתה נוסעת במשך דקה לא היה מאפשר לה לראות את רכב התובע. אולם עצם אישורה של הנתבעת כי ראתה את רכב התובע מתיישבת יותר עם טענה שרכב התובע עמד והמתין ברמזור מאשר שנסע, שכן במהירות שבה נסעה הנתבעת לו רכב התובע היה גם הוא בנסיעה ובמהירות שיא כטענת הנתבעת בהמשך עדותה, אזי נראה כי היה מספיק לעבור את הצומת או שהתנגשות בין כלי הרכב הייתה עם הפינה הקדמית רכב התובע. 16. הוצגו בפניי תמונות הנזק בכלי הרכב המעורבים בתאונה, מהן ניתן ללמוד על פגיעת מעיכה בדלתות צד הימני של רכב התובע ופגיעה חזיתית ברכב הנתבעת. מוקדי הנזק בכלי הרכב בפני עצמם, מתיישבים יותר עם האפשרות שרכב הנתבעת פגע ברכב התובע ולא להיפך. בהיעדר חולק כי כל אחת מהנהגות התכוונה לחצות את הצומת ולהמשיך ישר, ומשלא הוכח כי הנהגת סטתה מנתיב נסיעתה אל עבר הנתבעת, אזי טענת הנתבעת כי הנהגת באה מהצד ופגעה ברכבה בחזית עם הצד שלה אינה הגיונית שכן אם אלה היו פני הדברים סביר כי הנזק ברכב התובע היה מתחיל בחזית או בפינה הקדמית ולא בדלתות כפי שהוא. בנוסף, עדותה של הנתבעת שראתה את רכב התובע מחד ומאידך שנכנסה לצומת בלי להסתכל בגלל שנסעה בירוק, מגדילה את הסיכוי כי היא זו שנכנסה לצומת בלי לנקוט במלוא הזהירות הנדרשת תוך התרשלות בנהיגתה. 17. סיכומו של דבר הגרסה המתקבלת על הדעת והקרובה יותר לודאי היא גרסת נהגת רכב התובע לפיה החלה לנסוע, עברה את מרבית הצומת והנתבעת אשר נכנסה לצומת בנסיעה רציפה, ככל הנראה נסעה במהירות גבוהה מכפי טענתה 18. לפניי, כאמור, תביעה ותביעה שכנגד. לפיכך, אבחן השאלה האם ניתן לייחס לנהגת רכב התובע רשלנות או למצער אשם תורם בנהיגתה. בהתאם להוראת תקנה 65 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 וגישת הפסיקה גם נהג העומד לחצות צומת שבכיוון נסיעתו דולק אור ירוק ברמזור, מחוייבת להיזהר ולוודא כי הצומת פנוי וחופשי בכיוונים מצטלבים ללא הפרעות שאינם מאפשרים לעבור בבטחה (ראו: בע"א 586/84 גדעון מקלף ואח' נ' שרה זילברברג ו23 אח', פ"ד מג (1),137). במקרה זה אין חולק כי הנהגת עברה כמעט את מלוא הצומת בעת התאונה. אין גם חולק כי החלק הקדמי של רכבה לא נפגע והפגיעה הינה בשתי הדלתות, דהיינו מרכז הרכב. כן אין חולק כי הנתבעת נכנסה לצומת בנסיעה רצופה ומבלי לעצור. בנסיבות אלה, התמונה המתקבלת היא כי רכב הנתבעת הגיע למעשה לאחר שהנהגת חלפה אותו ובאופן שלא הייתה יכולה לראותו וגם אם הייתה רואה אותו לא הייתה יכולה למנוע את התאונה. אי לכך איני מוצאת כי הנהגת התרשלה או כי יש לה אשם תורם לקרות התאונה. 19. סיכומו של דבר אני מקבלת את התביעה העיקרית ודוחה את התביעה שכנגד ללא צו להוצאות ומחייבת את הנתבעות באמצעות הנתבעת 2 לשלם לתובע את נזקיו בסך של 7,550 ש"ח (למעט רכיב עגמת נפש שלא הוכח) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 19.11.12 ועד מועד התשלום בפועל, אגרת ביהמ"ש כפי ששולמה, שכר העדה אשר נפסק בדיון בסך 300 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 2,250 ₪ (בפסיקת שכר הטרחה לקחתי בחשבון גם את הייצוג בתביעה שכנגד). משפט תעבורהזכות קדימהצומתתקנות התעבורה