נטען כי הבנק ידע אשת הנתבע "אשת קש" בלבד ללא שליטה אמיתית בחברה לפניי תביעה כספית לתשלום חוב בסך 558,942 ₪ אשר הוגשה בסדר דין מקוצר. טענות התובע בתמצית התובע טען כי בסניף בנק מזרחי טפחות בנס ציונה נוהלו שני חשבונות. האחד, על שם הנתבעת 1 (חשבון מספר 178177, להלן: "חשבון החברה" או "החברה" בהתאמה) וחשבון בנק נוסף על שם הנתבעת 2 (חשבון מספר 135907, להלן: "חשבון הנתבעת" או "הנתבעת" בהתאמה). חשבון החברה נפתח באמצעות הנתבעת בהיותה בעלת מניות, מנהלת ומורשית חתימה של החברה. הנתבעת חתמה במסגרת חשבון החברה על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום להבטחת כל חוב שיגיע לתובע ואילו הנתבע 3 (להלן: "הנתבע") חתם על כתב ערבות מתמדת מוגבלת בסכום של 500,000 ₪. בחשבון הנתבעת הנתבע חתם על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום. בחשבון החברה הצטברה יתרת חובה חריגה בסך של 886,793 ₪ נכון לתאריך 14.10.09 ואילו בחשבון הנתבעת נוצרה יתרת חוב בסך של 78,544 ₪. התובע דרש מהנתבעים לשלם את החובות הנ"ל והאחרונים פנו אליו בבקשה להגיע להסדר לתשלומם. בתאריך 15.10.09 חתמו החברה והנתבעת על הסכם, במסגרתו הן הודו בחוב אשר עמד באותו מועד על סך כולל של 965,337 ₪. חשבון הנתבעת נסגר ויתרת החובה שלו חויבה בחשבון החברה. הנתבע חתם כערב לכל התחייבויות החברה והנתבעת בהסכם. הנתבעים הפרו את ההתחייבות וחדלו לשלם את התשלומים על פי לוח הסילוקין המוסכם, כך שבחשבון החברה נוצרה יתרת חובה חריגה בסך של 558,942 ₪ הוא הסכום הנתבע. טענות הנתבעת בתמצית הנתבעת הגישה בקשת רשות להגן ובה טענה כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף. לטענתה, הבנק ידע שהיא אשת קש בלבד ללא שליטה אמיתית בחברה. גם החשבון בבנק נפתח על שמה בהיותה אשת קש בלבד. לדבריה, הבנק ידע כי לא הייתה מסוגלת לפרוע כל תשלום על פי ההסכמים עליהם הוחתמה. חתימתה נדרשה רק בשל כך שהנתבע, שהיה אז בן זוגה, היה מוגבל באמצעים. עובדה זו לא הפריעה לבנק להחתימו כערב להלוואה. לאור זאת, הבנק היה מנוע מלתבוע אותה. בתצהיר הרשות להגן, היא פירטה כיצד הכירה את הנתבע ונישאה לו ביום 6.4.06, כשמספר חודשים לאחר מכן הם עברו להתגורר יחד בדירה אותה רכשה בעיר רחובות עם ילדיהם. ביום 19.12.09, היא ברחה מהבית לאחר שהנתבע איים לרצוח אותה. הנתבע עמו היא מצויה בהליכי גירושין מתגורר בביתה עם ילדיו. לטענתה לנתבע היה מפעל תבלינים ששמו השתנה מעת לעת. בעבר קראו לו "תבליני המושבה" אחר כך "דיפ-גידולים חקלאיים" ואחר כך "התבלין"-גידולים חקלאיים. היום קרוי המפעל בשם "יוסף א. סחר חקלאות בע"מ". מאז שהנתבעת מכירה את הנתבע נוהל המפעל על שמו של אדם אחר כאשר הנתבע באופן אישי מנהלו בפועל, תוך שהוא יוצר קשר עם הבנק ומקבל אשראי לפי רצונו. הבנק ידע כי הנתבע הוא בעל המפעל, הוא בעל הדעה ובעל המאה והוא אשר נשא בכל ההחלטות הכרוכות בניהול העסק. לבקשת הנתבע, יוסדה חברת דיפ בע"מ באמצעותה של הנתבעת והיא זו שנרשמה כמנהלת ובעלת המניות. החברה דיפ רכשה את כל המלאי והציוד של החברה הקודמת בה ניהל הנתבע את ייצור התבלינים. שמה של החברה שונה לימים מ"דיפ" ל"התבלין". כל ההחלטות נתקבלו על ידי הנתבע כשהנתבעת מיישמת אותן על מנת שהנתבע יוכל לנהל את המפעל מבלי ששמו יופיע כבעליו. הנתבע פתח חשבון בנק אצל התובע באמצעותה של הנתבעת. גם את חשבונה הפרטי הוא צירף לעסקיו תוך שנציגי הבנק מודעים למגבלותיו של הנתבע ולכך שהנתבעת משמשת אשת קש ופתיחת החשבון על שמה הייתה למראית עין בלבד. כל ההתנהלות הכלכלית והפיננסית בחשבונות הבנק הייתה בין הנתבע לבנק, הנתבעת לא נטלה חלק בהכרעות הפיננסיות והבנק היה מודע למעמדה בחברה ובחשבונות הבנק. הנתבעת נדהמה לקבל את כתב התביעה שכן ברור היה לבנק כי הנתבע הוא שצריך לשלם את החוב הכספי כלפיו. לדבריה היא חתמה ביום 15.10.09 על הסכם המסדיר את תשלום החוב לבנק. הסכם זה נחתם על ידי הנתבעת לבקשת הנתבע לאחר שהאחרון סיכם עם נציגי הבנק על השבת החוב. חודשיים לאחר מכן הנתבעת ברחה מהנתבע ומאז הם פרודים ומנהלים הליכי גירושים. מאז החתימה על ההסכם ועד סמוך לפני הגשת התביעה, שולמו התשלומים כסדרם מכספי הנתבע או מכספי הפעילות של המפעל. התשלומים בוצעו בין היתר באמצעות שיקים מחשבונות בנק שהנתבע פתח באמצעות ילדיו אסף וענבל בוכניק. במהלך התקופה שחלפה, הנתבע שילם לתובע סך של 424,000 ₪. הנתבעת הפנתה לפסק הדין של בית הדין הרבני אשר ניתן במסגרת הליכי הגירושים ובו נכתב כי עולה שהחוב שהצטבר בחברה על שם האישה הוא חוב של הבעל. הנתבעת הכחישה את כל האמור בכתב התביעה בעניין החשבונאי, כך בלשונה, וזאת מחוסר ידיעה והבנה בנושא הבנקאי ומחוסר שליטה כלשהי על מסמכי החברה. לטענתה אין לה כל ידיעה בדבר שיעורי הריבית של הבנק וממילא היא לא ידעה ולא קבעה עם מי מנציגי הבנק מהי הריבית שתגבה ממנה. כללי הנתבעים 1 ו-3, לא הגישו בקשת רשות להגן ולפיכך ניתן נגדם פסק דין. בדיון שהתקיים, נחקרה הנתבעת על תצהירה והצדדים סיכמו את טענותיהם. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את עדותה של הנתבעת ושמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים, החלטתי לדחות את בקשת הרשות להגן ולקבל את התביעה. טענת הנתבעת כי הבנק ידע כי היא אשת קש היא טענה סתמית ולא מפורטת על אתר אומר, שטענת הנתבעת כי הבנק ידע שהיא אשת קש בלבד ולכן הוא מנוע מלתבוע אותה נטענה באופן כללי וסתמי ולפיכך אין לקבלה. על אף שבקשת הרשות להגן והתצהיר התומך בה כוללים עמודים רבים, לא מצאה הנתבעת לנכון לפרט ולו שם אחד של מי מעובדי הבנק אשר מולו היא חתמה על המסמכים השונים ואשר הציג בפניה את המצגים להם טענה. מתצהיר הנתבעת כמו גם מהמסמכים השונים עליהם חתמה ברור שהנתבעת ביקרה בסניף הבנק. המדובר במסמכי פתיחת 2 החשבונות, הסדר החוב ומסמכים נוספים בקשר עם מתן הוראות שונות בחשבון הבנק. יש להניח כי בביקוריה בסניף היא פגשה עובדים שונים אשר לשיטתה הציגו בפניה את המצגים להם היא טענה. אין די בלטעון סתם כך, כי הבנק ידע שהחשבון נפתח בידיעה שהיא אשת קש בלבד ולכן הוא מנוע מלתבוע אותה. על הנתבעת היה להניח תשתית עובדתית מפורטת בכל הקשור לביסוס טענותיה אשר עומדות בסתירה למסמכים עליהם חתמה. תשתית עובדתית כזו לא הונחה בפניי. זאת ועוד, קיים חוסר היגיון מובנה בטענה של הנתבעת לפיה הבנק כגוף החתים אותה על מסמכים בידיעה כי היא אשת קש ובידיעה שהוא מנוע מלפעול על פי ההתחייבויות הכלולות במסמכים אלה. ניתן היה לקבל טענה זו כאפשרית אם הנתבעת הייתה מצביעה על עובד מסוים של סניף הבנק אשר פעל בניגוד להוראות הממונים עליו ובניגוד לנוהלי הבנק, תוך שהוא מכשיר סיטואציה בה הנתבעת משמשת כאשת קש לצורך ביצוע פעילות כלכלית מסוימת בחשבון הבנק עבור מי מהנתבעים האחרים. זאת, על מנת לקדם אינטרסים אישיים שלו או של אחרים. הנתבעת לא עשתה כן אלא טענה כנגד הבנק באופן כללי. אין היגיון שהבנק כגוף יכשיר פעולה של מתן אשראי לנתבעת ולחברה ויחתים את הנתבעת על הסכמי פתיחת חשבון והסכם להסדר חובות, כאשר מלכתחילה הוא מוותר על האפשרות לנסות ולהיפרע ממנה. במילים אחרות נראה בלתי סביר בעליל שהבנק כגוף ירמה את עצמו ויחתים את הנתבעת על הסכמים פיקטיביים אשר הוא עצמו יהיה מנוע מלפעול על פיהם. יודגש כי טענת הנתבעת לפיה הנתבע היה הרוח החיה והפעילה בכל הקשור לעסקי החברה מול הבנק אינה יכולה לסייע לה. לצורך הדיון מוכן אני להניח כי אכן הנתבע היה הרוח החיה וכי הכספים אמורים היו להיות משולמים על ידו ומפעילותה של החברה. עם זאת אין לראות בכך ויתור של הבנק לנסות ולגבות מהנתבעת את החוב כלפי הבנק ואין בכך כדי לגרוע מההתחייבויות אותן נטלה הנתבעת כלפי הבנק עליהם אין מחלוקת שהיא חתמה. הטענה של הנתבעת כי החוב כלפי הבנק הוא של בעלה הנתבע האחראי לפירעונו (ראה בעניין זה פסק הדין של בית הדין הרבני), היא טענה במישור היחסים שבינה לבינו ובאפשרותה להגיש נגדו תביעה בגין כך. הגנת הנתבעת הגנת בדים היא זאת ועוד, במהלך חקירת הנתבעת התברר כי הגרסה שמסרה בכל הקשור להתנהלותה מול הבנק ובכל הקשור לניהול עסקי החברה, עמדה בסתירה מוחלטת למסמכים עליהם הודתה שחתמה. חמור מכך, התברר כי גרסתה עומדת בסתירה מוחלטת לתצהיר עליו חתמה ואשר הוגש לבית המשפט בהליכים משפטיים אחרים. הנתבעת הודתה כי ביום 12.10.09 חתמה על תצהיר (מש/1) אשר הוגש במסגרת הליכים משפטיים שנוהלו על ידי הבנק כנגד חברה בשם "בר אגם בע"מ". ברישא לתצהיר נכתב כדלקמן: "אני מנהלת את ה"תבלין-גידולים חקלאיים בע"מ (להלן "התבלין") נותנת תצהירי זה בתמיכה לבקשת בר אגם בע"מ (להלן: "המבקשת") לעניין תיק הוצל"פ 01-07682-49-1. כל העובדות ידועות לי באופן אישי". בסעיף 6 לתצהיר, היא הצהירה כדלקמן: "התבלין באמצעותי הודיעה למבקשת כי לא תוכל לספק לה את התבלינים ונתנה הסכמתה מראש לביטול השיקים ע"י המבקשת וכן הודעתי שהבנק מסכים לגריעת השיקים מחשבון התבלין והשבתם לידי המבקשת". ובהמשך: "הבנק ידע שהשיקים שנמסרו על חשבון רכישת סחורה שטרם סופקה ואמר לי כי הוא הסכים לגרוע השיקים ובפועל לא עשה כן" (ההדגשות של הח"מ). התצהיר בכללותו כולל פרטים שונים לגבי ההתקשרות בין חברת בר אגם בע"מ לבין החברה, וכן לגבי התקשורת שניהלה הנתבעת עם הבנק בקשר עם כך. מהתצהיר ברור כי הנתבעת שימשה כמנהלת של החברה וכי היא הייתה גורם פעיל בניהול עסקיה והקשר עם הבנק. בחקירתה הנגדית, הסבירה הנתבעת כי חתמה על התצהיר לאחר שכפו עליה לעשות זאת. לטענתה, נאמר לה על ידי עורך הדין המייצג את הנתבע, כי אם לא תחתום על התצהיר היא תיתבע באופן אישי. הטענה כי סירוב לחתום על תצהיר יגרום להגשת תביעה נגד הנתבעת, באופן אישי, אינו מהווה איום או כפייה המצדיקים מסירת תצהיר כוזב לבית המשפט. התצהיר נחתם כאמור ביום 12.10.09 3 ימים בלבד לפני שהנתבעת חתמה על ההסכם עם הבנק בקשר עם החוב כלפיו. בגין ההסכם האמור הנתבעת לא העלתה כל טענה בדבר איום או כפייה מצד הנתבע או מי מטעמו. רק כחודשיים לאחר מכן, טענה הנתבעת כי ברחה מבעלה והם מצויים בהליכי גירושים. מן האמור עולה כי הטענה בדבר כפייה לחתום היא טענה שנולדה במהלך הדיון. זאת ועוד, במהלך הדיון הציגה ב"כ התובע לנתבעת מסמכים שונים, מש/2 - מש/5 אשר עליהם היא הודתה שחתמה (למעט מש/2 לגביו היא אמרה כי החתימה עליו נראית כמו חתימתה). מש/2 הוא הסכם בין חברת בר אגם לחברה לעניין רכישת סחורות, מש/3 הוא מסמך הפקדת שיקים בחשבון הבנק של החברה המתנהל אצל התובע, מש/4 הוא מכתב שכתבה החברה לבר אגם בקשר עם ביטול שיקים ומש/5 הוא דרישה להחזרת שיקים שהופנתה אל התובע וגם עליה היא חתמה. כל אלה מלמדים כי הנתבעת אכן חתמה בשם החברה על מסמכים שונים והייתה פעילה במסגרתה ובהתקשרות מול הבנק. טענותיה של הנתבעת במסגרת תצהירה בתיק דנן אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם העובדות הנטענות בתצהיר אותו הגישה במסגרת ההליכים האחרים ואינן מתיישבות עם המסמכים עליהם כאמור הודתה שחתמה. המסקנה המתבקשת היא שהנתבעת מסרה גרסה כוזבת אשר אותה יש לדחות מכל וכל כבר בשלב זה של דיון בבקשת הרשות להגן. הכלל לפיו גם אם בקשת רשות להגן מגלה הגנה דחוקה יש ליתן בגינה רשות להגן, אין בו כדי להכשיר מתן רשות להגן בגין גרסה כוזבת כאמור לעיל. פרוטוקול הדיון שנוהל במסגרת ההליך האחר אותו ניהל הבנק מול חברת בר אגם לאחר הדיון, הגישה הנתבעת בקשה לצרף פרוטוקול דיון מיום 21.3.2013 שנוהל במסגרת תא"מ 12808-10-09 בתביעה שהגיש הבנק כנגד החברה בר אגם בע"מ שמתצהירה ציטטתי לעיל. ב"כ הנתבעת טען כי הפרוטוקול מוכיח את טענותיה של הנתבעת. הוא הסתמך על דברי בא כוחה של בר אגם כפי שהובאו בפרוטוקול הדיון אשר מהם עולה כי מי ששילם בפועל לבנק כספים היה הנתבע. לטענתו, כאשר מנהל סניף התובע שהשתתף בדיון השתמש במילה "לקוח" כוונתו הייתה לנתבע ולא לנתבעת ומכאן שהנתבע הוא אשר היה המוציא והמביא. התובע בתגובתו התנגד לצירוף המסמך שהוגש באיחור לאחר הדיון וטען כי אין בו כדי לסייע להגנתה של הנתבעת. על כך הוגשה תשובה מטעם הנתבעת. על אתר אומר כי לא היה מקום לקבל פרוטוקול זה. הבקשה לצירופו הוגשה לאחר שתם הדיון ומבלי שהוגש תצהיר של הנתבעת בתמיכה לבקשה. ההסברים שנתן ב"כ הנתבעת לדברים שנאמרו על ידי מנהל הסניף וב"כ בר אגם בדיון שם הם ספקולציות שלו ולא מעבר לכך. יתרה מכך, בפרוטוקול הדיון אין כל אמירה לגופו של עניין ולא ניתן ללמוד על כך שהנתבעת הייתה אשת קש או כי הבנק ויתר על האפשרות להיפרע ממנה. כאמור לעיל, גם אם הנתבע הוא המוציא ומביא והוא זה אשר שילם בפועל את החוב לבנק אין בכך כדי לבטל את ההתחייבויות אותן נטלה הנתבעת כלפי הבנק כאמור במסמכים עליהם היא הודתה שחתמה. אם לא די באמור לעיל, פרוטוקול הדיון מלמד בדיוק ההיפך. ב"כ בר אגם, אשר על דבריו הסתמך ב"כ הנתבעת בהליך כאן, אמר דברים ברורים בדיון כדלקמן: "הגב' סיגלית דר שהייתה המנהלת של התבלין שיתפה עמנו פעולה ונתנה לנו תצהיר שהגשנו בבר"ל" (ההדגשות של הח"מ). לא הוצגה הגנה נגד החוב הנתבע אשר לסכום הנתבע, כאמור הנתבעת טענה כי אין לה כל ידיעה ומכאן שלא הציגה כל הגנה נגד סכום זה. סוף דבר אשר על כן בקשת הרשות להגן נדחית. ניתן בזה פסק דין נגד הנתבעת על יסוד כתב התביעה. הנתבעת תשלם לתובע סך של 588,942 ₪ בצירוף ריבית מירבית בשיעור הנוהג אצל התובע מעת לעת המצטברת לקרן בסוף של 3 חודשים וזאת החל מתאריך הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. שיעור הריבית המירבית ואופן צבירתה ישתנו בהתאם לשינויים שינהגו אצל התובע לאחר הגשת כתב התביעה ומתן פסק הדין. תצהיר של פקיד התובע ישמש כראייה מכרעת בקשר לשינויים. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט - אגרת בית משפט כפי ששולמה ושכר טרחת עורך דין בסך של 40,000 ₪. בנק