תביעה נגד תושב ירדן התובעים, תושבי ירושלים, הגישו נגד הנתבע, תושב ירדן תביעה לפיצויים לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. בכתב ההגנה שהגיש הנתבע טען הוא, כי יש להורות על סילוקה של התביעה נגדו על הסף בשל היעדר סמכות מקומית לדון בתביעה ומן הטעם שבית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות להידרש אליה. השאלות הטעונות הכרעה הן אפוא, אם בית המשפט בישראל מוסמך לדון בתביעה הנדונה. אפילו מוסמך הוא להידרש לתביעה, כי אז יש לבחון אם בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתביעה הנדונה. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים 2. בכתב התביעה שהוגש אל בית-משפט זה ביום 17.3.2014, טענו התובעים כי הנתבע הוציא עליהם לשון הרע ולפיכך עתרו לחייבו בפיצוי על-פי חוק איסור לשון הרע בסך של 150,000 ₪. על-פי הנטען בכתב התביעה, שלושת התובעים הם רואי חשבון העובדים בחברת "פיליפ פראג' ושות', רואי חשבון", בבעלות התובע 1 (להלן - התובע). התובעת 2 היא אשתו של התובע 1 והתובע 3 עובד עמם בחברה זו. לטענת התובעים, התובע היה שותף בחברת BDO העולמית, שלה בין השאר, סניף במזרח ירושלים. עוד טענו, כי הנתבע, שכתובת מגוריו היא בעמאן שבירדן, מנהל את חברת נובאני ושות' וכי בעבר היה מנהל בחברת BDO בשטחי הרשות הפלסטינית (להלן גם - הרשות) ובחברתBDO העולמית, שמקום מושבה ברמאללה. על-פי הנטען בכתב התביעה, התובע ניהל משא ומתן עם חברת Baker Tilly International (להלן - בייקר), כדי להצטרף בתור שותף אל חברה זו. הגם שהדבר לא צוין בכתב התביעה, מנספחיה עולה, שכתובתה של בייקר בלונדון שבאנגליה. בשלב מסוים ובעיצומו של המשא ומתן, שלח הנתבע מכתב אל בייקר שבה ייחס לתובעים מעשי תרמית, שחיתות ופעולות שאינן חוקיות ואינן מקצועיות ובניגוד להסכמי שותפות איתם. נעיר, שבכתב התביעה כלל לא מצוינים תאריכים ולא נאמר באיזה מועד התרחש דבר מהדברים הנזכרים בו, אך עיון בנספחיו מעלה שהפניה מבייקר אל התובעים לקבלת תגובתם לאמור במכתב, נשלחה ביום 6.8.2012. לטענת התובעים, המכתב האמור נועד להכשיל את התקשרות התובעים עם בייקר, וכי האמור בו מהווה הוצאת לשון הרע עליהם, שכן נטענו בו טענות חסרות בסיס, אשר יש בהן כדי לפגוע בשמם, בפרנסתם ובעסקיהם ולהלבין את פניהם ברבים. 3. משלא הוגש כתב הגנה, נשלחה אל התובעים ביום 1.9.2013 התראה על כך שהתביעה תימחק מחמת חוסר מעש וביום 16.10.2013 נשלחה אליהם הודעה על מחיקת התביעה מחוסר מעש. בעקבות הודעות אלו, הגישו התובעים ביום 31.10.2013 בקשה לביטול מחיקת התביעה, כדי לאפשר להם לנסות ולהמציא את התביעה אל הנתבע, אשר כאמור, מתגורר בירדן. בקשתם התקבלה בהחלטת הרשמת מיום 3.11.2013. בקשה נוספת שהגישו התובעים ביום 31.10.2013 הייתה למתן היתר להמצאת כתבי הטענות אל הנתבע, הגר כאמור, מחוץ לתחום שיפוטה של המדינה וזאת מהנימוק שהמעשה או המחדל המיוחסים לנתבע אירעו, כך לטענת התובעים, בתחומי ישראל. לפיכך נטען, כי בהתאם לתקנה 700(7) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יש להיעתר לבקשתם. עוד נטען בבקשה, כי בית המשפט בישראל הוא הפורום המתאים לדון בתביעה מטעמים אלו: התובע והנתבע היו שותפים עסקיים בישראל; לתובעים "יש זיקה חזקה מאד לישראל"; "רק בית המשפט ... בישראל יוכל לתת להם את הדין אותו הם מבקשים וידון בתביעה באופן הראוי והצודק"; כבר נפסק כי מאחר שהעולם הוא "כפר גלובאלי", אין מקום לטענת פורום לא נאות. בהחלטה מיום 3.11.2013 (החלטת כבוד השופטת מלכה אביב), נקבע כי הבקשה מתקבלת והתובעים הורשו להמציא את כתב התביעה אל הנתבע, מחוץ לתחום שיפוטה של המדינה. 4. כתב ההגנה הוגש ביום 27.1.2013 ובמסגרתו התבקש בית המשפט להורות על סילוקה של התביעה על הסף. זאת הן בשל היעדר סמכות לדון בתביעה הנדונה ובשל כך שלטענת הנתבע, בית המשפט בישראל אינו הפורום המתאים להידרש אליה. כן נטען, כי התובעים לא ביססו את עילת התביעה כנדרש ולא הראו כי התקיימו יסודותיה של עוולת לשון הרע, כך שלטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה אף בשל היעדר עילת תביעה נגדו. עוד נטען, כי יש לדחות את התביעה אף בשל חוסר תום-לב מצד התובעים וכן בשל הליך המתנהל לכאורה, ברשות. בעניין אחרון זה נעיר, כי הטענה לא הובהרה כנדרש ולא הובאו הפרטים הדרושים כדי לטעון טענה זו, כך שלא ניתן לבחון זאת. לבסוף טען הנתבע, כי יש לדחות את התביעה גם לגופה. בהתאם להחלטה מיום 16.3.2014 הגישו התובעים ביום 30.3.2014 את תגובתם לבקשה לסילוק התביעה על הסף וביום 9.4.2014 הוגשה תשובת הנתבע. כאמור בהחלטה מיום 22.4.2014, במועד זה הועברה התביעה לשמיעתה לפניי ובהתאם לכך ניתנת החלטה זו. עיקרי טענות הצדדים 5. בכל הנוגע לטענות בעניין סמכותו המקומית של בית-משפט זה להידרש לתביעה ובעניין שאלת נאותות הפורום טען הנתבע בבקשתו שפורטה כאמור, במסגרת כתב ההגנה, כי בית-משפט זה נעדר סמכות לדון בתביעה הנדונה. זאת לטענתו בשל העובדה שהנתבע הוא תושב ירדן, המנהל את עסקיו מחוץ לישראל ועל-פי הנטען, אף אין לו כל זיקה לישראל. לטענת הנתבע, בית-משפט זה אף אינו הפורום הנאות והמתאים לדון בתביעה, באשר אינו הפורום הטבעי שבו ראוי כי התביעה תתברר. לטענתו, מקום מושבו של הנתבע הוא בירדן ועל כן הכלל הוא שעל התובעים להיגרר אחריו וכי אין הנתבע נדרש להיגרר אל מקום התובעים. לפיכך טען הנתבע, כי הפורום המתאים הוא בירדן ולחלופין ברשות הפלסטינית. בעניין זה הצביע הנתבע על כך שאם התביעה תתברר בישראל, כי אז יתקל בקושי לזמן עדים לישראל. 6. בתגובתם מיום 30.3.2014 טענו התובעים, כי יש לדחות את בקשת הנתבע, מאחר שלא נתמכה בתצהיר כנדרש. עוד טענו, כי התביעה מצויה בתחום סמכותו העניינית של בית-משפט השלום, באשר אינה בסמכותו של בית המשפט המחוזי, של בית הדין לעבודה, או של כל ערכאה אחרת. בעניין הסמכות המקומית טענו התובעים, כי לחברת BDO יש סניפים רבים בישראל ובין השאר, בתל-אביב ובמזרח ירושלים, נוסף על הסניפים שברמאללה ובעזה. לטענתם, התובעים והנתבע היו שותפים לסניף של BDO בירושלים וכי כל הפעילות העסקית שהייתה בין הצדדים התנהלה בירושלים, ולפיכך בית המשפט הישראלי, שמקום מושבו בירושלים, מוסמך להידרש לתביעה. עוד טענו התובעים, כי על-פי תקנה 3(א) בתקנות סדר הדין האזרחי, הסמכות המקומית נתונה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי מקום יצירת ההתחייבות, המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות או מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים. לפיכך לטענתם, לא ניתן לטעון להיעדר סמכות מקומית. באשר לטענה כי הפורום המתאים הוא בירדן טענו התובעים, כי פרט לכך ששם מקום מגורי הנתבע, אין לנושא התביעה כל קשר לירדן. כך גם טענו התובעים, כי אף אין סמכות לדון בתביעה ברשות הפלסטינית. התובעים לא נמקו זאת, אך ציינו כי מטעם זה סירבו להצעת הנתבע לנהל הליך בוררות ברשות. באשר לטענת הנתבע כי כתב התביעה לא פירט את עילת התביעה, טענו התובעים, כי הטענה לא ברורה. לעניין הטענה כי לכאורה הוגש הליך בבית המשפט ברשות טענו הם, כי אין מדובר בתביעה משפטית, אלא בתלונה שהוגשה אל רשויות התביעה ברשות ומכל מקום, לא הוגשה כל תביעה משפטית שם. 7. תשובת הנתבע הוגשה ביום 9.4.2014 ובה חזר הוא על עיקרי טענותיו כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף. הנתבע הדגיש, כי אין כל קשר או זיקה בין חברת בייקר לבין חברת BDO ולנטען בכתב התביעה. בעניין הטענה כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר טען, כי משהעלה את טענותיו בכתב ההגנה, הרי שלא נדרש תצהיר, ומכל מקום, לתשובתו צורף תצהיר. בעניין זה נעיר, כי צורף תצהיר של עורך-דין ולא של הנתבע. לטענת התובעים, עניין הסמכות המקומית המוסדר בתקנה 3 בתקנות סדר הדין האזרחי אינו רלוונטי, וכי יש לבחון את הוראת תקנה 500 ועל-פיה, ניתן להמציא תביעה אל מחוץ לתחום השיפוט, רק אם המעשה או המחדל נעשו בישראל (תקנה 500(7)). בענייננו, המעשה המיוחס לנתבע נעשה מירדן והמכתב נשלח אל חברת בייקר, שהיא חברה בינלאומית, ולכן אין לבית המשפט סמכות להידרש אל התביעה. עוד טען הנתבע, כי הקשר העסקי בין הצדדים הסתיים זה מכבר וכי אינו רלוונטי לשאלת הפורום הנאות להידרש אל התביעה. בעניין נושא הפורום הנאות הוסיף הנתבע, כי הבסיס לטענות התובעים, כי בית-משפט זה לכאורה, מהווה פורום נאות לדון בתביעה מבוסס על הקשר העסקי שהיה בעבר בין התובעים לבין הנתבע במסגרת הפעילות בחברת BDO, אולם חברה זו היא חברה שהוקמה והתאגדה ברשות הפלסטינית. בנוסף לכך, על-פי תקנון התאגדותה של חברה זו, היא כפופה לדין הפלסטיני בהתאם לתנית השיפוט הקבועה בתקנון, אשר על-פיו, במקרה של סכסוך בין השותפים, תוכרע המחלוקת בבוררות ואם לא תוכרע המחלוקת בבוררות, כי אז תתברר בבית המשפט ברמאללה (התקנון צורף לתשובת הנתבע). לפיכך טען הנתבע, כי אם מבקשים התובעים לבסס את תביעתם על עסקים משותפים בעבר במסגרת חברת BDO, כי אז בכל מקרה, הסמכות אינה נתונה לבית המשפט בישראל. בנוסף לכך, הנתבע חזר על כך שבין הצדדים כבר התנהלו הליכים ברשות. דיון והכרעה 8. תחילה יוער, כי ראוי היה שהבקשה תוגש בנפרד מכתב התביעה. מכל מקום, להלן תידון טענת הנתבע, שלפיה בית המשפט בישראל אינו מוסמך לדון בתביעה וכי אפילו היה מוסמך, הרי שאין בית משפט זה מהווה פורום מתאים לדון בתביעה. 9. העובדות הדרושות לצורך הכרעה בבקשה בעיקרן, אינן שנויות במחלוקת. לפיכך, אין רלוונטיות לשאלה אם טענותיו של מי מהצדדים נתמכו כנדרש בתצהיר. על-פי עובדות אלו, בעבר הייתה לתובעים ולנתבע פעילות עסקית משותפת במסגרת חברת BDO, אשר לא הייתה מחלוקת כי חברה זו הוקמה והתאגדה ברשות הפלסטינית. מעבר לעובדה שככל הנראה הקשרים בין הצדדים נוצרו בעת עבודתם המשותפת בחברת BDO, לא נראה כי יש קשר בין עובדה זו לבין עילת התביעה ובכל מקרה, התובעים לא ביססו קשר זה ואף לא הצביעו עליו. אפילו נניח כי המכתב נושא התביעה, שעל האמור בו ביקשו התובעים לבסס את עילת לשון הרע, עוסק בעבודתם המשותפת של הצדדים בחברת BDO, עדיין אין לכך רלוונטיות. שכן לצורך בחינת המקום שבו נוצרה עילת לשון הרע הנטענת, יש לבחון את מקום הפרסום. כך או אחרת, אין מחלוקת על כך שאת המכתב העומד בבסיס התביעה שלח הנתבע מירדן, כפי שאף נכתב בתגובת התובעים (בפסקה 11), ולפיכך אין רלוונטיות להשלכה הנטענת של מכתב זה. שכן, לטענת התובעים (שם) "האומנם משלוח האימייל יתכן והיה מירדן אולם האפקט של המעשה עצמו היה בשותפות הנרקמת בין בייקר לבין התובעים ואשר הייתה אמורה ומיועדת להיות בשטחי ישראל, כך שלבסוף המעשה היה ממקום בישראל". בדומה, אף אין מחלוקת שהמכתב נשלח אל נמען שכתובתו באנגליה, כפי שעולה מהתכתבות הדוא"ל נושא התביעה. הנתבע טען, כי העדים מטעמו הם תושבי ירדן ואילו התובעים לא הצביעו על אף לא טעם אחד המחזק את טענתם על שום מה הפורום הנאות הוא דווקא בישראל. 10. כאמור, אין מחלוקת על כך שהנתבע אינו תושב ישראל וכאמור, מקום היווצר עילת התביעה שהוא מקום הפרסום, אף הוא לא בישראל. לפיכך נראה כי אין בית המשפט בישראל מוסמך לדון בתביעה הנדונה. אולם אפילו נניח כי בית המשפט בישראל מוסמך להידרש אל התביעה, עדיין יש לבחון אם זהו הפורום הנאות והמתאים שבו תידון התביעה. אם המסקנה תהיה כי בית המשפט בישראל הוא "פורום לא נאות" לבירור התביעה (Forum Non Convenience), כי אז בכל מקרה, לא יידרש בית המשפט לתביעה. התשובה לשאלה זו נתונה לשיקול דעת בית המשפט (ראו בין השאר, רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת, פ"ד מח(3) 265 (1994), כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן, בעמ' 269), אשר עליו לבחון אם בית המשפט בישראל הוא אמנם "הפורום הטבעי" (Natural Forum). את התשובה לשאלה זו, על בית המשפט לתת, בבוחנו בין השאר, אם ישנו פורום זר בעל סמכות, שהוא מתאים יותר להידרש לתביעה (ע"א 300/84 א' ע' אבו עטיה ואח' נ' ערבטיסי, פ"ד לט(1) 365 (1985), כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק, בעמ' 385). 12. בענייננו כאמור, התובעים אפילו לא טרחו לנסות ולבסס את טענותיהם כי לכאורה, מירב הזיקות נוטות אל עבר בית המשפט הישראלי, ואפילו לא הצביעו על מקום מושבם של מרבית העדים מטעמם. בנסיבות אלו, שבהן מקום מושבו של הנתבע בירדן, ההתכתבות המהווה את עילת התביעה נשלחה בין ירדן לאנגליה ולטענת הנתבע העדים מטעמו הם תושבי ירדן, אין מנוס מהמסקנה כי מדובר בתביעה שמירב הזיקות הרלוונטיות אליה, אינן בישראל. עוד נוסיף, כי הטענה היחידה שהייתה בפי התובעים היא, שמקום פעילותה של חברת BDO הוא גם בישראל ולטענתם, הפעילות בחברה זו עומדת ביסוד הנטען במכתב, אשר לטענתם מהווה לשון הרע. אם אמנם על כך מבקשים התובעים לבסס את טענתם באשר לפורום המתאים לדון בתביעה, כי אז על אחת כמה וכמה אין לקבל את טענתם. שכן כאמור, בסעיף 19 בתקנון הקמת החברה, שהוקמה ברשות הפלסטינית, נקבעה תנית שיפוט מפורשת, שלפיה בית המשפט המוסמך להידרש לסכסוכים בין השותפים הוא בית המשפט של הרשות הפלסטינית שברמאללה. כך שככל שטענות התובעים נסמכות על כל הקשור בחברת BDO, הרי שהפורום המתאים לדון בתביעה הוא לכאורה, בית המשפט ברמאללה ובכל מקרה, לא בית המשפט בישראל. 13. מכל הטעמים האמורים עולה, כי לא עלה בידי התובעים לבסס את סמכותו של בית המשפט בישראל לדון בתביעה ואף לא עלה בידיהם לבסס את הטענה, כי בית המשפט הישראלי הפורום המתאים להידרש לתביעה הנדונה. מנגד ומהטעמים שעליהם עמדנו, נראה כי אין בית המשפט בישראל מהווה פורום נאות לדון בתביעה. לפיכך התביעה נמחקת. נוכח הפגמים הדיוניים בין השאר, גם בהתנהלות הנתבע, אין צו להוצאות. משרד הפניםירדןתושבות