הגשת הכרעת דין בעבירת תעבורה כראיה

הגשת הכרעת דין בעבירת תעבורה כראיה

דיון והכרעה:
5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את העדויות ושקלתי את הנסיבות, באתי למסקנה כי האחריות לתאונה רובצת כולה לפתחו של הנתבע. להלן אנמק את מסקנתי זו.
6. ראשית, מן הבחינה הראייתית הוגשה הכרעת הדין בתיק 2789-04-12 – אשר הפכה חלוטה - בה הורשע הנתבע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום, לפיהן נהג הוא בחוסר זהירות כאשר פנה שמאלה, בכך שלא נתן זכות קדימה לרכב התובע. על פי סעיף 42א(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: הפקודה):
"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".
7. טען הנתבע בסיכומיו (ראו סעיף 4 לסיכומים) כי בענייננו, הודה הוא בעובדות כתב האישום במסגרת עסקת טיעון, ללא שנשמעו ראיות, ועל כן אין פסק הדין הפלילי אינו יכול לשפוך אור על התביעה שלפניי. דין טענה זו להידחות. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט בע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוט פ''ד מא(4) 327:
"מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על- פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך בגדר ה"ממצאים" שבפסק הדין"
אמנם על האמור קיים הסייג האמור בסעיף 42ג סיפא לפקודה:
"לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".
אולם בענייננו, לא הוגשה בקשה וממילא לא הובא כל טעם לסטות מדרך המלך – והיא קבלת ממצאי פסק הדין הפלילי כראייה בעלת משקל סגולי מיוחד, כאשר לא בנקל יהפוך בית המשפט את מסקנות ההליך הפלילי, אלא אם הובאה בפניו ראייה חדשה (ראו: י. קדמי "על הראיות" (תש"ע, כרך שלישי) עמ' 1564), וזאת כיוון שבמשפט פלילי נאסף ונצטבר מטען הוכחתי אשר לא מן הראוי לבזבזו לריק, כאשר חקירה-ודרישה שנעשתה על-ידי שופט פלילי או הודאת נאשם ראויה לעמוד בחזקת אמת (ראו: עא 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' מסעוד ו-יחיאל ממן פ''ד כט(1) 208). עוד יש לזכור כי בהיעדר רשות להבאת ראיות לסתור, נותר פסק הדין הפלילי המרשיע "בלתי נסתר" (קדמי, עמ' 1567).
8. על כן, משלא הובא טעם מיוחד, נראה כי יש לקבל את ממצאי פסק הדין הפלילי המרשיע, ולקבוע כי הנתבע התרשל בנהיגתו, וממילא כי הינו אחראי לקרות התאונה.
9. אולם, למעלה מן הצורך, ואף לא נקבל את פסק הדין כראייה מכריעה, הרי שניתן להסיק מחומר הראיות כי אכן הנתבע הוא שאחראי לקרות התאונה.
10. הנתבע – בהודעתו במשטרה לאחר התאונה (ביום 18.12.11), שיש בה מידה רבה של אותנטיות, מודה כי נהג בחוסר זהירות בכך שפנה שמאלה מבלי לתת זכות קדימה לרכב התובע. הנתבע הסביר זאת בהודעתו בכך שהתרכז ברכב שבא מכיוון אדם, וכך לא שם לב לרכב התובע. כאשר נשאל הנתבע בחקירה הנגדית לפשר הפער בין גרסתו בהודעתו לבין גרסתו בתביעה שלפניי, השיב תשובה מתחמקת (עמוד 10 שורה 10 לפרוטוקול):
"הם שאלו אם הייתי עייף ואמרתי להם כן. עניתי לפי השאלות שלהם".
לכך מצטרפת גרסת הנהג, שלטענתו אמר לו הנתבע לאחר התאונה כי הוא לא ראה את רכב הנתבע וכי הוא לא יודע מה קרה לו (עדות הנהג בעמוד 5 שורה 11 לפרוטוקול), כאשר הנתבע לא הכחיש עדות זו של הנהג. גרסה זו אף מתיישבת עם הודאתו בעבירה המיוחסת לו בפסק הדין הפלילי.
11. לאמור לעיל אוסיף טעם נוסף לכך שלא אוכל לסמוך על גרסת הנתבע בכתב הגנתו. גרסתו של הנתבע השתנתה לבלי הכר בתביעה שלפניי, ונראה כי נעשה מאמץ לבנות גרסה אשר תנקה את הנתבע מאשמה. בתחילה, טען הנתבע בהודעתו מיום 18.12.11 כי "פניתי שמאלה והתנגשתי עם רכב שהגיע מנגד שנסע בנתיב נסיעתו" ולשאלה מדוע לא שם לב לרכב שבא ממול, לא הזכיר הנתבע את גרסתו כי הוא עמד במקום ורכב התובע התנגש בו וטען בהודעתו הנ"ל: " התרכזתי ברכב שהגיע מכיוון אדם ולכן לא שמתי לרכב שבא מולי". בכתב ההגנה טען הנתבע גרסה נוספת, לפיה לא יכול היה להיכנס לכיכר ולאחר מכן רכב התובע התנגש ברכבו, ואילו בעדותו בפניי העיד, כי הנתבע עמד במקום "כמעט 10 שניות והוא פגע בי" (עמוד 9 שורה 4 לפרוטוקול) - גרסה שלא בא זכרה קודם לכן.
12. ועוד, מוקדי הנזק ברכב התובע תומכים בגרסת הנהג ומפריכים גרסת הנתבע. עיון בתמונות רכב התובע (נ/2) מעלה כי מוקד הנזק נמצא בחלק הקדמי- שמאלי, ואף בכנף השמאלי. אילו גרסת הנתבע נכונה, לפיה רכב התובע הוא הוא שהתנגש ברכבו, היינו מצפים לראות את מוקד הנזק של רכב התובע בחלק הקדמי ולא היינו אמורים לראות נזקים בכנף השמאלי. מוקד נזק בכנף השמאלי תומך בגרסת הנהג ברכב התובע, לפיה רכב הנתבע הוא שהתפרץ לצומת והתנגש ברכב התובע כאשר רכב התובע נמצא באמצע הצומת.
אשם תורם
13. טוען הנתבע כי יש להשית אשם תורם מכריע לקרות התאונה על כתפי התובע – לאור המהירות המופרזת בה נכנס אל הצומת, שכן אם היה נוהג במהירות סבירה, יכול היה הנהג למנוע את התאונה.
14. אכן, עקרונית ניתן להביא ראיות שמטרתן להוכיח אשם תורם, כל עוד אין הן סותרות את פסק הדין הפלילי המרשיע, אף מבלי ליטול רשות (ראו : ע"א 285/80 מנחם שיף נ' אהרון אליאסי פד"י לד(4) 752); ואולם בענייננו לא הובאה כל ראייה לכך שהתובע התרשל, מלבד השערות בעלמא- אשר לא הובא להן כל ביסוס.
15. הנתבע טען כי הנהג נסע במהירות מופרזת, ובכך גרם לתאונה, ולמצער הגביר את עוצמתה. הנתבע טען כי לו נסע רכב התובע במהירות 20 קמ"ש – כפי שטוען הנהג, הרי שהיה סיפק בידו לבלום את רכב התובע ולמנוע את ההתנגשות. את המהירות המופרזת בה נסע הנהג ברכב התובע מסיק הנתבע מעוצמת הפגיעה – אשר באה לידי ביטוי הן בפגיעות הגופניות שנגרמו לנוסעים ברכב התובע, והן בפגיעות הקשות שנגרמו לשני הרכבים, כולל פתיחתן של כריות האוויר. כאמור- דחיתי גרסתו זו של הנתבע, וקבעתי כי הוא הוא אשר התפרץ לתוך הצומת. לא הוכח בפניי כי הנהג ברכב התובע נהג במהירות מופרזת, לא הוכח בפניי כי הנהג יכול היה לבלום את רכבו ולא הוכח כי יכול הוא לברוח לשוליים- ובעניין זה עיון בתמונות הצומת ת/2) תומך בגרסת הנהג, כי לא יכול היה "לברוח" מן ההתנגשות ימינה - מאחר ובצד ימין ישנו אי תנועה (ראו עדותו של הנהג בעמוד 4 שורה 8 לפרוטוקול).
16. מהתרשמותי מנזקי הגוף והרכוש בתאונה, איני יכול לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת במשפט אזרחי כי רכב התובע נסע במהירות מופרזת. הפגיעות בשני הרכבים אמנם אינן קלות ביותר, אך בסופו של דבר מדובר בפגיעה מקומית וממוקדת יחסית (ראו התמונות ת/2 והתמונות שצורפו שלתצהיר הנתבע), והנתבע לא הביא כל ראייה לגבי התנאים בהתקיימם נפתחות כריות האוויר ברכב, ועל כן אין הדבר גלוי וברור על פניו כי מדובר בהתנגשות בעצמה כזו – הנובעת מנסיעה במהירות מופרזת. כך גם לגבי נזקי הגוף, אשר אין בהם כדי ללמד על מהירות נסיעה בלתי סבירה.
17. על כן, לא הוכח בפניי כי הנהג ברכב התובע התרשל, ובכך אחראי גם הוא לקרות התאונה.
הנזק
18. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת של שמאי מטעמו. הנתבע לא ביקש לחקור את השמאי מטעם התובע, או להביא חוות דעת נגדית, ועל כן יש לראות בו כמי שמסכים לאמור בחוות דעתו של השמאי מטעם התובע באשר להיקף הנזק ושיעורו, אף שאין בכך כדי לכבול את ידי בית המשפט לתוכנה של חוות הדעת.
19. הסתייגותו היחידה של הנתבע נוגעת לעובדה שלטענתו לא בוצע התיקון במוסך מורשה, ועל פי סעיף 10 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (שמאי רכב) התש"ם-1980, הקובע כי שמאי "לא יעשה שומה ולא יתן חוות דעת על רכב הנמצא במוסך ולא יאשר את תיקונו של רכב כאמור אלא אם כן הרכב נמצא במוסך בעל רשיון תקף", הרי שאין לחוות הדעת של השמאי כל תוקף ראייתי. דין טענה זו להידחות. אף אם כך הם פני הדברים, ואף אם בעניין זה הפר השמאי מטעם התובע את הוראות צו הפיקוח הנ"ל (ואיני קובע שפני הדברים כך- מאחר ונקודה זו לא הובהרה בפניי עובדתית), בכל הכבוד, לא נגזר מכך כי לחוות דעתו אין כל ערך ראייתי. כיוון שאין בפני בית המשפט חוות דעת נגדית, ואף לא זומן המומחה לחקירה נגדית, במסגרתה יכול היה להסביר את העניין, הרי אין לפסול את חוות הדעת בשל פגם זה.
20. על כן, משלא נפסלה חוות דעת השמאי, ומשלא נחקר הוא על חוות דעתו, הרי שיש לקבל את האמור בחוות הדעת ולקבוע כי הנזק שנגרם לתובע הוא האמור בחוות דעתו של השמאי מטעם התובע, העומד על סך 10,399 ₪ נכון ליום מתן חוות הדעת- 9.1.2012.
21. בנוסף, ראיתי לפסוק לטובת התובע את הסכום שהוציא בגין גרירת הרכב, העומד על סך 800 ₪ (על פי חשבונית המס – נספח 9 לתצהיר התובע מיום 31.12.2011).
22. באשר לחשבון השמאי- התובע צירף לתצהירו "חשבון עסקה" שאינו מספיק להוכיח את נזקו של התובע בעניין זה, אולם לאחר מכן צירף הוא את החשבונית- ללא התנגדות הנתבעת. שקלתי אם לדחות את הניסיון לצרף ראיה זו לאחר הגשת הסיכומים, אולם לבסוף מצאתי לקבל את החשבונית, זאת בשל העדר התנגדות כלשהי מטעם הנתבעים, שלא טענו כי אין לסמוך על החשבונית, ובנוסף במיוחד מקום שמדובר בסכום סביר שאינו חורג מן הנהוג.

23. מצאתי לדחות את טענתו של התובע לפצותו בגין שכירת רכב. ראשית, אף שהתובע העיד בפניי כי הוצאה חשבונית - שהיא ראיה מכרעת לתשלום סכום כלשהוא, לא הוצגה חשבונית זו בפניי (ראו עדותו התובע בעמוד 6 שורות 25 ו- 26 לפרוטוקול) ותחת זאת צירף הוא אישור (נספח 12 לתצהיר) שלא ברור מיהו עורכו- ובכל מקרה עורכו לא נחקר עליו. לאמור לעיל אוסיף שעל פי המסמך שהציג התובע מחברת ההשכרה (נספח 12 לתצהיר התובע), שכר התובע רכב בין התאריכים 18.12.11-30.12.11, דהיינו למשך 13 ימים, ועל כך שילם 2,600 ₪ (ראו גם סעיף 9 לתצהיר התובע). יחד עם זאת, על פי האמור בחוות הדעת, משך הזמן הדרוש לתיקון הרכב הינו 4 ימי עבודה (עמ' 3 לחוות הדעת). אף עובדה זו מפריכה את האמור באישור הנ"ל .
24. באשר לנזק הלא-ממוני, ראיתי לפסוק לתובע על דרך האומדנה סך 750 ₪.
25. סוף דבר, התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע את הסכומים שלהלן:
א. סך 10,956 ₪, המהווה הנזק על פי חוות דעת שמאי בסך 10,399 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן חוות הדעת 9.1.2012 ועד יום מתן פסק הדין.
ב. סך 843 ₪, המהווה עלות הגרירה בסך 800 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.2011
ג. סך 500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.12.2011 ועוד סך 400 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.9.2013 בגין שכר טרחת השמאי, ובסך הכל 927 ₪.
ד. סך 750 ₪ בגין עוגמת נפש נכון ליום כתיבת פסק דיני זה.
26. אני מקבל את התביעה, ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך 13,476 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
27. בעניין ההוצאות ושכ"ט עו"ד, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪. כמו-כן ישלמו הנתבעים את ההוצאות שנפסקו בהחלטה מיום 1.7.2013 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.2013 ועד היום. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הזמנה למשפט תעבורה

  2. התיישנות קנסות תעבורה

  3. תקנה 65 לתקנות התעבורה

  4. סעיף 61 לפקודת התעבורה

  5. תקנה 44 לתקנות התעבורה

  6. אי התייצבות למשפט תעבורה

  7. תקנות התעבורה יציאה מחניה

  8. תקנה 28 א לתקנות התעבורה

  9. תקנה 67 א לתקנות התעבורה

  10. תקנה 308 ד לתקנות התעבורה

  11. הגדרת צומת בתקנות התעבורה

  12. תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה

  13. ביטול קנס חניה לרכב עם תו נכה

  14. פגיעה ברכב תוך כדי פניה לחניה

  15. פיצוי לנאשם שזוכה מעבירת תעבורה

  16. הגשת הכרעת דין בעבירת תעבורה כראיה

  17. עבירה של החניית רכב ללא תשלום אגרת הסדר

  18. פסילת מינימום 3 חודשים על עבירות תעבורה

  19. התחמקות מקבלת הזמנה לדין בעבירות תעבורה

  20. הפרת סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993

  21. אי התייצבות לדיון תעבורה עקב נסיעה לחו''ל

  22. נהיגה רשלנית לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה

  23. זומנה לדיון בבית משפט לתעבורה אך לא התייצבה

  24. זיכוי מעבירת תעבורה עקב טעות בזיהוי הרכב

  25. דחיית ערעור על פסק דין של בית המשפט לתעבורה

  26. תאונת דרכים תוך כדי חניה בנסיעה אחורה (ברוורס)

  27. תקנה 67 א לתקנות התעבורה - זכות קדימה במעבר חציה

  28. תקנה 83ב א לתקנות התעבורה (נהיגה ללא חגורת בטיחות)

  29. עבירת העמדת/החניית רכב בניגוד לחוק עזר לתל אביב יפו

  30. עבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה

  31. ניתן לייחס אחריות פלילית לבעל רכב בו בוצעה עבירת תעבורה

  32. סעיף 42 (א) לפקודת התעבורה קובע עקרון של "הצטברות פסילות"

  33. ערעור כנגד החלטת בית משפט לתעבורה שלא לסייג את עונש הפסילה

  34. ניצול הכוח המכני של הרכב במסגרת הייעוד המקורי הלא תעבורתי

  35. חוק העזר העירוני לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו) אוסר חניית כלי רכב על מדרכה

  36. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון