תביעה על הזמנת אוטובוסים לטיול בית ספר 1. לפני תביעה לתשלום חוב כספי בסך 10,703 ₪. 2. התובעת, היא חברה העוסקת בין היתר בארגון ושירותי הסעות. הנתבעת, הינה חברה הפועלת בתחום ארגון ושיווק טיולים למערכת החינוך. 3. ביום 3.10.2011 הזמינה הנתבעת מהתובעת שירותי הסעות של ארבעה אוטובוסים צמודים, לטיול של יומיים בצפון, שאירגנה הנתבעת עבור בית ספר תיכון מקיף עומר, בתאריכים 2.11.2011-3.11.2011 (להלן: "הטיול"). התנאים נקבעו ב"הסכם עבודה לשנת הלימודים תש"ע" (להלן: "החוזה"), כאשר התובעת אישרה בחתימתה, את ההזמנה מיום 3.10.2011 (להלן: "טופס ההזמנה" - נספח 2 לכתב ההגנה). על פי הכתוב בטופס הזמנה, הוזמנו על ידי תיכון מקיף עומר 4 אוטובוסים ליום 2.11.2011 - כאשר ההתייצבות הינה בשעה 7:30 בבוקר בפארק הירדן; וביום 3.11.2011 נרשם בשעה 20:00 "צמוד גולן סיום עומר". במחיר (כולל מע"מ) נרשם 17,040 ₪, ובנוסף 300 ₪ עבור נסיעה בכביש 6. 4. לטענת התובעת, הנתבעת שינתה את תנאי ההזמנה, ולכן נאלצה התובעת להודיע לה כי לא תוכל לבצע את ההסעות ביום השני לטיול, שכן על פי החוק, אסור לנהגים לעבוד יותר מ-12 שעות ברציפות, והם סיימו את יום העבודה הראשון בשעה 2:00 לפנות בוקר. הנתבעת חוייבה רק עבור ביצוע ההסעות ביום הראשון, בסך של 14,088 ₪. הנתבעת שילמה אך סך של 5,040 ₪. משכך, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 9,048 ₪, שנותרה חייבת בגין ההזמנה. 5. הנתבעת הכחישה קיומו של החוב. לטענתה, ביום הראשון של הטיול, שלחה לה התובעת הודעה, על גבי טופס ההזמנה, באמצעות הפקס, לפיה לא תבצע את ההסעות ביום השני לטיול. בלית ברירה נאלצה הנתבעת לשכור, בהתראה קצרה, שירותי הסעה של חברה אחרת ליום השני מחברת "מטיילי הטבע הדרומי בע"מ" ושילמה עבורם סך של 3,000 ₪ ליום לכל אוטובוס (נספחים 4 ו-5 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעת, המציאה לתובעת את כתב ההזמנה המתוקן, שהמחיר הנקוב בו הינו המחיר המקורי עליו הוסכם עבור שני ימי הטיול, בניכוי הסכום ששילמה לחברת "מטיילי הטבע הדרומי בע"מ" (נספח 7 לכתב ההגנה). משכך, שילמה הנתבעת לתובעת סך של 5,040 ₪, ואין היא חייבת לה מאומה. הראיות: 6. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר ג'אד אליאס, מנהל התובעת (להלן: "מר אליאס"). מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר יעקב לבני, רכז התחבורה של הנתבעת (להלן: "מר לבני"). הצדדים צירפו לתצהיריהם מסמכים שונים ותכתובות שנערכו ביניהם. המצהירים נחקרו על תצהיריהם. נטל השכנוע ומידת הראיה הנדרש בהליך אזרחי 7. נטל השכנוע מוטל על בעל הדין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בנטל משמעה דחיית הטענות, וזאת על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (ראה - י.קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה, תש"ע - 2009, עמ' 1825-1830, 1833-1841). מידת ההוכחה הקבועה במישור האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות לזכותו של הנושא בנטל השכנוע, כאשר השקילות ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות, פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע. על הנושא בנטל השכנוע להטות את המאזן ולשכנע את ביהמ"ש בגרסתו ב- 51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת על מנת לצאת ידי חובתו (ראה- קדמי, חלק שלישי עמ' 1548). במשפט האזרחי, די בכך שגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה (ראה בהקשר זה - ע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל, פד"י כא(2) 453, 471). בעניין זה, לא מיותר לציין כי הנטל המשנה, נטל הבאת הראיות, מוטל על כל אחד מהצדדים להוכחת גרסתו. ברור ש"חובת הראיה" מנקודת מבטו של נתבע אשר איננו נושא בנטל השכנוע, איננה חובה במשמעותה הרגיל, אלא שאם הנתבע לא יביא ראיות כנגד ראיות התובע, הרי שעומד הוא בסיכון כי בית המשפט יפסוק כנגדו. היעדר ראיה שכנגד, מותיר את ראיות התובע ללא גורם מכרסם במהימנותן ובכוחן הראייתי (ראה- קדמי, חלק שלישי, עמ' 1540). עוד ראוי להזכיר את סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), לפיו ערכה של עדות ומהימנותם של עדים, הם עניין של בית משפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במהלך המשפט. ההכרעה במחלוקת שבפני תיעשה על בסיס העקרונות האמורים, משקלן המצטבר של הראיות שהובאו, וכן מידת האמון והמשקל שמצאתי שיש ליתן לעדים ולמי מהם. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, ובחנתי את טענות הצדדים העדויות והראיות שהובאו לפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי דינה של התביעה להידחות, כמפורט להלן: 8. לגרסת הנתבעת, הפרה התובעת את התחייבותה לספק לה אוטובוסים ליום השני של הטיול, בהתאם לפקס ששלחה אליה ביום הראשון של הטיול "לפי שיחה עם לבני מחר 3/11 לא נשלח רכבים לאותה מסיעה" (נספח 3 לכתב ההגנה). כתוצאה נאלצה לשכור, בהתראה קצרה, חברת הסעות אחרת, ושילמה לה לכן סך של 12,000 ₪. עלות זו הפחיתה מהסכום המקורי עליו הוסכם עם התובעת בטופס ההזמנה המקורי, ושילמה לה סך של 5,040 ₪, עבור שירותי ההסעות שסיפקה לה התובעת בפועל (נספח 7 לכתב ההגנה). 9. טרם אפנה לגופן של טענות הנתבעת, אקדים ואציין, כי עדותו של מר אליאס, היתה עדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע, על כל המשתמע מכך, לפי סעיף 54(2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971. כך לדוגמא, נאמר בע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו(1) 733, כי רשאי בית המשפט להסתמך על עדות יחידה של בעל דין מקום בו הוא נותן "אמון מלא באמיתותה". דהיינו, סעיף 54 הוא מעין אזהרה שהפנה המחוקק לבית המשפט, כי נדרשת דרגה גבוהה יותר של מהימנות ואמון, שעה שבית המשפט מבקש להסתמך על עדותו היחידה של בעל הדין. 10. מר אליאס הצהיר, כי עת התייצבו האוטובוסים בבוקר היום הראשון של הטיול, התברר שהעבודה הינה עבור יום שלם בצפון ויש להם יציאת ערב מפארק הירדן לכפר קמא הלוך וחזור, דבר שלא סוכם עליו בטופס ההזמנה, למרות זאת בוצעה הנסיעה, והנהגים סיימו עבודתם בשעה 2:00 לפנות בוקר (סעיף 5 לתצהיר). לאחר שנודע כי הסידור שונה מזה שסוכם עליו, הודיע בבוקר לנתבעת, על גבי טופס ההזמנה, כי לא ניתן לבצע את העבודה ביום השני לטיול, שכן הנהגים עבדו עד שעה 2:00 לפנות בוקר, ולפי החוק, אסור לנהג לעבוד יותר מ-12 שעות רצוף. בנוסף, ההזמנה היתה לצפון ולא, כפי שהתברר לאחר מכן, כי מדובר בעומר שבדרום. מעדותו של מר אליאס עולה, כי בטופס ההזמנה לא כתוב שיש יציאה בלילה לכפר קמא, וכאשר נודע לו ביום הראשון לטיול, מהמדריכים, שאחרי שהם חוזרים מהטיול, על הנהגים לחכות ולצאת לכפר קמא, הוא התקשר למר לבני ו"אמרתי לו שלא אוכל להמשיך." (ע' 2 ש' 22-23 לפרוטוקול). עוד העיד, כי לא מצא נהגים חלופיים (ע' 3 ש' 2 לפרוטוקול). מר אליאס העיד, כי הנהגים עשו מסלול לילה, וכי "יש לי הוכחות על זה. הטכנוגרף מראה את השעות" (ע' 2 ש' 1 לפרוטוקול מיום 19.11.2013), וכי הנהגים לא קיבלו חדרי מנוחה, כי הם היו צמודים לטיול, כפי שנכתב בטופס ההזמנה (ע' 3 ש' 27 לפרוטוקול). "הנהגים אמרו לי שלא קיבלו מנוחה. אני מוכן להביא מפוינטר את הנתונים...אם הם נחים באוטובוס זה לא נקרא מנוחה. אני יודע שאסור להם לעבוד יותר מ-12 שעות" (ע' 3 ש' 31; ע' 4 ש' 3 לפרוטוקול), אולם לא הוצגו לפני בית המשפט ראיות כלשהן ביחס לטענות אלו. 11. התובעת לא הגישה תצהירים של מי מהנהגים. הימנעות לא מוסברת זו מלהביא לפני בית המשפט ראיות שהיה בהן כדי לתמוך בטענותיה, מקימה חזקה שאילו היו מובאות היו פועלות נגדה. יפים לענין זה דברי כבוד השופטת בן עתו בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד ל"ה(1) 736, 760: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו... הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה." (ראה לענין זה גם- קדמי, חלק שני עמ' 917; ע"א 9656/05, ע"א 11189/05 נפתלי שוורץ ואח' נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.07.08), וכן ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651). 12. עיון בחוזה מעלה, כי בסעיף המתייחס ל"טיולים רב יומי", ההגבלה היחידה הכתובה, הינה על המרחק- טווח הטיול מוגבל, במחירים המצוינים, ל-500 ק"מ (נספח ב' לכתב התביעה). לא מצוינת הגבלה של שעות עבודה של הנהגים. בטופס ההזמנה נכתב לגבי הסעות ביום הראשון של הטיול "הסעות ב-2.11.2011, לוד תיכון עומר פארק הירדן וחזור...פארק הירדן-כפר כמא וחזור" (נספח א' לכתב התביעה). מר אליאס העיד, כי "...אם מסתכלים על ההזמנה, יש תנאים...נכון שבהסכם כתוב 10% תוספת בשעות לילה אבל נהג לא יכול לעבוד יותר מ-12 שעות ביום. הנהגים עבדו כל היום...עומר בלוד לא בצפון, ככה הוא אמר לי...לא ידעתי שצריך לנסוע דרומה, כתוב צמוד גולן" (ע' 1 ש' 22-24 ; ע' 2 ש' 13, 15 לפרוטוקול), וכי מר לבני לא אמר לו, כי הנהגים ינהגו יותר מ-12 שעות, אולם "הוא ביקש ממני לדאוג לעוד נהגים...הם לא נהגו ברציפות...אני ידעתי בדעה 7:30 בבוקר שזה טיול שיש משהו חריג וצריך לעזור ללבני" (ע' 3 ש' 5, 9 לפרוטוקול). מר אליאס חתם על טופס ההזמנה. ידועה ההלכה כי אדם נחזה למי שמבין, יודע וקרא את המפורט במסמך עליו חתם. חזקה היא כי חתימת אדם על גבי מסמך כלשהו מהווה עדות לכך שנתן הסכמתו לתוכן האמור במסמך, לאחר שקרא והבין את מהותו (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559; כב' השופט גרוניס ברע"א 11519/04 יפה לבקוביץ נ' בנק הפועלים (27.06.05)). משכך, אין ביכולתי לקבל את טענתו של מר אליאס, כי הנתבעת שינתה את תנאי ההזמנה וכי לא ידע, במועד בו בוצעה ההזמנה, אודות הנסיעה לכפר קמא וחזרה לפארק. זאת ועוד, מצופה ממנהל חברת הסעות, שחותם על הזמנה, לדאוג לברר מבעוד מועד את כל הפרטים הקשורים להזמנה, ולדאוג לנהגים חלופיים, במידת הצורך. 13. מר לבני הכחיש בעדותו, כי הנהגים סיימו את יום העבודה בשעה 02:00 לפנות בוקר. מעדותו עולה, כי האוטובוסים יצאו לכפר קמא לטיול לילי ביום הראשון של הטיול, בשעה 18:30, ושבו לפארק בשעה 22:30. מעבר לכך, נטען כי במהלך יום הטיול, הועמדה לרשות הנהגים הזכות לשהות בחדר מנוחה בבית ספר שדה בקצרין, אולם הנהגים לא רצו לנסוע לחדר המנוחה שסודר להם. הנתבעת טענה, כי ניתן למצוא חיזוק לטענתה, כמפורט לעיל, בכך ש"יש לנו וואוצ'רים. אנחנו משלמים על החדר. אני מתאר לעצמי שחוייבנו" (ע' 5 ש' 18-20, ש' 26-27 לפרוטוקול). יחד עם זאת, ביום 6.02.2014, הודיעה הנתבעת לבית המשפט, כי לא נמצאה חשבונית עבור חדרים שנשכרו לטובת מנוחת הנהגים ביום 2.11.2011, "ככל הנראה מאחר ובוטלה במערכת לאחר שהנהגים של התובעת בחרו מרצונם שלא להגיע לחדרי המנוחה ולנוח בהם." אין במחדל ראייתי זה, כדי להוות חיזוק כלשהו לראיות התובעת. 14. אשר על כן, ולאור האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, להוכחת תביעתה בהליך אזרחי ודין התביעה להידחות. בנסיבות העניין, לאור התנהלות הנתבעת בהליך שלפני, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו. דיני חינוךנופשסוכני נסיעות (תביעות)בית ספראוטובוס