תביעה אזרחית על סגירת הר הבית לכניסת יהודים

תביעה אזרחית על סגירת הר הבית לכניסת יהודים



לפניי בקשת הנתבעים לדחות את התביעה על הסף בשל העדר עילה והעדר סמכות עניינית.
עניינה של התביעה בטענה כי ביום צום תשעה באב התשע"ב, עת הגיעו התובעים יחד עם יהודים רבים אחרים לשער המוגרבים במטרה לעלות להר הבית, סגרה לפתע המשטרה את הר הבית לכניסת יהודים, ללא כל התרעה מוקדמת וללא כל סיבה מוצדקת. התביעה היא לפסק דין הצהרתי – שעל טיבו אעמוד בהמשך – כנגד מפקדי המשטרה שנטען כי הינם אחראים למחדל, הם הנתבעים 1 ו-2, ולפיצויים מהמדינה, היא הנתבעת 3.
לטענת הנתבעים יש לדחות את התביעה על הסף. הנתבעים טוענים כי חרף הכסות האזרחית, עיקרה של התביעה בניסיון לייצר שינוי במדיניות הנוהגת בעניין כניסה להר הבית. לא מדובר בתביעה בקשר לסכסוך פרטני בעניינם של התובעים, וגם ההחלטה הנתקפת לא הייתה החלטה אישית בעניינם. לטענת הנתבעים אין לתת יד לניסיונם של התובעים לעשות שימוש במשאביו המוגבלים של בית המשפט לשם ניהול מאבק ציבורי כגון דא. עוד נטען כי עיקרה של התביעה תקיפת שיקול הדעת המנהלי של הגורם המוסמך במשטרה למנוע כניסה להר הבית על רקע חשש לשלום הציבור ובקשה לסעד הצהרתי הצופה פני עתיד.

עוד לטענת הנתבעים, בסעיף 2 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל (המקומות הקדושים), 1924 נקבע כי בית המשפט לא יברר כל ענין הקשור "במקומות הקדושים או בבנינים הדתיים או במקומות הדתיים בישראל או בזכויות או בתביעות הנוגעות לעדות הדתיות השונות בישראל". נטען כי בפסיקה נקבע כי סכסוך שעניינו זכות התפילה במקום קדוש הינו סכסוך הקשור במקום קדוש, ועל כן נשללת לגביו סמכותו של בית המשפט בהתאם לאמור בסעיף הנ"ל.
עוד לטענת הנתבעים, גם אם ייקבע כי הסוגיה שבנדון אינה נכנסת לגדר סעיף 2 לדבר המלך, הרי שבית משפט זה אינו הערכאה המתאימה לדון בטענות התובעים שבמהותן עוסקות בשאלות מדיניות שנדונו בהרחבה בבית המשפט הגבוה לצדק.


לטענת התובעים, על פי החוק והפסיקה יש לבית משפט השלום סמכות מלאה לדון בתביעה מסוג זה ודבר המלך במועצה אינו רלבנטי לתביעה זו. מדובר בתביעה אישית של התובעים, כתב התביעה מציג עילות חוקיות למהדרין ולבג"ץ אין כלל סמכות עניינית לדון בתביעה זו.

התובעים מציינים כי על פי הפסיקה, סילוק תביעה על הסף ייעשה רק במקרים חריגים בהם ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד המבוקש.
עוד לטענת התובעים, כתב התביעה אינו מבקש מבית המשפט לפסוק בנוגע להר הבית עצמו, לבניינים הדתיים שבו או למקומות הדתיים שבו, או בנוגע לזכויות או לתביעות של עדה דתית כלשהי. בית המשפט מתבקש לדון ולפסוק בזכויותיהם האישיות של התובעים בלבד, ודבר המלך אינו מסייג ואינו מגביל כל הליך משפטי הנוגע לזכויות אישיות מכל סוג שהוא. עוד נטען כי הפסיקה צמצמה מאוד את השימוש בסעיף זה של דבר המלך במועצה.
ביחס לטענה כי מדובר בתביעה "פוליטית" טוענים התובעים כי מדובר בהגדרה פופוליסטית וחסרת משמעות משפטית, המצביעה רק על אומד דעתם, אופקיהם ודעותיהם הפוליטיות של הנתבעים ובאי כוחם. התובעים לא כללו בכתב התביעה ולו מילה בנוגע לדעותיהם הפוליטיות או למטרות פוליטיות כלשהן העומדות בבסיס כתב התביעה. טענה זו מקפלת בחובה לא רק הנחה נסתרת בדבר דעותיהם הפוליטיות של התובעים בהיותם "דתיים" - "ימנים", אלא גם השקפה פסולה לחלוטין כי בית המשפט צריך לסגור את שעריו בפני בעלי דעות פוליטיות אלה.
לטענה כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבג"ץ משיבים התובעים כי התביעה כוללת שני סעדים – פיצוי כספי ופסק דין הצהרתי בגין מחדליהם והתנהלותם הכושלת של הנתבעים בפועל, ושני סעדים אלה נמצאים, בהתאם לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, בסמכותו של בית משפט השלום ואינם בסמכותו של בג"ץ.
עוד טוענים התובעים כי קיימת להם זכות לקבלת הסעד ההצהרתי המבוקש כנגד הנתבעים 1 ו-2. בהקשר זה מפנים התובעים לפסיקה לפיה אין הגבלה על סוג ההצהרות שבית המשפט מוסמך לתתן כל עוד למבקש עניין משפטי בקבלת הסעד. לטענת התובעים יש להם אינטרס ממשי בקבלת הסעד ההצהרתי - הסעד ההצהרתי המבוקש יסייע לתובעים להוכיח את תביעתם הנזיקית כנגד הנתבעת 3; יסיר ספיקות בנוגע למצב המשפטי באירועים נשוא כתב התביעה וינחה את התובעים והנתבעים 1 ו-2 בכל הנוגע לחובותיהם על פי החוק באירועים אלו; יסייע למניעת הישנות המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעים ולהרתעת הנתבעים וחליפיהם מלחזור על מחדליהם באירועים דומים.


בתגובת הנתבעים לתשובת התובעים נטען כי יש לדחות את טענת התובעים לפיה התביעה נוגעת לזכויות אישיות שלהם ולא לאחד משלושת הנושאים הכלולים בדבר המלך, מפני שהתובעים לא ניזוקו באופן ישיר ומסוים כתוצאה מההחלטה הנתקפת בתביעה. אמנם חופש התנועה והפולחן של התובעים נפגע במידת מה עקב ההחלטה לסגור את הר הבית במועד האמור, אולם כאשר מציבים מול פגיעה מסוימת זו את האינטרס הציבורי של שמירה על שלום הציבור ברור כי לשון המאזניים נוטה להעדפת האינטרס הציבורי.

עוד טוענים הנתבעים כי בשונה מהפסיקה שצירפו התובעים לתגובתם, התביעה הנוכחית עוסקת בסוגיות הליבה של חופש הפולחן האישי והעדתי במקומות הקדושים ולפיכך יש להחיל עליה את האמור בדבר המלך.
בעניין הסמכות העניינית שבים הנתבעים וטוענים כי המקרה שלפנינו, בו נתקפת החלטה מנהלית של משטרת ישראל ובעקיפין נתקפת גם מדיניות ארוכת שנים הננקטת בידי ממשלת ישראל, הוא מקרה מובהק שיש להביאו בפני בית המשפט העליון. ניסוח התביעה מלמד כי אין מדובר בסכסוך פרטני בין אזרח לגוף שלטוני או באדם שנגרם נזק לגופו או לרכושו עקב החלטת גוף שלטוני, והתביעה אינה מעלה מחלוקת עובדתית כלשהי שיש לבררה בבית משפט אלא עוסקת בסוגיה דתית-חברתית מורכבת ורבת גוונים אשר אין זה מתפקידו של בית משפט אזרחי להכריע בה.
לטענת התובעים כי הסעד ההצהרתי המבוקש נועד לקבוע כי טענותיהם נכונות וכי תביעתם מוצדקת משיבים הנתבעים כי מדובר בבקשת סרק מיותרת ומכבידה שכן היה ותתקבל התביעה משמעות הדברים כי יש צדק בטענות התובעים, ואם תידחה התביעה הרי שבכך ייקבע שאין צדק בטענותיהם. לפיכך טוענים הנתבעים כי ללא תלות בבקשה לדחיית התביעה על הסף יש לדחות למצער את הבקשה לסעד הצהרתי.
דיון


ענייננו אינו בסכסוך בין גורמים דתיים שונים הטוענים לזכויות במקום קדוש, אלא בטענות המופנות כלפי ההגבלה שהטילו הנתבעים על מימושה של זכות שאין חולק על קיומה – זכותם של התובעים לעלות אל הר הבית – במסגרת מילוי תפקידם של הנתבעים בשמירה על הסדר הציבורי במקום.

לאור הפרשנות שניתנה בפסיקה לסעיף 2 לדבר המלך, אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה השאלה האם נהגו הנתבעים כדין כאשר קבעו כי יש למנוע באופן זמני את כניסתם של יהודים להר הבית איננה בסמכותו של בית המשפט.


אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה אין מדובר בפגיעה באינטרס אישי של התובעים משום שיש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני השיקול של הפגיעה בתובעים. יש להבחין בין השאלה האם פעולת הנתבעים הייתה כדין והאם ניתן להצדיקה ובין השאלה האם נפגע כתוצאה ממנה אינטרס של התובעים. הטענה לפיה יש להעדיף את האינטרס של שמירה על שלום הציבור על פני זכות התנועה והפולחן של התובעים עשויה לשמש הצדקה להחלטת הנתבעים לסגור את הר הבית לכניסת יהודים ולהביא לדחיית התביעה, אך אין בה כדי לסתור את טענת התובעים כי זכויותיהם נפגעו.
אשר לטענה כי ככל שלא חל על התביעה סעיף 2 לדבר המלך היא מצויה בסמכותו של בג"ץ, יש להבחין בין התביעה לפיצוי כספי, אשר הוגשה רק כנגד המדינה, ובין העתירה לסעד הצהרתי אשר הוגשה כנגד הנתבעים 1 ו- 2.
כפי שטוענים הנתבעים, התובענה מעלה לדיון סוגיות שהן מנהליות במהותן. כתב התביעה מתמקד בחובות המוטלות על הנתבעים בהתאם לחוק ולפסיקת בג"ץ ובטענה כי חובות אלו הופרו תוך פגיעה בזכויות יסוד של התובעים, והסוגיה העיקרית הטעונה הכרעה הינה טיב הפעלת שיקול הדעת המנהלי של המשטרה בהחלטתה לסגור את הר הבית לכניסת יהודים במועד המדובר ועמידתה בהנחיות בית המשפט העליון בנושא זה.

לטענת התובעים, הנתבעים 1 ו-2 לא עמדו בהוראות שנקבעו על ידי בג"ץ ביחס לפעולות שעל המשטרה לנקוט כדי למנוע פגיעה בביטחון הציבור בלא לפגוע בחופש הדת והפולחן של המתפללים; לא נערכו כנדרש לצורך אבטחת עליית התובעים להר הבית באותו יום; התרשלו בטיפול באיומי האלימות בעת שהתרחשו והעדיפו לפגוע בחופש התנועה והפולחן של התובעים; הפלו לרעה את היהודים ובכללם התובעים על בסיס דתם בלבד, דבר העולה כדי אפליה גזענית; התייחסו באדישות לפגיעה בזכויות האדם המהותיות ביותר של היהודים ובכך השפילו את התובעים וביזו אותם; נמנעו מלהתעמת עם הציבור הערבי על מנת שלא לפגוע במוניטין האישי שלהם ובסיכויי קידומם האישי והפוליטי ועוד.


ככל שמדובר בחלקה של התביעה אשר מתייחס למדינה, שעניינו פיצוי כספי, הרי אף שהיא מצריכה הכרעה גם בשאלות שטיבן מנהלי, מקומה בבית המשפט האזרחי.
אשר לסעד ההצהרתי המבוקש כנגד הנתבעים 1 ו- 2: לטענת התובעים, הסעד ההצהרתי נחוץ על מנת לברר את המצב המשפטי באירועים נשוא כתב התביעה, להנחות את התובעים והנתבעים בכל הנוגע לחובותיהם על פי החוק באירועים אלו ולסייע במניעת הישנות המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעים. עוד לטענת התובעים הסעד ההצהרתי נחוץ על מנת לבסס את תביעתם כנגד הנתבעת 3.
ככל שמטרת התביעה היא הצהרה ביחס לאירועי עבר לצורך הבעת עמדה של בית המשפט ביחס לאירועים אלה, מדובר בסעד תיאורטי שאין בו עוד טעם, וככל שמדובר בבסיס לתביעת הפיצויים כנגד הנתבעת 3, טענות התובעים יידונו ויוכרעו במסגרת הדיון בתביעה זו.
ככל שמבוקשם של התובעים הוא לתקוף מדיניות קיימת או להנחות את הנתבעים ביחס להתנהלותם בעתיד, המסלול הנכון הוא המסלול המנהלי.
הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת, אפוא, בחלקה.
אני מוחקת את התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2.
התובעים ישלמו לנתבעים 1 ו- 2 הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪.
לאור מחיקת התביעה נגד הנתבעים 1 ו- 2 מתייתר הדיון בבקשת התובעים לביטול הודעת המדינה על קיומה של חסינות לנתבעים אלה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תביעה אזרחית מנהלית

  2. תביעה אזרחית על גניבה

  3. נטל ההוכחה בתביעה אזרחית

  4. תביעה אזרחית על מקרה פלילי

  5. התיישנות במשפט אזרחי

  6. בקשה להצטרף כצד לתביעה אזרחית

  7. עורך דין תביעה אזרחית נגררת לפלילים

  8. תביעה אזרחית בגין פריצה למחשב

  9. תביעה אזרחית נגד אדם שהרביץ לילד

  10. למה יש התיישנות על תביעות אזרחיות ?

  11. ארנונה:גביה מנהלית או תביעה אזרחית ?

  12. תביעה אזרחית נגררת לפלילים על תקיפה

  13. תביעה אזרחית נגררת לפלילים ללא הרשעה

  14. בקשה להגיש פסק דין פלילי בתביעה אזרחית

  15. תביעה אזרחית למרות זיכוי במשפט הפלילי

  16. תביעה אזרחית בגין הגשת תלונות סרק במשטרה

  17. עיקול נכסים בתביעה אזרחית על עבירה פלילית

  18. תביעה אזרחית בטענה להפרת הוראות פתיחה באש

  19. האם גזר דין יכול לשמש כראיה בתביעה אזרחית

  20. תביעה אזרחית על סגירת הר הבית לכניסת יהודים

  21. פסק דין פלילי בבית משפט לתעבורה כראיה בתביעה אזרחית

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון