לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לטענת התובעת כתוצאה מנשיכות כלב מסוג פיטבול שמוחזק בביתם של הנתבעים. (להלן: "הכלב התוקף") (להלן: "התאונה"). הנתבעים 2 ו- 3 הם הוריו של הנתבע 1 (להלן: "פיליפ"). ביום 18.6.14 החלטתי לפצל את הדיון בין שאלת החבות לבין שאלת הנזק. החלטה זו תידון בשאלת החבות בלבד. כנגד הנתבעים 1 ו- 3 יחד עם אחותו של נתבע 1 (להלן: "רליצה") הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה והחזקת כלב מסוכן בניגוד להוראות. הנתבעים 2 ו- 3 נמחקו מכתב האישום לאחר שהתקבלה טענתם בדבר "הגנה מן הצדק". משפטו של פיליפ מתנהל. גרסת התובעת 1. התובעת והנתבעים מתגוררים באותו בניין. ביום 13.3.08 יצאה התובעת לטיול רגלי עם כלבה, מסוג רועה גרמני. הכלב היה קשור ברצועה והתובעת ירדה עמו במדרגות הבניין. כאשר הגיעה התובעת יחד עם כלבה אל קומת הקרקע, שם מתגוררים הנתבעים, התנפל עליהם הכלב התוקף באכזריות רבה וללא כל סיבה. הכלב נשך את התובעת ואת כלבה, וגרם לתובעת לנזק גוף. התובעת והנתבעת 3 (להלן: "מרתה") ניסו להפריד בין הכלבים. לאחר דקות ארוכות, הצליחה מרתה להפריד בין הכלבים, והכניסה את הכלב התוקף בחזרה לביתה. התובעת דיממה ולכן החליטה לחזור לביתה כדי לטפל בפצעים. 2. בעודה עולה במדרגות, וללא כל סיבה, הגיח הכלב התוקף בשנית והחל לתקוף את התובעת וכלבה. התובעת ניסתה להדוף את הכלב התוקף, אולם הכלב התוקף נשך את ידה השמאלית. התובעת לא הצליחה לשחרר את ידה מפיו. כתוצאה מהתקיפה נקטעה אצבע 4 בכף יד שמאל של התובעת. לאחר דקות ארוכות הצליחה מרתה להשתלט על הכלב התוקף. 3. לאחר שהצליחו להפריד בין הכלבים, התקשרה מרתה לפיליפ וסיפרה לו כי כלבו תקף אותה ואת התובעת. לאחר מספר דקות הגיע פיליפ ולקח את התובעת ואת מרתה לבית החולים. בבית החולים נמסר לתובעת, כי עליהם לפנות בדחיפות לוטרינר כדי להודיע על אירוע הנשיכה וכדי לבדוק האם הכלב מחוסן. פיליפ מסר לתובעת כי כלבו מחוסן. 4. ביום 25.3.08 פנתה התובעת למשטרה והגישה תלונה. בעקבות התלונה נבדקו הכלב התוקף והכלב של התובעת. הווטרינרית מסרה לתובעת כי הכלב של פיליפ אינו מחוסן ואינו מסורס. הכלב התוקף נלקח להסגר ולא הושב לפיליפ. 5. התובעת הצהירה, כי אין זה אירוע הנשיכה הראשון של הכלב התוקף. בשנת 2005 תקף הכלב התוקף את כלבה ואת בעלה. פיליפ שילם עבור ההוצאות הרפואיות שנגרמו לכלבה. גרסת הנתבעים 6. ביום התאונה הגיעה מרתה לביתה בשעה 16.00. היא לא הבחינה בכך שהתובעת וכלבה יצאו מביתם. היא פתחה את הדלת, והכלב של התובעת גרר את התובעת לעבר פתח ביתה. הכלב התוקף ניצל את ההזדמנות ויצא מהבית. הכלבים התחילו לריב ביניהם. רליצה יצאה מהבית במטרה לעזור להפריד בין הכלבים. הכלב התוקף תפס בשיניו את הכלב של התובעת באוזן ולא הרפה. מרתה הביאה לרליצה כף עץ, כדי שתנסה לפתוח לכלב התוקף את הפה. רליצה אמרה לתובעת שתזיז את ידיה כדי שלא תינשך, ובתגובה אמרה התובעת שהיא מעדיפה להינשך ושלכלבה לא יאונה כל רע. מרתה נכנסה לביתה, לקחה כלי מים ושפכה על הכלבים. הכלבים נפרדו לרגע ושוב התחילו לריב. בינתיים הגיע פיליפ שהוזעק קודם לכן על ידי מרתה. כאשר הכלב התוקף הבחין בו, שחרר את הכלב של התובעת. הכלב של התובעת נשך את מרתה ורליצה. הנתבעים מתארים את הכלב התוקף ככלב ממושמע וידידותי. ההכרעה 7. לאחר ששקלתי את גרסאות הצדדים, החלטתי להעדיף את גרסת התובעת. השאלה העיקרית שנתונה במחלוקת בין הצדדים היא, האם הכלב התוקף הוא זה שנשך את התובעת, או שהכלב של התובעת נשך אותה במהלך המריבה בין הכלבים. לטענת הנתבעים בכתב ההגנה ובסיכומים, הכלב של התובעת הוא זה שנשך אותה ולא הכלב התוקף. התובעת מתארת בצורה ברורה ביותר את הנשיכה של הכלב התוקף, אין מדובר בנשיכה קצרה כי אם בפרק זמן משמעותי שבמהלכו נעשה ניסיון לחלץ את היד של התובעת משיניו של הכלב התוקף. בפרק זמן זה מרתה ורליצה משכו את הכלב התוקף במטרה לגרום לו לשחרר את האצבע של התובעת. (עמוד 16 שורות 14 - 19). רליצה מעידה שלא ראתה כיצד התובעת נפגעה. (עמוד 30 שורות 6 ו- 7). גם מרתה לא ראתה כיצד התובעת ננשכה. (עמוד 29 שורה 9). לא נראה לי סביר שמרתה ורליצה שהעידו לפרטי פרטים לגבי כל האירוע, לא ראו את החלק המרכזי של האירוע, החלק של הנשיכה הקשה בכף ידה של התובעת. 8. על פי עדותה של מרתה, התובעת אמרה כבר במהלך האירוע, כי הכלב התוקף הוא זה שתקף אותה. (עמוד 29 שורה 12). אמירה זאת שנאמרת בזמן האירוע, ללא מחאה או הסתייגות מצד רליצה ומרתה שנוכחות במקום, מהווה חיזוק משמעותי ביותר לגרסתה של התובעת. על המסוכנות שקיימת מצד הכלב התוקף ניתן ללמוד מעדותה של רליצה לפיה אמרה לתובעת כאשר ניגשה לכלבים המתקוטטים, שעדיף שלא תתערב. (עמוד 30 שורה 4). אין ספק שרליצה הבינה בדיוק מהי המסוכנות שצפויה מהכלב התוקף אם התובעת תנסה להתערב. 9. קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים לגבי השלב, ברצף האירועים, שבו הגיע פיליפ למקום והאם הוא זה שהפריד בין הכלבים. הטענה לפיה פיליפ היה זה שהפריד לבסוף בין הכלבים, מופיעה גם בתצהיריהם של הנתבעים וגם בהודעותיהם במשטרה. [סעיף 16 לתצהיר פיליפ. שורות 6 - 8 להודעתו במשטרה מיום 3.6.08. סעיפים 19 ו- 20 לתצהיר של מרתה. שורה 16 להודעתה במשטרה ביום 4.6.08. סעיף 11 לתצהירה של רליצה]. לעומת זאת, במסגרת החקירה הנגדית, שינה פיליפ את גרסתו והעיד כי כאשר הגיע הביתה, שני הכלבים היו מחוץ לבניין, שכובים על הרצפה (עמוד 23 שורות 25-23). לאחר מכן חזר על גרסה זו והעיד כי אינו יודע להגיד מה היה בדיוק, מאחר ולא נכח באירוע (עמוד 23 שורות 29-28, עמוד 25 שורה 11). גם רליצה העידה שפיליפ לקח את הכלב התוקף לאחר ששחררו אחד את השני. (עמוד 29 שורה 31). העובדה שמרתה ורליצה מסרו במספר הזדמנויות גרסה שאינה תואמת את מהלך האירועים גורמת לי להעדיף את גרסת התובעת. 10. מתוך התאור של התובעת עולה שהארוע כלל שני שלבים. בשלב הראשון הופרדו הכלבים והכלב התוקף נכנס שוב לביתו. בשלב זה התחילה התובעת לעלות למדרגות. הכלב התוקף תקף את התובעת וכלבה בשנית, ונשך את ידה. מרתה ורליצה מתארות ארוע אחד בלבד. מרתה נשאלה במשטרה האם הכלב יצא שוב מהבית כאשר התובעת התחילה לעלות במדרגות והשיבה בשלילה. (שורות 30 - 33 להודעה מיום 4.6.08). גם בתצהיריהם מתואר האירוע כולו כאירוע אחד ללא הפסקה במריבה בין הכלבים. במהלך החקירה מאשרת מרתה שהמריבה בין הכלבים נפסקה והתחילה שוב לאחר זמן קצר. (עמוד 29 שורות 4 - 9). בשתי הזדמנויות שונות שפכו מרתה ורליצה מים על הכלבים. (עמוד 29 שורה 6). יש בכך חיזוק מסוים לגרסה העקבית של התובעת שמתייחסת לשני ארועים עם הפסקה, במהלכה נכנס הכלב התוקף לדירה ויצא שוב כאשר נפתחה הדלת. 11. בתיק זה לא עומדת גרסה מול גרסה שיש להכריע איזה מהן עדיפה. בתיק זה קיימת גרסה חד משמעית, עקבית ועל פי התרשמותי מהימנה לחלוטין, של התובעת, לפיה נשך הכלב התוקף את התובעת. הנתבעים אינם מספקים הסבר כלשהו לנשיכות שנמצאו על גופה של התובעת. לפיכך אני קובע שהכלב התוקף נשך את התובעת וגרם לנזקים לגופה. 12. הועלתה טענה על ידי הנתבעים לפיה היתה התגרות מצד התובעת כלפי הכלב התוקף. אינני מקבל טענה זאת. התאונה התחילה מכך שהכלב התוקף יצא מביתם של הנתבעים כאשר מרתה פתחה את הדלת. התובעת ניסתה למנוע מהכלב התוקף לתקוף את כלבה. לא ניתן להגדיר ניסיון זה כהתגרות בכלב התוקף. בהמשך תקף הכלב התוקף את התובעת ואז ניסתה להדוף אותו וננשכה. 13. טענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעים היא שהתובעת הסיגה את הגבול של הנתבעים בכך שהתובעת הגיעה עם כלבה למפתן דלת ביתם של הנתבעים. לטענה זאת אין בסיס, שכן אין מחלוקת שהאירוע ארע בחלק המשותף של הבית המשותף שבו מתגוררים הצדדים. 14. הובאו מטעם הנתבעים מספר עדים נוספים. כאמור השאלה העיקרית הינה האם הכלב התוקף הוא זה שנשך את התובעת. העדים אינם יכולים להעיד בנקודה זאת ועדותם אינה רלבנטית. למעט התובעת, מרתה ורליצה לא קיימים עדים נוספים שיכולים להעיד מי מהכלבים נשך את התובעת. הדיון המשפטי 15. אחריותו של המחזיק בכלב בגין נזקי גוף שגרם לאחר מוסדרת בסימן ד1 לפרק ג לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") המורה: "41א. בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים. 41ב. בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה - (1) התגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים. 41ג. אין סימן זה גורע מזכויות אחרות לפי פקודה זו או לפי כל דין אחר". מדובר בחיוב מוחלט למעט במקרים בהם מתקיימת אחת ההגנות. כפי שקבעתי קודם לכן לא קדמה התגרות של התובעת בכלב התוקף, כי אם ניסיון להפריד בין הכלבים. 16. בנסיבות תיק זה הפרו הנתבעים את הוראות החוק להסדרת הפיקוח על כלבים תשס"ג - 2002. החוק קובע כי בעלים של כלב הוא גם מי שמחזיק בו דרך קבע. חוק זה קובע כי כלב מסוכן הוא כלב שמלאו לו 3 חודשים ונשך נשיכה שגרמה לחבלה, או כלב השייך לגזע מסוכן. ברשימת הגזעים המסוכנים נכלל כלב מסוג פיטבול טרייר. זהו הגזע אליו משתייך הכלב התוקף. אין מחלוקת בין הצדדים כי הכלב התוקף נכלל בגזע זה. (עמוד 9 סעיף ו' לסיכומי הנתבעים). הוראות החוק קובעות רשימה ארוכה של תנאים שעל מי שמחזיק בכלב מסוכן, לעמוד בהם. קיימת חובה להוציא רישיון להחזקת הכלב לפי הוראות החוק. פיליפ העיד כי לכלב התוקף לא היה רישיון. תנאי נוסף הוא שהכלב יעבור סירוס. פיליפ הסביר שהכלב לא עבר סירוס מאחר ש"כאב לו על הכלב ללכת לסרס אותו". (עמוד 26 שורות 5 - 6). 17. נקבעו הוראות חמורות ביותר לגבי האופן שבו יש להחזיק כלב מסוכן. סעיף 11 לחוק קובע שמי שמחזיק בכלב לא יאפשר את יציאתו מתחומי חצריו, אלא אם כן הכלב מוחזק בידי אדם המסוגל לשלוט בו, באמצעות רצועה. אין מחלוקת בין הצדדים כי הכלב יצא מהבית כאשר פיליפ, שהוא היחיד שיכול לשלוט בו, לא נמצא בבית. 18. הפרת ההוראות שנקבעו בחוק להסדרת פיקוח על כלבים מהוות עוולה של הפרת חובה חקוקה, כפי שנקבע בסעיף 63 לפקודת הנזיקין. יסודותיה של עוולה זאת הם: א. החובה מוטלת על המזיק מכוח חיקוק; ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; ג. המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק; ה. הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון החיקוק. ראו ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פד"י ל"ז(1) 113, 138. אני סבור שבהפרת החובה הקבועה בסעיף 11 לחוק הסדרת הפיקוח על כלבים, מתקיימים התנאים הקבועים בעוולה של הפרת חובה חקוקה. מטרתו של הסעיף למנוע כל אפשרות מצד כלב מסוכן לנשוך אדם אחר. המסקנה היא שהנתבעים הפרו חובה חקוקה. חובה חקוקה משמשת גם כאינדיקציה לרמת הזהירות הנדרשת מצד מי שמחזיק בכלב. 19. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי גם התובעת הפרה חובה חקוקה בכך שיצאה לטייל עם כלבה ללא מחסום פה בניגוד לחוק העזר העירוני (פיקוח על כלבים ובעלי חיים אחרים) התשנ"א - 1991. העובדה שלכלב של התובעת לא היה מחסום פה, ולגבי עובדה זאת אין מחלוקת, אינה יכולה להועיל לנתבעים. פקודת הנזיקין מטילה אחריות מוחלטת על מחזיק בכלב שכלבו גרם לנזק גוף. 20. אני סבור שבמקרה זה האחריות היא של שלושת הנתבעים. הכלב נמצא בביתם של הנתבעים 2 ו- 3 שגם פיליפ מתגורר בו. פיליפ הוא הבעלים של הכלב. בע"א 4028/07 המוסד לביטוח לאומי נ' פרי (פורסם במאגרים המשפטיים) נדונה השאלה האם המילה או שמופיעה בסעיף 41א לפקודת הנזיקין בין המילים "בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע", היא הוראת ריבוי או הוראת הפרדה ובידול. ניתן להגיע למסקנה לפיה דעת הרוב היא, שהאחריות המוגברת של הבעלים עשויה לדור בכפיפה אחת עם אחריות מוגברת של המחזיק בכלב דרך קבע, ובלבד שלשניהם זיקת פיקוח ושליטה בכלב. (סעיף 17 לפסק דינו של כב' השופט סוקול). במקרה שבפני לשלושת הנתבעים זיקת פיקוח ושליטה בכלב מעצם העובדה שהוא מתגורר בביתם. פיליפ לא קיים את הוראות החוק להסדרת הפיקוח על כלבים. מרתה בהתנהגותה אפשרה לכלב התוקף לצאת מהבית. זאת ועוד, בנסיבות התיק שבפני מבוססת האחריות גם על החוק להסדרת הפיקוח על כלבים. בחוק זה נאמר בסעיף 1 במפורש שבעלים של כלב הוא לרבות מי שמחזיק בכלב דרך קבע. לפיכך, יש להטיל את האחריות על שלושת הנתבעים יחד ולחוד. 21. נטען כי עדותה של התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין ולפיכך, על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971 יש לפרט מה גרם לבית המשפט להסתפק בעדות זאת. אין מחלוקת כי התובעת ננשכה ויש להכריע בין הגרסאות מי מהכלבים נשך את התובעת. כפי שנימקתי, אני מעדיף את גרסת התובעת. הנימוקים שגרמו לי להעדיף את גרסת התובעת מספקים את דרישת ההנמקה. 22. העולה מהאמור לעיל הוא שעל הנתבעים מוטלת החובה לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה. סוף דבר אני קובע כי הנתבעים אחראים יחד ולחוד לנזק שנגרם לתובעת. כלבבעלי חייםפיצוייםנשיכת כלב / תקיפת כלבאי נקיטת צעדי זהירות בחיה