החרמת רכוש על ידי המשטרה

החרמת רכוש על ידי המשטרה הקדמה המקור הנורמטיבי לתפיסת חפץ והחזקתו בידי המשטרה, מצוי במסגרת הוראות חוק העונשין, התשל"ז 1977 (להלן: "חוק העונשין"), במסגרת סעיף 32 (א) לפקודה, במסגרת התפיסה כרוכה גם פגיעה בזכות הקניין של הבעלים, המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. סעיף 32 לפקודה זו לשונו: "סמכות לתפוס חפצים: א. רשאי שוטר לתפוס חפץ אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה". קיימות חמש חלופות העשויות, כל אחת, לשמש מקור סמכות לתפיסת חפץ, וזאת כאשר קיים יסוד סביר להניח אחד מאלה: באותו חפץ נעברה עבירה; עומדים לעבור עבירה; החפץ עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי של עבירה; החפץ ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה; או ניתן כאמצעי לביצועה. כל אחת מן החלופות האמורות עשויה לשמש מקור נפרד לתפיסת חפץ, וכל אחת משקפת תכלית מיוחדת לה. איתורה של החלופה הרלבנטית, שלשם השגתה נתפס החפץ, חשובה לא רק לצורך בחינת השאלה האם המשטרה השתמשה כראוי בכוח הנתון בידיה, אלא גם לצורך התחקות אחר התנאים הראויים לצורך שחרור החפץ והחזרתו לבעליו בתקופת הביניים שבין מועד התפיסה לבין סיום הליכי החקירה או המשפט. (בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 12.3.06 (להלן: "לרגו"). בנסיבות מסוימות, תפיסתו של חפץ, נועדה לקיום תכליות חשובות וראויות מבחינה חברתית ומשפטית. המחוקק קבע מנגנונים מספר שתכליתם להבטיח ככל שניתן את ההגנה על זכות הבעלים ולמנוע פגיעה שרירותית בה שלא לצורך. כן נקבעה מגבלת זמן שבו מותרת שלילתו של החפץ מידי בעליו והחזקתו בידי המשטרה. במקרים מסוימים נדרשת התערבות שיפוטית על ידי צו המתיר את המשך החזקת התפוס. "תפיסה בפועל של הרכוש היא האמצעי הדרסטי ביותר להשגת התכלית של האפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין ובטרם נחרץ דינו, את השימוש בכלי הרכב בעצמו או באמצעות אחרים למשך תקופה ארוכה, וזאת כאמצעי בטחון. הפגיעה ברכושו של אדם על ידי נטילתו ממנו, על מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד היא פגיעה ברכושו ובקניינו ולפיכך יש לנקוט אותה רק כאמצעי אחרון ובהיעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. כך יש לעשות בהשראת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וכך יש לעשות על פי עקרון המידתיות המקובל עלינו..." (בש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (1) 14). תפיסה לצורך מניעה אחת המטרות העיקריות לתפיסת חפץ בידי המשטרה נועדה למצב בו קיים יסוד סביר להניח כי באותו חפץ "עומדים לעבור עבירה". תכלית זו היא, ביסודה, מניעתית, ונועדה להקשות על העבריין המיועד להוציא מן הכח אל הפועל את תכניתו הפלילית. (רע"פ 1792/99 אלי גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג (3), 312, 322). "פירוש זה מתחזק בשוותנו נגד עינינו את תכליתו של החוק. והיא: הקניית סמכות למשטרה לתפוס חפץ במקום שיש יסוד סביר להניח כי אותו חפץ עשוי לשמש בעבירה, ובמטרה למנוע מבעליו יכולת לעבור בו עבירה נצפית. הגיונו של החוק מדבר בעד עצמו. אם אמנם "יש... יסוד סביר להניח" כי בחפץ פלוני עומדים לעבור עבירה, היעלה על הדעת כי המחוקק יעמוד מנגד ויחריש? נוכח הדברים המפורשים שבסעיף 32(א) לפקודת החיפוש, הנקבל כי המחוקק ימנע את המשטרה מתפיסת נכס במקום בו יש יסוד סביר להניח כי עומד הוא - אותו חפץ - לשמש בביצועו של פשע? הקושיה קושיה, והתשובה בה". תפיסה לצורך חילוט מקור הסמכות לתפוס חפצים כדי להבטיח את אפשרות חילוטם בסיום המשפט נקשרת להוראת סעיף 39 לפקודה. התכלית הזו, צופה פני עתיד ההליך המשפטי וסיומו, התפיסה מיועדת לאפשר למערכת לממש את סמכות הענישה באמצעות חילוט החפץ במסגרת העונש שייגזר על העבריין, וכן משקפת את הגישה ולפיה פגיעה בזכות הקניין אפשרית מקום בו החפץ הוכתם בעבירה. סעיף 39 לפקודה זו לשונו: "צו חילוט (א) על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם". תפיסת חפץ לצורך הצגתו כראייה במשפט מקור סמכות אפשרי לתפיסת חפץ נועד לאפשר את שימורו לצורך הצגתו כראייה במשפט. הסמכויות שמעניק החוק לגורמי אכיפת החוק לפעול כנגד אדם בטרם הכרעה משפטית בדבר אחריותו הפלילית טעונות קושי מובנה, מחד; ההנחה הבסיסית שלפיה מעצרו של אדם לצורך חקירה או עד תום ההליכים היא מאחר שקיים יסוד סביר להניח כי הוא עבר עבירה פלילית, עצמה אשר משתנה עם התפתחות ההליך הפלילי. בשלב הראשון, העצמה פחותה, וככל שההליך מתקדם ונאספות הראיות, העצמה מתחזקת. בשלב הזה, עולה שאלת האיזון הראוי, בין מידת הפגיעה ההכרחית בנאשם או בנחקר, לצורך השגת התכליות הנעוצות באינטרס הציבורי, לבין זכותו של אדם לממש זכויות היסוד הנתונות לו בטרם ההכרעה בשאלת אחריותו הפלילית וביניהן הזכות לחירות, לשוויון, לקניין (עניין לרגו, עמ' 7). "שיקולי האיזון הנדרשים לעניין פגיעה בחירות האישית של נחקר או נאשם אינם בהכרח זהים לאלה החלים באשר לפגיעה בזכות הקניין, בשל עוצמתם השונה של זכויות יסוד אלה במדרג זכויות האדם. עם זאת, קווי הבחינה ומסגרת הניתוח החוקתי דומים אלה לאלה, בשל התכלית המשותפת העומדת ביסוד חובת האיזון: להגביל את מידת הפגיעה באדם - הן בגופו והן ברכושו, עד למינימום ההכרחי הנדרש להשגת האינטרס הציבורי. כך הוא לעניין מעצר אדם, וכך הוא לעניין תפיסת חפצים בטרם נשפט והורשע (בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פד"י מט (3), 355, 405, 427-428, דנ"פ 23165/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (4) 589, 649) אלו דבריו של בית המשפט (מפי הנשיא ברק) בדיון הנוסף בפרשת גנימאת (שם, עמ' 649): "במדינה דמוקרטית, אשר הציבה בראש חוקתה את הצו כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו, ובהיותו בן חורין" (סעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) מעצר ללא משפט צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש. המעצר הוא החריג. כך לגבי כל מקרה של שלילת חירות וחופש ללא משפט והרשעה... המיוחדות והחריגות עליה אני עומד אינה משקפת מספרים; היא משקפת מנטליות, נקודת מוצא, ותפיסה חוקתית. היא אינה משקפת תפיסה כמותית. היא מבטאת תפיסה איכותית. היא מבטאת גישה הרואה במעצר עד תום ההליכים אמצעי אחרון ולא אמצעי ראשון. היא משקפת תפיסה הבודקת בשבע עיניים, אם נשקפת סכנה אם הנאשם ישוחרר, והיא בוחנת היטב אם אין מקום לתחליף מעצר. זוהי החובה החוקתית המוטלת עלינו. אפילו מוצדק הוא לפגוע בחירות, הפגיעה לעולם אינה צריכה להיות מעבר לנדרש". כך הוא לגבי מעצר הפוגע בחירותו האישית של האדם. וכך הוא לגבי שלילת זכות הקנין מהאדם, בטרם הוכרע אם החפץ "נגוע" בכתם העבירה. ההקבלה בתפיסה החוקתית לגבי השניים נהירה על פניה. כשם שלענין מעצר תיבחן השאלה האם קימת עילת מעצר, ואם כן, האם ניתן להגשים את תכליתו באמצעות חלופה שפגיעתה פחותה, כך הוא ביחס להמשך החזקת חפץ תפוס. יש לבחון האם מתקיימת עילה להמשך תפיסתו בידי המשטרה; ואם כן, האם ניתן להגשים את תכלית התפיסה באמצעות שחרור החפץ בכפוף להגבלות מידתיות אשר תגשמנה את התכלית הטמונה בתפיסה, בד בבד עם מיתונה והחלשתה של הפגיעה בזכות הקנין של האדם. השאלה היא, במילים אחרות, אם קימת "חלופת תפיסה" אשר תגשים את מטרת התפיסה בדרך שתפגע פחות בזכות קניינו של בעל הזכויות בנכס." (עניין לרגו, עמ' 8). המשך ההחזקה קיומה של עילת לתפיסת חפץ, אינה כדין המשך ההחזקה בו בידי המדינה, המשך החזקת החפץ בידי המשטרה, יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים, מעבר לפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מעצם התפיסה. לפיכך, לא די שתפיסת הנכס נעשתה בעילה מבוררת, אלא יש לבחון האם הפגיעה נעשתה לתכלית ראויה, כמו כן, נשאלת השאלה, האם יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים מעבר לפגיעה שנגרמה לו מעצם התפיסה והאם נמצא אמצעי מידתי שיש בו כדי לאזן כראוי בין האינטרסים השונים; הציבורי אל מול הפרטי. (בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 464 (להלן: "עובדיה"). "...לא ייעלם מעינינו, כי המשך החזקת החפץ שנתפס בידי המשטרה יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים מעבר לפגיעה שהייתה בעצם התפיסה ומכאן עשויה שתילמד חובה המוטלת על המשטרה ועל בית-המשפט בתשובתו לביקורת על מעשי המשטרה, לבדוק ולמצוא לא אך אם תפיסת הנכס נעשתה לתכלית ראויה אלא גם אם המשך החזקת הנכס בידי המשטרה אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש. לשון אחר: שומה עליו על בית-משפט לבדוק ולמצוא אם קיימת חלופה אשר תשיג את תכלית 'מעצרו' של הנכס, אף פגיעתה בבעל הזכות בנכס תהא פחותה מן הפגיעה בו אם תמשיך המשטרה ותחזיק בנכס ... לא נשלול נכס מבעליו - אם נוכל למנוע את פגיעתו הרעה שלא על דרך של מעצר" (עניין גאלי, עמ' 323). פועל יוצא של הדברים האמורים הינו כי יש לבחון האם המשך החזקת התפוס בידי המשטרה משרת תכלית המשתלבת עם מקור הסמכות לתפיסה, אם נענה על שאלה זו בחיוב, עלינו לבדוק האם ניתן לשחרר את החפץ באופן ובתנאים שישיגו באופן מידתי את תכלית התפיסה מחד ואת מימוש זכות הקניין של מנגד. בפרשת עובדיה שאוזכרה לעיל, נבחנו גישות משפט אחרות כאשר התברר כי העמדה הכללית הנוקטת בארצות המשפט המקובל היא, כי אף שניתן לתפוס רכוש שיש לגביו חשד כי עומדים לעבור בו עבירה, אין הרשות יכולה להמשיך ולהחזיק בתפוס ללא הגבלת זמן בהתבסס על חשד כזה, ללא פתיחה בהליכים משפטיים כלשהם. השיקולים הנשקלים בשיטות משפט אלו הם בין היתר; הסיכון לאבד את הראיה, עניינו של המשיב ברכוש והנזק שייגרם לו אם תמשיך הרשות להחזיק בו, היות הרכוש פוטנציאל ראייתי בהליך פלילי שהמדינה עשויה לנהל כנגדו תוך זמן סביר. חריג לכלל זה הוא: "רכוש אסור בהחזקה או בר חילוט, אז ניתן להצדיק את המשך החזקתו" (עניין עובדיה בעמ' 472). לאחר תפיסת חפץ בידי המשטרה, נותן החוק בידי בית המשפט סמכות להורות, לבקשת שוטר או אדם התובע זכות בנכס, מה ייעשה בחפץ בתנאים שיקבע: סעיף 34 לפקודה זו לשונו: "מסירת התפוס לפי צו על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה ... או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט השלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת, כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו". כאשר אין בפניי סד זמנים ברור, כאשר יעבור פרק זמן נכבד עד שמאן דהוא, יגבש את החלטותיו, יערך שימוע, יוגש כתב אישום, אם יוגש, תתקבל החלטה חילוט סופית, זהו פרק זמן ארוך, שבמסגרתו עומד החשוד, המשיב שלפניי, כשחזקת החפות לנגד עיניו, בעוד זכויותיו הקנייניות נפגעות קשה. יצוין, כי לזכותה של המבקשת היא מאשרת כי יכול וייקח עוד זמן רב עד שתצליח להרכיב את כל חלקי הפאזל ולהגיש כתבי אישום בתיק. אמנם, כאמור, המדובר בחקירה מסועפת, שעתידה להימשך עוד זמן רב והחשדות המיוחסים למשיב, ואולם מעיון במזכרים המצויים בתיק החקירה, חקירות עדים וחשודים. עולה כי בעניינו של המשיב, איננו נמצאים עוד בשלב "החשד הסביר" וכי התשתית הראייתית הקיימת בתיק גבוהה מדרישת החשד הסביר, ומתקרבת בעוצמתה, בשלב הזה, לדרישת ראיות לכאורה. משטרההחרמת רכוש