בקשה לביטול צו פינוי מקרקעי ציבור: חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע)

בקשה לביטול צו פינוי מקרקעי ציבור: חוק מקרקעי ציבור - פינוי קרקע

רקע כללי


ביום 8.4.13, הוצאו שני צווים לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור, בקשר לשני מבנים במקרקעין בגוש 100733 חלקה 1, באום בטין, נ"צ 188643/575087 (להלן: "הצווים").מדובר בצווים שהוצאו ע"י המשיבה כנגד מבנים שבנו המבקש ובנו, בהתאם לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק פינוי קרקע").
המבקש הגיש תביעה עיקרית, להורות על ביטול שני צווי הפינוי, במסגרתה הגיש בקשה לסעד זמני של עיכוב ביצוע הצו האמור. עיכוב הביצוע הותנה בהפקדת 10,000 ₪ במזומן, ערבות צד ג' על סך 60,000 ₪ והתחייבות עצמית ללא הגבלת סכום.


טענות הצדדים ומסכת הראיות


התובע טען בכתב התביעה, כי הקרקע שעליה נבנו המבנים נמצאת בתביעת בעלות אצל פקיד ההסדר והיא נרשמה בספרי האחוזה, על שם סבו של התובע. רישום הקרקע על שם המדינה נעשה ללא ידיעת תובע בעלות וללא הצדקה. צווי הפינוי ניתנו שלא בתום לב, במהלך משא ומתן בין התובע לרשות לקידום התיישבות הבדואים בנגב, לשם הפעלת לחץ לא הוגן על התובע וסיכול ההדברות מול הרשות. התובע הכין תכניות כדין והגיש בקשה לקבלת היתרים לרשות התכנון. עוד החל התובע בהליך של שינוי ייעוד הקרקע מחקלאות למגורים בהמלצת רשויות התכנון. לפיכך, האינטרס הציבורי מחייב ביטולם של צווי הפינוי.
המדינה בתגובתה, הדגישה כי התובע איננו עומד בדרישות הנקובות בחוק פינוי קרקע והמצדיקות ביטול הצו. התובע פלש למקרקעי ציבור על ידי הקמת שני מבנה אבן, מדובר בקרקע השייכת למדינה על פי נסח הרישום. יש לדחות את התובענה בשל האיחור בהגשתה, לאחר שהצווים הוצאו ביום 8.4.13 והודבקו על המבנים ביום 9.4.13, אולם הבקשה הוגשה רק ביום 5.6.13, למעלה מ- 30 יום הקבועים בחוק. המדינה הוסיפה וציינה, כי הליכי תכנון אלה ואחרים אינם רלוונטיים לסוגית הפלישה, הגם שמדובר בקרקע בייעוד חקלאי שאיננה מיועדת למגורים. נוכח האמור לעיל מבוקש לדחות את התביעה.
עדות התובע התובע הצהיר בתצהירו, כי הקרקע נשוא הצווים הינה בישוב "אום בטין" אשר הוכשר על ידי גורמי השלטון ונמצא משנת 2005 בשלבי הכרה והסדרה. למרות חלוף 8 שנים מאז ההכרה בישוב, עדיין אין תכנית מפורטת לגבי המקרקעין נשוא הצווים, אולם מדובר במבנים שהוקמו בתוך תחום הישוב אום בטין על פי תכנית המתאר. התובע טען בתצהיר, כי הקרקע עליה נבנו שני הבתים שייכת למשפחה מדורי דורות, היא נרשמה על שם סבו בספרי האחוזה, ותלויה ועומדת תביעת בעלות בפני פקיד ההסדר שהוגשה על ידי דודו.
בעדותו בבית המשפט, העיד התובע כי הוא נולד בקרקע, יש בה עצים שנטעו על ידי משפחתו מזה עשרות שנים, והקרקע הייתה מעובדת מידי שנה. עם זאת, התובע הודה כי שני המבנים הם מבנים חדשים שנבנו לפני כשנה וחצי לערך, למרות שבנייתם לא הושלמה. התובע לא ידע לתת הסבר, מדוע תזכיר התביעה שצורף לתצהירו מדבר על תביעה בגוש 100057, בעוד צווי הפינוי ונסח הרישום מתייחסים לגוש 100733. התובע לא ידע לתרגם את האמור בשפה התורכית במסמך שצירף מספרי האחוזה ולא יכול היה לסתור את טענת ב"כ המדינה, כי באותו מסמך נרשם כי הבעלות בקרקע נתונה לשלטון העותמאני. בחקירה החוזרת, אישר התובע לשאלה מנחה של בא כוחו, כי תזכיר התביעה הוא מתייחס לקרקע נשוא הצווים, זאת הוא יודע בהתאם לשכנים שמפורטים בו.
עדות המפקח מטעם הנתבעת העד מטעם המדינה, מר איתן פלזנשטיין, מסר בתצהירו כי ביום 18.3.13, בסיור שגרתי גילה לראשונה את הפלישות שבבניית שני המבנים נשוא הצווים. ביום 20.3.13, הוא חזר למקרקעין בלוויית מפקח נוסף על מנת לצלם את המבנים ולהדביק את מכתבי ההתראה. במכתבים אלה הוזהר התובע כי אם לא יסלק את הפלישה, תפעל המדינה לפנותו. ביום 24.3.13, הוגשה תלונה במשטרת ישראל בגין הפלישות. ביום 8.4.13, הוצאו הצווים והודבקו על המבנים. המפקח הוסיף והעיד כי אמנם פנה אליו שייח ג'אבר, וטען כי בכוונתו להסדיר את הבניה, אולם מדובר בקרקע חקלאית, שבעתיד הנראה לעין אין תכנית להסב אותה למגורים.המפקח בירר גם את הטענה כי מתנהל משא ומתן עם התובע, וציין בתצהיר כי לא מתקיים כל משא ומתן ענייני עם הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, למעט פניה שנעשתה על ידי משפחת התובע.
בעדותו בבית המשפט, העיד המפקח כי הוא ביקר באום בטין בתקופה האמורה בערך אחת לשבועיים, אולם לא בכל ביקור יכול היה להקיף את הישוב כולו. הוא זוכר כי בביקורים קודמים המבנים לא עמדו, אולם לא יכול להתחייב על תאריך. המפקח ציין כי לפני בניית המבנים לא היו במקום לא עצים ולא שום דבר. המפקח הדגיש כי ישנן שכונות בישוב אום בטין, אשר נמצאות בהליכי הסדרה ומיועדות למגורים, לגביהן אין המדינה מוציאה צווי פינוי או צווי הריסה. ואולם, שני המבנים נשוא הצווים שבתובענה זו, מרוחקים מאות מטרים מבתי הישוב ונמצאים בקרקע שמיועדת לחקלאות ולא למגורים. שטחי החקלאות אמורים להישאר בשלב זה ללא תכנון למגורים ומהווים עתודות קרקע של הישוב.


רקע משפטי


בעניין בן שמחון (רע"א 4311/00, מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון, פ"ד נח (1) 827, 844-845 (19.11.2003), להלן: "עניין בן שמחון"), נקבע כי נדרשים ארבעה תנאים מצטברים להפעלת סמכות הממונה ליתן צו סילוק פולש: האחד, כי אדם תפס מקרקעי ציבור; השני, כי לדעת הממונה התפיסה אינה כדין; השלישי, כי הצו ניתן תוך שלושה חודשים מיום שהתברר לממונה דבר התפיסה שלא כדין (הורחב מאז לששה חודשים); הרביעי, כי הצו ניתן לא יאוחר מ-12 חודשים מיום התפיסה (הורחב מאז לשלוש שנים).
חוק פינוי קרקע קובע בסעיף 4, כי הממונה רשאי להוציא צו לפינוי קרקע, על יסוד דו"ח של פקח ומסמכים לגבי הבעלות בקרקע, בתוך ששה חודשים ממועד גילוי התפיסה, ולא יאוחר משלושים וששה חודשים מיום התפיסה. כאמור לעיל, החוק תוקן, תוך הרחבת התקופות האמורות (אשר קודם לכן עמדו על שלושה חודשים מיום הגילוי ושנה מיום התפיסה). בדברי ההסבר לתיקון, נאמר כי הרחבת התקופות נדרשת מתוך התחשבות בהיקף מקרקעי הציבור, מיקומם הגיאוגרפי, הקושי לגלות פלישות מסוימות, ומשך הזמן הנחוץ לבדיקת מהות התפיסה ולהשגת מידע על תחילתה (ה"ח הממשלה 14, 11.11.2002, ע' 171).
סעיף 5ב' (א) לחוק פינוי קרקע, קובע כי: "הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו".
בית המשפט העליון הדגיש בעניין בן שמחון הנ"ל, כי החוק נותן בידי הרשות המוסמכת כח להוציא צו סילוק פולש ביחס למקרקעי ציבור, המחייב את התופס בקרקע לפנות את השטח בתוך תקופה קצובה. משמעות הדבר היא מעין עשיית דין עצמית על ידי הרשות המוסמכת לסילוקו של תופס מקרקעי ציבור שהוא מחזיק בה, כאשר הנטל עובר אל המחזיק להוכיח את זכויותיו (שם, פסקה 11). ההסדר מרחיב לגבי מקרקעי הציבור, את הרעיון הטמון בעשיית דין עצמית על פי ההסדר הכללי שבסעיף 18 לחוק המקרקעין, וזאת מכמה בחינות: האחת – ויתור על תנאי של חזקה בפועל בקרקע על ידי המחזיק כדין; השניה - הארכת התקופה להגדרת "פלישה טרייה" שבתחומה ניתן להיזקק לעזרה עצמית; והשלישית – אמצעי הכח העצמי לו ניתן להיזקק אינו שימוש בכח סביר, אלא מתן צו סילוק פולש שדינו כדין פסק דין הנתון להוצאה לפועל. יחד עם זאת, התנאי לפיו "לדעת הממונה התפיסה אינה כדין", מחייב רמת וודאות ובטחון גבוהים ביחס לעובדת הפלישה. קיום רמה כזו של וודאות הוא תנאי לתוקפו של צו הסילוק ותוקפם של ההליכים על פיו (שם, פסקה 18).
בעניין רמת רזיאל, הדגיש כב' השופט רובינשטיין: "... צריך להיות מוטבע ב'צופן הגנטי' של בתי משפט, כל בתי המשפט, יחס מסתייג ברור מבניה בלתי חוקית או חריגה. דבר זה צריך להיות לבתי המשפט עמוד אש מתמיד, שאם לא כן תימשך ההפקרות בתחום המקרקעין, בראש וראשונה כמובן מקרקעי הציבור. עמדה זו מצאה ביטויה בפסיקה ענפה, שגברה בשנים האחרונות..." (רע"א 9374/09, רמת רזיאל בע"מ נ' אליהו בן זקן, (28.7.2010) שם, פסקה ט').
מנימוקים דומים, אישר בית המשפט העליון צו דומה לפינוי קרקע (רע"א 3569/04, סייח אבו מדיעם נ' מדינת ישראל (2005)). בית המשפט העליון קבע, כי אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות "מכת מדינה" במקומות רבים, ועל בית המשפט לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן (רע"א 11527/05, עיריית תל אביב-יפו נ' שרון לוי (6.3.06) פסקה ד' (2)).


ההכרעה


המדינה טענה לאיחור בהגשת הבקשה, לאחר שהצווים הודבקו על המבנים ביום 9.4.13, אולם הבקשה הוגשה רק ביום 5.6.13, בחלוף למעלה מ- 30 יום הקבועים בחוק. התובע לא העלה כל טענה או הסבר לעניין הגשת הבקשה באיחור, ודי היה בכך כדי להביא לדחיית התובענה. למעלה מן הצורך אתייחס לטענות לגופן.
התובע לא טען כל טענה פורמאלית נגד מתן הצווים. הטענות של התובע היו למעשה שתיים: הראשונה, טענת בעלות בקרקע הנסמכת על תזכיר התביעה והמסמך מספרי האחוזה. השנייה, טענת העדר תום לב כאשר המדינה פעלה כנגדו, כאשר איננה מסדירה כראוי את ההתיישבות הבדואית בכלל וההתיישבות באום בטין בפרט. אין באפשרותי לקבל טענות אלו.
באשר למחלוקת העובדתית, לא הרים התובע את הנטל להוכיח כי יש לו זכויות בקרקע. אין מחלוקת כי הקרקע היא קרקע מוסדרת ורשומה על שם המדינה, כפי שעולה מנסח הטאבו, מדובר בראיה לכאורה שהנטל כבד להפרכתה. באשר לתזכיר התביעה, התובע לא ידע להסביר את הסתירה במספר הגוש המופיע בראש התזכיר, אל מול מספר הגוש בו נבנו המבנים על פי הצווים ונסח הטאבו. קיומם של שכנים אלה ואחרים איננו בגדר פירוט מספק להוכחת בעלות בקרקע. המסמך מספרי האחוזה הוא מסמך שלא הוצג תרגום שלו. לא ברור אם מדובר באותה קרקע ומי רשום כבעלים באותו מסמך. אל מול ראיות קלושות אלו שהביא התובע, הציגה הנתבעת נסח רישום לפיו מדובר בקרקע שעברה הסדרה ורשומה על שם המדינה, והמפקח העיד מפורשות כי לפני הפלישה שבבניית שני המבנים – לא היו במקום לא עצים ולא שום דבר, משמע מדובר בפלישה טרייה. במהלך סיכומי התובע הועלתה לראשונה טענה חדשה, לפיה כיוון שמדובר בקרקע שהופקעה על ידי המדינה בשנת 1980 בהתאם לחוק רכישת מקרקעין בנגב (חוזה השלום עם מצרים) תש"ם – 1980 – הרי שאם הקרקע לא נוצלה לייעוד ההפקעה יש להשיבה לבעליה. התובע נסמך על החלטה שנתקבלה על ידי פקיד ההסדר, בתזכיר התביעה שהגיש דודו של התובע. בהחלטה נאמר כי רק חלק משטח התביעה נכלל בשטח ההפקעה, אין הוכחה כי מדובר בשטח עליו נבנו המבנים האמורים. יתרה מכך, הטענה לא עלתה בכתבי הטענות ומדובר בהרחבת חזית אסורה. ככל שיש לתובע טענות כנגד ההפקעה, יתכבד ויגיש תובענה מתאימה לביטול ההפקעה. נוכח האמור לעיל, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו כקבוע בסעיף 5 ב' לחוק פינוי קרקע, להוכיח כי הוא בעל זכויות במקרקעין נשוא הצווים.
הטענה השנייה של התובע, היא טענה בעלת מאפיינים מנהליים. נטען כי המדינה התרשלה בהסדרת הישוב אום בטין, אשר הוחלט כבר כי הוא יוכר כישוב קבע. נטען שהתובע מנהל משא ומתן לשם הסדרת המבנים אותם בנה בהיתרים כחוק – ובנסיבות אלו, מדובר בחוסר תום לב בהוצאת הצווים הללו בעיצומו של המשא ומתן והניסיונות להסדרה חוקית. התובע צירף מסמכים שונים לגבי בחינת האפשרות לשינוי ייעוד הקרקע ולהסדרת הבניה במקום, אולם עורכי המסמכים לא הובאו למתן עדות, ולכן מדובר בעדות שמועה, מה גם שכפי שנקבע בהלכה הפסוקה, אין השלכה ישירה בין המישור התכנוני למישור הקנייני. חוק פינוי קרקע עוסק במישור הקנייני של אדם שפלש למקרקעי ציבור. הסדרה תכנונית איננה משליכה באופן ישיר על צווי פינוי (רע"א (מחוזי באר שבע) 28623-10-13 רשות מקרקעי ישראל נ' אבו עג'אג' נסאר (24.11.13)). מעדות המפקח עלה במפורש כי ישנם אזורים בישוב אום בטין המיועדים למגורים, ובאזורים אלו אין הרשות נוטה להגיש צווי פינוי קרקע או צווי הריסה, גם אם אין עדיין הסדרה. עוד עלה כי בעניינם של הצווים הנוכחיים, מדובר בקרקע שיעודה חקלאי, והיא איננה מיועדת למגורים בזמן הקרוב. מדובר בפלישה ובבניית בתים מבודדים במרחק מאות מטרים מריכוזי הבניה במקום. עוד נתברר כי בנסיבות אלו, לא מתנהל משא ומתן משמעותי בין הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב לבין התובע, אלא רק פניה ראשונית שלו בעקבות מתן הצווים. בנסיבות אלו, לא נראה כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי מדובר בהתנהלות פסולה של המדינה בהוצאת הצווים.
נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה וקובע כי אין כל עילה לביטול צווי הפינוי נשוא תובענה זו. התובע ישלם הוצאות המשיבה בסך 6,000 ₪.
לחלופין, ביקש התובע לעכב את ביצוע הפינוי עד להסדרה התכנונית, שתאפשר לו לרכוש זכויות כדין במקרקעין. הטיפול בתיק זה מעלה שוב את מצוקתה של האוכלוסייה הבדואית בנגב. דו"ח ועדת גולדברג, אשר עסק בסוגית סכסוכי הקרקעות עם האוכלוסייה הבדואית, קבע כי הזמן הולך ואוזל, ודחייה נוספת במציאת הסדר להתיישבות הבדואים בנגב עלולה להיות בכייה לדורות. נקבע כי על המדינה לממש מדיניות ברורה בעניין האוכלוסייה הבדואית בתוך תקופה קצרה ותוך שיתוף פעולה עם ראשי המגזר הבדואי על בסיס פשרות במסגרתן תוענק קרקע כחוק לאוכלוסייה הבדואית (מתוך תקציר הדו"ח באתר משרד השיכון: ).ביום 27.5.13, הוגשה על שולחן הכנסת הצעת חוק של הממשלה להסדרת התיישבות בדואים בנגב (הצעות חוק – הממשלה, 761, יח' בסיון התשע"ג, 27.5.2013). בדברי המבוא להצעת החוק נקבע כי כדי להגשים את פיתוח הנגב יש להסדיר את סוגית התיישבותם של הבדואים בנגב. הבדואים הם אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל, וככאלה הם זכאים למסגרת שתאפשר להם לממש את ההזדמנויות לצמיחה העומדות לכל אזרחי ישראל (שם, ה"ח 761 ע' 316).
אכן, דו"ח גולדברג והצעת החוק האמורה, נוגעים לתביעות בעלות במקרקעין שאינן נשוא התובענות שבפניי. עם זאת, לא ניתן אלא לאמץ את רוח הדברים האמורים בדו"ח וועדת גולדברג ובמבוא לדברי ההסבר להצעת החוק. גם בענייננו, כמו בעניין הסדרת סכסוכי הקרקעות, עלה בעקיפין כי ייתכן שהיו כשלים בטיפול בבעיה של ההתישבות באום בטין. אין מדובר בכשלים שניתן להכריע בהם בכלים משפטיים, אלא בעיקר בשאלות של מדיניות שראוי שתוכרענה על ידי הרשות המבצעת. מדובר בעיקר בהעדר מספק של הידברות כנה ואמיתית בגובה בעיניים, בין הרשויות לאוכלוסייה הבדואית, בניסיון הדדי למצוא פתרון הולם, תוך שימת לב למצוקתה של האוכלוסייה הבדואית בכלל ושל התובע שבפניי בפרט. בית המשפט רשאי לפעול רק במסגרת הכלים המשפטיים שניתנו בידיו, ועל פי כלים אלה, אין פגם בהתנהלות המדינה, ואין כל עילה לעיכוב ביצוע פינוי הקרקע. עם זאת, בית המשפט מקווה, כי שני הצדדים ישכילו לפעול בשיתוף פעולה ובניסיון כן ואמיתי להגיע לפתרון מצוקותו של התובע, ברוח הדברים שנאמרו לעיל.
נוכח האמור לעיל, ובמידה רבה לפנים משורת הדין, אני קובע כי הצו לפינוי קרקע ייכנס לתוקפו רק ביום 1.7.14.
הערובה שהופקדה כדי להבטיח את פינוי הקרקע, תיוותר בתיק בית המשפט עד ליום 15.8.14, אז יוכלו הצדדים להגיש בקשה להשבתה (אם הפלישה תסולק ע"י התובע), או לחילוטה (אם הפלישה לא תסולק ע"י התובע), בכפוף לעיקולים ולתשלום ההוצאות שנפסקו בהליך זה.


זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.




\



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דמי פינוי ראויים

  2. פינוי מבני תעשיה

  3. פינוי שוכר בכוח

  4. תביעת פינוי משתלה

  5. הודעה לפני פינוי

  6. איחור בפינוי חנות

  7. תביעה לפינוי ציוד

  8. תביעה לפינוי מנכס

  9. פינוי בעל עסק מוגן

  10. פינוי בדואים בנגב

  11. תביעה לפינוי קיוסק

  12. תביעה לפינוי מקרקעין

  13. פינוי מדירה ציבורית

  14. צו פינוי לבית כנסת

  15. עורך דין פינוי שוכר

  16. החלטה על פינוי בהעדר

  17. פינוי מאחז בלתי חוקי

  18. פסק דין לפינוי קרקע

  19. פינוי חברות ממקרקעין

  20. מימוש פסק דין לפינוי

  21. תביעת פינוי מקרקעין

  22. תשלום על פינוי מכולות

  23. פינוי דייר מדירת אביו

  24. תביעה לפינוי קפיטריה

  25. פינוי מקרקעין בחולון

  26. צו פינוי מקרקעי ציבור

  27. הסכם למניעת פינוי נכס

  28. פינוי כנסייה בירושלים

  29. פינוי מבנה טרומי ממגרש

  30. דמי הסתגלות לאחר פינוי

  31. פינוי חנות במרכז מסחרי

  32. פינוי אוהלים ברוטשילד

  33. פינוי דיירים מדירת קרקע

  34. פיצוי על פינוי בכוח מנכס

  35. פינוי מוקדם שכירות משנה

  36. אי פינוי דירה לאחר מכירה

  37. תביעה לפינוי מגרש לבנייה

  38. תביעת פינוי מקרקע ציבורית

  39. תביעה לפינוי שוכר שנדחתה

  40. פינוי חנות ירקות בשכירות

  41. תביעת פינוי חנות בשכירות

  42. פסק דין לפינוי בהעדר הגנה

  43. פינוי שטח המוחזק שלא כדין

  44. תביעה בגין פינוי מאתרי בניה

  45. פינוי תכולת מבנה לפני הריסה

  46. פינוי הרוכלים מהטיילת באילת

  47. פינוי ממקרקעין המשמשים חניון

  48. פינוי חנות בשטח מעבר ציבורי

  49. פינוי חנות בשכירות לא מוגנת

  50. תשלום ארנונה פינוי אשפה בעסק

  51. פינוי בגין הפרת שכירות מוגנת

  52. פיצוי על נזקים בגין פינוי נכס

  53. תביעה לפינוי העירייה מהמושכר

  54. חוב של העירייה על פינוי אשפה

  55. פינוי ארונות תקשורת ממקרקעין

  56. תביעה בגין פינוי סחורה ממחסן

  57. פינוי דירה שכורה בשכונת מצוקה

  58. פינוי כלי שייט שעלה על שרטון

  59. תאונת עבודה במהלך פינוי אשפה

  60. טענת דיירות מוגנת בתביעת פינוי

  61. פינוי דייר בשכירות מוגנת בעסק

  62. פינוי פולש מקרקע בבעלות המדינה

  63. פינוי דייר בשכירות מוגנת בחנות

  64. תביעת פינוי של מנהל נכסים עזובים

  65. ערעור על פינוי עסק שכירות מוגנת

  66. פיצוי על איחור בפינוי דירה שכורה

  67. בקשה לביטול החלטה על פינוי מושכר

  68. תביעת פינוי במסגרת אכיפת שעבודים

  69. פסק דין לפינוי דירה לפי סעיף 79א

  70. בקשה לביטול צו פינוי מקרקעי ציבור

  71. בקשה לעיכוב פינוי דירה בגלל חובות

  72. פיצוי על איחור בפינוי חנות בשכירות

  73. פינוי פולשים ממקרקעין - שימוש בכוח

  74. פינוי מדירה שכורה בגין שבירת קיר מטבח

  75. האם פסק דין לפינוי הבעל חל גם על האישה

  76. תביעת פינוי מחנות ע''י מנהל מקרקעי ישראל

  77. האם יש הליך מזורז (מהיר) לפינוי שוכרים ?

  78. האם בעל עסק זכאי לפיצויים על פינוי שטחים ?

  79. נזקים בזמן פינוי מדירה עקב אי תשלום משכנתא

  80. עיכוב פינוי מדירת מגורים בהליכי מימוש משכנתא

  81. האם יש הליך מהיר לפינוי שוכר מדירה בשכירות ?

  82. פינוי דייר שלא שילם שכר דירה - מה אומר החוק ?

  83. חובת ניהול מו"מ לפני הגשת תביעת פינוי ממקרקעין ?

  84. פגיעת משאים פינוי אשפה ברכב חונה (תביעת פיצויים)

  85. האם אפשר לקבל פיצויים על "פינוי בכוח" מדירה בשכירות ?

  86. בקשה לביטול צו פינוי מקרקעי ציבור: חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע)

  87. האם עומדת הזכות לדרוש את פינוי מהנכס על פי הוראת סעיף 19 לחוק המקרקעין

  88. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון