אי קיום החלטה של המפקח על הבתים המשותפים לפרק תוספות בניה

אי קיום החלטה של המפקח על הבתים המשותפים לפרק תוספות בניה המבקשים הגישו בדרך של המרצת פתיחה - בקשה לפי פקודת ביזיון בימ"ש, בה הם מסתמכים על הכרעת המפקח על בתים משותפים, מיום 30.1.13, בתיק 203/12. בפסק הדין שניתן שם, הורה כב' המפקח למשיבה - לפרק תוספת בניה בשטח של 42 מ"ר, אשר בנתה ברכוש המשותף, בבניין בו כלולה דירת המבקשים. נקבע כי יש לבצע את הפרוק עד ליום 27.2.13, אלא אם תקבל המשיבה ארכה מהמאשימה, במסגרת תב 7930/02. עוד נקבע: "הנתבעת תדאג לניקוי ופינוי כל הפסולת אשר תיווצר מהריסות הבניה ותישא בהוצאות הכרוכות בכך". נטען בתובענה שבפניי - כי המשיבה (היא הנתבעת שם), לא פינתה את ההריסות/פסולת, בהתאם לחובתה. התובענה הוגשה ביום 12.8.13 ותגובה ראשונה הוגשה ביום 28.10.13. בתגובתה הפנתה המשיבה להליכים שהתקיימו בבימ"ש לעניינים מקומיים, בעניין אותה בניה. נטען כי בסופו של יום, התקבלה שם הסכמה, לפיה הוועדה המקומית היא שתבצע את ההריסה ומועד ביצוע הצו יידחה ליום 1.5.13. המשיבה טענה שהוסכם כי המאשימה שם - תישא בהוצאות ההריסה, לנוכח נסיבות אישיות של המשיבה. לאותה הסכמה ניתן תוקף של החלטה, ע"י כב' השופט גורדון, בהחלטה מיום 3.4.13, בתיק 1487/12, בבימ"ש לעניינים מקומיים. נטען כי ביום 10.6.13, אכן ביצעה העירייה את ההריסה בהתאם לאותו צו. המשיבה טענה כי עם ביצוע ההריסה, פינו עובדים מטעם העירייה גם את הפסולת. המשיבה בעצמה לא נכחה במקום במועד ההריסה. המשיבה הוסיפה כי לנוכח הטרדות מצד המבקשים, היא עברה דירה, עוד באפריל 2013. ביום 17.6.13 התקשרה אליה השוכרת מטעמה והודיעה לה שפועלים הורסים את המחסן מתחת לדירתה. כאשר הגיעה למקום ושוחחה עם שני הפועלים שביצעו את ההריסה, הם טענו שהמבקש אמר להם לבצע את אותה הריסה. לטענת המשיבה - לדברי אותם פועלים, המבקש אמר להם שזה מחסן שלו ושילם להם בעד ביצוע העבודה. לדבריה, שוחחה טלפונית עם המעסיק של הפועלים ואף הוא אישר את אותם דברים. בגין כך הגישה תלונה במשטרה והמשיב נעצר והובא בפני כב' השופטת דנה כהן-לקח, אשר שחררה אותו בערבות, ביום 25.6.13 בתיק מ"י 50536-06-13. לנוכח אותה תגובה, התבקשה הבהרה מצד המבקשים, מה נותר עוד לפנות ומדוע לא ניתן לבקש מהוועדה המקומית, להשלים את הפינוי, ככל שיש צורך בכך. בהודעה נוספת מטעם המבקש הוא הבהיר כי נותרה במקום פסולת בניה וכן בלוקים ושקי מלט יבשים. אכן, צורפו תמונות להמחשה. בית המשפט התבקש להורות לוועדה המקומית להשלים את הפינוי. לאחר שהמבקש בעצמו פנה לעירייה, הוא שב ועדכן את בית המשפט כי התקבלה תשובה החתומה על ידי עו"ד שרון מנדלבאום, מטעם העירייה. בתשובה נאמר שהעירייה התחייבה לבצע את ההריסה, אך לא נקבע בהחלטה שעליה גם לפנות חומרים שייוותרו כתוצאה מן ההריסה (המכתב הוא מיום 21.11.13). לנוכח עמדת העירייה כאמור, ניתנה הזדמנות נוספת למשיבה, להשלים את הפינוי עד ליום 24.12.13 (בעניין זה ר' החלטתי מיום 24.11.13). מאחר והמבקש עדכן כי גם לאחר שחלף המועד הנ"ל - טרם הושלם הפינוי, נקבע דיון בנוכחות הצדדים. בדיון מיום 13.1.14 - עלה כי לטענת המשיבה, ההריסות של הבינוי אשר אותו נדרשה להרוס, אכן פונו מהמקום. ההריסות המוצגות בתמונות - נוגעות לדידה, להריסת אותו מחסן, אשר לדבריה הרס המבקש, שלא כדין ובגין כך נעצר. היא הוסיפה כי היא יכולה להוכיח את טענתה באמצעות נציג העירייה מר ירון אליאס, אשר ליווה את ביצוע ההריסה והפינוי. הצדדים הסכימו שייקבע דיון נוסף, בו יהא ניתן לחקור את אותו נציג. הוסכם כי על בסיס זה תינתן ההחלטה, ללא צורך בחקירות נוספות. בהחלטה שניתנה בתום אותו דיון, הובהר כי בכל מקרה, ייפסקו הוצאות לטובת המבקשים בגין הדיון הנ"ל, שכן היה צורך להגיש תצהיר מטעם אליאס - עוד עובר למועד הדיון, או לחלופין לבקש לזמנו לחקירה כבר אז. בדיון מיום 28.1.14 - נחקר בקצרה מר אליאס. בניגוד לטענות המשיבה, עלה מחקירתו כי אומנם נציגי העירייה פינו חלק ניכר מהשאריות שנותרו במקום לאחר הריסת התוספת, אך הם לא פינו את כולן. לדבריו כ- 20% מהשאריות ההריסה נשארו במקום. בהתאם לחקירתו גם בלוקים שלמים שרואים בתמונות, היו במקום, בעת ביצוע ההריסות. התרשמותי מחקירתו הייתה שהוא מסכים שהם קשורים למשיבה (הבלוקים הובאו על ידה, ככל הנראה, לצורך הבינוי הלא חוקי). ביחס לאפשרות שהפסולת שרואים במקום, נוגעת להריסת מחסן אחר, הוא לא יכול היה לתת מענה. עלה עם זאת מחקירתו - שאותו מחסן אחר, אשר לפי הטענה נהרס, נמצא ככל הנראה, במיקום שונה (ר' עמ' 7 ש' 6). על יסוד האמור לעיל - אני סבורה שיש מקום לקבל את הבקשה לפי פקודת ביזיון בימ"ש; מחקירת מר אליאס עלה כי אין ממש בטענה שהפסולת במקום, אינה מהווה פסולת של ההריסה, אותה נדרשה המשיבה לבצע. נראה כי הנחזה בתמונות, מהווה את אותם 20% מהשאריות, אשר העירייה לא טרחה לפנות. בשים לב לכמות החומר שבמקום, לא ניתן לקבל את הטענה שמדובר בשאריות של הריסה של מחסן שלם נוסף וזאת להבדיל מ- 20% שנותרו מהריסת התוספת. אומנם מר אליאס העלה השערה שייתכן כי חלק מהפסולת נובע מההריסה האחרת, אך בו זמנית הוא אמר שהמחסן האחר, מצוי במיקום שונה, באופן ששלל אותה אפשרות. יש לזכור עוד כי אמר שהוא לא היה במקום, לאחר הריסת המחסן האחר ולכן לא יכול היה להשיב, איזה חלק של הפסולת נוגע אליו, אם בכלל. עסקינן בטענת הגנה של המשיבה, אשר עליה היה נטל להוכיחה, אך היא נכשלה בכך. יש להניח כי לו פעלה המשיבה למילוי חובתה, היא הייתה דואגת גם לתעד המקום לאחר מכן. לחלופין - לו היה ממש בטענתה, היה ניתן ללא קושי ממשי ,להביא מי מייתר דיירי הבניין, כדי לתמוך בטענה שהמקום נוקה ורק לאחר מכן נהרס מחסן אחר, אשר את שאריותיו רואים בתמונות. כאשר ניתנה הכרעה שיפוטית ברורה - על פיה על המשיבה לפרק את התוספת ולדאוג לניקוי ופינוי של - "כל הפסולת אשר תיווצר מהריסות הבניה", היא לא יכלה לסמוך על העירייה שתבצע זאת במקומה. היה עליה, להיות נוכחת בעת ההריסה ולוודא השלמת כל המתחייב (בין באמצעות העירייה ובין באופן ישיר על ידה). כאמור, המשיבה לא פעלה כן ומחקירת מר אליאס עלה באופן ברור שנותרה במקום פסולת מהריסת התוספת. אפילו תאמר שהמשיבה שגתה בהבנת הדברים (במיוחד כאשר פנתה לייצוג בשלב מאוחר) - היה עליה לעמוד, לכל המאוחר, ביום 24.11.13, על טעותה (ר' החלטתי שם) ולפעול אז לסילוק הפסולת שנותרה, אך גם זאת לא עשתה. בהערת אגב אפנה לכך שגם לפי טענות המשיבה - הריסת אותו מחסן אחר הייתה ביום 17.6.13, בעוד לא יכולה להיות מחלוקת כי היה עליה למלא את ההוראות שבפסק הדין, במועד מוקדם יותר. מאחר והמשיבה הודיעה במהלך הדיון כי בכל מקרה היא פועלת לפנות את הבלוקים השלמים, אין צורך להרחיב בסוגיה זו. עם זאת, אעיר למען הסר ספק - כי מאחר ונראה שאותם בלוקים הובאו על ידי המשיבה למקום, במסגרת בניית התוספת, הרי שפסק הדין המורה על פינוי וניקוי - חל גם עליהם. איני רואה צורך להידרש לטענה שהעלתה המשיבה - בדבר אירוע הריסת מחסן שלה, על ידי המבקש. לנוכח טענה שעלתה בדיון כי בעניין זה יוגש כתב אישום, חזקה כי הדברים יתבררו שם. ככל הנוגע לענייננו, די בכך שהמשיבה לא הצליחה לשכנע כי הפסולת שרואים בתמונות, נוגעת לאותה הריסה. בהמשך לכל האמור, יש מקום ליתן צו המורה למשיבה להשלים את הפינוי והניקוי של המקום. בשים לב לנסיבות אישיות של המשיבה והתרשמותי כי לפחות בתחילת ההליכים בפניי , אכן היא סברה (גם אם בטעות) שאין היא מפרה צו - אני מוצאת לאפשר לה להשלים את הפינוי עד ליום 9.2.14. ככל שלא יושלם הפינוי לאחר אותו מועד, יהא על המשיבה לשלם למבקשים קנס יומי, בסך 500 ₪ לכל יום נוסף, בו לא יושלם הפינוי. מוצע למשיבה לתעד את המקום כאשר הוא נקי בתום הפינוי כדי למנוע מחלוקות בעתיד. באשר להוצאות ההליך - אין מקום לפסוק תשלומים בגין עוגמת נפש, ביטול זמן, נסיעות וכיוצ"ב כאשר לא מדובר בתובענה כספית, אלא בהליך לפי פקודת בזיון בית משפט. יש מקום עם זאת לפסוק הוצאות בגין בזבוז הזמן בדיון הקודם, עצם הצורך לפתוח בהליך ולהגיב במסגרתו, הכול כדי לגרום, לביצוע פסק דין, שניתן זה מכבר. בגין כך - אני מוצאת לפסוק כי המשיבה תשלם למבקשים הוצאות בסך כולל של 1,500 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום. בניהבתים משותפיםהמפקח על רישום מקרקעין (בתים משותפים)תוספת בניהמפרק (חברה)