גידול דבורים והפקת דבר ללא רישיון - בפניי בקשת הנתבעות לסילוק התובענה מחמת חוסר סמכות עניינית. המדובר בהליך שכותרתו "המרצת פתיחה לקבלת פסק דין הצהרתי ערר על קנס מינהלי" שנפתח ע"י התובע נגד "מדינת ישראל- משרד החקלאות" (להלן: "משרד החקלאות") וכנגד המועצה לייצור ושיווק דבש (להלן:"המועצה" או "מועצת הדבש", שניהם יכונו להלן: "הנתבעות"), במסגרתו עותר התובע להורות על ביטול שני קנסות מנהליים שהוטלו עליו לרבות השבת כספים, אשר עפ"י הנטען נגבו ממנו שלא כדין, וכן ביטול הליכי גביה שננקטו נגדו. לטענת משרד החקלאות, ההליך במהותו הוא ערר על שני קנסות מנהליים שהוטלו על התובע בגין גידול דבורים והפקת דבש, בשנים 2010-2011 ללא רישיון כדין; ההליך המשפטי שנקט התובע הינו שגוי ובניגוד להוראות חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו - 1985 (להלן: "חוק העבירות המנהליות"), הקובע את הדרך הסטטוטורית במסגרתה רשאי פלוני להשיג על הטלת קנס מינהלי; משלא נקט התובע בדרך ההשגה הסטטוטורית, אין לאפשר לו להתנות על הוראת חוק העבירות המנהליות ולייצר לעצמו, יש מאין, הליכי השגה "פרטיים", ועל כן יש לדחות את בקשתו; על פי הדין, על כל מגדל דבורים לשלם אגרת רישיון מדי שנה. בעניינו, התובע מחזיק ברישיון לגידול דבורים משנת 2005. אך לאחר חקירתו באזהרה ע"י מפקחים מטעם משרד החקלאות, התברר כי התובע לא שילם אגרת הרישיון במשך תקופה של 3 שנים (לשנים 2009-2011) ולכן הוטלו עליו שני קנסות מנהליים; התובע שילם את אגרת הרישיון לשנת 2010 רק במהלך 2012, ואילו האגרה לשנת 2011 הוא שילם רק בשנת 2013; על כן, הוטלו על התובע, שני קנסות מנהליים קצובים, בהתאם לתקנות העבירות המנהליות (קנס מינהלי- ייצור דבש והשבחת ייצור חקלאי- דבורים), תשס"ט- 2008, בגובה 1,500 ₪ לכל 15 כוורות/דבוריות או חלק מהן, בגין כך שפעל ללא רישיון בתוקף בשנים הנ"ל (לפנים משורת הדין, לא הוטל על התובע קנס מנהלי ביחס לשנת 2009); הודעות הקנס נשלחו פעמיים לתובע (ברשום ובדואר רגיל) אך חזרו למשרד החקלאות מהסיבה "לא נדרש"; חוק העבירות המנהליות קובע שני סוגי קנסות: קנס מנהלי בסכום קצוב וקנס מנהלי בסכום לא קצוב, ששיעורו נקבע בהתחשב בעיקר בנסיבות של העבריין או של ביצוע העבירה. בעניינו, עסקינן בקנס מינהלי בסכום קצוב, כאשר המתווה הסטטוטורי להשגה על החלטה להטיל קנס מנהלי קצוב אינו בדרך "ערר" אלא על המבקש לחלוק על הטלת הקנס המנהלי הקצוב לפעול לפי שתי דרכים: לבקש להישפט, שאז רשאי תובע מוסמך מטעם משרד החקלאות להגיש נגדו כתב אישום או לפנות לתובע המוסמך בבקשה לביטול הקנס. יוצא אפוא, כי נתיב "הערר" אינו פתוח לפני מי שנקנס בקנס מינהלי קצוב (מוסד הערר קיים רק ביחס לקנס שאינו קצוב, ורק ביחס לגובה הקנס בלבד). חוק העבירות המנהליות אינו מכיר באפשרות להגיש "ערר" בפני בימ"ש נכבד זה ודרכי ההשגה הנ"ל הן דרכי הפעולה היחידות העומדות בפני מי שמבקש להשיג על קנס מנהלי קצוב, ועל כן בימ"ש שלום עכו נעדר סמכות עניינית להורות על ביטול הקנסות המנהליים, נשוא הדיון. מועצת הדבש הגישה אף היא בקשה לדחיית המרצת הפתיחה על הסף במסגרתה הצטרפה לטענות משרד החקלאות. עוד נטען, כטענה חלופית, כי יש למחוק את מועצת הדבש מהתובענה היות והיא לא מגלה כל עילה נגדה. המועצה איננה הגורם אשר הטיל את הקנס המנהלי ו/או מוסמך לקבל החלטות לעניין ביטולו או לעניין הגשת כתב אישום במקומו. יתרה מכך, הקנסות נגבים לאוצר המדינה ולא אל המועצה, אשר אינו הגורם שיכול בכלל להשיבם. למעלה מן הצורך, ככל שלתובע טענות באשר להחלטות שנתקבלו ע"י המועצה, הרי שגם לעניין זה קיימת מסגרת חוקית להשגה על החלטות המועצה, וזאת במסגרת סע' 17-18 לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח -1957, ובית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בהשגות אלה. התובע טען בתגובתו כי משרד החקלאות מפנה בבקשתו לעש"א 53759-10-12 חיימוב נגד רשות המיסים (מיום 7.1.13) אך המקרה שהתעורר שם שונה. בענייננו, מדובר בבקשה להצהיר שהעונש שהוטל על התובע בקשר לעבירות הוטל שלא כדין והתיישן; העניין הנדון כאן דומה למקרה שנדון בע"פ 3482/99 פסי נגד מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 715 שם נקבע כי שאלת התיישנותו של קנס צריכה להתברר בבימ"ש אזרחי; עקב גניבות שהיו אצל התובע הופסק תשלום אגרת הרישיון, מסיבות המתואמות עם המועצה והאגרה שולמה באיחור הכול לפני הטלת הקנסות נשוא הבקשה; במכתב ששלחה המועצה מיום 1.8.12 עולה כי בנקודת הצבת כוורות לא קיימות מס' כוורות, דבר המחזק את טענת התובע כי לא החזיק כלל את כמות הכוורות, ומכאן שהדוחות שניתנו הינם בטלים; לבקשת המועצה שילם התובע את האגרה במלואה למרות שלא היו בחזקתו כוורות העולות לכדי תשלום אגרה, ומשום מה הוחלט להטיל עליו קנסות מנהליים ע"ס 4,500 ₪ לכל שנה; התובע טוען כי שתי הקנסות שהוטלו עליו אינם חוקיים ובניגוד לדין, כאשר בשתי הדוחות שנרשמו בו זמנית לא צוין המקום והזמן שבו נעברה העבירה המיוחסת לתובע, מה גם והעבירות התיישנו; בניגוד לנטען, התובע פנה מס' פעמים טלפונית למנהל המועצה והובטח לו שהעניין יטופל והקנסות יבוטלו. הן משרד החקלאות והן המועצה הגישו תשובה לתגובת התובע, בהן חזרו על טענותיהן. על מנת שלא להאריך לא אצטט את הטענות בשנית. לאחר שעיינתי בבקשות משרד החקלאות והמועצה ובתגובה להן, וכן בתשובות לתגובה, נחה דעתי, לקבל את הבקשה מהנימוקים הבאים: כלל הוא, כי על ערכאה שיפוטית להקפיד הקפדה יתרה שלא לחרוג מגדרי סמכויותיה ובית המשפט יידרש לשאלת סמכותו בעניין מסוים מיוזמתו ואף ללא העלאת טענת חוסר סמכות ע"י מי מבעלי הדין. ביהמ"ש יזדקק לטענת חוסר סמכות עניינית גם כאשר זו הועלתה לראשונה בפני ערכאת ערעור (בג"צ 2117/99 מנסור נגד בית הדין השרעי, פ"ד נד(1) 211. ראו גם: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, סיגא- הוצאה לאור בע"מ, מהדורה שביעית, עמ' 10). המבחן לקביעת סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתביעה שבפניו הוא מבחן הסעד. מכאן שאין חשיבות לכותרת שבה הוכתר ההליך אלא יש לבחון את הסעד האופרטיבי לו עותר התובע בתביעתו. בעניינו, אומנם התובע הכתיר את ההליך כמי שעותר לקבלת פסק דין הצהרתי אך עיון בהמרצת הפתיחה גופא מלמד כי התובע עותר לביטול הקנסות המנהליים שהוטלו עליו לרבות השבת כספים שנגבו ממנו בגינן, וביטול הליכי גבייה שננקטו נגדו בקשר לאותם קנסות. סע' 26 להמרצת הפתיחה מלמד כי ההליך נוסח במהותו כערר על שני קנסות מנהליים שהוטלו על התובע (העתקים מהם צורפו כנספחים לא מסומנים לתובענה): "בהיעדר הוראה מפורשת בדין, בית משפט זה מוסמך לדון בערר מנהלי, ומוסמך הוא לדון בקנס שהוטל על התובע, ובמסגרת זו -לדון גם בשאלה האם נכון היה להטיל את הקנס אם לאו. בית משפט זה אינו מוסמך לדון בעתירות נגד הרשות המנהלית". מכאן, עולה השאלה: האם לבימ"ש כאן יש סמכות עניינית לדון בערר על החלטה בדבר הטלת קנסות מנהליים בסכום קצוב, וזאת בהנחה שניתן להגיש ערר כזה בדרך של המרצת פתיחה?. עיון בשני עותקי "הודעה על הטלת קנס מינהלי קצוב" שצורפו להמרצת הפתיחה מלמד כי משרד החקלאות הטיל על התובע ביום 11.10.12 קנס מינהלי קצוב בסך 4,500 ₪ בגין עיסוק בגידול דבורים והפקת דבש ללא רישיון מאת המועצה לכל אחת מהשנים 2010 ו- 2011, וזאת לפי סע' 8 לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו- 1985. התובע אינו מכחיש כי הינו עוסק בגידול דבורים וייצור דבש במועדים הרלבנטיים להליך ולפיכך מחויב בתשלום אגרת רישיון שנתית למשרד החקלאות אלא טוען כי "הרישיון מותנה בחידוש אגרה, וחידוש האגרה מותנה לפי מס' הכוורות ומאחר ונגנבו לו כוורות, הופסק תשלום האגרה, מסיבות המתואמות עם המועצה והאגרה שולמה באיחור, לפני הטלת הקנסות נושא הבקשה" (סע' 6 לתגובתו לבקשה, ההדגשות אינן במקור ג'.נ). עוד טוען התובע כי בהודעות בדבר הקנסות המנהליים שהוטלו עליו לא צוין במדויק המקום והזמן שבו נעברה העבירה המיוחסת לו. כן נטען כי העבירות התיישנו, ועל כן מדובר בקנסות מינהליים שהוטלו עליו שלא כדין. עיון בתקנה 2(א) לתקנות להשבחת ייצור חקלאי (בעלי חיים)(דבורים), תשכ"ח- 1968 ו- סעיף 3 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור דבש ומכירתו), תשל"ז- 1977 (הקובעים הוראות בדבר איסור על הקמת מכוורת והחזקתה ללא היתר וכן חובת קבלת רישיון ייצור לעוסק בגידול דבורים והפקת דבש, מאת מועצת הדבש), כי הוראות אלה מפורטות בטור א' לתוספת לתקנות העבירות המינהליות. תקנות 1 ו- 2 לתקנות העבירות המנהליות (קנס מינהלי)-ייצור דבש והשבחת ייצור חקלאי- דבורים), תשס"ט- 2008, קובעות כי עבירה על הוראה מהוראות החיקוקים כמפורט בטור א' שבתוספת, היא עבירה מינהלית, וכי לעבירה מינהלית כאמור, יהיה קנס מינהלי קצוב, כקבוע לאותה עבירה מינהלית בטור ב' לתוספת. סעיף 8(ג), 13 ו- 14 לחוק העבירות המינהליות, תשמ"ו- 1985 קובעים כי הדרך הסטטוטורית להשיג על החלטה להטיל קנס מנהלי קצוב היא אחת מהחלופות הבאות: הגשת בקשה להישפט - ובמקרה כזה רשאי תובע מוסמך להגיש נגד המשיג על ההחלטה כתב אישום. הגשת בקשה לתובע המוסמך לביטול הקנס המינהלי - להמתין להחלטת התובע המוסמך, ואם הבקשה נדחתה - להגיש בקשה להישפט. יודגש כי סעיף 11 לחוק העבירות המינהליות מאפשר לנקנס להגיש ערר (על גובה הקנס) לביהמ"ש שהיה מוסמך לדון בעבירה אילו הוגש בשלה כתב אישום נגד העורר, אך זאת רק בשל הטלת קנס מינהלי שאינו קצוב. מכאן, שסע' 11 אינו רלבנטי לענייננו. הינה כי כן, "שני הנתיבים חד הם: נתיב "ברירת משפט", שבו הנקנס מתגונן מפני האישום נגדו, ככל שהוחלט להגישו עליו. בהיעדר הוראה מפורשת בדין, נתיב הערר אינו פתוח לפני מי שנקנס קנס מינהלי קצוב..." (ראו: עשא (ת"א) 53759-10-12 אבנר חיימוב נ' מדינת ישראל רשות המיסים, פקיד שומה גוש דן, 7.1.13). אשר על כן, כאשר מדובר בהליכי השגה נגד הטלת קנס מינהלי קצוב (כבמקרה דנן) לא קיימת אפשרות להגשת "ערר" על ההחלטה בדבר הטלת קנס מינהלי קצוב לבית המשפט האזרחי. לאור זאת, בהעדר הוראה מפורשת בחוק, מנוע היה התובע לנקוט בהליך באופן שהוגש. בחינת טענות התובע, רובן ככולן, מלמדות על כך שהן תוקפות את ההחלטה כנגד הטלת הקנסות המינהליים שהוטלו עליו בגין גידול דבורים והפקת דבש, לשנים 2010 ו-2011, ללא רישיון בתוקף. כאשר עיון בתגובת התובע לבקשה, מלמד כי הנימוקים שעומדים ביסוד התקיפה הינם כי לטענתו הוא מחזיק ברישיון כדין; הוא לא החזיק כוורות בכמות הנדרשת לצורך חיובו בתשלום אגרה; הוא שילם את האגרה במלואה (לא ברור לגבי איזו שנה מתייחסת טענה זו); נפל פגם בהודעות הקנס בכך שלא צוינו פרטים רלבנטיים (מקום וזמן מדויק של ביצוע העבירה); הובטח לו מצד מנהל המועצה כי הקנסות יבוטלו; אי הוכחת ביצוע העבירות המיוחסות לתובע. לאור האמור לעיל, איני נדרש להתייחס לטענות התובע אלו לגופן, אך מכל מקום אציין כי אף בהנחה כי יש ממש במי מהטענות הנ"ל הרי שטענות אלו מקומן היה להתברר במסגרת הליכי השגה לפי אחת מהחלופות שפורטו בסעיף 8 ז' לעיל, או לחלופין במסגרת הליך פלילי, בעקבות הגשת בקשה להישפט ו/או בקשה להארכת מועד להישפט, דבר שלא נעשה ע"י התובע. סיכום: מכל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית. התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות בסך 750 ₪ תוך 30 יום. עסק ללא רישיון