דינו של השטר כדין חוזה בין צדדים קרובים לשטר, דינו של השטר כדין חוזה. כל טענת הגנה העומדת לצדדים קרובים כנגד זכות על פי עסקת היסוד, עומדת להם גם כנגד החבות השיטרית, לאור הקשר הפנימי בין השטר לבין עסקת היסוד (דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי ואח', נה (4) 193, ע"א 4294/09 עזבון המנוחה רינסקי ז"ל נ' רחמני ושות' מימון בע"מ ואח', פד"י נ(1) 453, וכן ראה: לרנר, על דיני השטרות, מהדורה תשנ"ט-1999 בעמ' 279). לפניי תביעה שיטרית; התובע והנתבעת הינם צדדים קרובים לשטר. 1. ביום 13.6.13 פתח התובע תיק הוצל"פ מס' 02-29686-13-3 (להלן - "תיק ההוצל"פ") כנגד הנתבעת בגין שתי המחאות: המחאה ע"ס 10,000 ש"ח ז"פ 25.10.07 והמחאה ע"ס 16,000 ש"ח ז"פ 20.11.07. שתי ההמחאות משוכות על בנק לאומי סניף 874 ח-ן 675904, חשבונה של הנתבעת. 2. הנתבעת טוענת, כי בעבר ניהלו בנה ובעלה המנוח עסקים עם התובע, באופן שהתובע ביצע עבורם ניכיון המחאות, דוגמת ההמחאות דנן, והלווה להם כספים כנגדן של ההמחאות. לבנה של התובעת ולבעלה המנוח היה עסק של מסגריה, וכאשר קיבלו כספים מלקוחות, השיבו את ההלוואות לתובע וזה השיב לידיהם את ההמחאות. לטענתה, בניגוד להמחאות אחרות שהושבו לידיה, ההמחאות דנן לא הושבו, למרות שתמורתן שולמה לתובע. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי ההמחאות הוגשו לביצוע בשיהוי ניכר, באופן שגרם לה לנזקים ראיתיים וכן לנזקים נוספים; לדבריה, בעלה נפטר כאמור, ובנה הגיע לחדלות פירעון, עד כדי מתן צו כינוס בהליכי פש"ר כנגדו, אף לאחרונה נכנס לכלא. עוד טוענת הנתבעת, כי ההמחאה ע"ס 16,000 ש"ח הופקדה שנים רבות לאחר זמן פרעונה ועל כן היא מופטרת לחלוטין מתשלומה. 3. התובע מאשר, כי אמנם הלווה לבנה של התובעת כספים, וכי כנגד כספים אלה נמסרו המחאות של התובעת. יחד עם זאת, מכחיש התובע טענת הנתבעת כי ההלוואות הושבו, ולראיה - ההמחאות עדיין מצויות בידיו, זאת בשונה מהמחאות שנמסרו כנגד הלוואות אחרות אשר שולמו. התובע מאשר, כי ההמחאה ע"ס 16,000 ש"ח הופקדה לאחר שנוכח לדעת כי היא אינה משולמת, וזאת מספר שנים לאחר שניתנה לו; לטענתו, בנה של התובעת ביקש ממנו שלא להפקידה משך זמן רב, תוך שהוא מבטיח כי ישולם סכומה. 4. בדיון שהתקיים לפניי ביום 31.3.14 הסכימו ב"כ הצדדים, כי פסק הדין יינתן על יסוד החומר המצוי בתיק והגשת סיכומים בכתב, ככל שלא יעלה בידיהם להגיע להסכמות. 5. משלא הצליחו הצדדים להגיע להסכמות, בהחלטה מיום 9.4.14 הוריתי לצדדים להגיש סיכומיהם. סיכומי התובע הוגשו ביום 1.5.14. סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 25.5.14. 6. ההמחאה ע"ס 16,000 ש"ח 6.1 אין חולק, כי ההמחאה זו, שזמן פרעונה ביום 20.11.07 הופקדה בבנק וחוללה רק ביום 27.2.13. הדברים עולים ברורות מהטבעת הבנק הנמשך על גבי ההמחאה עצמה. 6.2 סע' 39 לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע - "(א) שטר בר-פרעון לאחר ראייה שסיחרוהו, צריך האוחז, בכפוף להוראות פקודה זו, להציגו לקיבול או לסחרו תוך זמן סביר; ולעולם, שטר שפרעונו לאחר ראייה צריך להציגו לקיבול תוך ששה חדשים מתאריכו, או תוך זמן קצר יותר שהיתנוהו המושך או המסב, או תוך זמן ארוך יותר שהיתנהו המושך ושלא יעלה על שנים-עשר חדשים. (ב) לא עשה האוחז כן, הופטרו המושך וכל המסיבים שקדמו לאותו אוחז" (ההדגשות שלי - ר.ב.). 6.3 מכאן, שלגבי המחאה זו, היה על התובע להציגה בבנק עוד בראשית שנת 2008 (ששה חודשים), וככל שבנה של הנתבעת אמנם ביקש מהתובע להמתין עם הצגתו, לכל המאוחר - עד שלהי נובמבר 2008 (שנים עשר חודשים). בכל מקרה, לא יכול להיות חולק, כי תקופה של חמש שנים וחצי מזמן פרעונה של המחאה ועד למועד הצגתה לקיבול, אינו זמן סביר. 6.4 משהוצגה המחאה זו בבנק רק בראשיתה שנת 2013 - מופטרת הנתבעת מתשלומה, נוכח הוראות סע' 39 לפקודת השטרות. 7. ההמחאה ע"ס 10,000 ש"ח 7.1 בין צדדים קרובים לשטר, דינו של השטר כדין חוזה. כל טענת הגנה העומדת לצדדים קרובים כנגד זכות על פי עסקת היסוד, עומדת להם גם כנגד החבות השיטרית, לאור הקשר הפנימי בין השטר לבין עסקת היסוד (דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי ואח', נה (4) 193, ע"א 4294/09 עזבון המנוחה רינסקי ז"ל נ' רחמני ושות' מימון בע"מ ואח', פד"י נ(1) 453, וכן ראה: לרנר, על דיני השטרות, מהדורה תשנ"ט-1999 בעמ' 279). הצדדים חלוקים באשר לעסקת היסוד: האם שולמה תמורתה של המחאה זו אם לאו. 7.2 הנטל להוכחת הטענה כי ההמחאה שולמה, מוטל על הנתבעת (וראו: ע"א 536/63 נשרי נ' לופינסקי ואח', פד"י יח(2) 221). הנתבעת לא עמדה בנטל זה כלל. 7.3 אין מחלוקת בין הצדדים, כי התקבלה תמורה עבור ההמחאה; התובע נתן לבנה ולבעלה המנוח של התובעת כספים תמורת המחאותיה, וזאת על דרך השגרה. 7.4 הנתבעת טענה, כי בנה אומר, ששילם תמורתה של המחאה זו, אך לא טרחה להביא כל תצהיר מטעמו. יוער, כי ייתכן ולו היה מובא תצהיר של בנה של הנתבעת, ראוי היה לשמוע חקירות בתיק זה, בכדי שניתן יהיה להגיע לקביעה העובדתית מי משני הצדדים דובר אמת. משלא הובא כל תצהיר כאמור, לא מצאתי כל צורך לקיים חקירות, והוצע לצדדים לסיים את ההליך בלעדיהן, בכדי לחסוך מזמנם של הצדדים ובית המשפט, אף לחסוך בהוצאות הנובעות מכך; לנתבעת עצמה אין כל ידיעה אישית או ישירה באשר לכספים שהועברו בין התובע לבנה או לבעלה המנוח, כך עפ"י דבריה היא. מובן, כי מבעלה המנוח, לא ניתן עוד לקבל עדות, אך מבנה - ניתן גם ניתן היה. משנמנעה הנתבעת מלהביא, לכל הפחות, תצהיר של בנה, עד רלוונטי אשר בוודאי היה מסכים לתמוך בגרסתה, ככל שהיה בה אמת, פועל הדבר לחובתה, ודי בכך כדי לדחות את טענתה. אין בעובדה כי הבן מצוי בכלא כדי לשלול הבאת תצהיר מטעמו; ייתכן והדבר היה מוצדק עת הוגשה ההתנגדות לביצוע השטרות באוקטובר 2013, אך מאז ועד לישיבה המקדמית שהתקיימה לפניי ביום 31.3.14, משך כשנה וחצי כמעט, היה די והותר זמן להגיע למקום בו כלוא הבן ולקבל ממנו תצהיר בעניין. 7.5 מעבר לכך, וכעניין של היגיון ושכל ישר, אין מחלוקת בין הצדדים, כי כאשר הייתה המחאה כלשהי משולמת, היא הייתה מוחזרת ע"י התובע. מנוהג זה, אותו מאשרת גם הנתבעת, ניתן ללמוד, כי המחאה שתמורתה לא שולמה, נשארה בידיו, והוא זכאי לתשלום בעטיה. 8. שיהוי ונזק ראייתי 8.1 כפי שהובהר לעיל, בידי הנתבעת היה, לכל הפחות, להביא תצהיר של בנה. משלא עשתה פעולה בסיסית זו, אינני מקבלת טענותיה בדבר נזק ראייתי שגרם לה התובע בעיכוב בהגשת ההמחאות לביצוע. 8.2 מעבר לכך, כעקרון וכעניין שבמדיניות, אינני סבורה כי על מי שחייבים לו כסף קיימת חובה להגיש תביעה מיד עם היווצרות החוב; חוק ההתיישנות, כמו גם פקודת השטרות, קובעים מועדים אשר מעבר להם בעל דין אינו זכאי להיפרע את חובו, ודומני כי אין כל הצדקה, עניינית או משפטית, לקיצורה של תקופה זו, ככל שלא נקבעה בחוק. 8.3 אודה, כי הדיבור, שחוב אינו 'תכנית חסכון' מעט מקומם: אדם יודע כי הוא חייב כספים למשנהו, לא משלמם - תהא סיבתו אשר תהא - וכאשר באים אליו לגבות את חובו בהליכי הוצאה לפועל הוא מבקש להתנער מהתשלום בטענה שלא "רדפו אחריו מספיק טוב"? זוהי למעשה טענתה של הנתבעת בהקשר זה. 8.4 כשלעצמי, אינני סבורה שמי שאינו משלם את חובותיו ראוי להגנות מעבר לאותן הגנות ספציפיות שמקנה לו הדין, בפרט ובמיוחד אינני סבורה כי מי שהמחאותיו אינן נפרעות ראוי להגנות נוספות; המחאה, כידוע, כמוה ככסף מזומן, ואי פרעונה אינו דבר של מה בכך, וזאת בלשון המעטה. הקלות הבלתי נסבלת של אי כיבוד המחאות, ואף הזלזול שניתן לכך בדיעבד ע"י מושכיהן, מלמדת על חוסר הבנה בסיסי של אותם מושכי המחאות, בהן הנתבעת שלפניי, כי הדבר פוגע בהתנהלות השוק כולו; כבר היום ניתן לראות בתי עסק רבים, אשר אינם מקבלים המחאות כאמצעי תשלום. המשכה של מגמה זו תגרום לדחיקתן אל מחוץ לשוק, ועלול להגיע היום בו אמצעי תשלום נוח, אמין וזמין זה לא יהיה קיים כלל. מי שיפגע מכך הוא כלל הציבור, לרבות אותו חלק בציבור אשר אינו מזלזל בחשיבות של כיבוד ההמחאות. ניראה לי כי פגיעה כזו, בציבור שומר חוק, שמקורה בפורעי חוק, אינה צודקת. 8.5 במקרה דנן, חובה הייתה על הנתבעת לדעת כי המחאותיה נמסרו לתובע. 8.6 ההמחאות המדוברות נמשכו מחשבונה של הנתבעת, ומכאן שהחובה לוודא כי שולמו - גם מוטלת עליה. חובה היה עליה, אישית, לעקוב האם הן נפרעות, ולוודא פרעונן או תשלומן, ככל שחוללו וחזרו בחוסר פרעון. מסירת המחאות אינה אינן "פורמאלי", שכן לו היה כך - יכלו גם בנה וגם בעלה המנוח למשוך המחאות מחשבונותיהם או מחשבון העסק. הם לא יכלו לעשות כן, והנתבעת סייעה להם להמשיך ולקבל כספים תוך שימוש בחשבונה ובהמחאותיה, ובכך הפכה לשותפה לעניין, ולא ל"ערבה" בלבד. 8.7 יוער, שגם אם הייתה הנתבעת "ערבה" בלבד כטענתה, וגם אם ניתן היה לראות בה ערבה מוגנת (הערבות המוגנת ביותר עפ"י חוק הערבות, אשר יש לגביה הסייגים הרבים ביותר) בהתאם לפרק ב' לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, זאת מחמת היות התובע מי שנותן הלוואות במהלך עיסוקו הרגיל בתקופה הרלוונטית, כי אז - משנפטר בעלה ומשניתן צו כינוס לבנה, זכאי התובע לתבוע ממנה את התשלום, וזאת בהתאם להוראות סע' 27(ב)(1) לחוק הערבות. למען הדיוק יש לציין, כי אם הנתבעת ערבה לבעלה, ממילא לא יכולה הייתה להיחשב כערבה מוגנת, אלא לכל היותר לערבה יחידה בלבד, נוכח הגדרת 'ערב יחיד' בסע' 19 לחוק הערבות. 8.8 אשר לטענת הנתבעת, כי היו לה בעבר כספים, איתם יכולה הייתה לשלם לתובע. אם כך אמנם הדבר - חובה היה עליה לעשות כן. טענתה היום, כי היו לה ניירות ערך, אך מאחר והתובע לא תבע ממנה תשלום ההמחאות - לא שילמה, איננה מקובלת עליי. הנטל לשלם את החוב מוטל - בראש ובראשונה - על החייב, ולא על הנושה. החייב הוא אשר צריך לטרוח ולברר, ולדעת, ולחקור ולדרוש ולמצוא למי הוא חייב כספים, ולשלמם ללא כל דיחוי או תירוץ. בפרט הדבר נכון לגבי המחאות, המהוות תחליף לכסף מזומן כאמור. 9. התוצאה היא כי התביעה מתקבלת בחלקה. קרן החוב בתיק ההוצל"פ תועמד על סכום ההמחאה ע"ס של 10,000 ש"ח ז"פ 25.10.07 בלבד. אגרת ההוצל"פ ששולמה ושכ"ט עו"ד (א' ו-ב') שנפסקו בתיק ההוצל"פ (הואיל וההתנגדות הוגשה באיחור, סביר להניח כי נפסק כבר שכ"ט ב') יופחתו ב-38% מהסכום בו חוייבו (או יועמדו על 62% מסכומם), נכון למועד כל חיוב, וכך יתרת החוב בתיק תעמוד על הסכום הנכון. בנסיבות הכוללות של העניין, אין צו נוסף להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. חוזהשטר