בוררות בתביעת פינוי דייר מוגן: איחור בתשלום לפי פסק הבוררות

בוררות בתביעת פינוי דייר מוגן: איחור בתשלום לפי פסק הבוררות המבקשים שוהים בנכס של המשיבים בדיירות מוגנת. מחלוקות שונות בין הצדדים הוכרעו בפסק בוררות שהורה למבקשים לשלם למשיבים סכום כסף חלף פינויים מנכס המשיבים בתוך 90 ימים. המבקשים שילמו סכום זה באיחור נטען ועותרים להארכת מועד בדיעבד לתשלומו. במוקד הדיון ניצבת השאלה האם יש הצדק לקבלת עתירת המבקשים. רקע עובדתי ודיוני 1. המבקשים מפעילים עסק לממכר מוצרי חשמל, בשם "גל אלקטריק" בנכס הנמצא בבעלות המשיבים, ברחוב רוטשילד 22 בעיר ראשון-לציון (להלן: "הנכס"). המבקשים הנם דיירים מוגנים בנכס, מכוח הסכם שכירות מוגנת מיום 28.7.81. 2. מחמת מחלוקות שונות שנתגלעו בין הצדדים שעיקרן אופן השימוש בנכס, הגישו המשיבים בחודש מרץ 2010 תובענה לפינוי הנכס בתיק 23591-03-10. ביום 3.11.11 ניתן תוקף של פסק-דין להסכם בוררות שנחתם בין הצדדים, שלפיו יפנו הצדדים לבורר - עו"ד אריה. י. טרכטינגוט, על מנת שילובנו המחלוקות ביניהם (להלן: "הסכם הבוררות" ו-"הבורר" בהתאמה). 3. ביום 7.12.12, נתן הבורר פסק בוררות ממנו עולה כי מתקיימת עילת פינוי כנגד המבקשים, אך בגדר סעד מן הצדק, השית עליהם תשלום סכום של 50,000 ₪ בתוך 90 ימים, שאם לא ישולם, תתממש עילת פינויים (להלן: "פסק הבוררות" ו- "החיוב" בהתאמה). 4. משלא שולם החיוב, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, ביום 23.4.13, בקשה לאישור פסק הבוררות. ביום 18.6.13 משלא הוגשה כל תגובה מטעם המבקשים, לרבות בקשה לביטול פסק הבוררות, ניתן לו תוקף של פסק-דין. העתק בקשה זו כפי שהוגשה התקבל אצל בא-כוח המבקשים הקודם ביום 28.4.13 (ר' ת/1). 5. ביום 7.7.13 פנה בא-כוח המשיבים לבא-כוח המבקשים והודיע לו כי יש לפנות את הנכס מאחר שלא שולם החיוב במועד. בעקבות פנייה זו, שילמו המבקשים את החיוב ביום 17.7.13 בתוספת ההוצאות שנפסקו בפסק הבוררות. בהינתן המחלוקת בין הצדדים, סכום החיוב שמור בנאמנות. במכתב נוסף של בא-כוח המשיבים מיום 24.7.13 הובהר כי המשיבים עומדים על טענתם. ביום 13.9.13 פתחו המשיבים תיק הוצאה לפועל שבעקבותיו נקטו המבקשים בהליך דנן, אשר הוגש תחילה לבית המשפט המחוזי בלוד. משנדחתה הצעת בית המשפט שם, הועבר ההליך מטעמי סמכות עניינית לבית משפט זה. תמצית טענות הצדדים 6. לטענת המבקשים, הם מפעילים חנות בנכס המצוי במיקום מרכזי וסואן משנת 1981 ועד היום, כשהיקף ההכנסות לשנת 2012 עומד על סך 7,814,662 ₪. לשיטתם, גם אם אירע איחור זניח בן מספר חודשים בקיום פסק הבוררות, הרי שהוא נעשה בתום-לב והוא אינו מצדיק סעד דרקוני וחסר פרופורציה בדמות פינויים מהנכס. מודגש כי סעד זה יגרום למבקשים נזק בלתי הפיך בכך שיאבד מפעל חייהם, תאבד פרנסה לכ-24 נפשות בהן עובדים ובני משפחותיהם וייגרמו להם הפסדים כספיים אדירים. אלו בהשוואה להעדר נזק למשיבים כנטען מחמת האיחור בתשלום החיוב ומבוקשם הנטען לעשות בו שימוש ציני. עוד נטען, כי מועד ביצוע החיוב נסמך על ייעוץ משפטי שקיבלו המבקשים, שלפיו סברו שעליהם לשלמו בתוך 90 ימים ממועד אישור פסק הבוררות על ידי בית המשפט, היינו מיום 18.6.13. לגישת המבקשים, פסק הבוררות נוסח באופן מעורפל שלפיו יש לשלם "בתוך 90 יום" ולא צוין מפורשות שיש לבצע את התשלום עד ליום 7.3.13. בנוסף, מפנים המבקשים לעובדה שהמשיבים ממשיכים לקבל את דמי השכירות בגין ההחזקה בנכס ולגישתם, התנהלות זו תומכת בהילוכם חסר תום הלב של המשיבים ובהעדפת קבלת הבקשה. 7. מנגד, מפנים המשיבים לנוסח הסכם הבוררות, בו התחייבו הצדדים לכבד את פסק הבוררות מבלי להידרש לאישורו על ידי בית המשפט. משכך, נטען כי היה על המבקשים לשלם את החיוב בתוספת הוצאות עד ליום 7.3.13, שאחרת יבוצע פינויים מהנכס. המשיבים מדגישים את היקף האיחור בביצוע החיוב בו חדלו המבקשים, כשבמקרים אחרים, הכירו בתי המשפט באיחור קצר בהרבה ככזה היכול להיחשב כסביר. לגישת המשיבים, גם אם נסמכו המבקשים על ייעוץ משפטי שקיבלו, כטענתם שלא הוכחה, אין בכך כדי להוות עילה לשינוי או לביטול פסק הבוררות. עוד נטען כי המבקשים ממשיכים להתעלם מהוראות הדין ומזכויות המשיבים בנכס. דיון והכרעה 8. ביקשתי לשכנע את הצדדים להעדיף את גווני הפשרה ומשניסיוני לא צלח, אין מנוס ממתן הכרעה בהתאם לעובדות ולדין. 9. הגם שחלק מהסוגיות שנדונו בהליך הבוררות עודנו במחלוקת, לרבות גדרי סמכותו של הבורר, לא ארחיב את היריעה בהקשרים אלו. בחינה מדוקדקת של טענות הצדדים, מציבה שתי שאלות מרכזיות אליהן אני נדרש. האחת - מהי הפרשנות שיש לייחס להסכם הבוררות ולפסק הבוררות ביחס למועד תשלום החיוב. השנייה - ככל שתתקבל גישתם הפרשנית של המשיבים, האם ראוי לאפשר למבקשים הארכת מועד כמבוקש. 10. אשר לפרשנות הסכם הבוררות ופסק הבוררות, קבעתי כי מניין 90 הימים לתשלום החיוב, מתחיל ממועד קבלת פסק הבוררות על ידי המבקשים ולא ממועד אישורו על ידי בית-המשפט. 11. בסעיף 9 להסכם הבוררות התחייבו הצדדים מפורשות: "...לכבד את פסק הבורר מבלי הצורך בהבאתו לאישור בית המשפט המוסמך". זוהי הלשון המדויקת בה בחרו הצדדים, המלמדת על אומד דעתם בעת כריתת הסכם הבוררות וראיתי לנכון לייחס לה משקל משמעותי. בפסק הבוררות קבע הבורר כהאי לישנא: "על כן הנני מוצא לנכון לקבוע כי יינתן לנתבעים סעד מן הצדק ולפיו ישלמו הנתבעים בתוך 90 יום לתובעים סך של 50,000 ₪. אם הנתבעים לא יעשו כן בתוך המועד הנ"ל יבוצע פינויים מהחנות שברח' רוטשילד 22 בראשל"צ". 12. אין מחלוקת כי המועד לתחילת מניין הימים לא צוין במפורש בפסק הבוררות. עם זאת, חסר זה נמלא בעצם הסכמתם המפורשת של הצדדים לשלול מראש את האפשרות עליה נסמכים המבקשים כעת בדבר מועד אישור פסק הבוררות, כמועד אופציונאלי לתחילת מניין הימים לתשלום החיוב. פשט לשון הסכם הבוררות, השוואת גרסאות הצדדים וראייה אובייקטיבית של מכלול נסיבות ההתרחשות, תומכים בפרשנות לפיה מניין הימים לתשלום החיוב מתחיל ממתן פסק הבוררות. לא נודע צורך למבקשים בפנייה לאישור פסק הבוררות, כך שלא ברורה המתנתם הנטענת עד לאישורו ולשם תחילת מניין הימים לתשלום החיוב. מסקנה זו מתיישבת גם עם הוראות סעיף 21 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, שלפיהן, באין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק הבוררות את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין. מי מהצדדים לא מצא לנכון לפנות לבורר בבקשה בכתב להבהרת מניין הימים, על-אף שבקשה להבהרת סוגיה אחרת הוגשה לבורר. המבקש 1 העיד כי סוגיה זו נדונה בינו לבין הבורר בעל-פה, אך לא נטען כי הבורר הורה או הבהיר כלשהו בהקשר זה (ר' פרו' עמ' 12 שו' 29). 13. אשר לרקע ולתכלית שעמדו בבסיס פניית הצדדים לבורר, יחסיהם עלו על שרטון לפני מספר שנים והמשיבים, אשר חלקם מתגוררים בדירה שנמצאת בבניין בו מצוי הנכס, טוענים כי המבקש 1 נוהג, בין היתר, להתנהל באופן מטריד. המשיבים אוחזים גם בטענות שבדין בגינן הגישו את תביעתם לפינוי הנכס. 14. המבקשים, מצדם, טוענים כי בשנים הראשונות להחזקתם בנכס שררו יחסים טובים בינם לבין המנוח מר מתניה זייגר, אך עם פטירתו החלו יורשיו, המשיבים, לפגוע בזכויות המבקשים והעלו טענות הנוגעות לשימוש בשירותים, בחצר, בחניה ובגג הקשורים בנכס. כשרקע זה משתקף בסעיף 1 להסכם הבוררות, נהירה התכלית שבפניית הצדדים לבורר, לשם ליבון כלל המחלוקות ביניהם וקביעת סוף פסוק להתכתשות הנמשכת ביניהם. הצדדים כיוונו לסיום הסכסוך ביניהם, באופן שכל אחד יוכל להמשיך בשגרת חייו ללא הפרעות או הטרדות. 15. בפסק הבוררות, בחן הבורר טענות הנוגעות לאופן השימוש בנכס והכריע בהן לגופן. כן בחן הבורר את טענות המשיבים הנוגעות לפינוי המבקשים מן הנכס. נמצא ממש בטענות אלה, אך נקבע כי יש להעניק למבקשים סעד מן הצדק בדמות תשלום החיוב, מאחר שכלשון הבורר: "אין עונשין אלא אם כן מזהירים". 16. צירופם של כלים פרשניים מרכזיים במבוקשי להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, בדמות לשון הטקסטים הרלוונטיים והנסיבות שקדמו לעריכתם, מלמד העדר כל ממש בפרשנות המיוחסת להם על ידי המבקשים, משמע יש לשלם את החיוב תוך 90 ימים מעת אישור פסק הבוררות על ידי בית המשפט. 17. גם התנהגותם של הצדדים לאחר עריכת הטקסטים הרלוונטיים מהווה כלי פרשני לשם התחקות אחר אומד דעתם. אשר לפניית המשיבים לאישור פסק הבוררות, כך נעשה לנוכח הימנעות המבקשים מתשלום החיוב ועל מנת שהמשיבים יוכלו לפתוח תיק הוצאה לפועל לביצוע סנקציית הפינוי כהוראת פסק הבוררות. התנהגות זו תואמת את זכויות המשיבים ואין בה כדי לשנות מפרשנות הסכם הבוררות ופסק הבוררות על פי פשט לשונם. פנייה זו לא נעשתה כמחטף, היא הומצאה לבא-כוח המבקשים כדין ולא נשמעה טענה בנושא. בית המשפט המחוזי המתין לתגובת המבקשים ובחלוף הזמן משזו בוששה לבוא, אישר את פסק הבוררות. בעצם פניית המשיבים לאישור פסק הבוררות, אין כדי לרמז טובות בעבור המבקשים, נוכח שהיא אך צופה פני פינויים מהנכס בשים לב ללשון פסק הבוררות. הפכתי ולא מצאתי מכוח מה בחרו המבקשים ב"שב ואל תעשה" מבחינתם. אשר לפניות בא-כוח המשיבים לבא-כוחם הקודם של המבקשים, אלו בוצעו בחלוף המועד לביצוע התשלום. למעשה, העת הראשונה בה פנה בא-כוח המשיבים לבא-כוח המבקשים דאז, היא במועד משלוח הבקשה לאישור פסק הבוררות, ביום 24.4.13. אין מחלוקת שבא-כוח המבקשים קיבל בקשה זו וכי במועד זה, לא ציין בא-כוח המשיבים דבר לעניין הפרת חובת תשלום החיוב ואך בוצעה המצאה של הבקשה כפי שהוגשה לבית המשפט. אין גם מחלוקת שפנייה ראשונה למבקשים שבה נטענה ההפרה ביחס לתשלום החיוב, נעשתה ביום 7.7.13. אף שהמשיבים לא התריעו במבקשים טרם חלוף המועד לתשלום החיוב, לא ראיתי סופו של יום כיצד אוכל לזקוף הקשר זה לחובתם בעוצמה המצדיקה קבלת הבקשה. גם בהתחשב בנתון זה, שוכנעתי כי אין בהתנהגותם של המשיבים כדי לשנות את צירי ההתייחסות לפרשנות הסכם הבוררות ופסק הבוררות, כפי לשונם ונסיבות עריכתם. לאור מכלול הנסיבות, אין חובה למשיבים להודיע למבקשים המיוצגים כי הנה הגיע המועד האחרון לתשלום החיוב הנשען על אדנים של צדק. אין בשתיקתם של המשיבים נסיבה המצדיקה פרשנות פסק הבוררות כגישת המבקשים. התחייבותם המפורשת של הצדדים בהסכם הבוררות ותוצאת פסק הבוררות היו לנגד עיני המבקשים ודבר לא מנע אותם מלשלם את החיוב כפי הסעד מן הצדק שקיבלו ככזה ראה וקדש. 18. מכל אלו, נחה דעתי כי הפרשנות התכליתית שיש לייחס להסכם הבוררות ולפסק הבוררות, המקפלת בתוכה הן את לשון הטקסטים והן את הרקע והנסיבות שהובילו לעריכתם, הנה שהמועד האחרון לתשלום החיוב הוא בסמוך ליום 7.3.13. 19. המבקשים פעלו באופן לא ברור למצער בכך שלא שילמו את החיוב במועד זה ובניגוד להסכמתם שקיבלה תוקף של פסק-דין. כעת, הם מבקשים כי בית המשפט יסייע להם להכשיר את התנהגותם. כידוע, לבית המשפט קיימת סמכות טבועה להאריך מועד שנקבע בפסק-דין. השימוש בסמכות זו כפוף לקיומם של שני תנאים מצטברים. האחד - שהעדר העשייה נובע מסיבות שלא הייתה למבקש שליטה עליהן והשני - שהארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי-צדק משווע. 20. אשר לתנאי הראשון, טענו המבקשים בכלליות ובסתמיות כי האיחור בתשלום החיוב נבע מייעוץ משפטי שקיבלו. תחילה, הסכימו הצדדים כי היה ויגיש נותן הייעוץ תצהיר מתאים, יסכימו המשיבים למתן הסעד המבוקש. הסכמה זו בוטלה לאחר מכן וביטולה אינו מאיין את הצורך בהוכחת הטענה. אם סברו המבקשים כי עדותם של יועציהם המשפטיים חשובה לצורך הוכחת טענתם, היה עליהם לזמנם לעדות מטעמם (ר' פרו' עמ' 7). הימנעות מהבאת עד רלוונטי משמשת לחובת הנמנע בהערכת המשקל הראייתי שיש לייחס לגרסתו. שרבוב ראיה לסיכומים, אינו הדרך הראויה להגשתה וזאת בהקשר לשאלת הייעוץ המשפטי שניתן למבקשים על-ידי עו"ד זולטי. למעלה מן הצורך, קבלת ייעוץ משפטי, ככל שניתן, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם אי-עשייה הנובעת מסיבות שלמבקשים לא הייתה שליטה עליהן. בנוסף, אין בייעוץ משפטי, ככל שניתן, כדי להשיג את לשונם המצרפית הברורה של הסכם הבוררות ופסק הבוררות. למעשה, אין בפי המבקשים הסבר של ממש מדוע לא שילמו את התשלום במועד. 21. גם התנאי השני אשר לחשש מתוצאות קשות או אי צדק משווע שייגרמו מדחיית הבקשה, אינו מתמלא בענייננו. תכליתו של פסק הבוררות הייתה להביא לסיום הסכסוך הארוך בין הצדדים. גם כעת, המבקשים ממשיכים לכפור בסמכותו של הבורר ובתקינותו של הליך הבוררות ולמעשה, מעכבים בהתנהלותם את גמר המלאכה המתבקש בין הצדדים. המבקשים אינם בוחלים בטענות בדבר קשר אישי שבין הבורר לבין המשיבים ובסמכותו להורות על סעד של פינוי (ר' פרו' עמ' 12 שו' 21; עמ' 14 שו' 16, שו 26). המבקשים לא פעלו בזמן אמת, לא התנגדו לאישור פסק הבוררות, לא הגישו בקשה לביטולו ולא הביעו כל מחאה אחרת. הם אך בחרו "לחכות" ו"לקוות", כלשון המבקש 1 בעדותו (ר' פרו' עמ' 10 שו' 25; עמ' 6 שו' 31). אמירות נוספות מחקירת המבקש 1 ולפיהן טרם הוכרע הסכסוך בין הצדדים והוא שריר וקיים, מעלות קושי בהעדפת גרסתו (ר' פרו' עמ' 7 שו' 21; עמ' 10 שו' 15; עמ' 13, ש' 27). הוראות סעיף 7 להסכם הבוררות אפשרו למבקשים זכות ערעור על פסק הבוררות, אך גם בדרך זו לא פעלו המבקשים ולא ראיתי לנכון לאפשר ערעור על ממצאי פסק הבוררות במסגרת ההליך שבפניי. 22. בנסיבות אלו, לא ברור מה הייתה תכלית השתהות המבקשים בתשלום החיוב. הסברי המבקשים אשר להימנעותם מביצוע התשלום במועד, אינם משכנעים ואינם מצדיקים את מתן הארכה המבוקשת. המבקשים היו מודעים היטב לטענות המשפטיות שבפי המשיבים וברור להם ולכל בר בי רב כי בהתנהגותם הם מתהלכים על חבל דק ומסתכנים בפינוים מהנכס. המבקשים כבר קיבלו מהבורר סעד מן הצדק המהווה אזהרה בולטת בעבורם וכלשונו: "מתן הסעד מן הצדק עתה אמור להוות אזהרה לעתיד לנתבעים לבל יעשו מעשים או מחדלים העלולים להביא להגשת תביעת פינוי נוספת נגדם העלולה להסתיים בתוצאה חמורה יותר כלפיהם מאשר התביעה דנן". בנסיבות אלו, מצופה היה מהמבקשים שיהלכו זהיר על בהונותיהם ויקפידו הקפדה יתרה על מילוי חובותיהם. המבקשים לא השכילו לנצל את הסעד שניתן להם ועשו דין עצמי על חשבון זכויותיהם ושלוות נפשם של המשיבים ולגישתם, הסכסוך בין הצדדים אך ראוי ויימשך. 23. לפיכך, העדפתי לייחס משקל מכריע לגיבוש גמר המלאכה המתבקש במחלוקת בין הצדדים כפי שהוכרז על ידי הבורר במסגרת פסק הבוררות. הסתבר כי המבקשים עצמם אינם יכולים להתאים עצמם לגמר מלאכה זה וגם מטעם זה דחיתי את מבוקשם לסעד נוסף מן הצדק בהליך שמלפניי. 24. לא נעלמה מעיני הפגיעה התעסוקתית האפשרית שתיגרם למבקשים ולעובדים נוספים מעצם דחיית הבקשה. עם זאת, לא שוכנעתי כי ייכרת מטה לחמם של המבקשים שבכוחם להתכבד ולאתר מקום חלופי לניהול עסקם. הפגיעה במבקשים מעצם דחיית הבקשה מידתית בעיניי והיא תוצאה ברורה ומסתברת של מעשה ידיהם המחושב. העדפתי למנוע פגיעה נוספת ומתמשכת במשיבים ובשלוות נפשם. 25. עסקינן באיחור בן כ - 4 חודשים בביצוע החיוב. אין זה איחור זניח שיכול וניתן היה לרפאו בנסיבות אחרות. 26. נמנעתי מהרחבת היריעה בהליך דנן בהקשר לטענה בדבר תחולתו של סעיף 137 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972. דחיתי את הטענה בדבר העדר תום-ליבם של המשיבים הממשיכים וגובים דמי שכירות בגין הנכס, נוכח שדינם של דמי שכירות לעבור לידי המשכירים המשיבים, כל עוד מחזיקים השוכרים המבקשים בנכס. 27. ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ומכל המקובץ, דחיתי את הבקשה. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 8,500 ₪, אשר ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור - כדין. יישוב סכסוכיםפינוי דייר מוגןתביעת פינוימקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינויבוררותפינוי דירה